אלף נשיקות

רוּן

היו בדיוק ארבעה רגעים שעיצבו את חיי.

זה היה הרגע הראשון.

בלוסום גרוב

ארצות הברית

לפני שתים-עשרה שנים

גיל חמש

"יָאי וִיל דְרָה! יָאי וִיל רָייסה הִיֶים אִיֶין!" צעקתי על אימא שלי, הכי חזק שיכולתי, שאני רוצה לעזוב, עכשיו! אני רוצה לחזור הביתה!

"אנחנו לא חוזרים הביתה, רוּן. ואנחנו לא עוזבים. זה הבית שלנו עכשיו," היא ענתה לי באנגלית. היא כרעה והסתכלה לי בעיניים. "רון," היא אמרה בקול שקט, "אני יודעת שלא רצית לעזוב את אוסלו, אבל אבא קיבל עבודה חדשה פה בג'ורג'יה." היא ליטפה את זרועי, אבל זה לא שיפר את הרגשתי בכלל. לא רציתי להיות במקום הזה, באמריקה.

"שְלוּט או סְנָאקֶה אֶנְגֶלְסְק!" אמרתי ברוגז. שנאתי לדבר אנגלית. מאז שעברנו לאמריקה מנורבגיה, אימא ואבא דיברו איתי רק באנגלית. הם אמרו שאני חייב להתאמן.

לא רציתי!

אימא שלי הזדקפה והרימה ארגז מהרצפה. "אנחנו באמריקה, רון. מדברים פה אנגלית. אתה יודע אנגלית מאז שאתה יודע נורבגית. הגיע הזמן להשתמש בה."

אמי עקפה אותי ונכנסה לבית, ואני עמדתי והסתכלתי עליה בעקשנות. השקפתי אל הרחוב הקטן שגרנו בו עכשיו. היו בו שמונה בתים. כולם היו גדולים, אבל שונים זה מזה. הבית שלנו היה אדום, עם חלונות לבנים ומרפסת ענקית. החדר שלי היה גדול ובקומה הראשונה. זה דווקא היה די מגניב, חשבתי. לפחות קצת מגניב, בכל אופן. אף פעם לא ישנתי בקומה ראשונה עד אז. באוסלו החדר שלי היה למעלה.

הסתכלתי על הבתים. כולם היו בצבעים בהירים: גוונים שונים של תכלת וצהוב וורוד... ואז הסתכלתי על הבית השכן. ממש שכן – הייתה בינינו חלקת דשא משותפת. שני הבתים היו גדולים, וגם הגינות, אבל לא הייתה גדר או חומה ביניהם. אילו רציתי יכולתי לרוץ לחצר שלהם בלי ששום דבר יעצור אותי.

הבית היה בצבע לבן מסנוור, ומרפסת הקיפה את כולו. בחזית היו להם כיסאות נדנדה וספת נדנדה גדולה. מסגרות החלונות היו שחורות, והיה חלון אחד מול חלון החדר שלי. ממש מולו! זה לא מצא חן בעיניי. לא אהבתי את הרעיון שאני יכול לראות מה קורה בחדר ההוא ומי שגר שם יכול לראות את החדר שלי.

הייתה אבן על האדמה. בעטתי בה והסתכלתי עליה מתגלגלת ברחוב. הסתובבתי ללכת אחרי אימא שלי, אבל פתאום שמעתי רעש. הוא הגיע מהבית השכן. הבטתי לעבר הדלת שלהם, אבל אף אחד לא יצא משם. עליתי במדרגות למרפסת שלנו וראיתי תנועה מהצד של הבית – מחלון חדר השינה של הבית השכן, זה שמול החדר שלי.

היד שלי עצרה על המעקה כשראיתי ילדה עם שמלה בצבע תכלת מטפסת ויוצאת מהחלון. היא קפצה על הדשא והברישה בידיה את ירכיה. הסתכלתי עליה בתמיהה וחיכיתי שהיא תרים את הראש. היה לה שיער חום שהיה אסוף בערֵמה גבוהה כמו קן של ציפור. עם סרט לבן גדול בצד.

כשהיא הרימה את ראשה, היא הסתכלה ישר עליי. ואז היא חייכה. היא חייכה אליי חיוך ענקי. היא נופפה בתנועה מהירה ואז רצה קדימה ועצרה מולי.

היא הושיטה את ידה. "הי, קוראים לי פּוֹפּי ליצ'פילד, אני בת חמש ואני השכנה שלכם."

הסתכלתי עליה ולא אמרתי כלום. היה לה מבטא מוזר. המילים שלה נשמעו שונות מהאנגלית שלמדתי בנורבגיה. לילדה הזאת – פופי – היה בוץ מרוח על הפנים והיא נעלה מגפי גומי צהובים. על כל מגף היה מצויר בלון אדום גדול בצד.

היא נראתה מוזר.

הרמתי את מבטי מרגליה וקיבעתי את עיניי בידה. היא עדיין החזיקה אותה באוויר מולי. לא ידעתי מה לעשות. לא הבנתי מה היא רוצה.

פופי נאנחה. היא הנידה את ראשה, לקחה את ידי ותחבה אותה בכף ידה המושטת. היא לחצה פעמיים ואמרה, "לחיצת יד. סבתא שלי אומרת שמנומס ללחוץ ידיים של אנשים חדשים שאנחנו פוגשים." היא הצביעה על הידיים שלנו. "זאת הייתה לחיצת יד. וזה מנומס כי אני לא מכירה אותך."

לא אמרתי שום דבר. משום מה הקול שלי הפסיק לעבוד. כשהסתכלתי למטה הבנתי שזה בגלל שהידיים שלנו עדיין היו מחוברות.

היה לה בוץ גם על הידיים. בעצם, היה לה בוץ בכל מקום.

"איך קוראים לך?" שאלה פופי. ראשה היה מוטה הצדה. זרד קטן היה נעוץ בשערה.

"היי," היא אמרה ומשכה את ידינו, "שאלתי איך קוראים לך."

כחכחתי בגרוני. "קוראים לי רוּן, רון אריק קריסטיאנסן."

פופי קימטה את פניה ושפתיה הוורודות בלטו וזה היה מצחיק. "אתה מדבר מוזר."

תלשתי את ידי מידה.

"נָיי דֶה יוֹר יָאי אִיקֶה!" התרגזתי. פניה התקמטו עוד יותר.

"מה אמרת?" שאלה פופי כשהסתובבתי לכיוון הבית שלי. לא רציתי לדבר איתה יותר.

הסתובבתי בחזרה אליה בעצבים. "אמרתי, 'אני לא מדבר מוזר!'. דיברתי בנורבגית!" אמרתי, הפעם באנגלית. עיניה הירוקות של פופי התרחבו.

היא התקרבה אליי, והתקרבה עוד קצת, ושאלה, "נורבגית? כמו הוויקינגים? סבתא שלי הקריאה לי ספר על הוויקינגים. היה כתוב שם שהם מנורבגיה." עיניה התרחבו עוד יותר מרוב התלהבות. "רון, אתה ויקינג?" קולה נהיה נרגש וצווחני כזה.

זה עשה לי הרגשה טובה. הבלטתי את החזה. אבא שלי תמיד אמר שאני ויקינג, כמו כל הגברים במשפחה שלי. היינו ויקינגים גבוהים וחזקים. "יָה," אמרתי. "אנחנו ויקינגים אמיתיים, מנורבגיה."

חיוך גדול התפשט על פניה של פופי, וצחוק מתגלגל כזה של בנות פרץ מפיה. היא הרימה את ידה אל שערי ומשכה אותו. "אז בגלל זה יש לך שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות וצלולות כאלה. כי אתה ויקינג. בהתחלה חשבתי שאתה נראה כמו בת – "

"אני לא בת!" קטעתי אותה, אבל לא היה אכפת לה. גרפתי את שערי הארוך לאחור. הוא הגיע לי עד הכתפיים. לכל הבנים באוסלו היה שיער כזה.

" – אבל עכשיו אני מבינה שזה בגלל שאתה ויקינג אמיתי. כמו האל תור. גם לו היו שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות! אתה ממש כמו תור!"

"יָה," הסכמתי. "יש לו. והוא האל הכי חזק."

פופי הנהנה והניחה את ידיה על הכתפיים שלי. פניה עטו הבעה רצינית והקול שלה לחש. "רון, אני לא מספרת את זה לאף אחד, אבל אני יוצאת להרפתקאות."

קימטתי את פניי בתמיהה. לא הבנתי. פופי התקרבה והסתכלה לי בעיניים. היא לחצה על זרועותיי. הטתה את ראשה הצדה. היא הסתכלה מסביב וקירבה אליי את ראשה. "אני בדרך כלל לא לוקחת איתי אנשים למסעות שלי, אבל אתה ויקינג, וכולם יודעים שוויקינגים גדלים להיות אנשים גבוהים וחזקים והם ממש טובים בהרפתקאות ומסעות, והליכות ארוכות ולתפוס אנשים רעים ו... כל מיני דברים!"

עדיין לא הבנתי, אבל פופי התרחקה קצת והושיטה שוב את ידה.

"רון," היא אמרה בקול רציני וחזק, "אתה השכן שלי, אתה ויקינג, ואני פשוט מתה על ויקינגים. אני חושבת שאנחנו צריכים להיות החברים הכי טובים אחד של השני."

"חברים הכי טובים?" שאלתי.

פופי הנהנה ודחפה שוב את ידה לכיווני. הרמתי לאט את היד שלי, אחזתי בידה ולחצתי פעמיים, כמו שהיא הראתה לי קודם.

לחיצת יד.

"אז עכשיו אנחנו החברים הכי טובים אחד של השני?" שאלתי כשפופי משכה את ידה בחזרה.

"כן!" היא אמרה בהתרגשות. "פופי ורון." היא נגעה באצבעה בסנטר והרימה את מבטה. שפתיה בלטו שוב, כאילו היא חושבת על משהו רציני. "נשמע טוב, אתה לא חושב? פופי ורון, חברים הכי טובים לנצח!"

עשיתי לה כן עם הראש, כי זה באמת נשמע טוב. פופי תחבה את ידה לתוך ידי. "תראה לי את החדר שלך! אני רוצה לספר לך על ההרפתקה הבאה שלנו." היא התחילה לגרור אותי קדימה, ורצנו לתוך הבית.

כשפתחנו את דלת החדר שלי, פופי רצה ישר אל החלון. "החדר שלך בדיוק מול החדר שלי!"

הנהנתי, והיא צהלה בהתרגשות ורצה אליי ואחזה שוב בידי. "רון!" היא אמרה בהתרגשות, "אנחנו יכולים לדבר בלילה, ולהכין מכשירי קשר מפחיות וחוט. אנחנו יכולים לספר סודות כשכולם ישנים, ואנחנו יכולים לתכנן, ולשחק, ו..."

פופי המשיכה לדבר, אבל זה לא הפריע לי. נהניתי לשמוע את קולה. אהבתי את הצחוק שלה ואת הסרט הלבן הגדול בשערה.

אולי בכל זאת לא יהיה כל-כך נורא בג'ורג'יה, חשבתי, אם פופי ליצ'פילד תהיה החברה הכי טובה שלי.

וכך היינו, פופי ואני מאותו יום והלאה.

פופי ורוּן.

חברים הכי טובים לנצח.

ככה חשבתי, בכל אופן.

אבל מוזר כמה הכול השתנה.