אלקה

יום רביעי, כ"ז באלול, חמישה בספטמבר, 1945 לובה שלום, אנחנו בנויפריימן כבר כמעט שלושה חודשים. למקום הזה קוראים "מחנה עקורים". אחנו גרים בבית קטן. יש כאן הרבה כאלה. את שואלת את עצמך מי זה אנחנו? אני עם חיים ז'בין, הקרוב שלי מאוֹלְקֶנִיק ועם אחיו אליהו. פגשתי אותם עוד כשהייתי בלובלין. חיים ואני חושבים להתחתן, להקים משפחה, אבל עדיין לא יודעים מתי. חיים עסוק. הוא יוצא מוקדם בבוקר וחוזר בלילה. בבית לא חסר לנו שום דבר. להפך, יש יותר מדי מכל דבר. מאיפה הכסף? אני לא שואלת שאלות. כנראה כמו לכולם כאן, גם לנו יש אוכל. עם אוכל אפשר להשיג הכול. חיים לא מדבר הרבה. הוא לא מספר מאיפה ערמות השטרות שהוא סוחב אתו לכל מקום. אבל הוא רב עם אחיו. אליהו מבקש אותו שיפסיק לסכן את עצמו. לפני שעזבנו את פולין הוא הסתובב שבוע בלובלין, עריק במדים קרועים. אליהו מצא אותו במצב נורא והביא אותו לחדר שלי. ככה זה התחיל. אחרי כמה שעות כבר חיינו יחד, כמו בעל ואשה. למחרת הוא הוציא את אליהו מהבסיס הצבאי שהם היו בו. עוד באותו ערב יצאנו דרומה לכיוון הגבול הצ'כי. זאת היתה הדרך המהירה ביותר עבורנו לברוח מהכיבוש הרוסי. כשהגענו לקראקוב החלפנו רכבת. חיילים רוסים נכנסו לחפש עריקים. חבילת שטרות עזרה לנו להגיע לגבול. לפנות בוקר הגענו לבְּרֶנוֹ. יצאנו מהרכבת לקחת אוויר. בשבילי, שם נגמרה המלחמה. אחר כך התחילו הדברים הרגילים של החיים. בחוץ רואים עוד את המלחמה. בכל מקום חוטי תיל, חיילים במדים אוחזים ברובים. אבל זה כבר לא מעניין אותנו. שתחרב אירופה, אומר חיים ונשבע לעזוב ולא לחזור יותר. לאן נלך? חיים רצה להגיע לאמריקה. יש לו שם משפחה עוד מלפני המלחמה. הוא כתב להם, סיפר על מה שקרה. מכתב מהם הגיע מהר. תשובה קרה וקצרה. הם לא יכולים לעזור לו להסתדר. מהעלבון הפנים שלו נעשו קשים כמו אבן. הוא קרע את המכתב ולא דיבר עליו יותר. את כתבת שהאחים שלך באו לפגוש אותך במחנה (גם בישראל יש מחנות?) ושהם עובדים קשה וחיים חיים צנועים. הם עוזרים לך? איך הסתדרת? מצאת עבודה? איפה את גרה? קשה קצת להבין ממה שאת כותבת מה קורה אתך. אני בטוחה שהשם יעזור, אבל איך האנשים שם? כתבתי לבנות הדוד שלי בארץ ועוד לא קיבלתי מהן תשובה. לפעמים אני חושבת שאנחנו שניצלנו יש לנו פגם וכולם רק רוצים להתרחק מאתנו. אולי זה קרה לנו כי כמו שאת אומרת, לא היינו מספיק דתיים. גם עכשיו אני לא מצליחה לשמור על כשרות. חיים הבטיח לי לא להכניס בשר חזיר לבית ואני מכשירה את הבשר שהוא מביא ולא יודעת מאיפה הוא מגיע אליי. אני מפרידה בשר וחלב לא בקפדנות כמוך, מדליקה נרות שבת ומברכת עליהם. יש כאן בית כנסת וחיים סידר לי מקום להתפלל בחגים. ככה בפשרה הזאת אני חיה. אלקה"