
אל האופק
רוברט אלבז
₪ 44.00
תקציר
אל האופק, הכרך השלישי בטרילוגיית הרומנים האוטוביוגרפיים, נפתח במפגש משמעותי של הסופר־מספר עם כומר יווני־אורתודוקסי על חוף הים באשדוד ב־1973 ומגולל תקופה זו עד לפרישתו מהקריירה האקדמית כפרופסור אמריטוס.
הרעיונות השזורים ברומן משקפים את עולמו הפנימי של המחבר החל מסוגיות פילוסופיות שנולדו בעקבות ניסיונו האקדמי וכלה בתובנות חברתיות על אודות החיים, התרבות והחיבור בין אנשים. כל אלה מצטרפים יחדיו ליצירה מורכבת ומעוררת השראה, אשר חוצה את גבולות האוטוביוגרפיה האישית.
רעיון האופק, כפי שמוצג ברומן, הוא דימוי רב־משמעות. הוא מייצג את הגבול הדק שבין הידוע לבלתי ידוע, בין מה שבר השגה לבין מה שדורש מאמץ, חלומות ושאיפות. האופק עומד תמיד מולנו, מזמין אותנו לשאוף קדימה, להתפתח ולמצות את הפוטנציאל האישי שלנו, ללא תלות במסע חיינו בנקודת הזמן הנוכחית.
רוברט אלבז הוא פרופסור אמריטוס לספרות השוואתית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. הוא פרסם וערך חמישה עשר ספרים באנגלית ובצרפתית הן בצפון אמריקה הן באירופה.
זהו ספרו השישי בהוצאת אוריון, קדמו לו הספרים: המלאכה השומרת; תלמה קרייס; רחשי סביבה; חביב; רוח זרה.
פרק ראשון
כרך שלישי זה של סיפורי האוטוביוגרפי שאתה מחזיק בידיך, אתה, הקורא הנאמן שלי, קראתי לו: אל האופק, מהסיבה הפשוטה, שמאז שאני מכיר את עצמי, שאפתי תמיד למימוש רוחני, ובעיניי רוחני ואינטלקטואלי הולכים יד ביד. כך שהרוח אינה יכולה לשגשג בשום צורה בהיעדר בסיס אינטלקטואלי, דהיינו בהיעדר חשיבה ביקורתית. והאופק אינו אלא שאיפה מתמדת לאותו יעד שכל בר אנוש, בעל הכרה מלאה, שואף אליו ללא סוף. בזאת אינני אומר שאותו יעד ניתן להגדרה כלשהי, ובוודאי וודאי הוא לא ניתן לכיבוש. זה אינו מקום שמגיעים אליו בסוף נסיעה כלשהי, כי אז נזדהה עם עצמנו לבלי סוף, ונאבד את הממד הטרנסצנדנטלי שבישותנו, וזהו אולי הממד היחיד שמקיים אותנו.
מאידך, אני סמוך ובטוח שבכדי להפיק תועלת מרבית מהקריאה של כרך אחרון זה, צריך לעבור דרך שני הכרכים הקודמים, המלאכה השומרת ורחשי סביבה, המכינים את הקורא לכרך אחרון זה, בגלל הכרונולוגיה, הגם שאינה עקבית כלל, ובוודאי לא קווית, שבצורה זו או אחרת, משתקפת בהם. יש ללא ספק המשכיות זמנית מסוימת ביניהם, אך שלושת הכרכים דנים בשלוש תקופות שונות בחיי, ואי לכך, אפשר להתייחס אליהם ללא קשר הכרחי ביניהם.
ואין מן הנמנע שאזדקק לכרך רביעי כדי להשלים את כל המסכת הנרטיבית שלא הספקתי להשלים בשלושת הכרכים הראשונים. מה גם שכל עוד אנו חיים, הניסיונות והחוויות ממשיכים להצטבר, ויחד איתם כל הסיפורים המלווים אותם. ובמיוחד במדינה כמו שלנו, הנמצאת רוב הזמן במלחמת קיום. במדינתנו, בלית ברירה, הזמן ההיסטורי ממשיך להתרחב ולהתפשט לאין ערוך מתוקף ריכוז המאורעות היומיומיים, הן במרחב הפרטי והן ובמיוחד במרחב בציבורי.
זה לא אומר שהסיפור יצליח לכסות את כל המאורעות ההיסטוריים, אך לפחות הוא ישאף לכך על מנת שכולנו נשכיל להבין איפה טעינו, ומה עלינו לעשות על מנת להביא לשיפור כלשהו בחיינו ובחיי מדינתנו. כפי שציינתי, הכרונולוגיה הסיפורית מתקיימת בסיפורי, למרות ששלושת הכרכים עצמאיים לגמרי ומתייחסים לתקופות שונות בחיי, ושני הכרכים הקודמים מובילים ישירות אל הכרך השלישי הזה, הן מבחינת השתלשלות הזמנים, הן מבחינת התפתחותי הרוחנית־אינטלקטואלית לאורך השנים.
ובל נשכח, שבסיכומו של דבר, כרונולוגיה היא תמיד עניין אידיאולוגי שאנו מכריחים על מאורעות חיינו, שהם ביסודם, אינם מצייתים לסידור שרירותי שכזה. זוהי קונוונציה ספרותית, ותו לא! וקונוונציות ספרותיות משתנות מעת לעת, בהתאם לציפיות קהל הקוראים, וקהל הקוראים עצמו משתנה בהתאם לנסיבות. רולן בארט, למשל, ארגן את האוטוביוגרפיה שלו לפי מפתח האלף בית, כך שהוא התפטר מהכרונולוגיה הקלאסית, יחד עם זאת הוא יצר כרונולוגיה מסוג אחר.
מאורעות החיים, לא ניתן לומר עליהם שהם מסודרים או שאינם מסודרים, כי הסדר, סדר כלשהו, הוא עניין חיצוני שההכרה מכריחה על הדברים. ולא ניתן לומר בשלב כלשהו בחיינו שהגענו למימוש כל יעדינו, ובמיוחד למימוש יעד הייעוד שלנו בחיים האלה, זהו תהליך שאנו שואפים אליו עד ליומנו האחרון על האדמה הזאת. או לפחות, אנו אמורים לשאוף אליו — תהליך שבמהותו נותר טרנסצנדנטלי לעד, וכל זמן שאנו כאן, השאיפה לאותו יעד אינה נפסקת, וכידוע, שאיפה ותקווה הולכות יד ביד.
אני נזכר כעת באחד מהסופרים הצרפתים הגדולים של המאה העשרים, סופר דגול ממש, אלן בוסקט Alain Bosquet, אנטול ביסק במקור, יהודי שנולד באוקראינה ב־1919 ושנהפך במרוצת הזמן לאחד הסופרים הפוריים ביותר של הספרות הצרפתית במאה העשרים. ערכתי עם עוד קולגות ספר, אסופת מאמרים, סיכום כנס בינלאומי שקיימנו לזכרו כאן באוניברסיטת חיפה לפני כמה שנים.
בוסקט כתב ספר אחרון בשם נסיעה (un départ) או יותר נכון, יציאה למסע, והוא על ערש דווי, ללא שום תקווה שהוא יוכל לחזור לחייו הקודמים. הוא בכוונה נתן את הכותרת "יציאה למסע אחד" ולא המסע האחרון בה' הידיעה, והרי זה היה ממש לפני מותו, סיכום חייו האחרון, אך בכל זאת הוא התייחס לנסיעה האחרונה כנסיעה אחת מיני רבות ולא כ"הנסיעה האחרונה והאולטימטיבית" שאחריה אין כלום. הוא, אם כן, בצורה זו נטרל את הממד הגורלי שיש במוות. במובן מסוים, התאפשר לו לשלוט במוות שלו, אם דבר כזה ניתן לעשייה, או לפחות לצמצם במידת מה את גורליותו.
ותקוותנו היא שבכותבנו את העמוד האחרון של סיפור חיינו נתמזג, אם לא ניטמע באופן מלא, באותו יעד שקבענו לעצמנו, אם אומנם קבענו אותו. התקווה היא שאותו יום אחרון — שלעולם אין אנו יודעים מתי הוא בדיוק יגיע, מאחר שהמוות מופיע בהפתעה גמורה בכל מצב, כי כל עוד אנחנו כאן, בנצח הזה, אין אנו שם, באינות המוחלטת או, לפי טענתם של כל מיני אידיאולוגים, בנצח האחר, או לעתיד לבוא — יביא למיזוג של כל שאיפותינו עם הווייתנו, ללא שום פערים, אם דבר כזה אפשרי בכלל! אותו עמוד אחרון אמור לבשר את יום לכתנו מכאן, ואם אין אנו עדיין מסוגלים לכותבו, נותרת לנו האפשרות להגות בו.
כל האוטוביוגרפיה הזאת, על שלושת כרכיה, אינה ביסודה אלא אוטוביוגרפיה רוחנית־אינטלקטואלית, דהיינו השלבים הארוכים השונים שעברתי לאורך חיי בהתפתחותי הרוחנית־אינטלקטואלית מאז שאני מכיר את עצמי, דהיינו מאז ילדותי הרכה ביותר. כך שאין לי ולא היה לי שום עניין ב"ווידויים" נוסח ז'אן־ז'ק רוסו. אומנם הקדשתי חלק ממחקריי המוקדמים לסופר הדגול הזה, שחי לו בצרפת של המאה השמונה עשרה, והוא מאז משמש, למעשה, עבור מרבית הסופרים המערביים שכתבו אוטוביוגרפיות, כמודל האולטימטיבי לאוטוביוגרפיה המערבית המודרנית, אך אני עצמי לא השתמשתי בו כלל כמודל עבור האוטוביוגרפיה שלי.
ההנחה היסודית בהתפתחות הסוגה הזאת במיוחד, כך טוענים בספרות הביקורתית, היא שאי אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה לשמה, דהיינו אוטוביוגרפיה קלאסית כרונולוגית, מבלי לעבור דרך הווידויים של רוסו. ניתן לומר שהוא היוצר של הסוגה הספרותית הזאת בעידן המודרני. הוא היה מודל לחיקוי עבור סופרים רבים מאז המאה השמונה עשרה ועד ימינו אלה ממש, סופרים שונים בעולם המערבי, או אפילו בעולם השלישי הפוסט־קולוניאלי, ממשיכים לכתוב ברוח הזאת, הכוונה לכרונולוגיה קווית, לטקסט שמלווה, עקב בצד אגודל, את מאורעות חייו של המספר.
את הכותרת הזאת ליצירתו, הווידויים, ללא ספק, רוסו לקח מאוגוסטינוס הקדוש. אך שני טקסטים אלה, למרות הכותרת המשותפת, חופפים האחד עם השני בצורה מזערית בלבד, ולא דין טקסט שנכתב במאה הרביעית לספירה, שבו מככבת שרשרת ההוויה של ימי הביניים — שבראשה מככב אלוהים, בורא העולם, ובתחתיתה, העצמים הדוממים, כגון אבנים, וכדומה, כשהמלאכים מתחת לאלוהים, וכל צורות החיים האחרות עוקבות בשרשרת מתחת למלאכים — לטקסט שנכתב במאה השמונה עשרה על ידי ההוגה של האמנה החברתית, שבו נוכחות האלוהות מאוד חלקית, אם לא מזערית.
אותה שרשרת הוויה הולכת ונעלמת בהדרגה מהשיח המערבי, ויש מבין התיאורטיקנים הטוענים, שמושג שרשרת ההוויה נמשך עד המאה השמונה עשרה. ובל נשכח שמבחינה צורנית הווידויים של אוגוסטינוס הקדוש, אינו טקסט הומוגני ועקבי. זהו למעשה טקסט המחולק לשני ספרים די עצמאיים: תשעת הפרקים הראשונים מתארים את חייו והתפתחותו של המספר, בעוד ארבעת הפרקים האחרונים דנים במהותו של האל ובבריאת העולם והזמן על ידי האלוהות. אפשר בהחלט להשמיט את ארבעת הפרקים האחרונים, אם אנו מעוניינים אך ורק בסיפור חייו של המספר, ואז הווידויים האלה יהפכו לאוטוביוגרפיה מערבית סטנדרטית.
ניתן לומר שאותו מבנה היררכי אנכי, אותה שרשרת ההוויה, נהפך לסטרוקטורה אופקית, שלכאורה כל המשתתפים בה נמצאים על אותו קו, על אותו מישור. כך אני תופס את השינוי ההיסטורי בשיח המערבי, שהתקבע עם המתודה של דקרט. והרי המתודה של דקרט לא הופיעה יש מאין: היו כבר מתודות אחרות לפניה, במיוחד זו של רמוס במאה השש עשרה. מדובר באותו מישור שבו כולם אמורים להיות שווים לכולם, שהכרה אחת שווה להכרה אחרת, ללא כל הבדל, לכאורה.
זהו למעשה הבסיס של האמנה החברתית: שישנו שוויון חברתי בין כל המשתתפים באותה אמנה, לפחות שוויון פורמלי, בהיעדר שוויון חומרי. זהו, אם כן, הרעיון שמאחורי האמנה החברתית של המאה השמונה עשרה, שהרבה הוגים מהתקופה נתנו עליו את דעתם. אני מתכוון, קודם כול, להובס, וולטר, מונטסקייה, רוסו והרבה הוגים אחרים. מושג זה היה באווירה של המאה השמונה עשרה, או אם תרצו, פרדיגמה של אותו שיח, דהיינו העסיק את מרבית ההוגים של התקופה.
אוגוסטינוס הקדוש, מהיפו שבתוניסיה של היום, שעקב התנצרותו חנך כבר במאה הרביעית לספירה את סוגת הווידויים, למרות שיצירתו אינה ממש חופפת מבחינה צורנית את וידויי רוסו, כפי שרמזתי, משום שהממד הדתי הרבה יותר מצוי לאורך כל הטקסט של יצירת אוגוסטינוס הקדוש — דבר שייעלם בהדרגה מהסוגה האוטוביוגרפית בתקופה המודרנית, המתרכזת לרוב בהתפתחותו הפסיכולוגית והאינטלקטואלית של האני המספר, כי הכרתו של היחיד, האני המספר, תופסת יותר ויותר מקום במרכז השיח, מאז המאמר על המתודה של דקרט. מאידך, ידוע לנו מהי הקונוטציה המיידית של וידוי, שהיא דתית במהותה, וזהו עניין זר לגמרי לפרויקט האוטוביוגרפי שלי.
אם כן, אין לי שום עניין בווידויים כלשהם, נוסח אוגוסטינוס הקדוש או נוסח רוסו, שבהם הייתי אמור לגלות לעיני הקורא את כל החוויות "האחרות" — שחשיפתן בפני הקורא אמורה להעצים במיוחד את חווית הקריאה (את כל ה"חטאים", אם תרצו) שחוויתי לאורך השנים — אותן חוויות נעורים עסיסיות המככבות במרכז האוטוביוגרפיה המערבית ושלהן, בדרך כלל, הקורא מייחל, כי זה אמור להוציא אותו מהרוטינה היומיומית שלו, המשעממת ביסודה, ולשעשע אותו במיוחד, דהיינו להעתיק אותו מהרוטינה היומיומית שלו ולהוביל אותו למרחב אחר, זר או חיצוני לחייו.
אין כאן שום עניין של שעשוע. וזה, כמובן, נוגע לשאלה המהותית בדבר תפקידה של הספרות בחיינו. האם היא כאן בשביל לשעשע אותנו ולהנפיק לנו כל מיני סוגים של הנאות קטנות על מנת לגוון את סדר יומנו? או שיש לה ייעוד אחר, הרבה יותר מרכזי בחיינו. כאן, אם כן, אנו נכנסים לסוגיות אידיאולוגיות די סבוכות הקשורות לתפקידה של הספרות בחיים האנושיים: האם, אם כן, היא אמורה לשעשע אותנו?! או שיש לה תפקיד אחר, הרבה יותר חיוני במערך החברתי של האדם המודרני?!
אני מפנה את תשומת לב הקורא למסה המכוננת של סארטר ספרות מהי? שעונה על השאלה הזאת בצורה כוללנית, למרות שאני חולק, באופן יסודי, על דעתו באשר למחויבות הפוליטית שכולנו, לדידו, אמורים, או מחויבים, להשתתף בה. ובעיניי, אי־השתתפות במשחק הפוליטי גם היא אקט פוליטי! ומגויסות הפרט לעניין החברתי אינה בהכרח חייבת לעבור דרך השער הפוליטי. אנו למודי ניסיון רב, מזה דורות רבים, באשר לתפקודם, יעילותם וכנותם של הפוליטיקאים למיניהם במערך החברתי, ובמיוחד בדמוקרטיות הפרלמנטריות.
צריך גם לקחת בחשבון את תקופת התפתחותו של סרטר עצמו כהוגה בין שתי מלחמות העולם, כי ללא ספק הקונטקסט ההיסטורי־חברתי־פוליטי השפיע מאוד על ראיית עולמו ועל מושג המחויבות הפוליטית שהוא מרכזי בראיית עולם זו. בראייה זו, יש מאבק מתמיד בין הכוחות החברתיים השונים המרכיבים כל חברה, ואי לכך יש מחויבות של כל פרט ופרט להיכנס לאותו מאבק ולבחור בו צד. כך שלא ניתן להישאר ניטרלי בשום מצב. זה כמובן מתייחס במיוחד לתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
אני מתחלחל כשאני חושב, למשל, על המפלגה הקומוניסטית הצרפתית שבראשה עמד ג'ורג' מרשה במשך תקופה ארוכה, והסגידה הבלתי מסויגת שלו ושל כל המפלגות הקומוניסטיות האירופיות למיניהן, לחבר סטלין. ובמקרה, ואין ספק שיש סיבות היסטוריות לכך, גם לאחרונה מופיעים פסלים של החבר סטלין בכל מיני זירות ברחבי רוסיה: יש להם כנראה געגועים לתקופתו של סטלין. רוב מדינות המערב, ורוסיה עצמה, לא למדו שום דבר מאותה היסטוריה של שתי מלחמות העולם ומהעובדה שמיליוני בני אדם קיפחו את חייהם וממשיכים לקפח את חייהם לשווא בגלל אידיאולוגיות נבובות חסרות כל מובן, שלא שינו לטובה בשום צורה את המבנה החברתי המערבי, או את מצבו של האדם בעידן המודרני!
ועניין השעשוע הוא, לעניות דעתי, הסיבה העיקרית מאחורי העדפת קריאת סיפורי חיים ביוגרפיים על פני רומן בדיוני. זו אותה פעילות שהתקבעה לה בעשייה החברתית המערבית מאז תקופת דקרט, פחות או יותר, מאז שהתחילה לצמוח אותה שכבה חברתית של הבורגנות בתוככי החברה הצרפתית ובחברות אחרות ברחבי אירופה, אותה שכבה שתלך ותתפח עם הזמן. כי הקורא המצוי, הנמנה בעיקר על אותה שכבה חברתית, זקוק להזדהות כלשהי, ואי לכך התפתחה הספרות, והופיעו הסלונים למיניהם שבהם הספרות הייתה במרכז השיח.
אך, כפי שכבר ציינתי, אינני מבדיל בין שתי הסוגות הספרותיות האלה, דהיינו בין הרומן לבין האוטוביוגרפיה, וכבר פרסמתי מחקר מקיף בעניין זה (The Changing Nature of the Self: a Critical Study of the Autobiographic Discourse) אני תמיד נותר עם המסקנה, האחת והיחידה, שתפקידה של כל ספרות באשר היא, הוא להרחיב את הכרתנו את העולם, אך אינני מתכחש לעובדה שיש ממד אסתטי לטקסט הספרותי שיש בו הנאה מסוימת, אך אותו ממד אסתטי אינו אמור להרחיק אותנו מהכרתנו את העולם!
וקשה להגיע להגדרה מוסכמת של אותה הנאה: היא בוודאי אינה דומה לשום הנאה פיזית אחרת שאנו מפיקים מפעילות ספורטיבית כלשהי, למשל. תהליך הקריאה כרוך בפעילות פיזית מינימלית אומנם, ואפילו אם רק נצטמצם לפעילות העיניים והידיים כשאנו מחזיקים בספר. ואותה פעילות פיזית מינימלית הולכת ונעלמת כשאנו, הודות למחשב ולטלפון הסלולרי, מבצעים את תהליך הקריאה על המסך ולא על גבי הנייר המודפס.
דהיינו, שרעיון הכרך (volumen), הספר הפיזי, הולך ונעלם. וכיום מרבית הספרים נמכרים במיוחד בוורסיה הדיגיטלית שלהם. מאידך, יש שמוצאים הנאה צרופה במשחקי המילים שיש בטקסט, כאלה שנתפסים לקליפה החיצונית של הסגנון, כאלה שעדיין מבדילים בין תוכן לצורה, קטגוריות שמזמן איבדו את התוקף שלהן וששייכות בוודאי לתקופה אחרת בהיסטוריה של הספרות.
והרי סגנון או יצירת שפה התואמים את המסרים האידיאולוגיים שאתה מבקש להעביר, דוגמת סלין הצרפתי למשל, הם בגדר מהפכה אמיתית ואז לא ניתן לומר ש"נהנינו" מהסגנון המסוים הזה! הגם שצריך להגדיר מהי אותה הנאה בדיוק! ואין אני חסיד כלל של הקטגוריות האלה, נבובות ביסודן, כמו זוג המושגים: "תוכן וצורה". סלין קבע, באחד הראיונות של שנות החמישים המאוחרות, שהסגנון הוא הוא התוכן! שסגנון ומסר הם היינו הך.
לעניות דעתי, כל מבע חדש, דהיינו כל צורת אמירה חדשה, הוא עניין תוכני ולאו דווקא צורני. כל תקופה ואמירותיה, כל תקופה וטיעוניה! זה בדיוק מה שפוקו ניסה להגדיר בספרו, הארכיאולוגיה של הידע — זהו תרגומי החופשי של כותרת הספר הזה מהצרפתית. אני מתכוון בזאת לטיעונים ולאמירות שמהווים פרדיגמה בשיח של חברה נתונה בתקופה נתונה. זה הרי גם מתבטא בחידוש השפה עצמה.
ואין ספק שמילים חדשות או שימוש חדש באוצר מילים קיים, מצביעים, כמעט הגדרתית, על שינויים בפרדיגמה ההגמונית, שהיא מרכזית לתקופת מה בחייה של חברה נתונה. וכל פרדיגמה חולפת עם הזמן ומפנה את מקומה לפרדיגמה חדשה מתוקף אותם מבעים חדשים שהופיעו בשיח החברתי, ושהיו במרתף, אם אפשר לומר, של השיח שקדם, ועם הזמן מבצבצים ועולים על פני השטח של השיח החדש.
הקורא, ללא ספק, ער לעובדה שלא כיסיתי פנים רבים בהתפתחותי כאדם בוגר בשני הכרכים הראשונים. למשל: נגעתי אך מעט מאוד, ובאופן זניח לגמרי, בכל החוויות האינטימיות, המיניות וסיפורי האהבה הרבים, שחוויתי לאורך השנים. כמו כל אדם אחר, ידעתי טירוף חושים וטירוף הורמונים, כמו כל גבר אחר החי בחברתנו המודרנית. אחד מהסיפורים האלה מתואר בפרוטרוט ברומן שפורסם בקנדה, גם בצרפתית וגם באנגלית, ושהוצאתי לא מזמן בעברית, תלמה קרייס.
רומן זה רחוק מאוד מלהיות משלהב, או חושפני במיוחד, ואפשר למיין אותו כסיפור טרגי דווקא, מאחר שזהו סיפורה של אהבה כושלת, כמעט הגדרתית, אהבה שלעולם אינה מתממשת. וזהו דינן של כמעט כל האהבות הספרותיות. הן תמיד מתארות כישלון בקומוניקציה שיש בין שני המינים, ולרוב כישלון צורם, ואין שום תקווה להתגבר עליו, וזה אומר הרבה על הגורל האנושי בעידן המודרני. כך, פחות או יותר, זה מתפתח ברומן המערבי.
המספר באותו רומן שכתבתי נותר לעד בחידת מושא אהבתו שלא נותנת לו מנוח, אפילו שנים לאחר שהסיפור בינו לבינה הסתיים. הקורא נותר עם סימן שאלה רבתי כשהוא מגיע לעמוד האחרון של הרומן. האניגמה נותרת בעינה לאחר שאנו מסיימים את תהליך הקריאה. זהו אם כן סיפור שלא ניתן לשום סיכום! ויש לי את כל הכוונות להמשיך ולתאר את כל אותן חוויות "סנסציוניות", לכאורה — הן נתפשות ככאלה על ידי הרבה קוראים, הודות, בין היתר, למסורת האוטוביוגרפית המערבית שנתנה להן חשיבות, בגלל הממד החושפני שבה.
אין לי, ולא הייתה לי, שום כוונה להזין שום פנטזיה. לא לזה, לדעתי, נועדה הכתיבה. מעניין אותי במיוחד הפן האנושי של אותן חוויות, שנותר תמיד הפן החשוב ביותר. את זאת אעשה ברומנים אחרים, המתוכננים לעתיד הנראה לעין. והרי לכל חוויה, ולו החושפנית ביותר, יש תמיד ממד רציני, אם לא טרגי כי הגורל האנושי טרגי מיסודו, ואין בתיאורו, שום שעשוע ושום משחק!
כבר הזכרתי, לא פעם, בכרכים הקודמים, את אותה דינמיקה של הנקודה באופק, שככול שמתקרבים אליה, היא נסוגה לעד, דהיינו שאותו מימוש אוטופי, ולא משנה מהו טיבו, נותר תמיד אפשרי, ומכאן התקווה שביסוד הדינמיקה הזאת. כל רעיון אוטופי, באשר הוא, מקרב אותנו לאותה נקודה באופק, שככל שאנחנו מתקרבים אליה היא נסוגה לנגד עינינו, אך אין אנו נואשים מהרדיפה אחריה, בדומה לרעיון המשיחי שביהדות, שדומה במהותו לעניין הנקודה באופק.
המהפכה האמיתית של רעיון זה היא דווקא בזה שאין הוא בר מימוש! יחד עם זאת, אין אנו נואשים — לפחות הדתיים שבקרבנו, אם לא כל החולמים המאמינים באוטופיה כלשהי — מהתקווה שזה עשוי או עלול להתממש באיזושהי נקודה בעתיד הרחוק, גם אם אותו עתיד כל כך רחוק, שקשה מאוד להאמין במימושו. אותה ציפייה בכיליון עיניים לאותה נקודה באופק היא שהבטיחה את הישרדותו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה. לולא אותה תקווה לאותו מימוש מזמן היינו נעלמים כעם. זהו הפרדוקס האולטימטיבי שבחיינו: אנו שואפים כל הזמן למציאות אוטופית שאינה ניתנת למימוש. ואי המימוש מדרבן את השאיפה המתמדת לאותה נקודה באופק!
בל נשכח, לדוגמה, את התסבוכות הפסיכוטיות של אותם אנשי חב"ד, שנותרו ככלים שבורים מאחר שהאמינו בכל ליבם, ויש כאלה שעדיין מאמינים, שהמנהיג שלהם הוא המשיח, ושהגאולה כבר הגיעה. והגאולה של מי בדיוק? וכבר היו לנו משיחים אחרים בהיסטוריה של העם היהודי, כגון שבתי צבי שסווג כמשיח שקר, למרות הקהלים הרבים שהלכו בעקבותיו החל מהמאה השבע עשרה.
אני מפנה את תשומת לב הקורא לשני הכרכים היסודיים שגרשום שלום הקדיש לשבתי צבי ולתנועת השבתאות בכללותה. זהו נדבך חשוב בהיסטוריה הרעיונית של עם ישראל. הגדרתית, כל משיח, בהכרח, הוא משיח שקר, ואם יופיע, אי פעם, משיח אמת, זה יבשר את סוף התהליך ההיסטורי. והשאלה היא: האם אפשר בכלל לחיות מחוץ להיסטוריה, מחוץ לתהליך ההיסטורי?!
אומנם הרבי מלובביץ' עצמו, רבי משה מנדל שניאורסון, בשונה משבתי צבי, מעולם לא הכריז על עצמו כמשיח, למרות שהוא לא התנגד בפומבי לכל אלה שראו בו משיח: הוא הבין היטב מה טמון ברעיון המשיחי, אבל חלק נכבד מקהל מאמיניו ממשיכים, עד לעצם היום הזה, להאמין במשיחיותו. ובימים אלה ממש יש הרבה פוסטרים עם תמונותיו של הרבי מתנוססים להם במרחב הציבורי: "הוא הוא המשיח", חוזרים ואומרים לנו השכם והערב!
אבל אם הוא משיח צדקנו, מדוע מדינת ישראל, והעולם בכללותו, נראים כפי שהם נראים: הרי אנו יותר קרובים לדיסטופיה מוחלטת מאשר לאוטופיה! אורוול צדק ללא שום ספק בספרו 1984 המשליך להפליא אל ספרו 2084 של בואלם סנסל האלג'ירי, ושניהם מתארים בפרוטרוט עולמות דיסטופיים לחלוטין. ואומנם אורוול הכין אותנו בצורה מוצלחת ביותר לאותו עולם פוסט־מלחמה גרעינית שסנסל מציג בפנינו — ואנחנו כבר בתוך תהליך דיסטופי מזה זמן רב, מזה דור או אפילו שני דורות. כנראה שהפסוק "יצר לב האדם רע מנעוריו" קולע היטב למצב שבו נמצאות כיום החברות האנושיות למיניהן! ולכן, משיח בימינו אלה, לאלה שמאמינים במשיחיות, אינו אפשרי למרות שהאנושות כולה זקוקה לאיזה שהוא מושיע, ומייחלת שיבוא לגאול אותה משיגעונותיה וייסוריה.
ויש סיבות טובות לעובדה שהרבה יהודים באירופה המזרחית הצטרפו לתנועה הקומוניסטית ולמרקסיזם בכללותו, לאחר שהתייאשו מהחזון המשיחי שביהדות. והרבה מהיהודים האלה היו במשבר חמור עם ריסוקה של התנועה הקומוניסטית ברחבי אירופה. אני נזכר כעת בשיחה שהייתה לי עם הפרופסור היהודי סידני מינץ, בכנס בינלאומי בנורווגיה, לפני כשלושים שנה, אחד מענקי המחקר האנתרופולוגי, ממייסדי אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. מינץ כתב את הספרים המכוננים על ההיסטוריה של הסוכר במערב.
באותה שיחה מסביב לשולחן ארוחת הערב במלון איפה שאירחו אותנו, הוא הזכיר לי את הוריו, פליטים מאירופה, שנפטרו לפני שנים רבות, כי הוא עצמו היה כבר בשנות השבעים בחייו לפחות באותו מפגש. הוא היה כמעט מאושר למענם, על כך שלא היו עדים להידרדרות של הרעיון הקומוניסטי, שבו במשך חיים שלמים הם תלו את כל תקוותיהם. "מזל," הוא אמר לי, "שהם אינם כאן יותר, כי אז הם היו שרויים במשבר נוראי על כך שהחלום הגדול באשר לשוויון בין בני האדם התנפץ לגמרי."
אני חוזר לענייני המשיחיות: נראה שמושג המשיחיות לא יתממש באדם אחד שיבוא לגאול את כל האנושות, אלא בבגרותה של החברה האנושית בכללותה, בטרם היא תכחיד את כל היקום בשלמותו, ויש הרבה סממנים המעידים על כך, או לפחות תכחיד את עצמה! כי היא, מדי יום, ממשיכה לכרות את הענף שעליו היא יושבת. לכן עדיין לא קם לו, הכוונה לשניאורסון, מחליף, ולא נראה לי שיקום לו מחליף בעתיד הנראה לעין, אם בכלל. כי אם הוא המשיח, אף אחד לא יכול לבוא במקומו. מה שלא הבינו כל אותם חבדניקים הוא שהרעיון המשיחי הוא עניין של תקווה ולא של מימוש! שתקווה ומימוש אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, אדרבה, הן שוללות האחת את השני!
יש פער תהומי, שלא ניתן לגשר עליו, בין שני התהליכים האלה. המימוש נותר תמיד תלוי באוויר. כל מימוש, הכוונה למימוש אוטופי, לפחות רעיונית, בסופו של דבר, שם קץ לתהליך ההיסטורי. והרי שום חברה אנושית אינה יכולה להתקיים מחוץ להיסטוריה, למרות שמדי פעם יחידים או קבוצות קטנות מנסים ליצור איזשהו מרחב אוטופי, אבל הגדרתית, זה תמיד מסתיים בכישלון חרוץ!
והיו מקרים בארצות הברית, למשל, שקבוצה שלמה כזו שמה קץ לחייה באקט קבוצתי של אבדון עצמי בגלל אי מימוש חלומה האוטופי. מימוש כזה ייתכן אולי, אך ורק אם ניהפך כולנו למלאכים ונחיה, כמוהם, בתוך איזשהו הווה נצחי, שאינו יכול להתקיים כלל וכלל בתוך הרצף ההיסטורי. והרי ברור לגמרי שתהליך זה אינו בר קיימה, כי אותו הווה נצחי עצמו אינו אלא המצאה אידיאולוגית של כל מיני נביאים וחולמים.
באשר לי עצמי, במצבים הגרועים ביותר שבתהליך החיים, ובמיוחד בתחום המטריאלי, שלצערנו הוא המדד לכל הצלחה בחיים המודרניים, האופק הרוחני נותר תמיד מולי. לצערי, את ההצלחה החומרית הזאת ניתן לזקוף, אך ורק, לאותה תפיסה קפיטליסטית, שאליה כולנו נתונים בעל כורחנו, הרווחת בכל מדינות המערב בימינו אלה. וכולם שכחו מזמן שהיו תקופות רבות ומגוונות, לאורך ההיסטוריה האנושית, לפני הופעת הקפיטליזם, שהיא אידיאולוגיה די חדשה בנוף האנושי, תקופות שבהן העשייה הכלכלית הייתה שונה לחלוטין — עשייה כלכלית מסוג אחר, שבה בני האדם לא שעבדו בהכרח האחד את השני.
אם כן, האופק הרוחני נותר תמיד מולנו, אנו כולנו, פתוח לנצח לקלוט אותנו, והוא שיקבע בסופו של דבר את מובן חיינו על האדמה הזאת. ברוך שפינוזה, גדול הפילוסופים של כל הזמנים, לפחות באשר לפילוסופיה המערבית, עוד לפני כל המהפכה התעשייתית המודרנית, הבין, לפני כולם, שהאושר אינו כלל תלוי בדברים חומריים, ושהוא נתון בידיו של האדם, אם הוא רק ירצה בכך. שנים רבות הרהרתי באותו משפט מפתח שבמרכז יצירתו: Deus sive natura. "אלוהים או הטבע", בתרגום מילולי. אין לי שום ספק שעבורו "הטבע" כולל את כל היקום וכל הקיום. ואני מגייס את המשפט הזה לטיעון שלי: בטבע יש אופק שהשאיפה אליו מממשת את ייעודו של האדם, והרי האדם יצא מהטבע, ובסופו של תהליך החיים, חוזר אל הטבע.
כרך שלישי ואחרון זה — למרות שלא מן הנמנע שאזדקק לכתיבת כרך רביעי, כפי שהזכרתי, וזה נראה לי יותר ויותר כאפשרות קונקרטית — של סיפורי האוטוביוגרפי, אם כן, יתחיל עם אותה חוויה מכוננת, אחת המעטות שידעתי בחיי, שחוויתי בחברתו של הכומר היווני־אורתודוקסי, אבונא קוסטאס, על חוף הים של אשדוד בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים.
וכבר סיפרתי על אותה חוויה בסוף הכרך השני של סיפור זה — "אבונא קוסטאס" הוא שמו ותוארו כשמתייחסים אליו בלשון חיבה כשמזכירים אותו או כשפנו אליו קהל המאמינים שהיה מקורב אליו. ולפי תוארו הפורמלי־דיפלומטי (בל נשכח שהכנסייה האורתודוקסית היא גוף כמעט מדינתי, אם לא דיפלומטי, בזעיר אנפין, עם זכויות מיוחדות) בהיררכיה הכנסייתית האורתודוקסית, ארכיבישוף קונסטנטין מיכאלידס.
אותה חוויה מכוננת על חוף הים באשדוד של התחלת שנות השבעים של המאה שעברה, התאפשרה הודות לעובדה ששנינו, בעודנו עומדים על אותו חוף ים של אשדוד כשגלים קטנים מלחכים את רגלינו, הסתכלנו לכיוון האופק, הרחק מן ההמולה האנושית, כי ידענו ששם נמצאת תקוות המימוש — אני אומר תקווה ולא שלמות המימוש, כי זהו תהליך, כפי שציינתי מספר פעמים, ללא נקודה סופית — למרות ששנינו היינו בגילים שונים, מרקעים שונים ומתרבויות שונות, ולא היה שום דבר משותף בינינו מבחינה תרבותית, זולת אותו אופק הנותר תמיד פתוח בפני כל אחד מאיתנו, הגם ששנינו השתייכנו, בצורה זו או אחרת, לתרבות המערבית.
מה גם שבאותו מעמד השכלתי להבין שהזהות שאנו מאמצים לעצמנו בשגרה היומיומית, אותה זהות הנראית לעין במרחב הציבורי, בעיני כל אלה שמסתכלים עלינו, כל אלה שמגדירים אותנו, אינה בהכרח הולמת את כל ישותנו, כי היא תלויה בתפקידים שאנו משחקים על הבמה החברתית. אני מפנה את תשומת לב הקורא למחקריו הרבים בתחום הסוציולוגיה של המשחק החברתי, ובמיוחד לשני ספריו היסודיים, בתרגומי החופשי: הצגת האני בחיי היומיום, ואנאליזה של המסגרת, של ארווינג גופמן, שעסק רבות בממד הזה בחיינו החברתיים.
לכומר המופלא הזה, אבונא קוסטאס, אם כן, היו זהויות אחרות שלא הופיעו בהכרח בחיי היומיום, למרות שהייתי ער לעובדת רב־גוניות אישיותו, שבשום פנים ואופן מראהו החיצוני, הגם שהיו לו פני מלאך, היה יכול להקיף. הוא היה, עבורי, ההוכחה החיה שהזהות, כל זהות, היא תמיד מרובה, דהיינו פלורליסטית, שאינה אחת ויחידה, למרות נטייתנו הטבעית כמעט, להכניס לרובריקה נוחה כל אדם שאנו פוגשים בחיינו כשאנו הופכים אותו, בגלל נוחיות הסיווג, לחד־ממדי.
אי לכך, לרוב, תמיד אנו מבצעים רדוקציה של האחר על מנת לתפוס אותו כי קשה לנו להיכנס למורכבות שלו ולהתמודד איתה. ברוב המקרים, אותה רובריקה שאליה הכנסנו את האחר, אינה כלל הולמת את כל ישותו. כל זאת בהתחשב בעובדה שקלסיפיקציה היא נטייה כמעט טבעית אצל כולנו, וקשה לברוח ממנה, הגם שכשהיא מלווה בהכרה ביקורתית, נזקיה פחות משמעותיים. הכרתית, קלסיפיקציה, ביסודה, היא רדוקטיבית. כל מיון שאנו מבצעים במרחב הציבורי נוטה תמיד לרדוקציה, למרות שאין לנו בריחה מאותה רדוקציה. אבל חובה עלינו להיות ערים למגבלותיה!
מכאן כל אותן אמירות החוזרות על עצמן באופן תדיר: "ריבונו של עולם, הוא השתנה לי לגמרי, אני לא מזהה אותו (או אותה), הוא לא אותו בן אדם! מה קרה לו בדיוק? הייתכן שבני אדם משתנים כל כך?!" וקל וחומר כשמדובר באותם אנשים הקרובים אלינו ביותר, שאנו אמורים להכיר מקרוב. הם תמיד מפתיעים אותנו, ומסרבים בתוקף לחפוף עם אותה רובריקה קבוצתית שלתוכה הכנסנו אותם.
הם פשוט מסרבים להשתייך לאותה קבוצה חברתית הכלולה באותה רובריקה! ומכאן התיקונים המתמידים ההכרחיים שאנו מחויבים להביא לאותה קלסיפיקציה: ככל שעם הזמן אנו צוברים אינפורמציה על האחר, המיון ישתנה. הכרת האחר היא עצמה בגדר של תהליך שאין לו סוף גם אם אותו אחר נעלם מן האופק, או אפילו כשהוא הלך לעולמו, כי הכרת האחר מעמיקה ככל שהזמן חולף: זהו תהליך דיאלקטי כמרבית התהליכים המשמעותיים בחיינו.
האחר נותר תמיד סוג של טקסט שאנו ממשיכים לפענח לכל אורך חיינו, והרי כל טקסט משמעותי מצריך תהליך אינטרפרטציוני ללא נקודה סופית, וככל שהטקסט מתרחב הודות לאותם האלמנטים המתווספים אליו ביומיום, בעקבותיו, גם האינטרפרטציה הולכת ומתרחבת. הם למעשה מהווים מקשה אחת, ששני חלקיה מזינים זה את זה לאורך זמן — תהליך של פרודוקציה יצירתית דיאלקטית.
ברגע שהאב קוסטאס התחיל לשיר את שיר ההלל לאדמה הזאת — היה לו קול מופלא, בדומה לקולותיהם השמימיים של חברי מקהלה בכנסייה האורתודוקסית הרוסית, קולות טהורים ללא שום רקע מוזיקלי, או שהם עצמם המוזיקה — על אותו חוף ים באשדוד, הוא לא היה יותר אותו אדם, ואיך שהוא התחבר, וחיבר את שנינו, לאותם בני אנוש שחיו כאן על החוף הזה לפני מיליוני שנים, קרי, אותם בני אנוש שעדיין לא פיתחו תרבות לשמה.
והרי שתי תרבויותינו, היהודית והנוצרית, או אם תרצו, התרבות היהודית־נוצרית, חדשה מאוד וצעירה מאוד בנוף הפלנטה הכמעט נצחית שעליה אנו מנסים להתקיים. לפי תאוריית המפץ הגדול, כדור הארץ נולד לפני כארבעה עשר מיליארד שנה, זה אומר שיש לו נקודה התחלתית בזמן הקוסמי. האם זה אומר שיהיה לו סוף, דהיינו שהוא ניתן לכליה, כמו כל אותן פלנטות שמהן נותר אך ורק חור שחור עקב ההתמוטטות שהן מתמוטטות לתוך עצמן?!
וכבר ציינתי ברחשי סביבה, הכרך השני של האוטוביוגרפיה הזאת, שחידת הקיום אינה אלא חידת היקום, אותו יקום האופף אותנו מכל עבר — מדובר באותה חידה, ולא במקרה, לדעתי, שתי המילים האלה, או אם תרצו, שני הקונספטים האלה, מורכבים מאותן אותיות בשפה העברית. את זאת שוכחים מלהזכיר המנהיגים שבקרבנו, שלרוב אינם מסוגלים להסתכל מעבר לאף שלהם!
כולם, או כמעט כולם, סובלים מקוצר ראייה מחריד, לצערי הרב. כי אם כולם היו מסתכלים על הגורל המשותף לכולנו, ללא הבדל בין גזעים ותרבויות, הרבה מלחמות היו נמנעות. והנוף האנושי שעל הפלנטה הזאת היה נראה אחרת לגמרי. ולא ירחק היום ‒ מכורח הנסיבות, אנו נתונים זה זמן לתהליך של ניוון מתמיד של כדור הארץ עקב הצפות, רעידות האדמה, שרפות וכל מיני תופעות אקלימיות לא רגילות, שבעקבותיהן הסביבה האנושית הולכת ונשחקת ‒ וכולם יגיעו להכרה הזאת, כי הפלנטה מתחילה להקיא אותנו, ואין לה שום צורך בגזע האנושי על מנת להתקיים: היא בעלת הבית ולא אנחנו!
זה דומה לאותו אורח שנהפך לבעל הבית, בגלל יצר ההשתלטות הפועם בקרבו, כי עוד לא השתחרר מהחיה הקמאית המקננת בתוכו. כולנו כאן אורחים, מרצון או שלא מרצון, ואל לנו להיהפך לבעלי הבית; הפלנטה המשיכה להתקיים בלי הדינוזאורים, ותמשיך ותשרוד גם בהיעדר הגזע האנושי, ותמשיך לפתח צורות חיים אחרות. ראו לדוגמה מה שמתחולל בימינו אלה ממש בסביבת צ'רנוביל.
תוך כמה שנים, יחסית מעטות, לאחר הנזק וההרס של הסביבה על ידי בני האדם עם השימוש באטום, ואפילו לצורכי שלום, כאילו! הרי הכורים האלה, אומרים לנו, מיועדים לייצר חשמל! אך אינם פחות מסוכנים מכורים צבאיים. הרי אי אפשר להימנע מתאונות, בנקודה כלשהי בזמן תהיה תאונה! סביבת צ'רנוביל חזרה לאיתנה והצמחייה גדלה מחדש וחיות הבר חוזרות לאט לאט לאותו מרחב, לאחר שברחו ממנו לכמה שנים.
לחיות אינסטינקטים הרבה יותר מפותחים משלנו, אנו בני האנוש, הן יודעות, הרבה לפנינו מתי ואיפה תהיה רעידת אדמה, למשל, כי הן הרבה יותר מחוברות לטבע — קשר סימביוטי שהאדם איבד במרוצת הזמן, בגלל ניכורו מהטבע שהלך והעמיק עם הדורות. והמסקנה היא: שלא משנה כלל כמה נזק האדם ישיט על הפלנטה הזאת, היא תמיד תחזור לאיתנה, תמצא מחדש את האיזון שלה, ותשרוד, ולצערי הרב, היא תשרוד אפילו בלעדיו!
אני זוכר היטב את חזרתנו לירושלים מאותו חוף ים באשדוד, ובאותה נסיעה גם אבונא קוסטאס וגם אנוכי לא הוצאנו ולו הגה כלשהו מפינו, כאילו היינו אילמים. היינו עדיין המומים מאותה חוויה משותפת: חווינו חוויה שמילים אינן מסוגלות לתאר, אולי חוויה שלא ניתנת כלל לתיאור, מאותן חוויות שאינן חוזרות על עצמן בחייו של בן אנוש. הגם שהשיחה המשיכה להתגלגל לה במושב האחורי של האוטו על ענייני דיומא, אך שנינו לא השתתפנו באותה שיחה. היינו, כל אחד משנינו בנפרד מתמודד עם המחשבות שלו, ואותן לא רצינו לחלוק עם איש. אותם רגעים מופלאים שעל חוף הים של אשדוד עדיין מהדהדים בזיכרוני, ולהם ממד כלשהו של נצחיות, כאילו חווינו אותם מחוץ לזמן.
מספר שבועות לאחר מכן ניגשתי לפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית שבירושלים העתיקה — הנמצאת בסמטה צרה לא רחוקה מאחורי שער יפו — להיפרד ממנו לפני נסיעתי לקנדה. את הפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית למדתי להכיר מקרוב כי הרביתי לבקר בה בתקופת שירותי הצבאי על מנת לארח לו לחברה. וביקוריי היו מאוד רצויים: הרבינו בשיחות על מובן החיים ועל מצבו של האדם באשר הוא, ללא קשר למעמדו התרבותי, לדתו או לצבע עורו. ומפיו של כומר מאמין, הדברים האלה היו מפתיעים ביותר.
הייתי תמיד מכבד את המקום ומשיל מעליי את המדים הצבאיים, שלא התאימו כלל לאותה אווירה שהייתה שרויה ברחבי הפטריארכיה — אווירה נינוחה ומאוד שקטה, שבה היה ניתן להרגיש את הממד המיסטי של המקום. והאנשים בסביבה דיברו תמיד האחד עם השני בלשון רכה, כמעט בלחש, ורחשי השיח הזה הגיעו לאוזניי הקשובות. ותכופות לא זיהיתי באיזו שפה מדובר, כי האנשים פנו האחד לשני באיזושהי שפה מסתורית שלא הייתה ניתנת לזיהוי.
במשך ביקוריי, זה היה לרוב שיח לשמו, ללא כל הגדרה זהותית, ואפילו באשר לזהותם של הדוברים — מבעים בעלמא שהוחלפו בין בני שיח למיניהם: לא יכולתי לזהות אם היה מדובר ביוונית, בערבית, בעברית או באנגלית: בליל של שפות שהיו חלק מאותו רקע. שוב, בדומה לאותה דממה דקה שבני ישראל חוו על הר סיני! דממה רוויית מובנים הנמצאת בתשתיתו של כל שיח! כי כל שיח מקבל את תקיפותו הודות לאותם רגעי שקט, שקוטעים אותו, ושמאפשרים לנו להבדיל בין כל מרכיביו. לא ייתכן זיהוי של מרכיב כלשהו של השיח מבלי אותו רקע שבו שולט אותו שקט, אותה דממה. בהיעדר אותה דממה השיח כשלעצמו לא יוכל להתקיים!
כל זה הצביע על פתיחותו הרוחנית של אבונא קוסטאס, שראה את המשותף בין בני האדם באשר הם, מעבר להשתייכותם התרבותית. הוא מעולם לא ניסה לקרב אותי לעולם הנצרות האורתודוקסית, ולא פעם טען בפניי שכל הנצרות בכללותה הייתה תוצר של היהדות (דבר מובן מאליו, שלא כל זרמי הנצרות מכירים בו ממש): ש"הברית הישנה" הייתה המקור של הברית החדשה. ולו עצמו הייתה דווקא העדפה לחמשת חומשי התורה. עבורו, כפי שהשכלתי להבין עם הזמן, אותה זהות נוצרית הייתה כעין קליפה חיצונית, שיכולה להיעלם בן רגע, אם הוא היה חפץ בכך. ואומנם, כשהיה לבוש בלבוש אזרחי, ללא הגלימה, קשה היה לנחש שהוא כומר בכלל.
בנסיעתי לקנדה, מטרתי העיקרית הייתה, בצורה זו או אחרת, להתקבל ללימודי דוקטורט באחת האוניברסיטאות הקנדיות הוותיקות יותר, המבוססות יותר, שבהן הייתה מסורת רבת שנים של לימודים מתקדמים, דהיינו, מטבעם של דברים, במרחב האנגלופוני, שהיה הרבה יותר מפותח מבחינה תרבותית מאז הבריטים נהרו להתיישב במקום לפני כמה דורות. המרחב הפרנקופוני־צרפתי יידע התפתחות אמיתית רק במחציתה השנייה של המאה העשרים. ובאותו מפגש אחרון בינינו, אבונא קוסטאס לא רצה להרבות במילים, נראה שפרידות היו קשות מנשוא עבורו, והמשפט האחרון שלו, לפני שהתחבקנו לשלום, ריגש אותי עד מאוד:
"בני," הוא אמר לי, "אתה תחסר לי מאוד, ומי יודע מתי אראה אותך שוב, אבל זו צוואתי אליך: אל תחרוג, בשום פנים ואופן, ממסלולך!"
לא הבנתי אז באותה שיחה לאיזה מסלול הוא התכוון, אך כנראה הוא ראה אצלי דברים שאני עצמי עדיין לא הייתי ער להם. וייקח לי כמה שנים טובות להיות ער למודעות הזאת, כי בגרות נפשית לוקחת את הזמן הנחוץ, את הזמן שלו היא זקוקה. ריגש אותי עד דמעות שהוא קרא לי "בני" באותו מפגש אחרון, ולו עצמו, אני זוכר היטב, הייתה בת מאומצת בשם נורמה, אישה יפה במיוחד, יופי מאוד אצילי, שבאה מאחת המשפחות המוכרות והמכובדות של רמאללה.
יש לנו נטייה במרחב הישראלי, ובמיוחד במרחב הפוליטי, לשים את כל הערבים באותו שק, ולראות אותם כמכלול אחד, ללא כל הבדל ביניהם, וזה מתוך בערות לשמה. ולא היא כלל וכלל! יש ערבים מכל הסוגים: לא רק מוסלמים ונוצרים אלא סוגים שונים של מוסלמים וסוגים שונים של נוצרים. וההבדלים ביניהם עצומים, שלא לדבר על השקפת עולמם — היו לי תלמידות מנצרת שכלל לא ידעתי שהן ערביות מלכתחילה. הן נראו לי ונשמעו לי כישראליות לכל דבר, גם מבחינת השיח והמבטא וגם מבחינת המראה והלבוש.
נורמה, בתו המאומצת של אבונא קוסטאס, הייתה תמיד מוזמנת יחד איתנו למסעדות יוקרה דווקא בירושלים החדשה. ובכל מקום שהופענו יחד איתו, התקבלנו כבני מלכים. הוא מעולם לא הסכים שנזמין אותו מחוץ לביתנו, הוא רצה תמיד להיות בחברתנו בבתינו. זה נתן לו הרגשה של משפחתיות, ואומנם הייתה לו משפחה ענפה ביוון, ולא פעם קבע איתנו לנסוע איתו ליוון כדי להכיר את בני משפחתו מקרוב, אך הדבר, לצערי, לא התממש.
אני נזכר שהייתה לו משפחה באי סאמוס שבצפון הים האגאי, ממש על הגבול הטורקי. וכל פעם שהוא הופיע אצלנו הוא תמיד הצטייד בבקבוקי יין מוסקט מסאמוס, יין קינוח שמוכר היטב מסביב לעולם, או יין הרצינה, גם יין מוכר ברחבי תבל. הודות לו למדנו להכיר את שני היינות האלה, המנוגדים בטעמם החזק. יין הרצינה קרוי על שם השרף שבו, שהוא ההפך הגמור מהסאמוס, בגלל שהוא אחד היינות היבשים ביותר. וכל פעם שאני טועם מהיינות האלה אני נזכר באבונא קוסטאס.
אומנם קיבלתי ממנו מכתב אחרון זמן מה לאחר שהגעתי למונטריאול, ובו הביע את געגועיו הרבים לי ולאשתי. הוא הבטיח לבוא לבקר בהזדמנות הראשונה שהוא ייסע מטעם הכנסייה, במסגרת תפקידו כשר החוץ שלה, לאיזשהו ביקור בצפון אמריקה. ונותרתי מאז עם האניגמה של אותו משפט אחרון שהפקיד בידיי. ולאחר מכן, דממה! הרבה שנים חיכיתי לאות חיים ממנו, אך נראה שקולו נדם אחת ולתמיד כבר בשנות השבעים, דהיינו הוא נפטר בטרם עת.
ניסיתי בכל דרך אפשרית לקבל פרטים על אודותיו אך ללא הצלחה, ואני משער שהוא נפטר באותה תקופה, כי במשך שנים רבות לא הצלחתי בשום אופן לברר מה עלה בגורלו, עד שקולגה שלי, כפי שהזכרתי בסוף הכרך השני של סיפור זה, יוונייה במקור, וכמובן דוברת יוונית, התקשרה לפטריארכיה בירושלים ואומנם הודיעו לה שהוא נפטר לפני שנים רבות, לצערי הרב.
אני מניח אולי בשנות השבעים המוקדמות לחייו, דהיינו די צעיר יחסית. אני נזכר כרגע שהוא לא שמר במיוחד על אורח חיים בריא, והוא אכל מכל הבא ליד באותן מסעדות מפוארות, ובמיוחד דברים מלוחים שמצבו הבריאותי לא אפשר לו כלל, עקב לחץ הדם הגבוה במיוחד ממנו הוא סבל, ולא פעם הזכרתי לו שהוא חייב ליטול את התרופה, כשהיינו כבר ישובים מול השולחן לארוחת הערב.
הייתי אומר, ששני טיפוסים, די שונים, והייתי אומר אפילו מנוגדים, התקיימו להם בתוך אישיותו המיוחדת: האחד, הכומר המאמין שמילא תפקיד חברתי באופן די מוצלח בתוך קהילתו, והשני, האדם מן השורה, בהכרה מלאה באשר לגורלו של הגזע האנושי ביקום הזה, וששאל את עצמו שאלות נוקבות שאין עליהן תשובות. אני עדיין מחזיק בתמונה שלו בגודל עמוד פוליו, שבה אני מתבונן מדי פעם, על מנת להיזכר בפני המלאך שהיו לו ובשיחות הרבות שקיימנו יחד. הכומר הזה מצא לו מקום בתוך תוכי, וחי לו בקרבי מזה עשרות שנים.
וכך כל אותם יצורים יוצאי דופן שאכלסו את חיי לאורך השנים. הוא תפס מקום מרכזי במפה הקיומית שלי — אותה מפה שכל אחד מאיתנו מחזיק בראשו, וגורר אחריו לכל מקום, והמורכבת מכל האנשים, חיים או מתים, שבצורה זו או אחרת קרובים אלינו, או שהיו קרובים אלינו באיזשהו עבר, ושבלעדיהם לחיינו לא יהיה שום מובן, מאחר שהם מעצבים בצורה זאת או אחרת את כל קיומנו — למרות שקולו נדם זה עשרות שנים. משום מה, קשרים משמעותיים שאנו בוחרים לפתח עם בני אדם שאנו פוגשים בהם באקראי, לא פעם עמוקים יותר מכל קשרי דם שיש לנו בקרב משפחותינו, אולי בגלל שאין בהם שום אילוץ, ואנו נותנים העדפה להתפתחותם יותר מאשר לקשרים המשפחתיים המחייבים!
קיבלתי בזמנו מהשגרירות הקנדית בתל אביב אשרה להגר לקנדה, וכך התכוונתי לעשות, כי מאז ומתמיד, מאז ילדותי הרכה ביותר, תמיד הרגשתי שאנו במעבר מתמיד, במעבר למרחבים אחרים, לעולמות אחרים, למציאויות אחרות, לזהויות אחרות! ולא במקרה ההוגה הקנדי הדגול, האסטרו־פיזיקאי הוברט ריבס, טוען שהאדם, שכולנו למעשה, בנויים מאבק כוכבים, דהיינו אבק שהגיע מהחלל החיצון — ושהמימוש של ישותנו כרוך בתזוזה מתמדת למרחבים חדשים, בנסיעה מתמדת, הן פיזית הן רוחנית, שהמימוש הוא תהליך ולא תחנה סופית, תהליך שלוקח חיים שלמים ושאינו מתממש אלא בדקה התשעים, דהיינו כשאנחנו על סף עזיבתנו את העולם הזה, אם בכלל!
ומי יודע? אולי תהליך זה ממשיך בדרכו בצורה כלשהי, שונה, גם לאחר לכתנו לעולמנו. ואני לא מתכוון כלל לעולם הבא כלשהו שהומצא על ידי דת זו או אחרת, או אידיאולוגיה זו או אחרת, אלא צורות קיום אחרות! וכבר ידוע שהדנ"א, למשל, אינו כמעט בר כליה, וזוהי גם צורת קיום לאחר המוות, שונה אומנם מקיומנו כאן על האדמה הזאת, אך שארית חיונית ביותר מקיומנו כאן!
וכבר בפילוסופיה היוונית העתיקה הגו את המושג של החומר ההיולי, אותו חומר פשוט, כך לפחות הגו אותו, והרי שום חומר בסיסי לא יכול להיות פשוט, שבבסיס החיים, אותו חומר המאפשר את קיומם של ארבעת היסודות המרכיבים את החיים. מה שמעניין הוא שהחומר ההיולי עצמו אינו יסוד ממרכיבי היקום, ומהותו מופשטת. והוא למעשה מתווך בין היש לאין, בין החי לדומם. את ההגדרה הזאת אפשר לייחס בקלות לדנ"א.
כידוע, דנ"א יש בכל מקום, בכל פינה של הפלנטה. הוא אף פעם לא נכחד לגמרי. ומי יודע לאן נגיע עם הזמן בחקר המבנה הבסיסי הזה, שקשה מאוד לתפוס אותו, ורוב הטיפול בו נעשה בעקיפין, מאחר שהוא חלק מזערי ממרכז התא. והרי כלי האיתור של החומר הזה הולכים ומשתפרים. ומאידך, לא ניתן לייחס אליו קטגוריות כגון חי או דומם. בנקודה מסוימת הקטגוריות האלה משתרבבות האחת בשנייה.
זכורה לי היטב אותה נסיעה קסומה — היא נותרה קסומה בעיניי למרות הקשיים הרבים שהיו כרוכים בה — בקיץ של שנת 1972 לכיוון קנדה. לא ידעתי אז שאחזור לארץ כעשר שנים לאחר מכן, לאחר שסיימתי את לימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול. הייתי אז נשוי די טרי, וכסטודנטים חשבנו לתומנו לקנות כרטיסי טיסה זולים בחברת אייר לינגוס האירית: זו הייתה החברה הזולה ביותר שמצאנו בזמנו. מה גם שזה אפשר לנו לבקר במולדתו של ג'יימס ג'ויס, אחד היוצרים הגדולים ביותר של המאה העשרים, שהעניק פנים חדשות לרומן ולספרות בכללותה.
רצינו לבקר בעירו, דבלין, ששמה מופיע בכותרת של אחד מספריו המוקדמים יותר, שפורסם ב־1914, אסופה של חמישה עשר סיפורים קצרים העוסקים ביומיום של דבלין בהתחלת המאה העשרים (Dubliners) וזה קסם לנו מאוד. יש אפילו פסטיבל שנתי שנחגג בדבלין לזכרו של ג'ויס בשם בלומסדי (bloomsday) על שם בלום, הגיבור המרכזי של יצירת המופת שלו, יוליסס. אך לא יכולתי לנבא מראש את עלותו האמיתית של אותו כרטיס טיסה זול במיוחד, אבל כסטודנטים, לא הייתה לנו ברירה אחרת מאשר אותו כרטיס.
לאחר ביקור אינטנסיבי מאוד של כמה ימים בלונדון, טסנו לדבלין ואומנם נהנינו מהשהייה בעירו של ג'ויס, ובפאבים האנשים היו מסבירי פנים במיוחד ונחמדים יותר, אני חייב לציין, מאוכלוסיית הפאבים של לונדון, למרות כל המשותף שיש בין כל המרחבים האלה. משום מה אני מעדיף בהרבה את האירים על פני הבריטים, שללא שום ספק, יצרו בלגן שאין כדוגמתו בכל הקולוניות שבהן הם שלטו בעבר.
בכל מקום ששלטו הביעו הבריטים את עליונותם והתייחסו לילידים בתוקפנות יתרה, ממרומי מלכותם. וצרות הם כן עשו, ובלגן נוראי הם כן הותירו מאחוריהם: ראו מה קורה במרחב ההודי־פקיסטני — והתוצאה המחרידה של שתי מדינות גרעיניות המאיימות האחת על השנייה ועל העולם ידועה לכולם — שלא לדבר על המזרח התיכון בכללותו. אבל יומרות יש לבריטים להטיף מוסר לכולם! ומיותר לציין שבימינו אלה ממש, לאחר לכתה לעולמה של המלכה אליזבת השנייה, מתחוללים סוף סוף שינויים מכוננים בחברה הבריטית, שינויים כבירים ובלתי הפיכים שבאו בעקבות הקולוניזציה.
בימינו אלה יש תמורות מהפכניות החולפות בקרבה של בריטניה הגדולה, בראש ובראשונה, העובדה שראש ממשלת בריטניה של היום, אדם מוכשר ביותר, הוא ממוצא הודי, דבר שלא היה ניתן להעלות על הדעת עד לא מזמן! אבל התמורות האלה החלו בהן כל הסופרים והאומנים מהקולוניות הבריטיות לשעבר, שהוסיפו נדבך חיוני ביותר לזהותה התרבותית של בריטניה. וכך גם בקרב כל אותן מדינות אירופיות שלהן היו קולוניות בעולם השלישי. זה אותו תהליך המתחולל בעולם השלישי הפרנקופוני הפוסט־קולוניאלי.
לאחר שהייה מבורכת ומהנה מאוד, של כמה ימים בדבלין — ערכנו טיולים רגליים כמעט לכל פינה של העיר, כה סקרנים היינו, כי רצינו להבין איך בתוך מרחב אטום ומוגבל כזה (שבו עדיין שולטת מלחמה בין־דתית, בין קתולים לפרוטסטנטים) ואני מתכוון לממד הדתי בלבד, ובמיוחד למרכזיותה של הכנסייה בלב אותו עם אירי, נולד לו גאון כמו ג'ויס — התייצבנו ביום הטיסה, די מוקדם, בדלפק אייר לינגוס בשדה התעופה, בציפייה לעלייה למטוס, שיוביל אותנו הישר למונטריאול, עם חניית ביניים קצרצרה בניו יורק, חנייה שבה היינו אמורים לשהות כשעה במטוס כדי להוריד את הנוסעים שניו יורק הייתה היעד הסופי שלהם.
אך בהפתעה גמורה עבורי, הפקיד בדלפק אייר לינגוס בדק בקפידה רבה את דרכוני ושאל אותי בדבר הוויזה לארצות הברית. עניתי לו בשלילה, לא הייתה ברשותי ויזה כזו, מאחר שלא ידעתי כלל שהייתי זקוק לוויזה כזו. ואז הוא מודיע לי, חגיגית, בדקה התשעים, בנימוס רב מלווה בחיוכים, שלא ירשו לי לעלות למטוס, מאחר שלא הייתה לי ויזה לארצות הברית, למרות שלא היינו אמורים כלל לעזוב את המטוס בניו יורק.
בעיניי, אותה שהייה שלנו במטוס לאותה שעה קצרה לא הייתה שונה מטיסתנו במרחב האווירי האמריקאי, ולכן לא ראיתי שום סיבה ושום צורך בוויזה, אך טעיתי בגדול! לא יכולתי להעלות בדעתי ששהייה קצרה על הקרקע, ואפילו כשאינך יורד מהמטוס, מחייבת בוויזה. פשוט לא הייתה שום אפשרות לכופף את רשויות התעופה האמריקניות כי התברר שכל שהייה על הקרקע האמריקאית, במיוחד עבור הנוסעים שמוצאם מהמזרח התיכון, מחייבת בוויזה, לפחות כך היה באותה תקופה של שנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים.
בוויזה, אם כן, הייתי חייב: אלה היו הנהלים שהונהגו באותה תקופה לגבי כל הנוסעים היוצאים ממדינות המזרח התיכון, ללא יוצא מן הכלל. וכשהתלוננתי בפני מנהל החברה במקום, "מדוע לא ביקשתם את הוויזה ממני לפני שמכרתם לי את הכרטיס?" שאלתי אותו. והוא ענה לי שאין שום בעיה, שאין צורך לעשות מזה עניין, ושיש לי מספיק זמן להגיע לשגרירות האמריקאית בדבלין, ושם יעניקו לי את הוויזה הנכספת במקום — עניין בירוקרטי פשוט לכאורה שניתן לפתרון באופן כמעט מיידי. "אתה בטוח?" שוב שאלתי. "בוודאי!" הוא ענה לי.
הוא המשיך והוסיף שהוא מצטער על כך שלא בדקו היטב את כל מסמכיי בטרם מכרו לי את הכרטיס. אך הדבר ניתן לפתרון מיידי, לדעתו. עניין של קפיצה קצרצרה לשגרירות האמריקאית בדבלין. התברר, בדיעבד, שלא היה לו שום מושג באשר לנהלים של השגרירות האמריקאית בעירו, כי כל הנסיעה הלחוצה הזאת לאותה שגרירות הייתה מיותרת לחלוטין, כפי שהתברר לי בדיעבד. או יכול להיות שהוא פשוט רצה להיפטר ממני, כי איכשהו, אפילו חלקית, האחריות הייתה מוטלת עליהם, והוא ידע זאת היטב.
מונית הובילה אותי, אם כן, בזריזות מרבית (הסברתי לנהג את דחיפות העניין), לשגרירות האמריקאית בדבלין, ופקידה צעירה ונחמדה קיבלה את פניי בחיוך רחב שיכול לבשר רק טובות. מסרתי לה את דרכוני, והתיישבתי לי לחכות שהיא תחתים אותו על ידי האחראית על הוויזות. לתומי, כל כך הייתי בטוח בצדקתי, חשבתי שזה עניין שגרתי בלבד, שייקח כמה דקות בסך הכול, כפי שרמז לי אותו פקיד של חברת התעופה.
המונית חיכתה לי בחוץ עדיין, והמונה המשיך לתקתק כל זמן שהייתי באותה שגרירות כדי להחזיר אותי לשדה התעופה. בינתיים התיישבתי לי בחדר ההמתנה ליד איש בא בימים, אדם סימפטי וחייכן במיוחד. הוא פתח בשיחה לבבית, לחץ את ידי ושאל אותי לארץ מוצאי. וכשסיפרתי לו את סיבת הופעתי בשגרירות, הוא מייד התעניין בסיפורי והתחיל לארח לי לחברה כי הבין שהייתי במצוקה כלשהי, וביקש איכשהו להמתיק לי את הגלולה, שהייתה מרה במיוחד באותו יום.
התברר לי, תוך כדי שיחה איתו, שהוא לא רק הכיר מקרוב את מדינת ישראל, אלא שכארכיטקט ברמה בינלאומית, הוא עבד בכמה פרויקטים בבית החולים הדסה שבירושלים. הוא נמנה בזמנו על קבוצת ארכיטקטים שהועסקו בהקמת בית החולים הדסה. לאחר שיחה חברית די קצרה, הוא ביקש סליחה כי היה חייב למהר. הוא ניגש לקבל איזשהו מסמך באחד המשרדים. וכשחזר מאותו משרד לחדר ההמתנה, הוא ניגש אליי בזרועות פתוחות ומסר לי את כרטיס הביקור שלו, בהדגישו בפניי שאפנה אליו בכל בעיה שעלולה להתפתח, ושאני ואשתי מוזמנים להתארח אצלו, במקרה שנצטרך לשהות ליותר זמן בדבלין, כאילו צפה מראש שיכולות לצוץ בעיות עם אותה ויזה נכספת. ואומנם כך היה.
לאחר כחצי שעה של המתנה דרוכה ומורטת עצבים, אשתי שחררה את המונית, ונותרתי מול האבסורד הבירוקרטי של השגרירות האמריקאית בדבלין. לא הבנתי כלל מדוע היה צריך לחכות כל כך הרבה זמן לחתימת האחראית על הוויזות. והרי הפקידה המחייכת הודיעה לי שהוויזה כבר הוטבעה בדרכוני ושנותר לה רק להחתים אותה אצל האחראית, שמשרדה נמצא בקצה השני של המסדרון. אלא שהבוסית שלה, לאחר זמן מה, דהיינו מנהלת אותו משרד ויזות, הופיעה בכבודה ובעצמה לקבל את פניי באולם ההמתנה והובילה אותי באדיבות ובנימוס רב אל משרדה.
זה היה דבר מוזר כשלעצמו, כי הפקידה שהפקדתי בידה את דרכוני אמרה לי שזה עניין של כמה דקות. אותה אחראית על משרד הוויזות הציעה לי שתייה וכיבוד קל, הפתעה שלא מבשרת דברים טובים במיוחד. חשבתי לי: ממתי מציעים כיבוד למבקרים הרבים באותו משרד?! לאחר שהתרווחתי בכורסה שבה הושיבה אותי אותה אחראית על משרד הוויזות, היא אמרה לי באנגלית צחה ורהוטה על מנת שאעכל היטב את המסר, כי הבינה שהזינו אותי בתקוות שווא, ללא כל סיבה, ולכן אכזבתי הייתה גדולה, דבר שבוודאי לא יכולתי להסתיר:
"אדוני," היא אמרה לי, "אומנם הטבענו את הוויזה בדרכונך, אבל זו הייתה טעות יסודית, זה מנוגד לכל הנהלים אצלנו. אני נאלצת, לפי כל הכללים המקובלים בשגרירות הזאת, לבטל אותה, מאחר שאדוני בא מהמזרח התיכון, ולפי החוק, אנו מחויבים לברר מי אדוני בטרם נעניק לו ויזה. זה עניין של כשבוע ימים, פחות או יותר. נשמח לראותך שוב בעוד שבוע!"
הייתי המום מהצהרתה, כי לא ציפיתי כלל לתשובה שלילית ומצלצלת שכזאת. ניסיתי לשכנע אותה בכל מיני טיעונים, ובמיוחד, לדבר על ליבה, סיפרתי שאני סטודנט ושאין לי אמצעים לשהות במקום שבוע נוסף. שום דבר לא עזר, היא הצטערה מאוד, אך זה היה בלתי אפשרי. וכשראיתי שכל שכנועיי לא נשאו שום פרי, לא נותרה לי ברירה אלא לחזור לשדה התעופה, לחברת אייר לינגוס שבעיניי היו אחראים למקרה. ובאותה מונית שהחזירה אותי לשדה התעופה של דבלין הרהרתי רבות בתגובתי לפקידי חברת אייר לינגוס שהיו במקום: האם לגשת אליהם בתוקפנות או לדבר על ליבם?
אך בדלפק החברה בשדה התעופה הטון השתנה לבלי הכר. הנימוס והחיוכים נעלמו להם. הם כעת ראו את הדברים קצת אחרת, בלשון המעטה, ומייד התנערו מכל אחריות, במיוחד, הבנתי מייד, שלא הייתה להם שום כוונה לתת לי פיצוי מלא. בוויכוחים נמרצים איימתי שאעשה סקנדל ושאפנה לעיתונות ברחבי אירופה אם לא יבואו לקראתי, "איזו מין חברה אתם, האם אתם חברה שמכבדת את עצמה?"
לבסוף, לאחר שיחה מאוד ערה עם האחראי במקום, שסוף סוף הכיר בעובדה, שבצורה זו או אחרת, הם היו אחראים, לפחות חלקית, למצב, אם לא באופן מלא: הרי הם מכרו לי את הכרטיס על סמך המסמכים שסיפקתי להם לפי דרישתם. אך זה לא מנע מהם לייחס לי חמישים אחוז מהאחריות. סיכומו של דבר, הסכימו לפצות אותי בחצי כרטיס למונטריאול, בטיסה של יום המחרת. האם היו ברשותי מספיק מזומנים עבור חצי הכרטיס הנוסף?
ליקטנו את מעט הכסף שנותר ברשותנו ועלה בידי, אם כן, לקנות כרטיס ישיר למונטריאול, שוב כרטיס זול במיוחד, אך לא מדבלין עצמה. אותו יום ידעתי חוויות רבות שלא התיישבו יחד, טלטלה של ממש: מצד אחד ייאוש עמוק, לחץ נפשי שלא ידעתי כדוגמתו, כי לא הייתי בטוח כלל שהדברים יבואו על מקומם בשלום, ולא עניין אותי כלל להישאר באירלנד כפליט. לא יכולתי לסלוח לעצמי על שלא צפיתי מראש לאן העניינים עלולים להתפתח.
ומצד שני, המפגש המופלא עם אותו ארכיטקט בא בימים שחידש את אמונתי בבני האדם, ששכנע אותי שלא הכול אבוד, ושיש מקום לעזרה הדדית בין בני אנוש, כך שאותה קפיצה לשגרירות האמריקאית בדבלין לא הייתה לשווא. הודות לאותו ביקור בשגרירות האמריקאית התאפשר לי לעשות היכרות עם אדם בעל אישיות וערכים מופלאים, ועבורי זו הייתה פריווילגיה של ממש.
אשתי טסה לה באותה טיסה דרך ניו יורק, היא לא הייתה זקוקה לשום ויזה מחמת אזרחותה הקנדית. ואני נותרתי מאחור בציפייה דרוכה לטיסת יום המחרת. הייתי צריך לעבור דרך שנון, משם הטיסה למונטריאול הייתה אמורה לצאת, ואומנם בו במקום תפסתי טיסה לשנון, שיצאה, למזלי, זמן קצר בלבד לאחר שהנפיקו לי את הכרטיס החדש. הייתי כמעט מאושר שהדברים סוף סוף באו על מקומם בשלום, אך לא ידעתי מה מצפה לי באותו שדה תעופה של שנון באותו לילה מבורך.
בהגיעי לשנון בין הערביים, התמקמתי לי בפינה שקטה בשדה התעופה, שם התכוונתי לעבור את הלילה, מאחר שלא היה לי מספיק כסף למלון, וממילא לא הייתה לי שום כוונה להסתובב בעיר כי האווירה בשנון ובאירלנד של אותם הימים בכלל לא הייתה נוחה במיוחד, ומסיבות ביטחוניות נמנעתי מלהסתובב בעיר, וזאת למרות סקרנותי הרבה, כי אני לא מסוגל שלא לתהות על קנקנם של בני אנוש החיים במרחבים אחרים, במדינות אחרות, שונים ממני בתכלית הן בתרבותם והן באורח חייהם!
עודני מתארגן למנוחת הלילה באותה פינה שקטה ומעט עמומה בשדה התעופה של שנון, והינה מופיעות, לגמרי באקראי, שתי נשים, בלבוש מסוגנן, ויפות במיוחד. אין לי כל מושג מה הביא אותן לאותה פינה! אולי הגורל שלח אותן כדי שירימו לי את המורל. שתי הנשים האלה היו די צעירות וחביבות, ונראו לי כשתי אחיות, אך למעשה היה מדובר באם ובתה. הן היו מאוד לבביות, וציפו בסבלנות רבה לנחיתתו של בן משפחה.
התברר שזה היה הבעל־אבא של אותה משפחה. הן התעניינו במצבי מתוך סקרנות אנושית גרידה. התחלתי לספר להן את סיפורי בקשר לוויזה ושלא היה לי די כסף לבית מלון, וכדומה. הן מייד הזמינו אותי בו במקום, באופן ספונטני לחלוטין, לבוא לעבור את הלילה בחברתן בביתן, לאחר שיאספו את ראש המשפחה שהיה אמור לנחות בעוד כמה דקות. בטוב לב כזה נתקלתי כמה פעמים בחיי, וזה תמיד מחדש את אמונתי בבני האדם.
נראה שהבעת פניי הקרינה ייאוש כלשהו והן, כאחיות רחמניות, ביקשו לעשות חסד עמדי, והבטיחו שיחזירו אותי לשדה התעופה מוקדם בבוקר למחרת, על מנת שאספיק לטיסתי. יצא לי, פעמים רבות במשך חיי, להיתקל בכימיה שכזו בין בני האדם, במיוחד במשך מסעותיי הרבים. אין לי שום הסבר לכך, זולת העובדה שיש בני אדם ברחבי תבל המיודעים לגורל המשותף לכולנו, וזאת מעבר לזהויות ולתרבויות השונות המבדילות בינינו.
ולא פעם מישהו זר לגמרי פונה אליי בחיוך רחב כדי לשוחח איתי ולחלוק בחוויה כלשהי. לא מזמן בפריז באיזשהו פארק נתקלתי מרחוק במבטו של גבר רציני כבן חמישים, שרצה לחלוק באיזושהי חוויה. הוא עשה סיבוב שלם באותו פארק על מנת לפנות אליי, כי הוא הבין שאני פתוח לשיחה. אין לי מושג למה, ואולי משתקפת בפניי הפתיחות שיש לי כלפי כל בר אנוש באשר הוא. והשיחה איתו הייתה מרתקת כי איזושהי פינה באותו פארק נקראה על שמו של אחד המרצים שלו בתחום הבוטניקה, והוא ביקש לשתף אותנו באותה אינפורמציה, שהייתה כעין פריווילגיה עבורו.
ואומנם יש לי נטייה לפתוח בשיחה חמה עם גברים או נשים שאני נתקל בהם בכל מיני מרחבים כמו בתי קפה ומסעדות, סופרמרקטים או רכבות, ברחבי העולם. אני תמיד צמא לאותן שיחות המתפתחות באקראי לגמרי, ושעושות אותי אדם מאושר, כי הצלחתי לתקשר עם מישהו או מישהי שדומים לי, דהיינו שותפים איתי לאותו גורל. ולרוב אני נופל על בני אדם שמבינים לליבי, ושלהם ולי שפה משותפת.
הייתי ממש המום מטוב הלב האנושי של אותן שתי נשים, זה ריכך עבורי את כל התלאות שעברו עליי באותו יום, והודיתי להן מקרב לב, ואפילו הראיתי להן את כרטיס הביקור של אותו ארכיטקט שפגשתי בשגרירות האמריקאית בדבלין, בהדגישי בפניהן את עשיית החסד והאנושיות של בני עמן. ושלא אשכח את חסדן, למרות שהיה לי נוח יותר לשהות בשדה התעופה, למקרה שתצוץ איזושהי בעיה, ולא אספיק לשדה בזמן. לא רציתי לקחת שום סיכון עם הטיסה למונטריאול של יום המחרת. לא נותרה לי, אם כן, שום ברירה אלא לעבור את הלילה בשדה התעופה של שנון.
לחצתי את ידיהן בחום רב והודיתי להן שוב, וניגשתי לאותה פינה, שקטה לכאורה, להתארגן לקראת הלילה. ואלה היו ימים קשים באירלנד בגלל כל החבלות שחברי האיי.ר.אי, אותו צבא אירי רפובליקני אכזר, ביצעו ברחבי המדינה. והתברר לי די מהר שכל נוסע, ולא משנה כלל מה הייתה ארץ מוצאו, היה אז בגדר חשוד. בסך הכול, חשבתי לי, הדברים באו על מקומם בשלום באותו יום עמוס מאורעות, ושהיה מותר לי להעלות בדל של חיוך על שפתיי. אך השמחה הייתה מוקדמת מדי! ונכונו לי, על אפי ועל חמתי, חוויות לא מרנינות במיוחד, באותו שדה תעופה של שנון.
מקורן של אותן חוויות לא נעימות, בלשון המעטה, במטען התמים שהיה לי, שנראה, לי לפחות, כמטען תמים, מטען כמו כל המטענים האחרים ותו לא. מטעני כלל מזוודה גדולה במיוחד וגם כלי נגינה, בללייקה, מתנת חתונה של דוד של אשתי מרוסיה. את הבללייקה שמתי למראשותיי ואת המזוודה לידי, ונשכבתי לי על אותו מושב מרווח באורך שלושה כיסאות, אך לא מרופד מי יודע מה.
ולאחר נמנום קל של כחצי שעה בערך, שני שוטרים צעירים ומלאי אנרגיות מופיעים פתאום משום מקום, הם היו כנראה מפטרלים מסביב לאולם הנוסעים, ואפילו בפינות הצדדיות והמעומעמות, פונים אליי בנימוס רב ובחיוכים, ומבקשים את דרכוני, שבדקו במשך דקה ארוכה, בהסתכלם לסירוגין על פניי ועל התמונה שבדרכון. באותם ימים כל אדם צעיר ומזוקן העלה חשד כלשהו, ולאחר מכן שואלים אותי בקשר למטען שלי.
המזוודה, שהייתה מרשימה בגודלה, כפי שציינתי, לא עניינה אותם כל כך, והרי במזוודה גדולה שכזו יש הרבה מקום להסתיר דברים לא רצויים. אך הם ביקשו דווקא לדעת מה יש לי בתוך השק המוזר הזה, שצורתו צורת משולש. אמרתי להם שזהו כלי נגינה רוסי, בללייקה. משום מה, במוחם של אותם שוטרים היה לי קשר כלשהו עם רוסיה, אותה רוסיה קומוניסטית של מסך הברזל.
ביקשו אם כן שאפתח את השק, והסתכלו מקרוב על הכלי, אחד מהם אף פרט באצבעותיו עליו פעם אחר פעם כדי לוודא שאומנם זהו כלי נגינה ולא כלי מסוג אחר. הוא החזיר לי את הבללייקה שארזתי בו במקום. וביקשו ממני שלא אזוז מאותה פינה על מנת שלא יפריעו לי בפטרול הבא שלהם, שהתחדש בכל שעה עגולה, פחות או יותר. אם כן, חשבתי לי, לא כל כך נורא: עכשיו הם מכירים אותי וייתנו לי לנוח עד הבוקר בלי שום הפרעה.
לאחר כשעתיים בערך, שבהן נמנמתי קמעה, זוג שוטרים אחר מעיר אותי, הפטרול התחלף כנראה, והשוטרים הראשונים לא יידעו את מחליפיהם. שני השוטרים החדשים, שהיו רעננים ומלאי אנרגיות, שוב מבקשים בנימוס שאזדהה ולאחר מכן, כמובן, שאראה להם מה יש לי בשק המוזר הזה. זוהי בללייקה אמרתי להם, כלי נגינה, ושוב אחד מהם פרט על הכלי. ואז הבנתי שלא מן הנמנע שהפטרול יתחלף שוב, ואתבקש לאותה הצגה מי יודע כמה פעמים נוספות. ואת זאת ביקשתי למנוע.
התחלתי לדבר על ליבם, ושאלתי אותם אם יש איזושהי דרך שאוכל לנוח באיזו פינה כדי שהפטרול הבא לא יעיר אותי שוב. ואז אמרו לי פה אחד שעדיף שאגש למפקד התורן של התחנה ושאפקיד אצלו את חפציי, למרות שזה לא מנהג שכיח, והוא יאמר לי איפה אוכל להתרווח מבלי שיפריעו לי. הראו לי את מיקום התחנה ובו במקום ניגשתי, אם כן, למפקד תחנת המשטרה, בתקווה שיתנו לי להשלים את מנוחת הלילה ללא שום הפרעה נוספת.
אני עדיין זוכר את שפמו המרשים של אותו מפקד תורן בתחנת המשטרה בשדה התעופה של שנון, שפם שירד לצידי פיו בזווית כה חדה שהוא נראה זועף, וזוכר אני עדיין את פניו חמורות הסבר. הוא שוב חזר על אותו טקס, קודם הדרכון שהוא בדק לעומק, בהסתכלו לסירוגין על פניי ועל התמונה שבדרכון במשך דקה ארוכה, מי יודע, אולי גנבתי את אותו דרכון! ולאחר מכן ביקש לראות מה יש לי בשק המוזר הזה, ושוב פרט על הכלי.
לאחר מכן הוא הורה לי באדיבות רבה להתמקם על ספסל לא רחוק מהתחנה, ממש מול דלת התחנה, במרחק מה. אני מניח על מנת שתהיה לו איזושהי תצפית עליי מתוך התחנה. הייתי אומר, בלשון המעטה, שהשוטרים האלה היו די חשדניים, כל עוד היו מנומסים. לבסוף הוא ביקש מאחד משוטריו לוודא שלא יעירו אותי שוב. ואומנם הצלחתי לנוח קמעה לכמה שעות מעטות מבלי שיפריעו לי.
התעוררתי לפנות בוקר כשגפיי חסרי כל גמישות, מאובנים ממש, חוסר הריפוד באותם כיסאות לא הטיב עימי. ומרחוק אני מזהה שדרת חנויות ובהן מספרה, שזה עתה פתחה את שעריה. את זאת ניחשתי לפי הסיבובים של אותו צילינדר מואר, המסתובב ללא הרף בפתחי המספרות האירופיות כשהן פתוחות ומוכנות לשרת את הקהל הרחב. נותרו לי כחמש לירות אנגליות בכיסי, שאלתי על מחיר טיפול בזקן וגם חפיפה, ונאמר לי שתמורת שלוש לירות אנגליות אוכל לזכות באותו טיפול. היה לי הרבה זמן פנוי עד לצאת הטיסה, ולכן ניגשתי לאותה מספרה להתרעננות קלה.
אמרתי לספר שיקצר ויישר קמעה את זקני על מנת שלא איראה כאדם קדמון בהגיעי למונטריאול, אחרי הכול בני משפחת אשתי היו אמורים לקבל את פניי בשדה התעופה וביקשתי להשאיר רושם חיובי עליהם. זכיתי, אם כן, לחפיפה נאותה, וייבוש שערי נעשה אך ורק בעזרת מגבות, דבר תקדימי בעיניי. זה כמובן רענן אותי, סוג של מסז' מרענן על הבוקר. זוהי הדרך, חשבתי לי, לקבל את היום החדש בהרגשה נעימה על הבוקר.
ומאושר הייתי שהינה, סוף סוף, לאחר כל כך הרבה תלאות, אני עומד לעזוב את שדות התעופה של אירלנד, שהשהייה הארוכה בהם בהחלט הספיקה לי: לא שהתאכזרו אליי ממש, אך החוויות האלה לא היו נעימות כלל, וזאת בלשון המעטה. לא קל להיות כל הזמן חשוד במשהו שאין לך מושג מהו! ונדרתי נדר: שבעתיד הנראה לעין, לפני טיסתי הבאה לאן שלא יהיה, אבדוק היטב את הכדאיות של כרטיסי הצ'רטר למיניהם, בטרם ארכוש אותם.
לאחר רענון הבוקר המופלא הזה חזרתי לתחנת המשטרה, אם כן, כדי לפדות את חפציי, ושמתי לב שמפקד התחנה התחלף, ושהחדש עוד יותר רציני מקודמו, ונראה לי אפילו קצת זועף, ובוודאי יותר מבוגר. הצגתי את עצמי ואמרתי לו שבאתי לקחת את המזוודה והבללייקה שלי, שבילו את הלילה במקום, והצבעתי עליהם. הוא ביקש לדעת מדוע חפציי נמצאים בתחנה בכלל, זה לא דבר נהוג, הוא אומר לי: תאר לעצמך שהיינו שומרים על כל החפצים של כל מי שנמצא באולם הנוסעים הזה, אז כבר לא היינו תחנת משטרה. אם כן, מלכתחילה הייתה בעיה עם המטען שלי, בעיה לא מוכרת לי.
והוא המשיך והוסיף: "האם הייתה סיבה ביטחונית כלשהי לכך שמטעני נותר במקום במשך כל הלילה?!" הייתי מופתע מהשאלה הזאת, וזה אומר שמפקד התחנה הקודם לא עדכן כלל את מחליפו. הרגעתי אותו, וסיפרתי לו את כל הסיפור, ואפילו, למזלי, היה שם עדיין שוטר מהלילה הקודם, שמצאתי לנכון לחייך אליו על מנת להרגיע עוד יותר את מפקדו החשדן — אחד השוטרים שקיבלו את פניי כשהגעתי לתחנה.
אך המפקד החדש בכל זאת ביקש לראות את דרכוני, שבחן בקפידה רבה, ושוב הסתכל עליי מספר פעמים כדי לוודא שאני חופף עם אותה תמונה שבדרכון, שבה שערי היה די פרוע, נראיתי כמו ביטניק של ממש באותה תמונת דרכון. מאידך, זקני שהיה שחור משחור באותה תקופה, לא הקל עליי במיוחד. הגדרתית, הייתי אדם חשוד. וזה נמשך לאורך שנים בשדות התעופה של ארצות המערב: הזקן השחור הצריך תמיד בדיקה יותר יסודית של דרכון הנוסע ובדיקה עוד יותר קפדנית של מטענו. ורק בשנים האחרונות, הודות לעובדה שזקני האפיר, נהפכתי לפחות מסוכן: יש לפעמים יתרונות מסוימים לזקנה! וזה אחד מהם!
הוא תשאל אותי שוב באשר לשק המוזר שהיה מונח ליד המזוודה. סיפרתי לו שעסקינן בבללייקה, אך הוא ביקש לראות את הכלי מקרוב ואף לפרוט על מיתריו. ואז חשבתי לי שאולי היה עדיף שאענה להזמנתן של אותה אם ובתה, אותן אחיות רחמניות, שציפו לנחיתתו של קרוב שלהן, שאיתן שוחחתי לאחר נחיתתי בשדה התעופה של שנון, כי אז בוודאי לא הייתי מתבקש להציג את הבללייקה שהייתה ברשותי ארבע פעמים רצופות.
בדלפק אייר לינגוס של שנון לקחו את המזוודה אך לא את הבללייקה על מנת שלא תינזק, והייתי שוב מחויב להראות אותה בצ'ק־אין, בטרם אעלה למטוס. בהגיעי למונטריאול, הדבר הראשון שעשיתי הוא למסור את אותה בללייקה לאשתי בבקשה נמרצת: שלא יזדמן לי יותר להתחכך באותו כלי נגינה בשום צורה, הגם שלא פעם חשבתי ללמוד לנגן עליו, כי הנחתי, לתומי, שבגלל מספר המיתרים המועט שיש בו, יעלה בידי להשתלט עליו ביתר קלות מאשר על עוּד, למשל. ומאז אותה נסיעה יש לי סלידה מסוימת מכל בללייקה שבה אני נתקל, למרות שאני חובב בלתי נלאה של מוזיקה מכל הסוגים.
הגעתי אם כן בשלום ליעדי, וכל משפחת אשתי, הוריה ודודה שחי איתם מאז ומתמיד, דהיינו מאז עזבו את אודסה בשנות העשרים, באו לקבל את פניי. לאחר שהייה של כמה ימים בבית מחותניי בויל סן־לורנט — אחד מפרוורי מונטריאול החדשים באותה תקופה, בקרבת שדה התעופה של דורבל — שדה תעופה ששמו שונה לשדה תעופה טרודו, מאז פטירתו של אליוט טרודו, אביו של ראש הממשלה הנוכחי. בפרבר זה נמצאת אוכלוסייה יהודית די ענפה ומאורגנת היטב, עם בית כנסת גדול ומפואר במרכז השכונה.
רצה הגורל, אם כן, שאפגוש, כנגד כל הסיכויים, בגלל מסך הברזל שהונהג עדיין ברוסיה בהתחלת שנות השבעים של המאה שעברה, בדוד של אשתי בשם בנטשיק רובינשטיין. במקור, דהיינו בשנות העשרים של המאה העשרים, משפחת אימה של אשתי התפצלה, והילדים שהיו בשיא בגרותם, שתי אחיות ואח אחד, נשלחו לקנדה על מנת שייקלטו היטב, ויוכלו עם הזמן להעלות את שאר אחיהם. הכוונה הייתה להציל את כולם מהפרעות והפוגרומים שהיו עדיין נהוגים ברחבי אודסה, אבל אז מסך הברזל עדיין לא ירד ויהודים יכלו להגר אם היו להם האמצעים לכך.
המבוגרים יותר, יחד עם הצעירים, נותרו במקום באודסה, עיר הולדתם. היה היגיון כלשהו בדבר, כי המבוגרים יותר טיפלו בצעירים וגידלו אותם, כמו בכל המשפחות מרובות הילדים. והמשפחה הזאת ידעה פוגרומים רבים ברוסיה הצארית, ולכן חלק מהמשפחה לפחות נשלח לצפון אמריקה, אך אלה לא יכלו להוציא את אחיהם, הדבר לא התממש בגלל אותו מסך ברזל שהורד על כל גבולות רוסיה הסובייטית.
אני מניח שבנטשיק זו צורת הקטנה של השם בנימין, או איזה סוג של כינוי חיבה. אותם קרובים של אשתי שהגיעו לקנדה זה זמן רב, דהיינו ממש בהתחלת המאה העשרים, דאגו לקצר גם את שם המשפחה והפכו אותו ל"רובין" במקום רובינשטיין, סוג של מודרניזציה המרחיקה אותך קמעה מזהותך היהודית, במיוחד באותה תקופה שבה האנטישמיות התגלתה בפרהסיה ברחבי מונטריאול, בעידודה הנמרץ של הכנסייה הקתולית. והנוצרים הקתולים — יש להם על מה להתחרט, כי רדפו את היהודים במשך דורות. כיום אנו מתרכזים באנטישמיות האסלאמית, אך אל לנו לשכוח את האנטישמיות שקדמה לה במשך דורות.
יהודי יקר זה, הדוד בנטשיק רובינשטיין, הוא שהעניק לנו את אותה מתנת חתונה, דהיינו אותה בללייקה שעשתה כברת דרך מאוד ארוכה עד שהגיעה אלינו, בזמנו, לארץ הקודש. כמובן, נמנעתי מלספר לו את כל הרפתקאותיי, ובמיוחד את כל תלאותיי עם הבללייקה בשדות התעופה של אירלנד, על מנת לא להעכיר את מצב רוחו, במיוחד שהייתי משוכנע שזו הייתה, ללא ספק, מתנה יקרה עבורו. ובכלל, מי היה מעלה בדעתו שבללייקה יכולה להיות מקור לחשדות כלשהם? הרי זהו כלי נגינה תמים לגמרי! ואולי לא כל כך תמים בגלל מוצאו מרוסיה הסובייטית.
מייד התחברתי ליהודי היקר הזה, ונכנסתי לסיפור חייו כפי שהוא נכנס לסיפור חיי. ומה שמפליא מכול, הצלחתי לתקשר איתו עם מעט היידיש שנותרה לי מהישיבה, מהולה בעברית ובשפת הסימנים שהמצאתי בו במקום למטרה הנעלה הזאת, וכך התחברתי לסיפורו. שאלתי אותו, קודם כול, על האישור שהוא קיבל כדי לחצות את מסך הברזל: הרי מעטים ביותר היו האזרחים הרוסים הפשוטים שהורשו לבקר כתיירים במדינות המערב!
אם כן, מה הוא עשה כדי לזכות באותה אשרה של תייר מצד השלטונות הסובייטיים? מה גם שהיה ברור לי שהמשפחה הקנדית היא ששילמה עבור הוצאות אותה נסיעה יקרה במיוחד. היו בני משפחה נוספים, בני דוד אחרים, עשירים במיוחד, שהיו מעורים באותו ביקור של בנטשיק ואשתו. הוא ציין בפניי שכשתשאלו אותו במשרדי הבולשת, קרי משרד הפנים הרוסי, על נסיעתו לקנדה לבקר את קרוביו, הוא פשוט הדגיש נמרצות בפני אותם חוקרים של השירותים החשאיים הסובייטיים שלא הייתה לו שום סיבה בעולם ושום כוונה לערוק למערב. כי בזמנו העריקה הייתה החשד הראשון של השלטונות הסובייטיים, ואי לכך כמעט שלא הנפיקו אשרות יציאה.
אם כן, לבנטשיק רובינשטיין הייתה סיבה טובה לא לערוק, וזאת בגלל מה שהורישו לו אבותיו. ואת מה שהורישו לו אבותיו הוא לא היה זונח בידי אף אחד: זו הייתה ירושה שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית, תקדים שאין כדוגמתו. ולשאלה מה הורישו לך אבותיך? הוא ענה בפשטות: "את מהפכת אוקטובר". וכך הוא קיבל את אותה אשרה. כמובן, כל משפחתו נותרה מאחור עד שהחלה העלייה המסיבית של יהודי רוסיה כמה עשורים לאחר מכן.
כיום, אנו יודעים בדיוק מה היו תוצאותיה המחרידות של אותה מהפכה, וכמה מיליוני בני אדם קיפחו את חייהם לשווא בעקבותיה! הדיכוי שהיה נהוג ברוסיה הצארית המשיך להתפתח ולשגשג ברוסיה הסובייטית. ועד ימינו אלה ממש הרבה אנשים, ובמיוחד חיילים צעירים, המשתתפים באותה מלחמה נוראית באוקראינה, נגד רצונם ואמונתם, ממשיכים לקפח את חייהם למען אותה אידיאולוגיה ריקה מכל תוכן!
לדאבוני הרב, הרוסים עדיין חיים בתקופה הסטליניסטית, וזאת למרות כל השנים שחלפו והשינויים ההיסטוריים שהתרחשו מאז. ולא פלא שבשנים האחרונות פסלים של סטלין המפלצתי מופיעים בכל מיני מקומות ברחבי רוסיה. יש חידוש, וסגידה לא פחות, לאישיותו המפלצתית של החבר סטלין, כפי שכבר ציינתי. לדאבוני, מה שפוקד אותנו תדיר הן המפלצות האנושיות המסרבות לרדת מעל במת ההיסטוריה.
בנטשיק רובינשטיין, היהודי הפשוט הזה — הוא נמנה על משפחת איכרים ענפה מסביבות אודסה, ואז הרבה יהודים עסקו בחקלאות באזור ההוא — תהיה מנוחתו עדן, היה אחד מגדולי גיבורי מלחמת העולם השנייה (התברר לי, בדיעבד, שהיו כמה יהודים רוסים כאלה שקיבלו עיטורים רבים על גבורתם בשדות הקרב של אירופה), ודש מעילו היה צר מדי מלהכיל את כל המדליות שהוענקו לו על גבורתו בשדה הקרב על ידי מי מהגנרלים שהיו מפקדיו במשך המלחמה. הוא נפצע מספר פעמים, אך מיהר תמיד לחזור לשדה הקרב האירופי. בדיעבד הבנתי מדוע הוא הרגיש מחויבות לחזור לשדה הקרב, זה היה עניין אישי־משפחתי עבורו.
במלחמת גרילה עקובה מדם, הוא הגיע רגלית עם כיתת חייליו עד לבלגיה. והוא ציין בפניי שהוא לא היה זקוק כלל לעידודו של החבר סטלין על מנת לטבוח בנאצים. אלה עינו ורצחו שתיים מאחיותיו המבוגרות באודסה, ולכן הייתה לו סיבה אישית לנקום את דמן. שאלתי אותו איך הוא שרד את "המִלחומה" והוא המשיך בסיפורו, ואמר לי שלא היה חייל גרמני אחד שעבר לידו ונותר בחיים, ושאת המזון שהם צרכו, הוא וכיתת חייליו לקיומם, לקחו מאותם גרמנים שהם הרגו.
הם היו אורבים לאותם חיילים, מחכים שהם ישתכרו, ואז היו מחסלים את כולם ולוקחים את נשקם ואת כל הצידה שהייתה ברשותם. הוא השתייך לחיל הרגלים והרבה ציוד לא היה להם ביציאתם מגבולות רוסיה, ולכן הרגישו חובה לבזוז כל ציוד מידי האויב הגרמני. אלה היו חוקיה של מלחמת הגרילה ההיא. כמובן, למרבית אותם חיילים לא הייתה שום ברירה אלא להילחם בנאצים, כי כל מי שברח משדה הקרב, סופו היה מר כשנסוג לתוך גבולות רוסיה. זו הייתה פקודה מפיו של החבר סטלין: שכל מי שיזנח את שדה הקרב האירופי, ולא משנה מה הייתה הסיבה לכך, ייחשב כבוגד בעיני הממסד דאז, ודינו מוות.
אך כאבו של היהודי היקר הזה היה חמור שבעתיים, כי לא רק ששתי אחיותיו נרצחו על ידי הנאצים, אשתו, אם שני ילדיו, ירדה לגמרי מהפסים כבר בראשית המלחמה, וברחה מאודסה, והשאירה מאחוריה את שני ילדיה הקטנים, שהסתובבו ברחובות אודסה בחיפוש בלתי נלאה אחרי מזון באשפתות. התמזל מזלי והכרתי את בנה שוריק, הוא היה אחד משני הילדים האלה שהוזנחו על ידי אימם.
בוודאי ובוודאי ששוריק לא היה מכיר בה כאימו אם הוא היה פוגש אותה שוב! אך היא נעלמה, לא ידוע לאן, כבר בתחילת המלחמה. שוריק עלה ארצה במסגרת העלייה הגדולה מרוסיה. הוא היה מהנדס מוכשר ועבד בתעשייה הצבאית, ונפטר כאן בארץ לפני כמה שנים. היהודים האלה היו מלאים חום ואהבה, למרות כל הסבל שסבלו במשך מלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן מתחת למסך הברזל. שום דבר לא שבר את רוחם במלחמת ההישרדות שלהם.
והתברר לי לאחר זמן מה, שאותה אישה שהופיעה באותו ביקור במונטריאול ב-1973 יחד עם בנטשיק רובינשטיין, לא הייתה אשתו המקורית, אלא אחותה, דהיינו גיסתו, שבאה במשך המלחמה ואספה את אותם שני הילדים שנותרו ברחובות אודסה לאחר שאימם ברחה, והצילה אותם מהתופת, ולקחה אותם לסיביר יחד עם ילדיה שלה. היא סיפרה לי איך היא הייתה מזינה אותם בעשבים ובכל מיני שורשים שהייתה אוספת ביערות, עד שעברו את אותו גיהינום ושרדו.
בעלה נפל בקרב כבר בהתחלת המלחמה, והיא למעשה נהפכה לאשתו של בנצ'יק, אם ילדיו המאומצת, מכורח הנסיבות. הוא הראה לי תמונות מרשימות עם כל העיטורים שהוענקו לו, ובמשך שנים הוא קיבל מהממסד איזשהו תשלום עבור אותן מדליות רבות שעיטרו את דש מעילו בגין גבורתו בשדה הקרב. וכשהפסיקו להעניק לו את אותה קצבה, הוא מסר את המדליות לנכדיו שישחקו איתן.
הוא גם סיפר לי איך הוא קיבל משרה, מכובדת במיוחד, לפרנסתו עקב אותו שירות צבאי מפואר. וכך הוא נהפך למנהל של בית הבראה ממשלתי די גדול, זמן מה לאחר המלחמה, דהיינו בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים. אך המשכורת הזעומה לא הספיקה כלל לכל צרכיו, מאחר שהוא גם תמך במשפחת אחיו הצעיר יותר, שלא היה בקו הבריאות. ולשם הישרדות שתי המשפחות, הוא למד איך לגנוב את הממסד בצורה מתוחכמת, וזה היה לרוב דרך רכישות האספקה עבור אותו בית הבראה שהוא ניהל.
לדוגמה, הוא שלשל לכיסו את התמורה של עשרה גרמים מכל עוף שהוא רכש, ומאחר שהוא רכש כמויות גדולות של עופות, הוא השכיל לדעת איך לקזז את אותם עודפים, קטנים ומצטברים, עבור משפחתו, שלא לדבר על מזונות שהוא גנב מבית ההבראה הממשלתי לטובת משפחתו ומשפחת אחיו. הוא סיפר לי על מקרה שהוא לקח, ללא רשות, שיבולת שועל עבור אחיו, שהיה זקוק לה מסיבות בריאותיות.
את שיבולת השועל הוא החביא במעילו, וביציאה מבית ההבראה נערכו בדיקות וחיפושים לכל העובדים, כולל מנהלים ואחראים למיניהם. הוא נשאל על ידי שוטר שבדק את השקים ביציאה אם ברשותו משהו לא חוקי. והוא הצהיר בפני אותו שוטר שהוא יכול לערוך עליו חיפוש אם הוא לא מאמין לו. ואותה תעוזה, שעלתה לו בהרבה זיעה, הצילה אותו מהחיפוש. זהו מחיר ההישרדות, הוא אמר לי.
כמובן, כל הפעילות הבלתי חוקית לכאורה, נעשתה בפחד מתמיד מהשלטונות באותה תקופה סטליניסטית, מאחר שמי שנתפס בגניבה כלשהי מהממסד, עונשו היה כבד מנשוא: ביקור ממושך באחד הגולגים של סיביר, שלא הרבה חזרו מהם, אם לא הוצאת להורג באופן מיידי. בתום אותו ביקור של בנטשיק ואשתו במונטריאול כולנו היינו מלאי צער, כי ידענו היטב לאיזו מציאות הם עמדו לחזור בברית המועצות של אותם ימים. ורעיון העריקה לא עלה כלל במוחו, מאחר שהוא לא היה זונח בשום מקרה את משפחתו הענפה, שכללה ילדים ונכדים שלו ושל אשתו, כך שחזרתו לרוסיה הייתה נחוצה לו ולמשפחתו.
בסוף שבוע אחד של אותה תקופה מבורכת, זה היה בעיניי עידן התמימות, שהסתגלתי אליו מעט זמן לאחר הגעתי למונטריאול, חברי ילדות של אשתי לקחו אותנו לביקור בבקתה שהייתה להם על אגם באזור סנט אגאט שעל נהר סנט לורנט, מקום חלומי, שהסופר מרדכי ריטשלר תיאר בפרוטרוט ברומנים שלו, ומקורו, הוא עצמו, מאותם אזורים של קוויבק. סנט אגאט נמצאת באזור שהיהודים אכלסו די מוקדם במאה העשרים, למרות האנטישמיות הפתוחה והנוראה שהונהגה במדינת קוויבק, בהנהגתה של הכנסייה הקתולית, כפי שכבר הזכרתי.
בשנות השלושים, הרבה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, האנטישמיות גאתה בכל רחבי קוויבק, ובמיוחד בערים הגדולות, ויהודים לא היו מורשים ללכת לכל מקום. הרבה מרחבים היו סגורים בפניהם, והרבה שלטים ציינו בפרהסיה את איסור הנוכחות של היהודים באותם מרחבים, כגון בתי קפה, בתי מלון, מועדונים ומסעדות. אך למרות כל זאת, היהודים הגיעו מכל קצות תבל, כי קנדה, מאז ומתמיד, הייתה מדינת מקלט רצויה, וההגירה היהודית מאירופה החלה אפילו לפני המאה עשרים. וחלק נכבד ממשפחת אשתי דאז הגיעו מרוסיה, בסמוך להתחלת המאה העשרים, והצליחו מאוד בעסקים, למרות הקשיים החברתיים והכלכליים במרחב אנטישמי שכזה.
באותו סוף שבוע של שנות השבעים המוקדמות, השכלתי להבין שחיים שקטים הם בהחלט דבר אפשרי ורצוי מאוד לכל מי שבוחר בחיי יצירה, אך היצירה, לדאבוני, למרות כל מאמציי, הייתה עדיין רחוקה מאוד ממני, למרות שחשבתי עליה יומיום, כמעט באופן אובססיבי, בגלל שהייתי צריך לשרוד כלכלית. ומאחר שעדיין לא נרשמתי ללימודים, חשבתי שיהיה עליי למצוא עבודה כלשהי על מנת לתרום את חלקי בהכנסה של המשפחה, כי משפחת אשתי היו אנשים די צנועים, ולא רציתי להכביד על כלכלתם, מה גם שלא יכולתי להישאר בחוסר מעש.
התחלתי, אם כן, לחפש עבודה, ולשם כך רכשתי את כל העיתונים המקומיים, הן הכתובים אנגלית הן הכתובים צרפתית, על מנת למצוא לי איזושהי משרה שתתאים לי פחות או יותר, והרבה ברירות לא היו לי. והינה אני רואה באחד העיתונים שיש משרה פנויה באחד מפרוורי מונטריאול, באזור התעשייתי, בבית חרושת גדול למוצרי חשמל, שבו חיפשו מנהל כוח אדם.
ידעתי מראש מהם הקשיים שעמדו בפניי, מאחר שלא היה לי שום ניסיון בעולם התעשייה ואפילו שום מושג מהי תעשייה, אך ידעתי, מהספרים שקראתי, ששם בני האדם נהפכים לעבדים, על אפם ועל חמתם. אבל לא הייתה לי ברירה אלא לנסות! וטוב עשיתי שניסיתי, זה היה שיעור מאלף עבורי, שבעקבותיו איבדתי את כל אשליותיי בדבר מציאת עבודה כלשהי, כי מייד הבנתי למה אני בכלל בנוי ולמה לא.
וחשבתי לי שמשרה כזו מרחיקה אותי ממטרתי הכתיבתית הנכספת, אבל להתפרנס הייתי חייב, ולכן היה עליי לדחות את אותה מטרה נכספת, כי חיי יצירה מצריכים איזשהו שקט נפשי, שהאילוצים החומריים מנעו ממני. ואז התקשרתי לאותו בית חרושת, אני עדיין זוכר את שמו של אותו מנהל, מר קופפרמן, יהודי כנראה, שאיתו שוחחתי. ולא מן הנמנע שבית החרושת הזה היה שייך ליהודים, כי גיליתי יותר מאוחר שמוצרי חשמל היו תחום ייצור מועדף על אנשי העסקים שבקהילה היהודית, ולכן השקיעו בו את מיטב כספם.
התייצבתי, אם כן, במשרדו של מר קופפרמן למחרת די מוקדם בבוקר, וניסיתי להחליף איתו דברים. רעש המכונות הנורא לא אפשר אפילו החלפת כמה מילים עם אותו מנהל, וזאת למרות שהוא סגר הרמטית את כל חלונות משרדו, שמהם הייתה לו תצפית על כל העובדים שהיו באולם הגדול למטה — מרחב אחד ענק, עם כל מיני מכונות מפוזרות לאורכו ולרוחבו. ולמרות מאמציי בעזרת שתי ידיי להפנות את אוזניי לשטף דיבורו, לא שמעתי כמעט כלום.
שום מאמץ מצידי לא העלים את הרעש המטריף, ואני מתאר לעצמי איך זה השפיע על אוזניהם של כל הפועלים שהיו במקום, ועל גופיהם, ובמיוחד על תהליך הקומוניקציה ביניהם, ועל אורח חייהם בכללותו. מייד, בו במקום, הגעתי להכרה המלאה שאני כלל לא בנוי לבתי חרושת בשום צורה, ואפילו לא למשרה ניהולית כלשהי באותה סביבה. ושאצטרך לבחור לי תחום עיסוק אחר, אם הייתי חפץ לשרוד.
אותו ביקור באותו בית חרושת עדיין חרוט בזיכרוני, ומאז הבנתי מה עוללה התעשייה המודרנית לבני האדם, ואיך הניכור השתלט על העשייה היומיומית של בני האנוש בעידן המודרני. כשאני חושב על בני אדם שעוברים את כל חייהם היצירתיים מול מכונה, עם אותן תנועות שחוזרות על עצמן אינסוף פעמים, אני פשוט מתחלחל. האם בכלל אפשר לשמור על צלם אנוש בתנאים לא תנאים כאלה? אין לי שום ספק שהאדם עצמו נהפך למכונה עם הזמן, מאחר שהוא משועבד למכונה המכחידה את האופק הרוחני שלו לבלי הכר.
אני נזכר כעת באותה סצנה מרשימה ביותר בסרט זמנים מודרניים, אחת היצירות הענקיות של עולם הקולנוע של המאה העשרים המוקדמת, שבה צ'רלי צ'פלין רץ לאורך פס הייצור ואינו לעולם מצליח להדביק את קצב המכונה: הוא נמצא כל הזמן בריצה מטורפת אחרי המכונה, שלא מפסיקה לאכזב אותו. הוא לעולם אינו מספיק להדביק את הקצב. ובריצתו האינסופית הוא עצמו נהפך למכונה. וכשהוא יוצא לפנות ערב מבית החרושת, הוא ממשיך באותן תנועות שהוא עשה מול פס הייצור. המכונה התנתה את כל התנהגותו אחרי שהוא יצא מבית החרושת, כאילו בית החרושת עצמו דבוק לגופו ולא נותן לו מנוח, כאילו הוא נושא את בית החרושת על גופו ממש.
וזאת גם כשהוא נמצא מול אישה יפה, שאת כפתור שמלתה הוא מנסה לפתוח באותה תנועה מכנית שעליה הוא חזר פעמים אין ספור ליד המכונה. מסקנה: לא נותר שום מקום לרומנטיקה או לקשר כלשהו בין גברים לנשים, מאחר שהכול מותנה על ידי ההתנהגות המכנית מול פס הייצור. כמובן, צ'פלין, כדרכו, מצחיק מאוד בסצנה הזאת, אך כובד משקל המסר, שהוא טרגי מן היסוד, אינו מותיר מקום לצחוק כלל וכלל.
זהו גורלו של האדם בעידן המודרני, אומר לנו היוצר הדגול הזה! ותקוותיו להינצל מהגורל הזה הן תקוות שווא. התנועה המכנית מול פס הייצור מתנה את כל ההתנהגות האנושית ונהפכת לגורלו של היחיד, כך שפס הייצור נהפך למתווך האולטימטיבי בין גברים לנשים בין היתר! זהו גורל שנחרט ממש בגופו של היחיד העומד מול פס הייצור: לא נותר מקום לחשיבה כלשהי, כי צריך להספיק את המכסה לפני שהפעמון יצלצל, כי אחרת המשכורת, העלובה ממילא, תמשיך להיפגע!
האפשרות היחידה שנותרה לי, לאחר אותה חוויה מאכזבת באותו בית חרושת לאביזרי חשמל הייתה, אם כן, ההוראה: מחד, לא היו לי שום כישורים אחרים לעבודה אחרת כלשהי, ושום מקצוע אחר, ומאידך, לא ראיתי שום תכלית בתרומתי לתעשייה הקפיטליסטית, שבעיניי הפכה את בני האדם לעבדים האחד של השני. מאוחר יותר אפתח כל מיני כישורים טבעיים בכל מיני תחומים, אך אלה לא היו מקצועות לשמם אלא תחביבים בלבד, כמו נגרות או תפירה, תחביבים שלא היו מאפשרים לי להתפרנס.
בינתיים, אשתי דאז קיבלה מכתב מאוניברסיטת טורונטו, מהמרכז ללימודי חינוך, שהתקבלה ללימודי דוקטורט עם מלגה, וכך מצאנו את עצמנו בטורונטו עם אופקים לגמרי חדשים. לפעמים בחיים מכתב כזה יכול להפוך את הגורל מן הקצה אל הקצה, ולא פעם זכיתי במכתבים כאלה שהובילו אותי להחלפת מסלול באופן מיידי כמעט, למרות שהייתי רחוק מאוד מלנבא את מה שהתפתח בחיי מול עיניי ממש. לגורל יש דרכים לא צפויות להפתיע אותנו! והוא לא תמיד אכזר!
זכור לי היטב אותו שבוע ראשון בטורונטו. הצטרכנו לישון אצל חברים על שטיח חדר האוכל שלהם בהיעדר אמצעים לשכון בבית מלון. החברים האלה היו מלאי כוונות טובות וביקשו לעזור בכל דרך אפשרית. זכור לי אפילו שהלוו לנו כסף על מנת לשלם את שכר הדירה לחודשיים הראשונים. אם כן, אותו שבוע התחלתי להתרוצץ בין כל בתי הספר היהודיים כדי למצוא משרה כלשהי בהוראת השפה העברית.
לשם כך הצטיידתי מראש, כאן בארץ, באיזושהי תעודה של מורה לעברית מטעם הסוכנות היהודית (השתלמות קצרה של כמה ימים), בטרם נעזוב את הארץ. התחלתי, אם כן, בביקור בבתי ספר של יום ראשון של הקהילות היהודיות — כי חשבתי שיותר קל להתקבל לאותם בתי ספר של יום ראשון — ובראש ובראשונה בקהילה הרפורמיסטית, כי האמנתי שהם קרובים ביותר לתפיסת עולמי. רציתי להאמין בכל ליבי שהם מספיק ליברלים ומספיק פתוחים כדי לקלוט אותי בבית ספרם. על כן התחלתי דווקא במערכת החינוכית של היהדות הרפורמיסטית.
ביום ראשון לאחר הגעתנו לטורונטו, אם כן, התייצבתי בבית הספר של הקהילה הרפורמיסטית — נאמר לי שחיפשו מורים לשפה העברית עבור הכיתות הנמוכות שלהם — בבניין די גדול שכלל מה שנקרא (סנדיי סכול) "בית ספר של יום ראשון", די מרשים בגודלו, למרות ממדיה הצנועים של הקהילה הרפורמיסטית דאז, ללא ספק הייתה להם כוונה להתפתח ולגדול. הייתה לי תקווה שיסבירו לי פנים ויציעו לי אותה משרה נכספת. התקשרתי לפני כן לאותה מנהלת שקבעה לי במקום ריאיון ליום ראשון, וחשבתי לי שזה אולי מבשר טובות מאחר שהיו באמת זקוקים למורים לעברית.
למחרת, המנהלת, אישה די מבוגרת רצינית מאוד, קיבלה אותי במשרדה המרשים וראיינה אותי שעה ארוכה מאוד, כעין חקירת שתי וערב, כאילו עסקינן בעניין ביטחוני מהמעלה הראשונה, כאילו תלמידיה היו מאוימים בדבר כלשהו. לא הבנתי בהתחלה למה היא חתרה בדיוק, כי שמתי לב, תוך כדי הריאיון, שהיא חזרה כמה פעמים על מספר שאלות ששאלה אותי, מצפה, כנראה, שיהיו לי תשובות שונות בכל פעם ששאלה את אותה שאלה. ואולי היא לא הייתה בשליטה מלאה בשטף דיבורה ולכן חזרה על אותן שאלות.
רק הרבה יותר מאוחר אחרי הריאיון הבנתי עד כמה היא הייתה מלאה חשדות, למרות שאין לי בדיוק פרצוף של עבריין. הייתי כנראה חשוד במשהו מהרגע הראשון, עוד בטרם יחל הריאיון! אבל לא הבנתי מייד במה. מאוחר יותר, לאחר אותו ריאיון, הבנתי שאלה היו חשדות "אידיאולוגיים", אם דבר כזה קיים, שכלל לא עלו בדמיוני, מאחר שהנחתי לתומי שהוראת שפה, במיוחד לעוללים קטנים בכיתות הנמוכות, אינה בהכרח תלויה בעניינים אידיאולוגיים, אך טעיתי.
היא רצתה לדעת — ומכאן כנראה אותן שאלות שחזרו על עצמן — לפרטי פרטים, מה היה הרקע שלי ביהדות, ובכנות גמורה סיפרתי לה על כל הרקע שלי, כי רציתי בכל מחיר לשכנע אותה לקלוט אותי בבית ספרה. סיפרתי לה שאת דרכי התחלתי בחדר, ומשם לבית ספר יסודי "אוצר התורה" וכלה בישיבה בצרפת. הכול סיפרתי בפתיחות ובכנות גמורה לפרטי פרטים. אך מאז הבנתי שאין צורך להיות תמיד כן באותם ראיונות, שהריאיון הוא מחזה תיאטרלי בזעיר אנפין, שבו אתה צריך לשחק את תפקידך ללא כל קשר לאמת ביוגרפית כלשהי.
היא התחילה לתהות על קנקני, ובמיוחד על זהותי הדתית, ורצתה לדעת אם אותה זהות דתית מתאימה להוראת העברית של תלמידיה. ציינתי בפניה מלכתחילה שלא הייתי יהודי דתי במיוחד, ובוודאי לא דתי־אורתודוקסי, שעברתי כברת דרך מאז חינוכי המוקדם ביהדות האורתודוקסית. בסוף הריאיון המפותל, הארוך והמייגע, קיבלתי להפתעתי תשובה שלילית: ברגעים מסוימים לא הבנתי בדיוק למה היא חתרה כי בלבלה את כל היוצרות והתחילה להסתובב במעגלים ולחזור על אותם דברים.
נראה שרצתה באותה הזדמנות לגייס אותי לקהילה שלהם. וזה אולי היה רווח נקי עבורה, כי לא היו, עד כמה שידוע לי, יהודים ספרדים בעלי זיקה לקהילה רפורמיסטית כלשהי. ואז, כפי שציינתי, הודיעה לי חגיגית שהיא לא תוכל לקלוט אותי כמורה בבית ספרה. תהיתי מדוע הייתי צריך לעבור דרך ריאיון מטלטל שכזה אם התשובה, מלכתחילה, הייתה אמורה להיות שלילית. והרי אין הרבה יהודים ספרדים (או לפחות לא היו אז) בעלי רקע רפורמיסטי, ואת זאת היא ידעה לפני הריאיון.
וכי למה? תהיתי, הרי את כישוריי כמורה יכלה לבחון לאלתר לאחר כמה שיעורים. היא יכלה לגייס אותי לתקופת ניסיון על מנת לבדוק באמת אם אני מתאים אם לאו. התברר בדיעבד שהיה לי, פשע בל יסולח, רקע אורתודוקסי מדי, וזה לדעתה, היה עניין הגדרתי שאי אפשר להתגבר עליו, כעין פגם גנטי, וזאת למרות שציינתי בפניה מספר פעמים שלא הייתי יהודי דתי במיוחד. איכשהו היא הייתה חרדה שאותו רקע שלי בישיבה וביהדות האורתודוקסית יגלוש לתוך ההוראה שלי, ואז חלילה אני עלול לפגוע בנשמתם הרפורמיסטית העדינה של אותם תלמידים צעירים.
מאידך, הייתי די תמים בתפיסתי את ההבדלים האידיאולוגיים בין הקהילות, ודברים שנראו לי שוליים, היו העיקר בעיני אותה מנהלת. היא כל הזמן ציינה בפניי את ההבדלים בתפיסת העולם של הקהילות השונות, בקיצור, לשרטט קו מפריד ביניהן. והרי בסך הכול הייתי אמור ללמד ילדים בגיל בית הספר היסודי את השפה העברית המודרנית ולא תיאולוגיה! וזאת, בסך הכול, בבית ספר של ימי ראשון, שהוא כעין תוספת לחינוך של שאר ימי השבוע?!
אותו ביקור ראשון לא היה מעודד במיוחד, כי סמכתי על פתיחותם של אותם אנשי הנהלה רפורמיסטית, מאחר שהנחתי שהם ליברלים ותואמים יותר את תפיסת עולמי, כפי שהזכרתי. אך התברר לי בדיעבד, שהם היו קפדניים יותר, והייתי אומר אפילו, קיצוניים יותר, ביחס לתפיסת עולמם, ובמיוחד ביחס לזהותם הדתית מאשר בשאר הקהילות למיניהן, הן האורתודוקסיות הן הקונסרבטיביות. הייתי רחוק מאוד מלהבין את המאבקים האידיאולוגיים שחצצו בין הקהילות. התברר לי מאוחר יותר, שהייתה תחרות כלל לא בריאה בין הקהילות השונות על נשמתם של חברי הקהילות, ובמיוחד בין הקונסרבטיבים לבין הרפורמיסטים.
למעשה, זה לא שונה מהמאבקים האידיאולוגיים הקיימים בין הקבוצות הדתיות השונות כאן בארץ, שהם בעיקרם מאבקים פוליטיים, מאבקי כוח. כל קהילה שמרה בחירוף נפש על גבולותיה האידיאולוגיים, ואלה לא התערבבו באלה, כאילו ההיסטוריה של העם היהודי לא אפיינה את גורלם באותה צורה! הרי ההיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה העשרים לא הבדילה בין אורתודוקסים לקונסרבטיבים ורפורמיסטים. אך בעקשנותי, ולא הייתה לי שום ברירה, הצלחתי לאחר כמה שבועות, בהרבה סבלנות, למרות כל הקשיים, למצוא לי משרה חלקית, שכללה כמה ימי הוראה במשך השבוע, לאחר הצהריים, בבית ספר קהילתי שנוהל על ידי שליח ישראלי שאיתו מצאתי איכשהו שפה משותפת.
מאחר שזה לא היה מספיק לקיומנו, לאחר זמן מה, על מנת למלא את הבקרים, כדי להשלים את החסר, ניגשתי לבית הספר על שם ביאליק, שהיה בזמנו בית הספר הגדול ביותר של הקהילה היהודית הקונסרבטיבית בטורונטו. מבלי לטלפן מראש לקביעת ריאיון, דפקתי ללא היסוס על דלתו של המנהל שקיבל אותי לריאיון בו במקום ובסבר פנים יפות. נוצרה בני לבינו כימיה מיידית, וכך נקלטתי בבית הספר ביאליק, פאר החינוך הקונסרבטיבי דאז. אני מניח שבית ספר זה עדיין קיים בטורונטו, ואליו מגיעים רוב הילדים של הזרם הזה, שהוא, עד כמה שידוע לי, עדיין הזרם השולט בקרב יהדות צפון אמריקה בכללותה.
בית הספר ביאליק, באותה שנה ראשונה שהגעתי אליו, היה מנוהל על ידי אותו מנהל שקיבל אותי, יהודי יקר, כנראה ממוצא פולני, שללא ספק הגיע לטורונטו לאחר המלחמה או אפילו לפני המלחמה. זכור לי שהייתה שם מורה ששרדה את התופת של מחנות ההשמדה בצעירותה, גם היא ממוצא פולני, שסיפרה לי את סיפורה על כל פרטיו. היא סיפרה לי איך הגרמנים, וזאת בסוף המלחמה, רצו לגייס אותה לעבוד באחד מבתי החרושת שנותרו למחרת המלחמה, תמורת כיכר לחם ליום. מנהל זה ניהל את בית הספר בצורה מופתית. הוא היה כעין איש חינוך מלידה במשך שנים רבות עד שמשום מה ועד ההורים החליט אחרת. ועד ההורים הוא הריבון באותן מסגרות חינוכיות.
לא ידעתי אז עד כמה ענייני חינוך היו מהולים בפוליטיקה קהילתית, ולמעשה, ועד ההורים הוא המנהל האמיתי באותן מערכות חינוכיות. ולרוב העשירים שבקהילה הם שנתנו את הטון החינוכי לבית הספר. וכל יהודי עשיר מרגיש, או לפחות הרגיש אז, שהוא מומחה גדול לענייני חינוך. ובאותה תקופה הנטייה בקרב החינוך הקונסרבטיבי הייתה לגייס אנשי חינוך ממוצא ישראלי, האמורים להיות מומחים, לכאורה, לחינוך העברי. מרבית המורים היו ישראלים, גם המורים לתנ"ך, לספרות, ללשון עברית ולהיסטוריה של עם ישראל.
מאחר שהם שילמו לנו את המשכורות, הם הרגישו שהיה מותר להם להתערב בכל עניין בחיי היומיום של בית הספר. וזוהי למעשה החולשה של כל המערכות החינוכיות היהודיות בצפון אמריקה: ערבובייה של פוליטיקה קהילתית בענייני חינוך. אינסטינקטיבית ידעתי שלא אחזיק הרבה זמן באותה מערכת בגלל האופי האידיאולוגי שלה, שהיה, בלשון המעטה, מלא אילוצים, וההתייחסות של ועד ההורים לסגל המורים נעשתה בהתאם לאותם אילוצים. או שהתייחסו אלינו כמומחים לחינוך עברי או שהתייחסו אלינו כאל פועלים באיזה בית חרושת, וכל זה לפי רצונם הטוב.
הרבה אימהות באותה קהילה, שהיו חסרות כל מעש בחייהן הפרטיים, הרגישו חובה לתרום באופן אקטיבי למערכת החינוכית כדי לגוון איכשהו את סדר יומן, או אולי למצוא מובן לחייהן, למרות שלא היה להן כל מושג בענייני חינוך. היה אומנם כעין משרד חינוך של הקהילה היהודית, שבראשו עמד איזשהו רב אורתודוקסי די ממולח ודי מפולפל, שכנראה ידע איך לתמרן בין כל הקהילות, מאחר שתרמו לקיומו של אותו משרד חינוך שהוא עמד בראשו, ומי ששלט בפועל בשטח היו, אם כן, ארגוני ההורים של בתי הספר למיניהם.
זכור לי מקרה שדרבן אותי לעזוב את אותה מערכת שהיוותה עבורי סוג של תחנת ביניים זמנית: פעם אחת נתתי עונש למספר תלמידים שהפריעו בשיעורים לבוא ביום ראשון, שהוא יום שבתון, על מנת לחזור על אותו שיעור שבו הם הפריעו, זו הייתה הפעם הראשונה שנתתי לקבוצה קטנה אותו עונש. אימא אחת, תוקפנית במיוחד, התקשרה אליי והתחילה לצרוח עליי שאני, עם העונש הזה, למעשה מתכוון, לא פחות ולא יותר, מאשר להרוג את בתה. היא כלל לא התעניינה בצד החינוכי החיובי שבדבר.
וזה שאני עצמי הייתי כפוף לאותו עונש, מאחר שהייתי אמור לחזור על אותו שיעור, לא אמר לה ולא כלום. כנראה שאותו עונש איים בצורה כלשהי על תוכניות אותו יום ראשון בקרב אותה משפחה, ומי אני בכלל שאעז להפוך סדרי עולם?! כל הגישה הייתה פסולה מיסודה, היות שהתייחסו אלינו, ברוב המקרים, כאל פועלים ולא כאנשי חינוך. אני תקווה שכל זה השתנה מאז וחלף מן העולם.
התמזל מזלי, שוב יד המקרה שיחקה לטובתי: אחת המורות הוותיקות של אותו בית ספר ביאליק, שהתיידדתי עליה כבר בשנה הראשונה, הייתה מעורה מאוד בעולם האקדמי, מעבר לכל קשר לקהילה היהודית, מאחר שבעלה, שוב יהודי ממוצא פולני — וזה מראה עד כמה יהדות פולניה תרמה רבות להתפתחות התרבותית המודרנית, ולא רק היהודית, למרות כל מה שקרה במשך שנות התופת של השואה — היה פרופסור לספרות ספרדית וספרות לטינו־אמריקאית באוניברסיטת יורק, אוניברסיטה צעירה, שהייתה בשיא התפתחותה בשנות השבעים המוקדמות באחד מפרוורי טורונטו.
הוזמנתי לביתם מספר פעמים, והיו לי כמה שיחות איתו, כי הייתי סקרן מאוד להבין איך הוא התמחה בספרות דרום אמריקאית וספרדית בעוד שהיה מתאים לו יותר להתמחות בספרות סלבית, מחמת כל השפות הסלביות שהוא דיבר מלידה. הסתבר שבהתחלת דרכם הם היו שליחים בדרום אמריקה, והוא ניצל את ההזדמנות ועשה תואר שלישי בספרות דרום אמריקאית.
הזוג היקר הזה הכיר מקרוב פרופסור למתמטיקה וחינוך שחיפש אסיסטנט שיעזור לו בחלק החינוכי שבעיסוקיו. הוא עצמו מימן את משכורות העוזרים שלו, מאחר שהיה חוקר דגול במתמטיקה — יש אפילו משפט (תאורמה בלועזית) על שמו בתחום תורת הקבוצות, משפט סוליטר — וזכה במענקי מחקר רבים ובתקציבי מחקר, שמנים במיוחד, במשך עשרות שנים. זו הייתה הזדמנות בשבילי להתקרב לעולם האקדמיה כי שם ראיתי את עתידי.
כך למעשה התמזל מזלי והתוודעתי לדונלד סוליטר, יהודי מלא חום ואנושיות שאין כדוגמתו, שתרם רבות להתפתחותי האינטלקטואלית, אם במישרין ואם בעקיפין. יד המקרה הפעם באה לעזרתי, ללא שום ציפייה מצידי. אני אומר עליו יהודי, כי כך הוא רצה להזדהות, למרות שאימו הייתה גרמניה נוצרייה, ואביו היה אומנם יהודי. הוא נולד בניו יורק ב־1932, ולצערי הרב נפטר בטרם עת ב־2008. נותרנו בקשר איתו עד ללכתו מן העולם הזה.
זכור לי היטב שהתחבבנו עליו כמו שהוא התחבב עלינו, הוא הקרין חום אנושי וטוב לב, הגם שהייתה לו אישיות מיוחדת ומורכבת מאוד, וסבל מהרבה טראומות הן פיזיות הן נפשיות. הוא היה כבד משקל וכל הזמן בכל מיני סוגים של דיאטות שלא הטיבו עימו. הוא מעולם, למרות כל מאמציו, לא הצליח לאבד משקל, כי האוכל היה עבורו, באופן מיידי, סוג של פיצוי על חוסרים הווייתיים רבים שמהם הוא סבל לאורך השנים. וזה רק החמיר את מצב בריאותו.
עם הזמן, באותה תקופה שבילינו בטורונטו, הוא נהפך לבן בית אצלנו, כעין קרוב משפחה. הוא מייד הציע לי את אותה משרה של אסיסטנט, וגם דאג לזרז את קבלתי בפקולטה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת יורק. בקיצור, הוא מייד הבין מה היו כמיהותיי באשר ללימודים כבר מהשיחה הראשונה שקיימתי איתו. ומאחר שהוא הבין כמה דברים בעולם הספרות, מאחר שהוא עצמו היה משורר די פורה, הוא מייד קלט את כמיהתי לעולם היצירה. ומשום מה ליוצרים מכל סוג יש תמיד שפה משותפת, הייתי אומר, באופן הגדרתי.
התקבלתי לתוכנית מיוחדת, חדשה בזמנו, שנקראה אז "לימודים אינטר־דיסציפלינריים" (בין־תחומיים), ואז נמנו עם התוכנית הזאת מספר מועט של תלמידים, כי הייתה בשלבי הקמתה, אך הרגשתי שהתאימה לי במיוחד, כי יכולתי לכוון את צעדיי באופן יותר חופשי מאשר בחוגים הרבה יותר מבוססים. ומה שאפיין את הלימודים בתוכנית החדשה הזאת — העובדה שהמועמד עצמו, בהתייעצות עם מנהל התוכנית וחברי המועצה שהיו אמונים עליה, היה בוחר לו שניים או שלושה תחומים שבהם הוא היה מעוניין להתמחות, דהיינו שהייתה למועמד אוטונומיה מוחלטת בבחירת תחומי המחקר שלו. העיקר היה לשכנע את מועצת הפרופסורים שהיו אמונים על אותו חוג. ושום קושי לא עמד בדרכי מבחינה זאת.
והעובדה שהמועמד עצמו היה מעורב אישית בגיבוש תוכנית הלימודים שלו קסמה לי במיוחד. וזאת למרות שבמקרים מסוימים לא היה ברור כלל מה הקשר בין אותם תחומים שבהם בחר המועמד. זכורה לי סטודנטית אחת שבחרה במתמטיקה ובריקוד: עד היום יש לי קושי רב לראות מה הקשר בין שני התחומים האלה, למרות שבשנים האחרונות נוצרה שפת ריקוד חדשה בשם "כתב־תנועה", דהיינו שפה לכל דבר עם סימנים משלה, ואולי יש לשפה כתובה זו איזשהו אפיון מתמטי.
העיקר היה שאותה סטודנטית, או אותו סטודנט, יחקרו את המשותף בין התחומים שהם בחרו להם מלכתחילה. ואי לכך, כל החוגים שבאוניברסיטה היו פתוחים בפניהם, והם יכלו לבחור בקורסים ובסמינרים מכל חוג אחר או פקולטה אחרת שעלו על דעתם, מהמדף האוניברסיטאי הכללי, דהיינו בכל אחת מהפקולטות שהתאימו יותר לתחומי המחקר שלהם. הייתה גמישות מרבית באשר למעבר האפשרי בין הפקולטות השונות עבור אותם מועמדים לתוכנית הזאת.
מייד הבנתי שהיה פוטנציאל עצום גלום באותה תוכנית, כי הייתי בטוח שהקפיצה מאותה תוכנית לתואר השלישי תהיה קלה במיוחד עבורי. וכך היה באמת. בקיצור, תוכנית לימודים גמישה מאוד שנתנה מענה לכל אותם מועמדים שלא התאימו, או יותר נכון, שהעדיפו לא להתאים לחוגים המבוססים יותר של האוניברסיטה — במיוחד שחוסר שביעות רצוני מאותם חוגים מבוססים שהכרתי מקרוב באוניברסיטה העברית בירושלים עמד לנגד עיניי. משום שהייתי ייצור כלאיים העדפתי מלכתחילה תוכניות לימודים פתוחות יותר ומגבילות פחות.
וזה התאים לכל אותם מועמדים שחיפשו תחומי מחקר מקוריים, אותם מועמדים שלא רצו ללכת בשבילים האקדמיים המוכרים. ואני עצמי, אם כן, הייתי אחד מהם. אבל זו הייתה כעין אליה וקוץ בה. מצד אחד, היא הבטיחה גמישות מרבית לכל המועמדים שחיפשו משהו מקורי ויוצא דופן בלימודיהם. ומצד שני, לא היה בטוח כלל שתוכנית זו תוכר על ידי מוסדות אחרים להשכלה גבוהה, עבור אותם מועמדים שרצו להמשיך בלימודיהם לתואר שלישי בתחומים אחרים.
זה היה מצבי בדיוק, אך קבלתי במוסד אחר לתואר שלישי התאפשרה ביתר קלות, הודות לעובדה שחיברתי תזה באותו חוג בין־תחומי מיוחד, תזה שעברה שיפוט חיצוני ושטיפלה, בראש ובראשונה בטקסטים ספרותיים. וטבעי היה, בעיניי לפחות, מאחר שחיברתי תזת מ.א. בספרות משווה, שאתקבל ללימודי דוקטורט בחוג לספרות השוואתית. הייתה לי אפשרות לסיים את אותו תואר ללא כתיבת תזה, אך העדפתי לחבר עבודת מחקר, שפתחה בפניי אפשרויות רבות אחרות.
וכך מצאתי את עצמי בתוכנית לימודים מיוחדת במינה, לשמחתי הרבה, שכללה ספרות עולם כללית וגם ספרות מוגרבית־פרנקופונית מחד, ואנתרופולוגיה ובלשנות מאידך. ראיתי מול עיניי שתי אפשרויות קונקרטיות לתואר שלישי: האחת, בתחום הספרויות השונות והמגוונות, או הקלסיות של אירופה, או הספרויות של העולם השלישי הפוסט־קולוניאלי. האפשרות השנייה הייתה בתחום האנתרופולוגיה.
ובמיוחד שבאותה תקופה התעניינתי ביצירתו המופלאה והענפה של קלוד לוי־שטראוס היהודי־צרפתי, שסיים את הקריירה שלו כחבר מכובד ביותר באקדמיה הצרפתית. יש סרטי וידאו רבים באינטרנט על פועלו במסגרת האקדמיה הצרפתית, וגם הרצאות וראיונות שלו על מכלול מחקריו הרבים שתרמו רבות לאנתרופולוגיה ולסוציולוגיה המודרנית. הוא היה חוקר וסופר בלתי נלאה בתחומים שונים. והלוואי שהיו מתלבשים על כל יצירתו ומתרגמים אותה בכללותה.
הוקסמתי במיוחד מספרו הראשון, שאין לו אח ורע בשום מקום, יצירה גאונית של ממש, ספר שזהותו לא ברורה כלל, מאחר שהוא על הפריפריה של שתי סוגות שונות לפחות, הן אנתרופולוגיה הן ספרות, בתרגומי החופשי, טרופים עצובים (Tristes — tropiques) יצירת מופת, כפי שציינתי, אחת ויחידה במינה, במכלול הכתיבה מכל הסוגות, שהייתי חולם לחבר טקסט דומה לה מקרוב או מרחוק. לא היה קשה לי במיוחד, אם כן, למצוא את המשותף בין תחומי מחקר אלה שבחרתי לי. ובהתאם לכך שכנעתי, ללא מאמצים רבים, את מועצת הפרופסורים לקבל את הצעת המחקר שלי.
כך התוודעתי לשני פרופסורים דגולים בתחומיהם, שהשפיעו רבות על התפתחותי האינטלקטואלית. האחת היא ג'ואן רייפילד, אנתרופולוגית ובלשנית מהשורה הראשונה, יהודייה במקור, שחקרה את דוברי היידיש והאנגלית והאינטראקציה בין השפות האלה בקרב הקהילה היהודית, בקליפורניה של שנות השישים המוקדמות. זה היה מחקרה המקורי. ולתחום זה תתווסף מומחיותה בחקר אפריקה השחורה. ובסמינרים שלה למדתי עד כמה אנתרופולוגיה קרובה מאוד לעולם הספרות.
הפרופסור השני הוא הדי בוראווי, יליד תוניסיה, שייבדל לחיים ארוכים. הוא כעת כבן תשעים, וממשיך להוציא כל שנה לפחות ספר אחד, ובשנים האחרונות, רומנים במיוחד. הוא היה המדריך שלי לתזת המ.א. והודות להנחייתו, יכולתי להירשם ללימודי דוקטורט בספרות השוואתית, שוב, לשמחתי הרבה, במחלקה לגמרי חדשה בפקולטה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול. אקדיש אם כן מעט מסיפורי לשלוש הדמויות האלה שהיו חוקרים דגולים בתחומיהם, ג'ואן, דונלד והדי, שהשפיעו רבות, בצורה זו או אחרת, עקיפה או ישירה, על התפתחותי האינטלקטואלית באותה תקופה מבורכת שחיינו בטורונטו.
את אנושיותו של דונלד סוליטר וגאוניותו, שלא ידעה גבולות, כבר ציינתי. כל האינפורמציה המגוונת והעשירה הקיימת על אודותיו באינטרנט נוגעת במיוחד לכישוריו כמתמטיקאי דגול, ואינה כלל מתייחסת לפנים האחרים של אישיותו המורכבת ביותר. ואם הטבע חן אותו בגאוניות של ממש, הוא לא חס עליו מבחינה נפשית ורגשית, ולימים הבנתי מדוע הוא בחר בי לאותה משרת אסיסטנט שהייתה בחסותו.
הוא חיפש מועמד שיוכל לתמוך בו בכל מצב, ולא שינה כלל באילו תחומי חיים. הוא ידע שתמיכתי בו הייתה תמיד איתנה, ושהוא יכול לסמוך עליי בכל עניין ודבר בכל עת. עניינים אמוציונליים ואנושיים בכלל היו בעדיפות ראשונה עבורו. ושנים לאחר שסיימתי את הדוקטורט הוא נותר כמו אח בכור עבורי, ובכל ביקור שביקרנו בטורונטו, במשך שנים רבות, תמיד עברנו דרך ביתם של דונלד ואשתו.
הוא סבל, הייתי אומר, כל חייו הבוגרים מחוסר איזון ביוכימי כרוני, שגרר אותו לכל מיני מצבים פסיכוטיים. ואז השכלתי להבין שגאוניות ויצירתיות יכולות להתקיים באופן הרמוני לגמרי בתוך אישיות בלתי יציבה לחלוטין. הייתי אפילו מעז להוסיף שהא בהא תליא. שאולי אותו מבנה אישיות בעייתי הוא הוא שמכתיב את הגאוניות והיצירתיות! למרות כל ייסוריו, הן הפיזיים הן הנפשיים, הוא השאיר מאחוריו יצירה ענפה ביותר בכל התחומים שהוא חקר.
הגדרתית, מבחינה פסיכולוגית, הוא אובחן עם הפרעה דו־קוטבית (מאניה־דיפרסיה) — זו הייתה האבחנה המקורית של אותו פסיכיאטר שליווה אותו שנים רבות — דהיינו שעבר ממצב קיצוני אחד למצב קיצוני אחר, לפי כל מיני פרמטרים שהתחלפו עם העונות, כך שרק עם תרופות, ולפעמים מספר גדול של תרופות, הוא היה מסוגל למצוא איזון נפשי כלשהו. ופעם בכנות מוחלטת, הוא ציין בפניי שבצורה זו או אחרת, מצבו הנפשי הבעייתי היה קשור לאימו, דהיינו הייתה לו בעיית זהות קיצונית שלפעמים מצאה לה ביטוי אפילו בזהותו המינית. ולנו הוא גילה את הפן הזה שידע להסתיר היטב. וערב אחד הוא הופיע עם חבר ממוצא ספרדי. קיבלנו אותו כמו תמיד, כי הוא דאג שמא ישפטו אותו מכריו הקרובים לליבו.
את האמון הבסיסי שהוא רחש לנו יכולתי לבחון כבר בחודש הראשון להיכרותנו. הוא ידע שנולדה לי תינוקת לא מזמן וחשב להעניק לנו כמה ימי מנוחה בבקתה שהייתה לו על אגם מרהיב. כמובן, ניצלנו את אותה הזדמנות, מה גם שהייתי סקרן באשר לבקתה על האגם, והתברר לי בדיעבד שיש, פחות או יותר, כמיליון אגמים בקנדה בגדלים שונים ובצורות שונות, וגם טבע מגוון ומרהיב ברוב המרחבים הטבעיים המכסים את רוב שטחה של המדינה הענקית הזאת. ההתיישבות האנושית תופסת חלק מזערי בלבד משטחיה הענקיים של מדינת קנדה. רוב אדמותיה של המדינה הענקית הזאת נותרו ריקות מאדם, זולת אותו פס די צר שבו מיושבת רוב האוכלוסייה.
למשל, עונת הסתיו ביערות העד של קנדה, אין לה אח ורע בשום מדינה אחרת, לפחות באותן עשרות מדינות שביקרתי בהן במשך חיי. והרבגוניות של צבעי הטבע בסתיו לא יודעת גבול: אפשר בקלות לעבור מצהוב בהיר מאוד, השואף ללבן כמעט, לצהובים כהים יותר, דרך כל מיני חומים ועד לאדום בוהק. זכור לי היטב אותו סוף שבוע, כי ההגעה לבקתה הייתה קלה במיוחד, למרות השלגים שנערמו בשבילי העפר שהובילו אליה. אך היציאה ממנה הייתה די קשה, כי האוטו היה צריך לטפס בעלייה תלולה מאוד על מנת לצאת מאותה סביבה.
ניסיתי מספר פעמים לטפס במעלה הגבעה אך ללא הצלחה, האוטו הידרדר אחורה פעם אחר פעם בגלל השלג והקרח שנערמו באותם שבילים. ולא נותרה לי ברירה אלא לבקש את עזרתו של השכן שפגשנו כשהגענו, ושגר שם במשך כל עונות השנה. ואז הבנתי עד כמה דונלד היה אהוד על שכניו. השכן הצליח בקלות להוציא אותנו מאותו כביש כורכר עד לכביש הראשי. היה כנראה רגיל לאותו טיפוס בכביש הכורכר ושלט בו היטב. ואז נזכרתי בדיעבד שדונלד אמר לנו שיש לו שכן חביב מאוד, שאליו נוכל לפנות בכל בעיה שתצוץ.
מאידך, אני יכול לומר בוודאות, שהקנדים, באופן כללי, הם אנשים מסבירי פנים, פתוחים ומוכנים לעזור. מצב שאינו דומה כלל לחיים בארצות הברית, מדינה שגרתי בה לתקופת מה, ושבה יש תמיד חשש, אם לא חשד, כלפי האחר, שלא לדבר על האלימות הגואה בכל פינה של המדינה הענקית הזאת. כל יום יש תקריות אלימות שעולות בחיי אדם, ולרוב באופן שרירותי לגמרי. פשוט אלימות לשמה, שאין לה שום סיבה ושום תכלית: אנשים מקפחים את חייהם באופן שרירותי ללא כל הצדקה. צריך גם להזכיר את כמויות הנשק האדירות המוחזקות בידי האוכלוסייה האזרחית הכללית התורמות למצב הנורא הזה. אותם בתי חרושת ליצור אקדחים ורובים מכל הסוגים דואגים באופן פעיל מאוד, בקרב הפוליטיקאים, להמשך קיומם ושגשוגם. זוהי תעשייה שלא מפסיקה לשגשג!
זכור לי מקרה מזעזע מאותה תקופה, דוגמה קטנה לתופעה שכיחה מאוד שקראתי עליה בעיתון: בעיירה אמריקאית קטנה איפשהו בדרום איש אחד בא לתקן את האופניים שלו בחנות היחידה לאופניים של אותה עיירה, משום מה ההתייחסות אליו מצד בעלי החנות ומהעובדים בה לא מצאה חן בעיניו, והוא הרגיש שפגעו בכבודו. במקום הוא ניגש לביתו, הצטייד ברובה הציד שלו, חזר לאותה חנות והרג את כל הנוכחים במקום, וכמה מהם הוא הכיר אישית.
ומקרים שרירותיים כאלה יש למכביר בארצות הברית, כמעט מדי יום. לא כדאי להימצא במקום הלא נכון בשעה הלא נכונה, כי אז אתה עלול לקפח את חייך באופן שרירותי לגמרי. וכך קרה לבן דודה אחד שלי, שנדרס במגרש חניה במרכז קניות גדול בפילדלפיה באופן אקראי לגמרי, והוא כלל לא היה אדם פזיז. אדרבה, הוא היה אדם אחראי מאוד וזהיר. אך לגורל יש היגיון משלו: הוא פשוט היה במקום הלא נכון בשעה הלא נכונה, וכך קיפח את חייו והוא איש די צעיר. מי היה מאמין שבמגרש החניה של מרכז קניות גדול אפשר לקפח את החיים בן רגע. הרי לא מדובר בכביש ראשי שבו אפשר לנסוע במהירות!
אני חוזר לדונלד. לרופאיו של דונלד הייתה דילמה קשה ביחס לתרופות שעליהן המליצו לו, כי דווקא באותן תקופות של עלייה במדד האושר שלו, הוא היה יוצר בלתי נלאה, והיה כותב ספרי שירה שלמים בזה אחר זה. אפשר עדיין למצוא באינטרנט כמה מאותם שירים שחיבר באותן תקופות של הרגשה נעלה. הוא לא היה רק מתמטיקאי דגול אלא גם משורר פורה מאוד, ולרוב, באותן תקופות בחייו כשסבל מאותו חוסר איזון כימי. וכל חייו הוא חי בין עליות למורדות באופן מעגלי, או שהיה באופוריה עילאית או שהיה בדפרסיה תהומית.
איזון כלשהו הוא מצא כשהתחתן עם פרנסיין, אישה הולנדית שהכיר באחד מביקוריו באיזשהו כנס באמסטרדם — אישה מדהימה, שטיפלה בו עד ליומו האחרון. זכור לי אותו טקס נישואים ואותה חופה שהיו מלאי הרמוניה, למרות שפרנסיין לא הייתה יהודייה ושהטקס נערך על ידי רב רפורמי ליברלי ופתוח מאוד. החום והאנושיות שפרנסיין ודונלד הקרינו בסביבתם חדרו לליבם של כל הנוכחים באותו טקס.
הייתה שם הרמוניה אמיתית. וכולנו הרגשנו שזו הייתה פריווילגיה של ממש להיות נוכחים באותו טקס נישואים מרגש, שלא דמה לשום טקס נישואים אחר שנכחתי בו מימיי. מה גם שהחתן והכלה היו כבר לפחות בשנות החמישים לחייהם, אם לא יותר, וזה הוסיף נופך מיוחד לאותו טקס. אך, כמובן, חייה של פרנסיין לא היו קלים במיוחד, כפי שהתברר לי מאוחר יותר, ולא פעם היא הייתה אובדת עצות בגלל כובד המשימה.
זכורה לי שיחה אחת שבה היא סיפרה לנו על "מעלליו" של דונלד בתקופות השפל הדפרסיבי שלו, כמו שמספרים על מעלליו של ילד שובב, אך אהוב מאוד. לדוגמה: הוא היה מסוגל לצאת מבלי להיוועץ בה, ולבלות שעות על גבי שעות במרכזי קניות. הוא היה ניגש לחנויות צעצועים עבור הגיל הרך במיוחד, קונה צעצועים, המיועדים בעיקר לילדים קטנים, באלפי דולרים, ואז היא הייתה צריכה להחזיר את כל הסחורה הזאת לאותן חנויות. כנראה שהרגרסיה הזאת לילדותו המוקדמת חזרה על עצמה לא פעם, ופרנסיין הייתה חייבת שוב ושוב לחזור לאותן חנויות על מנת להחזיר את הסחורה ולקבל זיכוי או פיצוי על הסכומים הנכבדים שהוא הוציא.
עד היום, בכותבי שורות אלה, נעלם מבינתי איך אדם הנמצא ברגרסיה מתמדת לילדותו הרכה ביותר, דהיינו במצב פסיכוטי של ממש, יכול בעת ובעונה אחת להיות גאון אמיתי וחוקר דגול בתחום כמו מתמטיקה. הדברים פשוט לא מסתדרים לי, ומכאן מורכבות האין קץ שיש בבני האדם, שלא תמיד ניתנת לתפיסה. תמיד מישהו קרוב אלינו מפתיע אותנו, למרות שחשבנו מלכתחילה שאנו מכירים אותו היטב.
וזהו המסתורין שאופף את כולנו: אנו בקושי מגרדים את הקליפה החיצונית של האחר. תמיד אנו נותרים מול מורכבותו של האחר ללא שום פתרון, כי הוא או היא חומקים תחת מבטינו, ואני מתכוון לאנשים הקרובים אלינו ביותר. ליד חידת היקום והקיום מתקיימת חידת האחר, או האחרת, ללא שום סיכוי של פתרון! והרי האחרת או האחר הם התקווה היחידה שנותרה לנו בעולם האבסורדי הזה, החסר כל משמעות!
עד כמה שהבנתי, היא הייתה אישה די אמידה, ואביה היה אחד הציירים הגדולים של הולנד במאה העשרים, והיה לי האושר והכבוד להיפגש איתו באחד מביקורינו, ולבחון כמה מיצירותיו מקרוב. הוא גם ידע לקרוא בכף היד, וזכור לי שהוא ניבא לי, אינטואיטיבית לגמרי, עתיד די מזהיר בכל עיסוקיי, עתיד שהתממש באופן הדרגתי לאורך הזמן. אינטואיציות כאלה לא פעם מפתיעות אותי, במיוחד כשהן מתגשמות.
שנים לאחר שעזבתי את קנדה היינו מבקרים אצל דונלד ופרנסיין באותן הזדמנויות שהיינו הולכים לבקר את הוריי, שגרו במשך עשרות שנים בטורונטו, והיו לנו, כפי שציינתי, כבני משפחה לכל דבר. הצטערתי מאוד כשהוא נפטר: אֵבל כבד זה היה עבורי, למרות שהמוות, ללא ספק, הביא לסוף ייסוריו הרבים בעולם הזה. לדאבוני הרב הוא הלך לעולמו בטרם עת, והיה ממשיך ליצור לו חייו היו ארוכים יותר, כי היצירה הייתה ממש בדמו!
אכניס כעת לתמונה את הדי בוראווי, שייבדל לחיים ארוכים. הדי, עם הזמן נהפך לחבר של ממש, אולי בגלל המוצא המשותף שלנו ממדינות מוגרביות: יש הרבה מן המשותף בין מרוקו לתוניסיה מבחינה תרבותית, מנטלית וקולינרית, למרות ההבדלים בשפה ובשיח, כי זו לא אותה שפה ערבית ואורח החיים די דומה, כך שמצאתי שפה משותפת עם הדי בוראווי. והייתי אומר ששנינו לא בדיוק מייצגים נאותה את מדינות המוצא שלנו, מאחר שרוב חיינו בילינו בנֵכר. וזה כמובן דבר מכונן עבור שנינו. עד כמה שאני מכיר אותו, הוא מעולם לא חשב לחזור לחיות בתוניסיה לאחר שיצא לגמלאות, וזאת למרות הכבוד הרב שרוחשים לו והפרסים הרבים שלהם הוא זכה בארץ מולדתו.
יום אחד הוא התארח אצלנו לארוחת הערב, וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב להזמין גם את דונלד, מאחר ששניהם הכירו היטב האחד את השני: הם היו מדור המייסדים של אוניברסיטת יורק שבטורונטו. מאידך, שניהם היו משוררים פוריים, אומנם בשפות שונות: דונלד כתב שירה באנגלית, והדי בצרפתית, וחשבתי שיהיה לנכון ליזום איזשהו שיח על כתיבה ושירה. ותמיד השתוקקתי למפגשים אינטימיים מן הסוג הזה.
דונלד לא נענה מיידית להזמנתי, הוא היה טרוד בדברים אחרים: הוא השתתף בכל הוועדות של הפורומים החשובים ביותר של האוניברסיטה, בכל הוועדות של מקבלי ההחלטות. תמיד היו לו אלף ואחד עיסוקים, כך שסדר יומו היה עמוס ביותר, וזאת למרות מגבלותיו הרפואיות. הוא עבד כל הזמן כולל סופי שבוע. כנראה שעיסוקיו הרבים עיגנו אותו, בצורה זו או אחרת, בתוך המציאות היומיומית, מה שמנע ממנו הידרדרות דפרסיבית מוחלטת.
אני נזכר כעת בפרויקט שהוא לקח על עצמו, והרבה מן הפרויקטים שהוא יזם למען הקהילה היו תמיד בהתנדבות. הקימו בקמפוס, בזמנו, סוג של בית תפילה משותף לכל הדתות: הוא יזם השמעת מוזיקה קלאסית לאורך כל היום ללא הפסקה, מוזיקה שהרבה ניצולים מהתופת הנאצית חיברו בתנאים לא תנאים. ובמשך היום, כל מי שביקר באותו בית תפילה, ששימש את כולנו כמרכז למדיטציה, ולא שינה כלל מה הייתה הזהות הדתית של כל אחד ואחד, מצא את הרוגע שהוא חיפש. ואותה מוזיקה עודדה את המדיטציה. כך שבזמנו הרבה מבקרים, הן סטודנטים הן אנשי סגל, ביקרו באותו מרכז כשביקשו לקחת פסק זמן מהעיסוקים האקדמיים שלהם. מרכז, אם כן, שבו האווירה הייתה רגועה במיוחד.
התיישבנו באותו ערב יחד עם הדי ליד השולחן לארוחת הערב, ואם אני זוכר היטב, זה היה קוסקוס מלכותי עבור כולנו. ומלכותי אומר דרשני, דהיינו על טהרת המסורת המרוקאית, די קרובה לזו התוניסאית, כך שהדי נהנה במיוחד. וכשהגענו לקינוח, הפעמון צלצל, ומי בדלת אם לא דונלד בכבודו ובעצמו! כמובן, התנצל על האיחור, אך התיישב לו לקינוח, וקינוחים היו אהובים עליו במיוחד.
הוא ויתר על הקוסקוס שהצעתי לו ושהדי המליץ בפניו, והתרכז אך ורק בקינוח. זכור לי היטב שאשתי, מומחית לבראוניז, עוגת שוקולד דקה ופריכה, הכינה באותו ערב מנה כפולה, כאילו היא ידעה אינסטינקטיבית שדונלד עלול להופיע. בקיצור, לתדהמת כולנו, הוא התיישב וחיסל, באופן כמעט אובססיבי, בהרף עין, את כל העוגה, תחת מבטו המלוכסן של הדי בוראווי. מוזר, בלשון המעטה! ואף אחד מאיתנו לא העז לשים את ידו באותה צלחת, כאילו מלכתחילה היא נועדה אך ורק לדונלד, תחומו הבלעדי. תמיד ידעתי שהייתה לו חולשה לבראוניז אך לא בצורה אובססיבית שכזו.
כמובן, מילה אחת לא נאמרה על הטירוף הזה, והמשכנו את הקינוח עם פירות וגלידה שלא עניינו במיוחד את דונלד. וסיכמנו את סדר היום שלנו בצורה טבעית לחלוטין, כאילו ההתנהגות הזאת של דונלד הייתה דבר זניח, שאין מקום להתייחס אליו, מה גם שדונלד עצמו הכיר מקרוב את כל מגרעותיו, והייתה לו הכרה עצמית, ומעל לכול, ביקורת עצמית מפותחת מאוד! הוא לא ויתר לעצמו על שום דבר, ומכאן הקריעה הפנימית המתמדת שבה הוא היה תמיד שרוי. אבל איכשהו הוא לא היה מסוגל לשלוט בדחפים הפתאומיים שהיו לו מדי פעם, והתנהגותו הייתה הופכת לאובססיבית, ואי לכך הוא היה מסוגל לטרוף עוגה שלמה בהרף עין.
באשר להדי, הוא נותר כל חייו רווק מושבע, הגם שהכרתי מספר נשים לא מבוטל, יפות וצעירות, שהסתובבו סביבו כל הזמן ושסגדו לו במיוחד בערבי השירה שהוא ארגן בקמפוס ושבהם דקלם את השירים שלו. ומעל לכול, הוא הקדיש את כל חייו ליצירה, הן לספרי מחקר אקדמיים הן לספרות יפה. הוא אחד היחידים שהכרתי בחיי, שידע לחבר ספרים אקדמיים יחד עם ספרות יפה, דהיינו שירה ופרוזה, בעת ובעונה אחת.
לפעמים הוא הוציא ספר הגות על טהרת הסגנון האקדמי, דהיינו ספר שעסק במחקר טהור, ולפעמים ספר שירה. ואלה שתי צורות כתיבה שונות בתכלית השינוי, אם לא ממש מנוגדות! הן דורשות כישורים שונים לחלוטין. בכתיבה מדעית אין לך את האפשרות להיכנס למודוס חלומי כלשהו בעוד שבכתיבת סיפורת או שירה אתה יכול לטייל לך במחוזות דמיוניים ללא שום הפרעה.
הדי כתב מספר ספרי שירה לא מבוטל בהתחלת דרכו האקדמית, ובעשרים השנים האחרונות כחמישה עשר רומנים, שלא לדבר על ספרי הגות בתחום התרבויות הכפולות, דהיינו מחקרים רבים על כל אותם בני אנוש המשתייכים ליותר מתרבות אחת ומדברים יותר משפה אחת, שזהותם התרבותית כפולה ומכופלת. ויש מסביב לעולם, במיוחד לעולם הפוסט־קולוניאלי, חברות שלמות הנמנות על המרחב הדו־תרבותי, כי המתיישבים באותן קולוניות הנחילו, מכורח הנסיבות, מקצת מתרבותם ושפתם לילידים. נושא זה של המולטי־תרבותיות היה ועדיין קרוב מאוד לליבו של הדי, ושמו הולך לפניו בתחום מחקר זה.
קנדה היא, במקרה או שלא במקרה, כי אפשר לטעון שיש סיבות היסטוריות לכך, אולי המדינה הפורייה ביותר באשר לזהות התרבותית הכפולה. וזאת כמעט באופן הגדרתי. הדי עצמו, עד כמה שידוע לי, היה תוצר של זוג מעורב: אביו היה תוניסאי די אמיד ואימו צרפתייה. הייתי אומר שמלידה ממש הוא היה מעורה בשפות שונות ובתרבויות שונות. ולכן לא פלא שהנושאים האלה היו קרובים ביותר לליבו ולמחקריו הרבים.
מאידך, בעיית הזהות התרבותית הכפולה הייתה מצויה מאוד במרחב הציבורי, לפחות במדינת קנדה, ודנו בה בכל מיני פורומים אוניברסיטאיים, ותקציבים שמנים יועדו למחקרים בתחום הזה, כך שהייתה שכיחה מאוד ברקע של אותה תקופה, דהיינו שנות השבעים של המאה שעברה. הייתה כמעט אובססיביות לדו־תרבותיות כי כולם האמינו בכל ליבם שזה היה המפתח היחיד לקומוניקציה בין העמים השונים שהרכיבו את הפסיפס החברתי הקנדי על כל מרכיביו: קירוב הלבבות היה, אם כן, תלוי בחקר הדו־תרבותיות על כל השלכותיה.
זכורים לי היטב כל המאמצים שהשקיע פייר אליוט טרודו, ייזכר לטוב, אביו של ראש הממשלה הנוכחי — שבשום פנים ואופן אינו יכול להשתוות לאביו, כמנהיג וכאדם משכיל — שהנהיג את קנדה במשך כשבע עשרה שנים כמעט רצופות, אהוד עליי במיוחד, כי הוא גדל והתפתח בעולם האקדמיה בטרם יהפוך לאחד הפוליטיקאים המוצלחים ביותר, ואולי המוצלח מכולם, בהיסטוריה האנושית. ואני מתכוון לכל הפוליטיקאים, הן מימין הן משמאל, מכל הגוונים והצבעים, בקרב כל הדמוקרטיות הפרלמנטריות.
מאמציו היו רבים בתחום העשייה התרבותית: כל חייו הפוליטיים הוקדשו בראש ובראשונה לעניין הזהות התרבותית הכפולה, הדו־לשוניות (הבי־לינגואיזם) והדו־תרבותיות. הוא חתר להפוך את כל הקנדים לדו־לשוניים, למרות האיבה ששררה מימים ימימה בין דוברי האנגלית לדוברי הצרפתית במדינת קוויבק, ובכל קנדה בכללותה. הוא שאף כל הזמן להביא הרמוניה בקרב כל הקנדים, אך הצלחתו הייתה חלקית בלבד, עקב ההתנגדות העיקשת שהייתה מצויה בקרב שתי האוכלוסיות. ולצערי, הכרתי קבוצות שלמות של סטודנטים בקוובק שלא דיברו מילה אחת אנגלית, וזאת עקב החלטה אידיאולוגית, דהיינו בכוונה תחילה.
ומאז לכתו של פייר אליוט טרודו, הדברים הידרדרו במידת מה. ולא ירחק היום וקוויבק תתנתק משאר קנדה למרות שעד עכשיו הם — אלה הדוגלים בניתוק מוחלט ממדינת קנדה, מה שנקרא "הספרטיסטים", דהיינו הבדלנים — נחלו כישלון, לא צורב במיוחד, מאחר שאחוז קטן בלבד מבדיל בן הבדלנים לבין הפדרליסטים, בכל אחד ממשאלי העם בנושא העצמאות שהם קיימו. וכל כמה שנים מתקיים משאל עם כזה, כי הבדלנים עדיין לא ויתרו על רעיון המדינה העצמאית. ויש לציין שקוויבק היא מדינה כמעט עצמאית, למרות שהיא חלק מרכזי בפדרציה הקנדית, והרבה ראשי ממשלה באו מהפרובינציה הזאת.
זכורה לי היטב פרסומת, מוצלחת ביותר, שהריצו בתקופת פייר־אליוט טרודו המנוח, על מסכי הטלוויזיה לתקופת מה, מאותם ימים בשנות השבעים של המאה שעברה, בסגנון דיסני האמריקאי, בזכות הדו־לשוניות. מדובר בסיפור קטן על עכברוש המהסס לצאת ממחילתו כי הוא שומע כל מיני קולות של חתול בחוץ: מיאו מיאו רבים, שהרתיעו אותו מעזיבת ביתו. הוא מחכה שעה ארוכה בדריכות עד שפתאום הקול אינו יותר של חתול, אלא נביחות של כלב. ואז העכברוש אומר לעצמו שאין לו מה לדאוג: לכלבים אין כל כך הרבה עניין בעכברושים, ויצא ממחילתו, כולו שמח, לקראת יומו החדש. אלא מה?
בדיעבד מתברר שהחתול מחכה לו בחוץ וקופץ עליו ותופס אותו. ואז העכברוש, כולו המום, שואל את החתול באשר לטכניקה שבה הוא השתמש על מנת לתפוס אותו, הרי הוא היה בטוח שלא ייתפס, מאחר שהוא שמע בבירור נביחות של כלב בטרם יצא ממחילתו! אז מה פשר העניין? החתול, כולו גאה עם חזה מנופח, מצהיר בקול רם לכל קהל השומעים, שבלי להיות דו־לשוני אי אפשר לשרוד, שהדו־לשוניות היא תנאי להישרדות, שהוא אומנם חתול אך גם שולט בשפת הכלבים.
רב־לשוניות ורב תרבותיות בחברות האנושיות היו תחומי מחקר מועדפים על הדי בוראווי, ועל כן אני חב לו חוב עצום בהתפתחותי הרוחנית־אינטלקטואלית. לולא כיוון את צעדיי הראשוניים לתחום הספרות הפרנקופונית בעולם השלישי הפוסט־קולוניאלי, הייתי מגיע לאופקים אחרים, בוודאי זרים להווייתי כתוצר, אני עצמי, של העולם הפרנקופוני הקולוניאלי והפוסט־קולוניאלי. הייתי בן שמונה בערך כשמרוקו קיבלה סוף סוף את עצמאותה מידי הצרפתים. וממילא, על מנת לעמוד על אפיוניה של ההתבטאות הספרותית של העולם המערבי, על התפתחותו של הטקסט המערבי באשר הוא, מחויבים אנו לעמוד על אפיונו של הטקסט "האחר", הטקסט של היליד, המהווה תנאי מחייב בהתפתחות ההיסטורית־התרבותית הזאת של המערב.
לולא הדינמיקה הטקסטואלית של העולם השלישי, העולם הראשון לא היה מגיע ליצירתו הספרותית המושלמת. השפשוף עם האחר באשר הוא, שיהיה אפריקאי, אינדיאני או אסייתי, הוא שאפשר לספרות המערבית להתפתח על כל הז'אנרים שלה. הקולוניזציה, לצערי הרב, שנרצה או לא נרצה, הייתה התנאי הראשוני להתפתחות היצירתית הזאת במערב. בל נשכח שלצד סבלם של הילידים בידיהם של המתיישבים בכל הקולוניות, היה שפשוף פורה ויצירתי מאוד בין התרבויות, שהוביל ליצירה של טקסטים מהמוצלחים ביותר.
את השפשוף הזה בין התרבויות הטיב לחקור, באופן מקיף מאוד, החוקר הדגול, טים רייס, בהרבה מספריו, שלצערי עדיין לא תורגמו לעברית. אני תקווה שבקרוב איזה מתרגם ספרותי, השולט בעולם התאוריה, יתלבש על היצירה הזאת ויתרגם את כולה. את טים רייס אכיר מקרוב, כי הוא היה אחד הבוחנים, אולי הרציני ביותר, לעבודת הדוקטורט שלי, שהודות להערותיו, נהפכה לספר מוצלח במיוחד, המצוטט, מזה שנים רבות בקרב אנשי המקצוע. לזאת אתייחס מאוחר יותר.
הדי בוראווי הוא שכיוון את צעדיי הראשוניים בטקסט הפרנקופוני הפוסט־קולוניאלי, ומה שמאפיין את כל הזרם הספרותי הזה, הוא היותו חצוי בין תכנים, השייכים באופן בלעדי לעולם השלישי בתקופת הקולוניזציה, במקרה דנן, המרחב המוגרבי צפון אפריקאי בכללותו, לבין כלי ביטוי, השייכים לעולם המערבי, במקרה שלנו, השפה הצרפתית על כל גווניה. זוהי למעשה התרומה שהבאתי לתאוריה של הטקסט הפוסט־קולוניאלי, ושפיתחתי במספר ספרים ומאמרים על מספר סופרים השייכים לזרם הספרותי הזה.
מובן מאליו שהטקסט הפרנקופוני־מוגרבי הפוסט־קולוניאלי נתון, באופן מתמיד, בלחצים עצומים בין כלי הביטוי המערבי לבין התוכן המוגרבי. מתחים אלה בין שפת הביטוי לבין התכנים הם ביסוד זהותו הבעייתית של הטקסט הזה: זהותו הכפולה מכתיבה את כל תפקודו. את זאת, אם כן, חקרתי באותם ספרים ומאמרים שכתבתי על הספרות הזאת. תרומתי זו לתאוריה של הטקסט הפרנקופוני־מוגרבי פוסט־קולוניאלי קיבלה תהודה אצל הרבה תאורטיקנים מהתחום הזה.
ומיותר לציין שעסקינן בזהות הכפולה של כל התורמים לזרם הספרותי הזה, של כל הסופרים עצמם: הם, באופן הגדרתי, חצויים בין כלי הביטוי שאימצו להם לבין התוכן של ספריהם, החופף למציאות המטריאלית שבה הם חיים ומתפתחים. ואפילו כשהם מהגרים לצרפת וחיים בה הרבה שנים, הם ממשיכים לתאר את עולמם המקורי, כמעט ללא קשר עם המציאות היומיומית שבה הם חיים בנכר. באופן הגדרתי, הם חצויים בין שתי הזהויות האלה, בין זהות המיישב לבין זו של היליד, ואין להם שום מפלט מהמצב הזה. הם תמיד נותרים חצויים בין שני העולמות האלה.
אני אומר "שאימצו להם" בזכר, אבל אני, באותה מידה, יכול להשתמש בלשון נקבה, ולומר "שאימצו להן", מאחר שמספר מרשים של היוצרים של העולם הפרנקופוני הפוסט־קולוניאלי הן נשים: הרבה סופרות נמנות על הזרם הזה. עדיין לא הבנתי מה הסיבה לתופעה הסטטיסטית הזאת, במיוחד שמעמד האישה אינו בדיוק מלבב בעולם המוגרבי, אך יש יוצאים מן הכלל: בשנים האחרונות מונתה אישה לעמוד, לתקופת מה, בראשות ממשלת תוניסיה, דבר בהחלט תקדימי.
ולמרות שיש תמורות די מרשימות במעמד האישה בחברות המוגרביות, התהליך איטי מאוד וייקח עוד זמן רב עד שהאישה תגיע לאמנציפציה מוחלטת כמו במדינות המערב. אם כן, אני יכול לומר כמעט בבטחה, שלפחות חמישים אחוז מהסופרים השייכים לזרם הזה הן נשים, אם לא יותר. לילה סלימאני, אחת הסופרות הצעירות, ממוצא מרוקאי, הנמנית על הזרם הזה, זכתה באותו פרס גונקור, ורבות אחרות זכו בפרסים יוקרתיים רבים! אני מתכוון לפרסים שהוענקו להן בצרפת עצמה, על ידי הממסדים הספרותיים למיניהם.
מספר לא מבוטל מהסופרים והסופרות המוגרבים האלה, אם כן, זכו בפרסי יוקרה ספרותיים מטעם הממסד הצרפתי: האם זו נקמתו של היליד במיישב?! ויש מן הסופרים האלה, טאהר בן ג'לון, למשל, הנמנה על חברי אקדמיית הגונקור, למרות שאינו כלל צרפתי במקור, ואני בספק אם כיום יש לו אזרחות צרפתית למרות שהוא חי בצרפת זה שנים רבות. הסופרים האלה נהפכים, עם הזמן, לחלק אינטגרלי בממסדים הספרותיים הצרפתיים. ולאחרונה, דהיינו בשניים או שלושה עשורים האחרונים, מספר מכובד מאלה האחרונים נכללים בביבליוגרפיות השונות, אפילו ברשימות הקריאה של בתי הספר התיכוניים של צרפת.
כך שלא תמיד אפשר להבדיל בין ספרות צרפתית 'טהורה', הכתובה על ידי צרפתים שורשיים לבין ספרות פרנקופונית מהעולם השלישי הפוסט־קולוניאלי — ההבדל היחיד, כפי שציינתי, הוא הבדל של תכנים, לא כל כך של סגנון וצורה — יהיו מי שיגידו, כפי שרמזתי, שזו הנקמה האמיתית של הילידים בקולוניזטורים המיישבים! שהילידים הפכו את הקערה על פיה וחדרו עמוק לתוך המרחב התרבותי של המיישבים, על אפם ועל חמתם!
זוהי לעניות דעתי תוצאה מבורכת של הקולוניזציה ברחבי תבל. המיזוגים וההתמזגויות התרבותיות האלה מביאים תרומה כבירה לחוסנן התרבותי של המדינות האלה. וזה אינו דבר חדש כלל בהיסטוריה האנושית. כל התמזגות אנושית היא תמיד תוצאה של קולוניזציה כלשהי, עקב מלחמות: הקבוצה החזקה הכובשת מנחילה בכוח את תרבותה לנכבש, ומאידך הנכבש גם הוא תורם תרבותית לכובש. וכך נוצרות התמזגויות.
הזהות הכפולה היא התנאי הבלעדי ליצירתיות הבלתי נלאית של כל הזרם הזה, ותרומתו הכבירה לכל היצירה הספרותית המערבית. הזהות הכפולה הזאת מתיישבת לה על הממד היסודי הראשוני של התרבות המוגרבית, שהיא ביסודה תרבות אוראלית לא כתובה. והוא הדין לגבי כל התרבויות של העולם השלישי הלא כתובות, שאימצו להן שפה מערבית ככלי ביטוי בלעדי לכל התכנים שלהן.
וזה נכון באותה מידה לגבי כל המדינות השייכות לקומונוולת' הבריטי, כמו הודו ופקיסטן, למשל. ומגדולי היוצרים בשפה האנגלית בימינו אלה ממש הם דווקא סופרים ממוצא הודי! לא מזמן נתבקשתי לשפוט תזה מטעם הפקולטה ללימודים מתקדמים שבאוניברסיטת חיפה על הסופר הבריטי חניף קוריישי שהוא, כמובן, בין הבולטים וממוצא הודי, שלא לדבר על סלמן רושדי, למרות כל תלאותיו בידיהם של המוסלמים הקיצוניים.
לאחרונה, גם פוליטיקאים ממוצא הודי נוספו למשוואה הזאת. להיסטוריה יש דרכים לתקן את המעוות. ראו לדוגמה (וכבר עמדתי למעלה על העובדה הזאת) מי עמד לאחרונה בראשות ממשלת בריטניה, בחור מוכשר ביותר ממוצא הודי, דבר שלא היה אפשר להעלות על הדעת עד לא מזמן! העולם כנראה מתחיל להשתנות. מי היה מעלה בדעתו, לפני כמה עשורים בודדים, שאדם שחור יהיה נשיא בארצות הברית?
תודתי נתונה מעומק הלב להדי בוראווי שתרם באופן מהותי לעיצוב המבנה האינטלקטואלי־רוחני שלי, שעודד אותי לאורך כל הדרך, ונתן בי אמון מלא באשר לבחירות שבחרתי בנושא תזת המ.א. שכתבתי בהדרכתו. זכור לי היטב את המאמצים שהוא עשה על מנת לקרוא את החיים כמשל של פנחס שדה, אחד משני הסופרים שכתבתי עליהם, בתרגום אנגלי, שהיה קשה להשגה בזמנו. התזה הזאת פתחה שביל ברור לתואר השלישי כשנתיים לאחר מכן.
זכור לי היטב שהתעניינתי בניתוח המרחבים שביסוד היצירות שחקרתי לאורך אותה תזה. הרי הסופר בונה לו עולם משלו, שאינו זהה בשום אופן לעולם שלנו, למרות שהוא בוחר לו אלמנטים מהעולם המטריאלי שבו אנו חיים. מצאתי השראה, לשם ניתוח המרחבים הפתוחים של פנחס שדה, הישראלי, לעומת המרחבים הסגורים של אלברט ממי, התוניסאי, בתאוריה של גסטון בשלר הצרפתי, בניתוחים המופלאים שלו את המרחבים בספרות הצרפתית, שלה הקדיש מספר כרכים, ובמיוחד ספרו המרכזי: הפואטיקה של המרחב.
האילוזיה הזאת שבזהות בין עולם הפיקציה שבספרים לבין המציאות שבה אנו חיים אפשר לזקוף למושג “המימזיס" המערבי — שביסוד הרעיון המרכזי של הריאליסמוס, כל אסכולת הרומן הריאליסטי של המאה התשע עשרה, שנמנו עליה, בין היתר, גדולים כגון בלזק, זולא, טולסטוי ודיקנס, ברחבי אירופה, מבוססת על הרעיון הזה של שכפול המציאות — הטוען שהטקסט אינו אלא שכפול של העולם החיצוני, שהטקסט הוא כעין מראה שקופה של העולם, בבואה מושלמת, כאילו הסופר מחזיק במצלמה נאמנה, שהוא מכוון מרצונו כלפי העולם החיצון שבו הוא חי. ולא היא כלל וכלל.
ואפילו אם נניח שמצלמה כזו אכן קיימת, הרי זווית הראייה משתנה כל הזמן לבלי הרף, כך שבשום אופן העולם החיצון אינו יכול להיות חופף לעולם הסמלים הדמיוני של היצירה. לבעיה תאורטית זו אנטוניוני, אחד מגאוני הקולנוע במאה העשרים, ואולי הגדול מכולם, הקדיש סרט שלם משנת 1966 שכותרתו בעברית יצרים, ובאנגלית "up־blow", ביטוי מעולם הצילום שמובנו "הגדלה", וזאת מעבר למובן הראשוני של הפועל הזה, דהיינו "התפוצצות". יש, אם כן, קונוטציות שונות לשמו של הסרט הזה, שללא ספק אנטוניוני לקח בחשבון — זוהי הכותרת המקורית שבה בחר אנטוניוני, ושהולמת להפליא את תוכן הסרט. למרות שהנושא המרכזי של הסרט אינו קשור לענייני יצרים, זהו נושא נלווה בכלל.
כן, אומנם יש הרבה יצרים שמתפתחים לאורך כל הסרט אצל מספר גדול מהגיבורים והגיבורות, אך לזאת יש קשר רופף לעיסוק המרכזי של הגיבור שהוא, באופן אובססיבי, הצילום. ולא במקרה יש לו מספר מצלמות באמתחתו, כולל במגירות השונות, ואפילו של מכוניתו המפוארת. הצופה אינו יכול לצאת מעולם הצילום, ומהמעבדה שבה הגיבור מפתח את תמונותיו. ולכן אני טוען בין היתר שעסקינן במטא־סרט! דהיינו, סרט על היצירה הקולנועית בכללותה.
אם כן, לא במקרה גיבור הסרט הוא צלם במקצועו, המנסה להתמודד עם זווית הראייה של המצלמה שלו, וכלל אינו בטוח אם הוא צילם גופה הנמצאת בין השיחים באיזשהו פארק עירוני, דהיינו היה שם מקרה רצח, אם לאו. הסרט עצמו הוא מטא־סרט, כפי שכבר ציינתי — סרט המיועד במיוחד ליוצרי סרטים — הוא מהווה מדיטציה, די מעמיקה, על הרפרזנטציה הקולנועית, מאחר שהוא עוסק בעיקר בהשתקפות של העולם החיצון, האפשרית או הבלתי אפשרית, הישירה או העקיפה, שעדשת המצלמה מעמידה לנגד עינינו.
והרי הסופר בונה עולם שלם על כל מרכיביו, ממילים אומנם, ולכן אין שום זהות אפשרית בין עולם שהוא תוצר של הדמיון הספרותי לבין אותו עולם חיצוני שבו אנו חיים ומתנהלים. וברגע שאנו מתחילים לתאר את העולם החיצון, דהיינו ברגע שאנו נכנסים למרחב השיח, הוא אינו יותר אותו עולם, כי אנו כבר נמצאים בתוך תוכה של מערכת המילים והסימנים. וסימן אינו יכול לעולם לעמוד במקום האובייקט שהוא מצביע עליו, או חופף לו בצורה זו או אחרת. קטגוריאלית, זה לא ניתן.
האובייקט והמילה נותרים בלעדיים מאחר שהם משתייכים לעולמות מובדלים לחלוטין. כך שהניכור בין שני העולמות האלה הוא הגדרתי ביסודו. והאובססיה העיקרית של האדם היא לבטל או לצמצם כמה שיותר את אותו ניכור בין עולם האובייקטים לעולם המילים והסמלים. האם זה ניתן? אני בספק רב. אולי אם נצליח ליצור שפת גוף המזדהה עם עצמה, והמצביעה על עולם ללא מילים, אך זהו דבר בלתי אפשרי, כי אז לא תוכל להתקיים תקשורת כלשהי בין בני האנוש. אנו כולנו יצורים של מילים וסמלים ואין שום דרך להתגבר על העובדה הבסיסית הזאת.
וזאת בדיוק הסיבה שבקבלה הגו את הרעיון של הקשר בין אותיות האלף בית, דהיינו עולם הסימנים, לבין בריאת העולם, עולם האובייקטים. נטען שאלוהים לקח את האותיות של האלף בית כמודלים כדי לברוא את העולם. ובל נשכח שהמילה "דבר" מתייחסת בעת ובעונה אחת גם לעצמים חומריים וגם לדברים, דהיינו מילים. כאן יש ניסיון למצוא איזושהי חפיפה בין עולם העצמים לעולם הסימנים. ולא במקרה שרק ב"מדבר", נניח מדבר סיני, שתי הישויות האלה יכולות לחפוף האחת עם השנייה, או להיטמע האחת בשנייה.
הרבה חומר למחשבה! מסקנה: רק ב"מדבר" (מאותו שורש דבר), אותו מרחב בתולי, הדבר (האובייקט) יכול לפגוש או להיטמע בדבר (הסימן, המילה)! רק במדבר סיני מתאפשרת חפיפה בין עולם העצמים לעולם הסימנים! ובל נשכח את "הדממה הדקה", אותם רגעי שקט המחברים ומבדילים בין מרכיבי השיח בכללותו. אותה תשתית ראשונית, שהיא התנאי הראשון לחפיפה הזאת בין שני העולמות האלה, הסימנים והעצמים.
התמזל מזלי והחזרתי להדי בוראווי, כמה שנים לאחר מכן, כגמולו וכהשקעתו בי. הוא נהג לארגן כנסים בינלאומיים בעניין הספרות הפרנקופונית המוגרבית, וביקש ממני להשתתף בכנס בינלאומי שבו כיכבה יצירתו של טאהר בן ג'לון. ואז כתבתי הרצאה לכנס הזה שהלכה והתארכה לממדים של ספר שלם על יצירתו של הסופר הנהדר הזה — ספר שראה אור בפריז כמה שנים לאחר אותו כנס. ספר שבו עמדתי על אותה סכיזופרניה זהותית של הטקסט המוגרבי־הפרנקופוני, שנותר תמיד חצוי בין תכניו לבין שפת ביטויו.
מאחר שמרבית הטקסטים המוגרבים הם פרנקופוניים, זאת אומרת כתובים בצרפתית — כי יש במקביל ספרות ענפה הכתובה בערבית — הם במרביתם אוטוביוגרפיים, או לפחות ביוגרפיים ביסודם, המחקר הזה על הספרות הצפון אפריקאית יוביל אותי, במסגרת לימודי הדוקטורט באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, לחקור את התפתחותו האיטית ההיסטורית ההדרגתית של מושג העצמיות שביסוד האוטוביוגרפיה המערבית. דהיינו, מאחר שהייתי, אני עצמי, תוצר של שתי התרבויות ושני העולמות הבלעדיים האלה, רציתי לבחון את ההבדלים שבין העצמיות המערבית לבין זו של העולם השלישי הפוסט־קולוניאלי.
האוטוביוגרפיה, התברר לי, אינה ביטוי ספרותי גרידא של אותו סופר המספר על עצמו ועל השתלשלות חייו למשך תקופת זמן שהוא בחר לו, אלא השתקפות של מושג העצמיות בכל חברה נתונה לאורך ההיסטוריה. וכל טקסט באשר הוא, ולא מדובר רק בטקסטים ספרותיים, ישקף, בצורה זו או אחרת, את מושג העצמיות של תקופתו. הסובייקט, מתברר, אינו זהה כלל לעצמו לאורך ההיסטוריה. בניגוד לאותה תפיסה הטוענת שבני אנוש זהים לעצמם לאורך ההיסטוריה האנושית, ושאין שום שינוי במבנה הרוחני והנפשי שלהם: דהיינו, אדם שחי בימי הביניים אינו שונה כלל מאדם שחי בימינו אלה ממש.
חפיפה כזו בין סובייקטים שחיו בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה אינה סבירה כלל וכלל, ולו רק בגלל השינויים בתנאים המטריאליים שבהם אנו חיים. אדם שחי לו בתקופה שבה אמצעי התחבורה הם סוסים, חמורים וגמלים בלבד, אינו יכול בשום פנים ואופן להיות זהה נפשית־רוחנית או תרבותית לאדם שעבורו אמצעי התחבורה הם מכוניות ומטוסים: כל תקופה משקפת בצורה שונה את הסובייקטים החיים בה, מאחר שאלה משתנים עם הזמן ביחס לתנאים החומריים שבהם הם חיים.
ראו מה קורה בימינו אלה ממש באשר לאתרים החברתיים, ובכלל זה, השימוש האובססיבי בטלפון הסלולרי, שנהפך לצורך קיומי ממש. ויש כאלה שכל קיומם בכל התחומים העיקריים שבחייהם מושקע באותו טלפון ובלעדיו לא יוכלו לחיות. הינה דוגמה חיה של הקשר הדיאלקטי בין הבסיס המטריאלי, בשפתו התאורטית של מרקס, למשל, לבין עולם הרעיונות והחשיבה — והרי מרקס היה בראש ובראשונה, ומעל לכול, תאורטיקן חברתי, דבר שלא הובן היטב אצל הרבה הוגים.
מרקס לא התכוון לחברה מסוימת, זו או אחרת, אלא לחברה האנושית בכללותה, והמודל המכונן שלו על אודות הבסיס המטריאלי לעומת הסופר־סטרוקטורה הרעיונית־חשיבתית, ועל אודות הקשרים הדיאלקטיים המתקיימים ביניהם, תופס בכל חברה אנושית באשר היא. אם כן, בגלל אותו מכשיר, הטלפון הסלולרי, צורת החשיבה והיצירה השתנו לבלי הכר, ועוד היד נטויה, הרי אנחנו נתונים לתהליך המהפכני הזה, ואנו ממש בתחילתו, ומי יודע לאן נגיע בהתפתחות הזאת. ראיתי לא מזמן וידאו שמדגים איך מדפסת תלת־ממדית בונה בית שלם. מהפכה אמיתית מחכה לנו בכל תחומי החיים בעתיד הנראה לעין.
בטרם אסיים תיאור תקופה זו בסיפורי, יורשה לי לחזור לזוג ג'ואן והארי רייפילד, מאחר שהיא עיצבה, בצורה זו או אחרת, את האופק האינטלקטואלי שלי, דהיינו באופן כללי, את תפיסת עולמי, כי היא הייתה חוקרת דגולה הן בתחום הבלשנות הן בתחום האנתרופולוגיה, ובמיוחד חקר החברות העתיקות שבאפריקה. ועם הזמן הבנתי מדוע היא התעניינה נמרצות במיוחד בחברה האפריקאית, שהיא למעשה התחום המשותף שהיה לה עם בעלה הארי, מאחר שהוא היה מומחה גדול לאומנות אפריקאית באופן כללי, ובמיוחד, אומנות אתיופית עתיקה.
הם חיו בחווה מחוץ לטורונטו, ולא פעם ביקרנו אצלם כשג'ואן ארגנה מפגשים לכל הסטודנטים והקולגות מהחוג לאנתרופולוגיה, או כשהתחשק להם פשוט להזמין את משפחת אלבז הצעירה. עולה בזיכרוני חברה אינטימית שלהם, גם אקדמאית מהשורה הראשונה, שהייתה מוזמנת לאותם ימי ראשון יחד איתנו. וזו הייתה פריווילגיה של ממש להשתתף באותן שיחות ארוכות ומאלפות של אותם ימי ראשון רגועים, בסתיו של טורונטו.
אגרתי המון ידע מאותן שיחות, הרבה יותר מאשר בסמינר השבועי שבו גו'אן עודדה אותי להשתתף באופן אינטנסיבי מאוד. וגמלתי לה בהתאם! אנתרופולוגיה נותרה בין התחומים המועדפים עליי ביותר. אני ממש מתפעל מרוחב היריעה של מחקריו הרבים, ומכל יצירתו בכלל, של קלוד לוי־שטראוס, שברובה עדיין לא תורגמה לעברית, לצערי הרב. אלה נכסי צאן ברזל, חיוניים ביותר להתפתחות המחקר האנתרופולוגי האוניברסלי.
אני נזכר כעת בשיחה הראשונה שקיימתי עם הארי רייפילד באותה חווה ביום ראשון סתווי אחד. ומה התברר לי? הארי היה חייל פשוט, מקלען, במשך מלחמת העולם הראשונה. וחלק נכבד משירותו הצבאי, לאחר המלחמה, הוא בילה בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי, והתחיל לתאר בפניי את רחובותיה של תל אביב הקטנה, ובמיוחד, את מועדון שבת אחים, אם זכרוני עומד לי, שבו הוא נהג לשחק ברידג' עם החברים הישראלים שהיו לו.
ולימים, ללא כל השכלה פורמלית, הוא ייהפך למומחה גדול של האומנות האתיופית העתיקה. אני נזכר כעת בקולקציית המסכות האפריקאיות המרהיבה שהייתה ברשותו, ובמיוחד בכל המסכות העשויות עץ, בגדלים שונים ובצורות שונות. הוא הסביר לי מה היה הממד הטקסי־דתי בחברה האפריקאית שבו נעשו שימושים רבים עם אותן מסכות. שום טקס דתי לא התנהל ללא מסכות, שאפשרו, כנראה, לבלבל בין זהויות המשתתפים באותם טקסים, או לפחות להעמיד זהות אחת במקום זהות אחרת.
לפי מה שהבנתי, הוא היה סוחר באומנות הזאת ישירות מול המוזיאונים שבעולם המערבי הרחב. הוא פיתח טכניקה שאפשרה לו לגרד מהקירות שבכנסיות העתיקות שבאתיופיה את הפסיפסים שעיטרו אותן. את השכבות שהוא גירד הוא הדביק על ברזנטים, וזו למעשה הייתה מומחיותו הגדולה. ראיתי מספר יצירות כאלה שצבעיהן היו פשוט מרהיבים, כאילו פסיפסים אלה נעשו על אותם ברזנטים מלכתחילה ולא על הקירות של אותן כנסיות עתיקות.
כיום, כמובן, עיסוק כזה נכלל בעולם העבריינות והפשע, אבל אז זה היה עיסוק מכובד מאוד, והמוזיאונים ציפו בכיליון עיניים ליצירות האומנות האלה. ולא פלא שחלק גדול במיוחד של היצירות האומנותיות של העולם השלישי, המוצגות במוזיאונים — ראו למשל את המוזיאונים המפוארים של ברלין והאוספים המרהיבים של אומנות העולם השלישי שהם מעמידים בפני המבקר — אינן אלא יצירות שבזזו הסוחרים המערביים, שהם, לכל עניין ודבר, השליחים והנציגים המכובדים של אותם מוזיאונים.
אני נזכר כעת בסופר אנדרי מלרו הצרפתי, שגנב הרבה יצירות אומנות עתיקות של תרבות הקמר בקמבודיה, והוביל אותן ישירות למוזיאונים הצרפתיים. מדובר בפסלים שהוא עקר במו ידיו מהבסיסים שלהם. הוא אפילו יבלה זמן מה בבית הסוהר בקמבודיה של שנות העשרים של המאה העשרים, ורק הודות להתערבותה של קבוצת סופרים צרפתים הוא שוחרר מהכלא.
זהו אותו אנדרי מלרו, הסופר הצרפתי הדגול ושר התרבות בממשלות דה־גול בזמנו. הקדשתי ליצירתו חלק נכבד ממחקריי, ובמיוחד למושג העצמיות שהוא פיתח באנטי־זיכרונות שלו (Antimémoires), יצירה מקורית ביותר, שאין לה אח ורע בעולם הספרות המערבי. הוא הגה את רעיון "האנטי־זיכרון" על מנת להיפטר מהקוויות והכרונולוגיה, תנאים ללא ספק הכרחיים בהגדרתה של האוטוביוגרפיה המערבית הקלאסית.
אחת היומרות הגדולות של העולם המערבי, ובמיוחד המוזיאונים ברחבי תבל, היא שהמוזיאון המערבי, כביכול, מסוגל לשמור ולשמר טוב יותר את היצירות האלו, יותר מאותן מדינות עצמן שיצרו אותן מלכתחילה. אבל זה חלק מהאקזוטיקה שהמערב מפתח כלפי היצירות של העולם השלישי הפוסט־קולוניאלי. אדוארד סעיד, זכרונו לברכה, החוקר הפלסטיני הענק, ינתח בפרוטרוט ובצורה נאותה את הדינמיקה עתיקת יומין הזאת, שמקורותיה הופיעו עם התחלת הקולוניזציה המערבית, בספרו על האוריינטליזם.
כנספח לאותו דו־שיח עם הארי רייפילד, הוא גם תיאר בפניי את מיומנותה הרבה של ג'ואן אשתו בתחומי המחקר שלה — הוא סגד לה ממש על כל הידע הרחב שבו היא שלטה בתחומי מחקריה ועל הספרים הרבים שהיא פרסמה — מבלי לשכוח לציין בפניי שאין לו ולא הייתה לו שום שליטה על סדר יומה, ושהוא לא תמיד יודע איפה היא נמצאת, ושהיא חופשייה לעשות כל מה שעולה על רוחה. קרי, שאולי היא אפילו מתרועעת עם גברים אחרים, לפי בחירתה.
הוא הוסיף ואמר לי שאין לו שום מושג מי הם אותם גברים, קולגות אולי, אך אין לו שום ספק שהם קיימים, דהיינו זה לא עניין של פרנויה אצלו, ואותם גברים אינם פרי דמיונו הבלעדי. נותרתי בפה פעור, והוא לא ידע איך להגיב לתדהמתי. עבורי, זו הייתה חידה בלתי פתירה באותו מעמד, בסוף אותה שיחה עם הארי, כי לא הבנתי כלל מה היה המניע שלו לשתף אותי באינפורמציה אינטימית שכזאת, אם אומנם הייתה נכונה.
הרי גברים לרוב אינם מספרים סיפורים כאלה על נשותיהם, זה בדרך כלל מתחת לכבודם, ובמיוחד גבר ממוצא בריטי כמוהו שהדיסקרטיות והנימוסים הם בעדיפות ראשונה אצלו. יש לציין שהוא היה בגילופין, ושכרות הייתה סוג של מחלה כרונית אצלו: זה היה מצבו רוב הזמן, ולא היה אף פעם ברור מתי הוא בהכרה מלאה ומתי לא. וזקפתי את הגילוי הזה למצב השכרות שלו באותו יום.
האינפורמציה הזאת, אם כן, הפתיעה אותי מאוד מאחר שהחלפתי עם ג'ואן ספרים, והרבה שיחות היו לי איתה בענייני ספרות ומחקר, ומשוכנע הייתי ברצינותה בכל תחומי עיסוקיה, ושלא היה לה זמן כלל לעסוק בדברים אחרים, כגון גברים אחרים. מה גם שהיא לא הייתה אישה צעירה במיוחד, מדובר בשנות השישים בחייה, ועד כמה שידוע לי, בגילים כאלה ההורמונים מתחילים להירגע.
אני זוכר שמסרתי לה את הרומן של עמוס עוז, מיכאל שלי, בתרגום אנגלי כמובן, שהיא קראה בהתעניינות רבה. ורחוק הייתי מלנחש שגברים אחרים עניינו אותה, כי היא תמיד גילתה חיבה יתרה לבעלה בכל אותם מפגשים שהייתי נוכח, ונראו לי תמיד כזוג מלוכד ומוצלח, מה גם שהיו להם ילדים בגילי פחות או יותר. אבל יש תמיד הפתעות בחיים! וההפתעה הגדולה הופיעה דווקא במפגש האחרון של סוף השנה, כשהיו יותר ממאה וחמישים אורחים מכל הגילים והצבעים בחווה של משפחת רייפילד. ורוב החברים האלה, בעלי רקע שונה ומגוון, השתתפו בהכנת המזונות, והביאו איתם מכל טוב לכבוד אותה מסיבת סוף שנה.
היא כנראה בחרה במפגש השנתי האחרון כי הרגישה שאולי לא נתראה שוב, מאחר שאמרתי לה שאני הולך להמשיך בלימודיי במוסד אחר, ולאו דווקא בטורונטו. כך שהיה ברור לשנינו שלא נוכל לקיים יותר את אותן שיחות מאלפות, ויכול להיות שגם אני תרמתי משהו לאופקים האינטלקטואליים שלה, למרות שהייתי התלמיד שלה. אך הייתי כל כך מופתע מהתנהגותה של ג'ואן באותו יום, שמצאתי לנכון לציין את המקרה הזה, שהוא עדיין בגדר של אניגמה עבורי בכותבי שורות אלה.
באמצע כל אותה המולה של המסיבה, הבת הקטנה שלי דאז יצאה מהסלון לכיוון הגינה האחורית של הבניין, וכשהלכתי לחפש אחריה, מה אני רואה לנגד עיניי? בזמן שבחזית הבניין הארי בעלה טיפל באורחים הרבים והגיש להם משקאות ומזון, ג'ואן, משום מה, ניגשה למדשאה שמאחורי הבניין. ראיתי אותה שרועה על המדשאה מאחורי הבית כשרגליה מפושקות וזרועותיה פתוחות לרווחה. היא לבשה מכנסיים קצרים באותו יום חם במיוחד ונראתה, כמובן, צעירה מאוד, אולי זה הדימוי שרצתה להקרין בפני כולם.
היא פשוט התערטלה על המדשאה בעיניים עצומות כחתולה מיוחמת. ואז הבנתי מדוע בחרה דווקא במדשאה האחורית: כל האורחים היו עסוקים עם הארי בעלה במדשאה הקדמית של הבית. מעולם לא ראיתי הזמנה כזאת לטקס מיני, שבוודאי ובוודאי היה אמור להמחיש לי עד כמה היא חשקה בי. ואז חזרה אליי אותה שיחה עם הארי שבה הוא רמז לי שאולי היא מתעסקת עם גברים אחרים. כנראה שהוא ידע משהו שלא ידעתי, ויכול להיות שזו הייתה התראה מצידו, כי הרבה סטודנטים לא הוזמנו אליהם כמו שהוזמנתי! יחד עם זאת, הוא נותר חביב מאוד אליי, וכנראה שהתנהגותה הפרועה של אשתו לא הפריעה לו במיוחד.
לא נאמרה אף לא מילה אחת: היא פשוט השתרעה ונותרה בתנוחה הזאת לפחות כשלוש דקות תמימות שנראו לי כנצח. עשיתי את עצמי כאילו לא ראיתי אותה, והתחלתי לקרוא בקול רם לבת שלי שעדיין לא איתרתי באותה גינה. היו הרבה ילדים בסביבה ובתי נטמעה בהם כנראה, הרחק מהבניין עצמו. למקרה המוזר הזה לא היה כל המשך, כאילו נמחק מהתודעה של שנינו. הוא נותר עבורי כחידה ללא פתרון, מאחר שהוא קרה בהפתעה גמורה, ללא שום הכנה מראש, ואפילו לא ברמיזה הקטנה ביותר.
הגם שהמסר היה ברור לגמרי: היא אמרה לי באותה שפת גוף שלא משתמעת לשתי פנים, ללא מילים: "הינני כאן בשבילך, מתי שתרצה אותי". ממש כרעם ביום בהיר! ורק לאחרונה התחלתי לנחש מדוע היינו מוזמנים לא פעם לאותה חווה, כנראה שהיה לה מסר עבורי, שלא הופיע בהכרח בשיחות שקיימנו יחד באותם מפגשים רציניים. תמיד התייחסתי לכל הביקורים באותה חווה כהזמנה בין חברים, אבל כנראה שהיה להם נופך אחר, לפחות מצידה, שלא הייתי ער אליו כלל וכלל! זה אומר כמה הייתי תמים!
היא כנראה הבינה, בדיעבד, שלא הייתה לי שום כוונה להיענות לציפיותיה. הייתה לי בעיה להעלות בדמיוני שאני בכלל מסוגל לתנות אהבים עם אישה בגיל אימי פחות או יותר, והרי זה גובל בגילוי עריות, סמלי לפחות. מה גם שהייתה לי הערכה, אם לא הערצה ממש, לידע שהיא הפגינה בכל מחקריה, דבר שלא התיישב כלל עם יחסים אינטימיים. עבורה, זו הייתה ללא ספק הזדמנות לתרגל את הידע שלה בתחומי האישות של החברה האפריקאית שהיא חקרה מקרוב. אחרי הכול, אני עצמי הייתי סוג של אפריקאי, אומנם מצפון אפריקה, אבל עדיין אפריקאי.
ובמשך שנים ניסיתי להבין את פשר העניין: האם היא הייתה בגילופין באותו מעמד? לא נראה לי, מאחר שהיא תפקדה בצורה יוצאת מן הכלל באותו יום, דהיינו בהכרה מלאה. והיא כלל לא הייתה רגילה לשתיית אלכוהול מופרזת, בעוד הארי, בעלה, שתה ללא שום מגבלה, והיה כל הזמן על סף השכרות, כפי שציינתי. התרגלנו לעובדה שזה היה חלק מסדר היום שלו, הוא שתה יומיום כמויות בלתי סבירות של רום עם קולה, לא בדיוק השתייה המועדפת על הבריטים. ויסקי, למשל, לא עניין אותו במיוחד. ובאותה סביבה, למען האמת, צריכת האלכוהול הייתה גבוהה ביותר.
בשבוע העוקב הכול חזר לתיקונו, ויחסינו שבו למסלול היחסים הקורקטיים המתקיימים בן מרצה לתלמידהּ. למדתי הרבה מהמקרה הזה על המורכבות הקיימת ביחסי אנוש, ובמיוחד בין גברים לנשים. למורכבות הזאת הקדשתי רומן (תלמה קרייס, שראה אור באנגלית וצרפתית בקנדה, ושיצא לאור כאן בארץ, לא מזמן, במהדורה עברית) שבו ניסיתי לחקור את כל האלמנטים הנכנסים למשוואה המגדרית.
אותה שנה שבה כתבתי את תזת המ.א. הייתה פורייה ומוצלחת במיוחד, הודות לתרומתם הכבירה של דונלד, הדי וג'ואן. תודתי נתונה להם — איפה שלא יהיו, אם בעולמנו זה או בעולמות אחרים — מקרב לב, על כל מה שהביאו לי ולראיית עולמי. זו הייתה פריווילגיה של ממש עבורי להכיר את החוקרים האלה מקרוב וליהנות מכל הידע העצום שבו שיתפו אותי מקרוב.
לא אוכל לסיים חלק זה מסיפורי מבלי להתייחס לסיפור חייה ומותה הטרגי של הלן דבלין, חברת משפחה קרובה באותם ימים בטורונטו. שם המשפחה הזה לא היה מקורי, הוא כנראה עיוות מודרני של השם דובלינסקי במקור, על כל פנים שם יהודי־פולני. היא הייתה בת לניצולי שואה שהגיעו לטורונטו במשך או מייד אחרי המלחמה. והיה מספר לא מבוטל של ילדי ניצולי שואה באותם זמנים בטורונטו: הכרתי כמה מהם שנותרו עם הטראומות של הוריהם. הרבה מהם היו בטיפולים נפשיים, דהיינו ביקרו אצל הפסיכיאטר או הפסיכולוג לעיתים קרובות. טראומות ההורים שבו והופיעו אצל ילדיהם, כך שנפשית הדור השני, לאורך זמן, סבל נפשית לא פחות מהדור הראשון ששרד את התופת של השואה.
את הלן הכרתי כעשר שנים לפני כן בירושלים, שם הייתי סטודנט. היא הייתה חברה בקבוצת מתנדבים ומתנדבות מצפון אמריקה, שילוב של קנדים ואמריקאים, שבאו לארץ במסגרת אחת התוכניות המוצלחות במיוחד של הסוכנות היהודית. היא לימדה את השפה האנגלית, והייתה מוצלחת מאוד בתחום ההוראה הזה. היא הייתה המתנדבת היחידה מאותה קבוצה שברשותה מכונית חדשה, למרות שהיה לה מעמד של תיירת, אבל אמצעים היו לה כדי להחזיק במכונית באותה תקופה. וכאישה צעירה מוצלחת ביותר הרבה גברים צעירים, צברים במיוחד, התמודדו על חברותה, כי היה לה הרבה מה להציע: הן אמצעים והצלחה מקצועית הן הרבה חן ויופי.
היא התגוררה בקריית משה שבכניסה לירושלים וחלקה בדירה מרווחת עם מספר מתנדבות אחרות מקנדה, וכך למעשה התוודעתי אליה ונהפכנו לידידים קרובים, כי הכרתי גם את אשתי דאז באותה דירה שבה אותה קבוצה התגוררה, וגם היא הייתה מתנדבת באותה תוכנית. הרעיון מאחורי אותה תוכנית של מתנדבים ומתנדבות מצפון אמריקה היה לדרבן כמה שיותר מבניהם להשתקע כאן בארץ בתום תקופת ההתנדבות כי זה היה תורם רבות לחברה הישראלית, במיוחד שברוב המקרים, היה מדובר באקדמאים ואקדמאיות מוצלחים מאוד. והסוכנות היהודית רצתה במיוחד לעודד את העלייה האיכותית הזאת של אנשים שהם גם אקדמאים וגם צעירים.
ואומנם היו כמה מתנדבות מאותה קבוצה שנותרו כאן בארץ משום שמצאו את בן הזוג המתאים או משום שהזדהו עם העם היושב בציון. ובסופי השבוע של אותה תקופת תמימות התלווינו כל הזמן להלן לטיולים ברחבי הארץ במכוניתה החדשה. אם זיכרוני עומד לי, זו הייתה פיאט 600 בצבע לבן, מכונית די צנועה בסך הכול. מעבר לקריירה, ואומנם היא הייתה מורה מוצלחת במסגרות אקדמיות במשך כל שנות עבודתה, ומקצועית להפליא, היא רצתה ליהנות מכל דבר שהחיים הציעו לה, על כן היא ניסתה את החוויה הישראלית באופן אינטנסיבי.
ובתום תקופת ההתנדבות, שארכה שנה אחת פחות או יותר, היא חזרה לטורונטו כלעומת שהיא באה, לחיים הקודמים שהיו לה, כי הגיעה למסקנה שהיא לא תוכל להשתקע בארץ, בין היתר, משום שלא מצאה את אותו בן זוג מתאים שאיתו היא קיוותה לחלוק את חייה. היא פשוט התאכזבה מכל הגברים שהכירה כאן בארץ, הצברים במיוחד, ולכן העדיפה לחזור לארץ מולדתה ולמשפחתה. והקשר החברי איתה הופסק לכמה שנים עד שהלכתי ללמוד בקנדה. וכשהגענו לטורונטו הקשר חודש עם כל החיבה ההדדית שרחשנו כלפיה והיא כלפינו.
עם הזמן נהפכתי, לפחות פעם בשבוע, לפרטנר למשחק הטניס עם הלן, והיינו מתראים חברתית מעת לעת: היא הייתה חברה בתוך מעגל חברים די רחב, ובתוך הקבוצה הזאת נערכו מפגשים חברתיים לעיתים קרובות. גרנו אז בבניין רב־קומות כי זה היה שכר הדירה שיכולנו לאפשר לעצמנו. ופעם הלן נסעה לאיזו חופשה וחשבה לנכון להשאיל לנו את דירתה, שהייתה ממוקמת בבית פרטי מפואר, בשכונה יוקרתית של טורונטו. עבורנו זה היה סוג של חופשה, כי השכונה הייתה די רגועה, בניגוד לרב־הקומות שבו התגוררנו, והייתה הרבה שלווה באותה דירה.
הוקסמתי במיוחד מהספרייה המרשימה שהייתה לה, והייתי סקרן מאוד לדעת אילו ספרים ואילו תחומים משכו את תשומת ליבה, כי היא קראה כמויות נכבדות של ספרות ומעל לכל של מגזינים, כתבי עת למיניהם, ולאו דווקא מגזינים בתחום הספרות, כי אם בתחומים שונים של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. והיו לה כתבי עת כאלה למכביר. הייתי מעוניין מאוד להבין מדוע תחום זה היה עדיף עליה במיוחד.
ומספר נכבד של אותם כתבי עת התרכזו בטיפול הנפשי שכל אחד, זאת אומרת, הקורא המצוי, יכול להעניק לעצמו, בסגנון "עזור לעצמך". ובאותה תקופה של שנות השבעים המוקדמות הרבה כתבי עת הציעו תכנים כאלה של עזרה עצמית, כך שהקורא המצוי של אותם מגזינים לא פעם גילה בקיאות מסוימת, שטחית אומנם, בתחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה למיניהם. זו הייתה האופנה באותה תקופה, אופנת "עשה זאת בעצמך", כאילו מדובר במכונאות רכב. כמובן, את ההעדפה הבוטה הזאת שהייתה להלן לכתבי העת האלה בתחום הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה אבין למפרע, הרבה יותר מאוחר.
לא ידעתי אז שהיא הייתה במצוקה נפשית כלשהי. היא הייתה דיסקרטית מאוד באשר למצבה הנפשי, והטיבה להסוות את מצבי רוחה הבעייתיים. היא דאגה להציג בפני כולם פנים חייכניות כל הזמן. ויש לומר שבאותה תקופה, דהיינו בשנות השבעים המוקדמות, תרפיה נפשית הייתה עניין שבשגרה, והרבה גברים ונשים, ולפעמים אפילו ביחד, הלכו לבקר אצל הפסיכולוג או הפסיכיאטר על בסיס קבוע.
זה היה סוג של אופנה בזמנו. אנשים בריאים ומתפקדים לחלוטין הרגישו צורך, ואפילו חובה, לקבל עזרה נפשית, גם אם הם לא היו זקוקים לה ממש. זה היה חלק מאורח החיים דאז. אנשים, ובמיוחד נשים, הלכו לפסיכיאטר כאילו מדובר ברופא משפחה רגיל, אך הן לא היו מודעות כלל לנזקים הפוטנציאליים שלפעמים טיפולים כאלה גררו אחריהם, ולא פעם הנזקים, שנגרמו בעטיים של אותם טיפולים נפשיים, עברו בהרבה את התועלת שהייתה אמורה להיות בהם.
חלפו כמה חודשים ואז הלן הפסיקה להתקשר על מנת לתאם את משחקי הטניס שהלכו והתמעטו, כי היא לא הייתה מסוגלת לשחק יותר, ובזמנו לא הבנתי מדוע: האם הייתה סיבה בריאותית כלשהי או שפשוט מצאה לה פרטנר אחר לאותם משחקים? חששתי לשאול אותה. אך לאט לאט היא גם נעלמה מאותו מרחב חברתי והפסיקה להשתתף במפגשים, וכולם דאגו לבריאותה: כולם רצו לדעת מה קורה מבחינה בריאותית עם האישה המוצלחת הזאת, שלא פעם עוררה קנאה אצל הרבה מהחברות בתוך אותו מעגל.
וכעבור כמה זמן, בהפתעה גמורה, נודע לנו שהלן בבית החולים ביחידה הפסיכיאטרית: "ביחידה הפסיכיאטרית?" שאלתי, ואיך ייתכן דבר כזה? היא אושפזה מאחר שהיה חשש של ממש שהיא תשלח יד בנפשה. לא ידענו כלל שמצבה היה כל כך חמור, וכל הנוגעים בדבר, המשפחה והחברים, נהגו בצורה דיסקרטית ביותר. ואיך אפשר לעזור למישהו שמנסים בכל מחיר להסתיר את מצבו האמיתי?
והרופאים המליצו לה לא לשמור על קשרים עם הקרובים שלה מפאת החרפת מצבה במגע איתם. זו הייתה הפעם הראשונה שניתן לי להבין שקרובים יכולים להזיק נפשית למאן דהו, גם ללא כל כוונה מצידם להזיק לו. זה כאילו בנוי במערכת היחסים עצמה. אם כן הלן הייתה אמורה לנתק מגע עם קרוביה בעצת הפסיכיאטרים — דבר שנראה לי בעייתי מלכתחילה, אבל לפסיכיאטריה כללים משלה!
משום מה, ועד היום לא ברור לי כלל מדוע נבחרנו לזוג שהיא הייתה יכולה לבוא במגע איתו, והרגשנו אז שזו פריווילגיה של ממש לתרום משהו לבריאותה ולאושרה של הלן. וכך למעשה היא בילתה, לדאבוני הרב, את סוף השבוע האחרון של חייה במחיצתנו. ואת זאת לא הבנתי לפני אותה שבת דרמטית שעברה איתנו. היינו אמורים לקחת אותה מבית החולים ולהביא אותה אלינו לסוף השבוע, וכך עשינו. אלא מה? כבר באוטו התברר לי שמשהו לא כשורה איתה: היא ניסתה לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה.
ומזל שהושבתי אותה לידי, כך שיכולתי למשוך אותה בחזרה אל תוך האוטו בטרם תיפלט החוצה אל מחוץ לרכב, מה גם שבאופן אינסטינקטיבי נסעתי לאט, כאילו הרגשתי שמשהו בלתי צפוי עלול להתרחש. תחילה חשבתי שזה היה תרגיל מצידה על מנת למשוך את תשומת ליבנו. כעין תרגיל של ילדים, אך מייד הבנתי שעסקינן במשהו הרבה יותר טרגי. ואז התחלתי להילחץ, כי לא היה לי שום מנגנון בשביל להתמודד עם לחץ כזה.
עצרתי מייד את האוטו על מנת שהיא תירגע, וביקשתי ממנה, בכל לשון של בקשה, שהיא לא תחזור על אותו תרגיל, כי הפצרתי בה שכולנו עלולים למצוא את עצמנו בתאונה קשה מפאת התנועה הכבדה של אותו יום שישי. הבנתי מייד שהיו לה כל הכוונות לשלוח יד בנפשה, ויהי מה. ונגד רצון עז כזה הרבה אין מה לעשות. רק שהייתי מעדיף, בלשון המעטה, שזה לא יקרה במשמרת שלי, מה גם שהייתה עבורנו כקרובת משפחה, ודאגנו לה מאוד, אלא שהיינו אובדי עצות לגמרי, מאחר שמעולם לא עמדנו בפני מבחן קריטי שכזה.
ורק אז הבנתי שאנו נמצאים במצב סבוך ומסוכן, כי לא רצינו, חס וחלילה, שיקרה לה משהו, ובפרט במחיצתנו. אחרי הכול, היינו אחראים עליה, וגם דאגנו לה מאוד. וידאתי שהנעילה המרכזית של האוטו תפקדה כהוגן, והמשכנו בנסיעתנו האיטית עד הבית. לצערנו הרב, לא זיהינו יותר את אותה הלן שהכרנו, כי זו הייתה הפעם הראשונה בחיינו שנפגשנו בייצור אנושי שלא היה מסוגל אפילו ללכת על שתי רגליו מסיבות נפשיות גרידא. בספרות קראתי על מצבים כאלה, שבהם נתון הגיבור, של חוסר תפקוד פיזי מוחלט מסיבות נפשיות, שהיה לי קושי רב להעלות בדמיוני. אך הלן הוכיחה לי מעל ומעבר לכל ספק, שזה יכול בהחלט להתרחש במציאות האנושית.
היא שפשפה את ירכיה תוך כדי תנועה איטית מאוד, כאילו היא סובלת מאיזשהו שיתוק, חלקי לפחות, של גפיה התחתונים. היינו צריכים לפקח עליה ללא הרף, אחריות כבדה במיוחד הייתה מוטלת עלינו: את כל תשומת ליבנו ריכזנו אך ורק בה. ולפנות ערב היא ביקשה לבקר בגג הבניין. כמובן, אמרתי לה שאין לנו מפתח לעליית הגג ושהאחראי בניין בחופשה בגלל שהיינו בסוף שבוע.
מה גם שהבנתי, שוב מכורח הנסיבות, שהיו לה כל הכוונות לשלוח יד בנפשה. זקפתי זאת למצבה הנפשי העדין, ובמיוחד לתרופות הפסיכיאטריות שהייתה נוטלת. הכרתי כמה מקרי התאבדות במעגלים קרובים של משפחה ושל חברים, הקשורים לאותן תרופות, ולא ניתן לצפות מראש מה תהיה השפעתן על מעשיו של הפציינט. הן לרוב משנות לגמרי את תפקודו הנפשי של הנוטל אותן ואין שום הסבר מספק לתופעה הזאת.
היא ביקשה כל הזמן שנעסיק אותה. ולאחר ארוחת הערב, שבה בקושי השתתפה, מאחר שלא אכלה כמעט כלום, היא רצתה לעשות את הכלים. נעמדתי לידה כדי לארח לה לחברה ומעל לכול כדי לפקח על מעשיה. ראיתי שבנקודה מסוימת היא פתחה את מגירת הסכינים על מנת לקחת לה סכין מתאימה. קפצתי מייד וביקשתי ממנה לשלוט במעשיה, וציינתי בפניה שאנו חברים של אמת, ואכפת לנו מאוד מהחיים שלה, ושאנחנו באמת אוהבים אותה. כך חלפה לה אותה שבת שבה היינו לחוצים לאין ערוך, כי אפילו לשירותים ליווינו אותה עד לדלת. וידאתי שאין שום כלי ושום אובייקט שעלול לסכן אותה בשום צורה: כל דבר חד הרחקתי מהאמבטיה בצורה דיסקרטית.
אותה שבת אחרונה שהייתה במחיצתנו זכורה לי היטב, כאילו זה היה אתמול. לא יכולנו בשום פנים ואופן לעזוב אותה אפילו לרגע, ובוודאי לא לתת לה לישון לבדה בחדר נפרד, מה גם שהייתה ברגרסיה אמיתית, והתחילה להתנהג כמו ילדה קטנה. היא ביקשה להצטרף אלינו בחדר השינה שלנו. והיא עברה את הלילה במיטתנו, באמצע, ביני לבין אשתי, כאילו היא הבת הקטנה שלנו. כמובן, לא יכולתי לעצום עין כל אותם שני לילות, מפחד שהיא תקום ותעשה מעשה, כי גרנו בקומה די גבוהה של הבניין, ופחדתי שמא היא תיגש למרפסת.
והתחוור לי שאם זו הייתה טראומה עבורי ועבור אשתי, על אחת כמה וכמה זו הייתה טראומה עבורה, כפולה ומכופלת! הייתי חרד כל הלילה שמא לא נעמוד במשימה, כך שלגמתי כמה כוסות קפה חזק על מנת לא להירדם. "ריבונו של עולם, חשבתי לי, איך בני אדם יכולים להשתנות מן הקצה אל הקצה: לא היה שום דבר משותף בין ההלן הזאת להלן שהכרנו מזה שנים רבות. פשוט ניכור מוחלט! מטמורפוזה מוחלטת של הבן אדם."
ללא שום ספק, בצורה זו או אחרת, זה היה כרוך בעובדה שהיא הייתה בת לניצולי שואה, וכפי שהזכרתי, הכרתי בטורונטו כמה נשים, בנות לניצולי שואה, אך התברר לי שהיא הייתה מקרה חריג וקיצוני של התופעה הזאת. היא עשתה הכול על מנת למחוק את אותה זהות ראשונית מחייה. כך התברר בדיעבד, אך ללא הצלחה רבה. כי אותה זהות ראשונית רדפה אחריה כל ימי חייה, והייתה בעוכריה!
חיכיתי בכיליון עיניים להחזיר אותה לאותו בית חולים לאחר אותו סוף שבוע מחריד: היינו במצוקה אמיתית אך לא רצינו שהלן תרגיש בזאת, כך שהיינו חייבים לשחק משחק של אנשים רגועים ושלווים. קשה היה לנו מכול שלא היינו יכולים לעשות שום דבר על מנת להקל עליה את הסבל הנפשי שבו היא הייתה נתונה. הקלה כלשהי הרגשתי, אני עצמי, רק לאחר שהזדכינו עליה במשרדי בית החולים.
קיווינו, כנגד כל תקווה, שהרופאים שלה ימצאו דרך לעזור לה, כי מצבה הידרדר עד כדי כך שסיכוייה לשרוד היו קטנים ביותר, אך קיווינו בכל זאת לנס. וחזרנו הביתה אשתי ואנוכי באותו יום ראשון בלתי נשכח, שנינו כואבים ומדוכאים. לא יכולנו להבין איך בן אדם יכול להידרדר בצורה חמורה שכזאת תוך שנים מעטות בלבד. ולא ידענו שבאותו בית חולים כשהעברנו אותה לידי האחות התורנית באותו סוף שבוע, שהחיבוק שנעניק לה יהיה האחרון, ושלא נראה אותה שוב.
כעבור יומיים, חברה מאותו מעגל חברתי התקשרה כדי להודיע לנו בצער רב שהלן התאבדה: היא זרקה את עצמה באמצע היום מבניין גבוה במיוחד במרכז העיר טורונטו, וכך כנראה יכלה לוודא שיהיו הרבה עדים למעשה האולטימטיבי שלה, שנשק לאקט כמעט אפוקליפטי — כעין הטלה עצמית, או יותר נכון, התזה או השפרצה עצמית (יש בדימוי הזה קונוטציה של כלי דם המתנפצים על הקרקע עם אפקט של פיצוץ) אל תוך המרחב הציבורי.
בעיניי זה הסתכם באקט ציבורי של ממש, ולא כל כך באקט פרטי, כי ללא ספק, יכלה לבחור בדרך אחרת, הרבה יותר דיסקרטית, אם היא הייתה חפצה בכך, לדוגמה נטילת כמות גדולה של כדורי שינה, אך היא כנראה רצתה להיות בטוחה במאת האחוזים שהיא תצליח. ובוודאי שצורת התאבדות שכזו מעידה על המבנה הנפשי של מי שבוחר בה. היא ללא ספק ביקשה לשתף את כולם, כל העדים באותה סביבה, כל העוברים ושבים באותו רחוב סואן, באקט האפוקליפטי האחרון והסופי שלה. היו לנו הרבה שיחות טלפון על הלן ועל האקט האחרון שלה עם כל מיני חברים מאותו חוג חברתי. כולם רצו להבין דבר שלא ניתן להבנה: "על מה ולמה?" כולם שאלו.
כמה שבועות לאחר היעלמה, נערך ערב לזכרה על ידי אותו חבר אחרון שהיה לה, וקהל רב הגיע לאותו מפגש, כולל אחיה הצעיר של הלן, שאיתו הייתה לי הזכות לעשות היכרות לראשונה, מאחר שלא הזדמן לנו להיפגש לפני כן: עד כמה שזכור לי הוא היה חי בעיר אחרת. היא הוזכרה על ידי אותו חבר אחרון שלה כמישהי שהיו לה הרבה בעיות, כאילו היא הייתה איזשהו נטע זר באותה קבוצה — כנראה נטייה טבעית של אנשים שלא רוצים להיות קשורים בצורה זו או אחרת למישהו שהתאבד — סוג של מנגנון הגנה אינסטינקטיבי אצל כולם. זהו סוף סיפורה של הלן שהשאירה פער קיומי עמוק בתוך הווייתנו, כי לא הצלחנו להתמודד עם האקט המטפיזי בעיניי, שסיים את חייה. יהי זכרה ברוך!
כחודש לאחר כתיבת אותם קטעים, שטלטלו אותי מחדש, על חייה ומותה של הלן, חלמתי חלום ספונטני לגמרי, וזה קורה לי אך לעיתים רחוקות מאוד. לרוב אין אני נזכר בחלום כלשהו שאני חולם, וזו הסיבה שאני מתאר במיוחד את החלום הזה, כי הוא נותר מאוד מרשים בזיכרוני, ובמיוחד שכלל לא חשבתי עליה במשך החודש האחרון, מאז כתבתי את אותן פסקאות שנגעו לחייה. תת־ההכרה, ללא כל ספק, מתעתע בנו, ואי לכך לא ניתן לעמוד על מובנם של דברים. וחלום זה נותר כאניגמה מסתורית עבורי. אני משאיר אותו באותו ארון פנימי שבזיכרוני העמוק, שאליו אני מטיל את כל התופעות הנפשיות שאין לי שום דרך להתמודד איתן.
ובחלומי, אם כן, אני רואה את הלן, עירומה כביום לידתה, מטיילת לה בפרוזדורים הרחבים של אותו בית מפואר שהכרנו, שבו, היא טוענת, שהיא חייתה מעל לשלושים שנה. מטיילת לה, אם כן, בניחותא בצורה די מופגנת, ומפנה את מבטה הממוקד קדימה, כלפי כל מי שעלול להופיע, מצפה למפגש כלשהו. ההופעה הזאת של הלן באותו חלום הפתיעה אותי מאוד מאחר שהיא הייתה תמיד די צנועה ביחס להופעותיה במרחב הציבורי, ותמיד לבושה בצורה די שמרנית ודיסקרטית. ויכול להיות שתת־ההכרה שלי מקרין בצורה כלשהי על תשוקות חבויות שלא העזתי להעלות אותן בהכרתי! אין לי כל מושג. מה שבטוח הוא שזהו קונטקסט ארוטי שלא ציפיתי לו כלל!
במיוחד שמעולם לא חשבתי עליה, בשום אופן וצורה, כבת זוג פוטנציאלית, ובוודאי וודאי לא כאובייקט מיני, כאילו האינסטינקטים שלי היו ערים למצבה וביקשו להרחיק אותי מתסבוכת כלשהי. היינו ידידי נפש, כעין אח ואחות, ותו לא. אך לא פעם שאלתי את עצמי אם הייתי מצליח להציל אותה לו הייתי בן הזוג שלה. ובאותו חלום, שנותר כאניגמה עבורי בכותבי שורות אלה, היא מבקשת ממני, לא פחות ולא יותר, ללטף אותה, ולא היה לי שום ספק שהמחסור העיקרי בחייה היה האהבה, ולכן היא ביקשה ליטוף בצורה ספונטנית לחלוטין.
יתרה מזאת, הייתי אפילו אומר שלא היה שום ממד ארוטי לאותה בקשה, כאילו הייתי איזשהו מומחה גדול לעיסויים, למרות שהייתה עירומה. היא, אם כן, ביקשה ממני ללטף אותה עם כפפת עור לבנה, שהיא מסרה לי באופן טבעי לגמרי, כעין קמע או גילול — כפפה רכה מאוד ומקושטת באבנים יקרות, שהיא הניחה בתוך ידי. כל זאת, כאילו בכוחו של החלום, או של הפיקציה, לכפר על אותו מוות מיותר שהיא ידעה. אם כן פרדוקס מובן מאליו, כי מצד אחד היא ביקשה את אותה בקשה לליטוף כאילו היא פונה למישהו במשפחתה, אולי לאבא שלה, ומצד שני, הקונטקסט ארוטי לגמרי, הרי עסקינן בעירום.
מהו אם כן פשרו של החלום הזה, ובמיוחד של האובייקט הזה הרחוק ממני כרחוק מזרח ממערב? אלה, ללא שום ספק, תהליכים תת־הכרתיים שאינם בשליטתי, ונעלמים לגמרי מהכרתי. מהו, אם כן, פשר מובנה של אותה כפפה לבנה, מאחר שאין לי שום נטייה, כפי שרמזתי, לפטישיזם כלשהו? האם זה היה עניין של תווך בין גופי לגופה? ומדוע באמצעות אובייקט שכזה? והרי אין לי שום זיקה במציאות לאובייקטים שכאלה! רב הנסתר על הגלוי, ואין לי שום אינדיקציה שאני מבין במה מדובר, ואני נותר עם האניגמה הזאת בתקווה שבאחד הימים תבוא אליי מאיזשהו מקום איזושהי הארה.
אני נותר עד היום עם האניגמה של אותו חלום שאין לי שום אפשרות לעמוד על מובנו, כמו מרבית, אם לא, כל החלומות שאנו חולמים ושמטילים אותנו לתוך עולמות אחרים העוברים מרחוק את קיומנו היומיומי. נבכי תת־ההכרה עלומים כנראה, ואין לנו שום דרך לפצח אותם. חלפו מאז כארבעים שנה, אך סיפור חייה ומותה של הלן נותרו בעיניי כחידה פתוחה ובלתי פתירה! היא תמיד נותרה דיסקרטית מאוד, ומעולם היא לא מסרה לנו פרטים על חייה האינטימיים, אך נהיר לי שהייתה מנוכרת בטירוף ולא מצאה מישהו שיאהב אותה באמת. זוהי הטרגדיה האמיתית בחיי אנוש: הניכור ההווייתי היסודי שאופף אותנו מכל עבר! ורק האחר באשר הוא (או האחרת) נותרו התקווה היחידה עבורנו.
באותה שנה נרשמתי ללימודי דוקטורט באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, אוניברסיטה בעלת מוניטין מכובד מאוד, עקב המסורת האנגלופונית שהיא פיתחה מאז נוסדה במאה התשע עשרה. אוניברסיטה די ישנה שהתחדשה ללא הרף עם השנים, ממוקמת במרכז מונטריאול, ומקרינה על כל סביבתה. הצטרפתי לחוג החדש בספרות השוואתית ונמניתי על יחידי הסגולה המעטים שהתקבלו ללימודים במסגרתו.
אינני זוכר שאיזשהו סמינר כלל יותר מכמה סטודנטים בודדים, אני מעריך במקסימום חמישה ולפעמים אפילו פחות, שהמשתתפים בו עצמם נתנו, לפי התור, את ההרצאה השבועית. אני חייב לציין כאן את הכמות האדירה, הבלתי נתפסת, של הספרים שנכללו בביבליוגרפיה של הסמינר השבועי, ולמעשה, של כל סמינר אחר. ומדי שבוע היה עליי לחרוש מספר בל יתואר של ספרים על מנת להגיע מוכן לאותו סמינר. הייתי צריך להיות מיומן בקריאה מהירה, תהליך שאימצתי לי מאז. זה בא ללא ספק עם הניסיון, כי כך לומדים איך לחרוש ספר שלם של כמה מאות עמודים בכמה שעות בודדות ולהגיע למסקנה באשר לעיקר ולטפל באותו ספר.
לימודים אלה היו פוריים ביותר. ומרבית הסטודנטים (שבקושי היה אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים) מאותו חוג זכו בהרבה מלגות, וברובם נהפכו עם הזמן למרצים ולפרופסורים מכובדים ומוצלחים ברחבי תבל. אך באותה שנה ראשונה שלי באוניברסיטת מקגיל הייתי חייב לעמוד בכל הוצאות הלימודים, ורק בשנה השנייה אתחיל לזכות בכל המלגות שעמדו לרשותו של כל סטודנט לדוקטורט. מלגות שהוענקו הן על ידי הממשל הפרובינצילי — דהיינו הממשל של אותה מדינה או פרובינציה שבה אתה תושב, ובמקרה דנן מדובר במדינת קוויבק — הן על ידי הממשל הפדרלי של כל מדינת קנדה.
והיו מקורות ממשלתיים רבים שמימנו את כל המלגות האלה, העיקר היה לעמוד בקריטריונים שהממשל, הן של מדינת קוויבק הן הממשל הפדרלי הקנדי, העמיד כתנאי לקבלת המימון הזה. והיו סכומים מכובדים מאוד שהוקדשו לעניין מצידן של הממשלות השונות. ולאורך השנים נדהמתי מהאדיבות של הממשלים למיניהם, וזכיתי במרבית המלגות, למרות שלא הייתי אזרח קנדי עדיין. מלגות שאפשרו לי להתקיים בכבוד באותן שנים.
הממשלים הקנדיים למיניהם אדיבים מאוד, או לפחות היו אדיבים מאוד באותה תקופה, בענייני חינוך: היה להם סדר עדיפויות שאינו קיים ברוב מדינות המערב, ובראש ובראשונה רווחת הפרט. היו מלגות, כפי שרמזתי, שאפשרו לזוכה בהן להתקיים בכבוד מאותה מלגה. ובאשר לרווחת הפרט באופן כללי, הוריי, זיכרונם לברכה, זכו, כמו כל הזקנים, בחבילת סיוע ממשלתית שאין כדוגמתה בשום מקום אחר בעולם: כל הטיפולים הרפואיים וכל העזרה שאפשר להעלות על הדעת. ובל נשכח, מאידך, שקנדה היא מדינה עשירה מאוד!
אני נזכר בעוזר פיליפיני שנשלח מטעם הרשויות יומיום על מנת לקלח את אבי כשהיה בגיל מאה. ויש בטורונטו רבתי קהילה ענפה של פיליפינים, עם הכנסיות שלה וחיי חברה מאורגנים, העוסקת באותן עבודות שירות למען הקהילה הרחבה. משום מה הם מיומנים לעבודות האלה, אולי בגלל המבנה המנטלי־חברתי שלהם, כי הם מגויסים לגמרי לשירות החברתי הזה. וזה אומר הרבה על אנושיותם ודאגתם למטופלים שלהם. לאימי, זיכרונה לברכה, הייתה פיליפינית שהתנהגה כלפיה כמו בת שלה ממש, עם הרבה אהבה משני הכיוונים. וכשאימי נפטרה, אותה מסייעת פיליפינית נותרה כשבר כלי במשך תקופה ארוכה; כל כך עמוקים הקשרים שהיו לה עם אימי.
אך באותה שנה ראשונה ללימודי התואר השלישי הייתי חייב להתפרנס בהיעדר מקור הכנסה כלשהו. וכך מצאתי לי משרה די מכובדת בשירותי הרווחה של הקהילה היהודית של מונטריאול. והקהילה הזאת מאוד פעילה מבחינה חברתית, על מנת להבטיח את רווחת כל הנמנים עליה. עבדתי כיועץ לענייני תעסוקה בלשכת העבודה היהודית. לשכה זו שירתה לא רק את הקהילה היהודית של מונטריאול אלא גם את האוכלוסייה הכללית: השירות היה פתוח בפני כל מובטל, ולא שינה כלל מה היו דתו או צבע עורו.
היה מנהל כללי שעמד בראש הפירמידה של כל שירותי הרווחה, אדם לכאורה רציני ומקצועי, ואת הרצינות הזאת הוא הפגין לעיני כל העובדים. כך לפחות התרשמתי באותו ריאיון ראשון כשהוא קיבל אותי לעבודה. הוא החזיק בתואר דוקטור לפסיכולוגיה. מתחתיו היה הבוס הישיר שלי, שניהל את לשכת העבודה במיומנות יתרה. והוא שהנחיל לי את כל רזי המקצוע של יועץ לענייני תעסוקה, בישיבות מרתוניות שקיימנו יחד בשבוע הראשון להתייצבותי באותו בניין לשירותים חברתיים. הייתי מרוצה מאוד שיכולתי לרכוש לי מקצוע חדש, תוך ימים ספורים, במהירות הבזק. הוא היה מומחה גדול לענייני תעסוקה, אבל בור ועם הארץ בכל תחום אחר — רווק מושבע שעדיין חי עם אימו, והוא בשנות החמישים לחייו.
יומיום קיבלנו את רשימת המשרות הפנויות החדשות שהיו ברחבי העיר, ומונטריאול היא עיר גדולה במיוחד, כך שמשרות התעסוקה היו רבות והיה צורך בהרבה ידיים עובדות. לרוב היו אלה משרות בבתי חרושת או משרות של זבנים או זבניות בחנויות הרבות שבעיר. רוב המשרות האלה היו מיועדות למועמדים או מועמדות שלא היה להם או להן הרבה ניסיון בעולם העסקים. פה ושם היו משרות של מנהלים באותם בתי החרושת. והיה צריך להתאים את כישוריו של המועמד לאותה משרה שהוא חפץ בה, שלא תמיד התאימה לו.
בקיצור, היו מעט מועמדים שמצאו לעצמם משרות העונות על כל ציפיותיהם וצורכיהם. והמסקנה היחידה שיכולתי להסיק מכל המצב הזה היא שבתוך המבנה החברתי של המערך הקפיטליסטי הקיים בדמוקרטיות הפרלמנטריות המערביות למיניהן, מובנית האבטלה כמעט באופן הגדרתי: לא יכול להיות מצב שבו כולם יהיו מועסקים. מחריד אותי לחשוב שלפעמים גורלן של אוכלוסיות שלמות תלוי בהחלטתו השרירותית של אדם אחד בודד שרכש, בגלל צבירת הון מופרזת, את החברה שבה מועסקות האוכלוסיות האלה.
ובל נשכח, אם כבר עוסקים אנו בשוק העבודה בדמוקרטיות המערביות, את אותן קופסאות קרטון שבהן המפוטרים למיניהם — ולא משנה כלל באיזו משרה רמה בתוך ההיררכיה של החברה הם הועסקו, וכמה שנים מחייהם הם הקדישו לאותה חברה, וכמה קשה הם עבדו — אוספים את חפציהם האישיים, לפעמים בהתראה של כמה שעות בלבד, כי מישהו חשוב במועצת המנהלים של החברה החליט שאותו עובד, ולא משנה כלל מהי דרגתו, אינו יותר נחוץ לאותה חברה, דהיינו אינו מביא לה תועלת יותר, קרי, הוא לא מכניס לה מספיק כסף. למען האמת, אותה קופסת קרטון היא חזות הכול. והיא האיום האמיתי על כל עובד. ומה לא עושים כדי להרחיק את אותו מפגש גורלי עם אותה קופסת קרטון!
לא פעם הופיעו בפניי זוגות צעירים מהעדה החרדית של מונטריאול, ולרוב הנשים הן שיוזמות את הפגישות, ומחפשות לבעליהן, אותם בחורי ישיבה שפרנסתם דחוקה, איזושהי משרה שתביא להם הכנסה מתאימה. הבעלים — בניגוד לגברים החרדים שבקרבנו, שאינם דואגים במיוחד למעמד האישה — אלה שפגשתי במונטריאול, אברכים לרוב, נעתרו לרצונות נשותיהם וצייתו להוראותיהן, ויצאו לשוק העבודה או לפחות התכוונו לכך, אך לא תמיד בהצלחה רבה. כי לא היה עובר הרבה זמן ושוב היו מתייצבים במשרדי. ברוב המקרים הנשים עצמן ניהלו את השיחה איתי, והבעל היה צריך לציית, כאילו לא היה חלק מהמשוואה בכלל. כמובן, להן עצמן הייתה בעיה לצאת לשוק העבודה מאחר שרוב הזמן הן היו מטופלות בילדים קטנים, אם לא בתינוקות.
זכור לי פרויקט מיוחד מטעם ממשלת קוויבק, וזה מסמל את הדאגה לפרט בכל תחומי החיים, במדינת קוויבק, בפרט, ובכל מדינת קנדה בכלל: רשויות הרווחה ביקשו להחזיר לשוק העבודה את כל הפציינטים שהיו מאותגרים נפשית או שכלית, במיוחד אלה שהעמיסו על בתי החולים לחולי נפש למשך תקופות ארוכות. הכוונה הייתה החזרת האנשים המוגבלים האלה לתוך חיק הקהילה. פרויקט, אם כן, שכל מטרתו הייתה להיטיב עם כל האנשים המוגבלים שכלית או נפשית, שהיו מופקדים בידי המסגרות הרפואיות למיניהן.
לשם כך יצרו קבוצות של עשרה פציינטים לשעבר, ומצאו להם בתים פרטיים ברחבי העיר כדי לשכן אותם. והרעיון היה שיפתחו עזרה הדדית באותן מסגרות חדשות ויוכלו לחיות בצוותא, בליווי עובד סוציאלי מיומן לעניין, אך הוא לא היה אמור להתערב בהחלטותיהם, מאחר שהמטרה הייתה העצמאות שלהם בכל תחומי חייהם. הם היו, אם כן, אמורים לנהל את חייהם ואת תקציביהם באופן עצמאי. הייתה רק בעיה אקוטית אחת: האנשים האלה, הן נשים הן גברים, לא ידעו איך להתקיים מאותה קצבה שניתנה להם על ידי הממשל, כי לא הבינו הרבה בעלויות וביוקר המחיה, לא הבינו הרבה בניהול תקציב המחיה שלהם, כך שהפרויקט הזה לא ידע אלא הצלחה חלקית מאוד.
אלה שעיצבו את הפרויקט, אותם עובדים סוציאליים שעבדו עבור הממסד, חשבו על עלות מחיה עבור אדם מן השורה, האזרח הממוצע, שיכול להסתדר עם אותה קצבה, ולא על מישהו המאותגר נפשית או שכלית. היו מבין אותם מאותגרים שסיפרו לי שחיו כבני מלכים בשבועיים הראשונים של החודש, אך נותרו רעבים ללחם בחלקו השני. הם לא ידעו איך להתאים את אותה קצבה לצורכיהם היומיומיים ולפרוס אותה על פני כל החודש.
מקרה מאלף אחד עדיין עולה בזיכרוני, אחד הפציינטים מאותה קבוצת מאותגרים בשם ג'אן סימוניטז, נוצרי ממוצא יווני, הגיע אליי לריאיון. קיבלתי את התיק שלו מרשויות הבריאות, תיק שמן מאוד וכבד במיוחד, בעובי של כמה מאות עמודים. ואז, כמובן, לא היה עדיין שימוש נרחב במחשבים. התיקים האלה היו תמיד מרתקים, רומנים של ממש. והסופרים, או נכון יותר המחברים השונים למיניהם, הם כל הפסיכיאטרים שדרכם עברו כל אותם פציינטים. מאחר שהאנשים האלה בילו שנים על גבי שנים בבתי חולים לחולי נפש, התיקים לפעמים הגיעו לשש מאות, ולפעמים, אפילו עד לאלף עמודים.
ובמובן הזה, הפסיכיאטרים לרוב היו פוריים מאוד. אז כמובן, עיינתי שעות על גבי שעות בתיקו של ג'אן סימוניטז. רציתי להבין מיהו בדיוק, אך אכזבתי לא ידעה גבולות, כי זה היה רומן בלשי מההתחלה ועד הסוף, מאחר שכל אותם מחברים, כל אותם פסיכיאטרים מכובדים, היו בחיפוש אובססיבי אחרי זהותו האבודה של הפציינט שלהם. ולרוב הייתה לכל אחד מהם גרסה מעט שונה על זהותו של אותו פציינט. והבעיה הייתה התיאום, אם בכלל היה אפשרי, בין כל הוורסיות השונות באשר לזהותו של אותו חולה.
תארו לעצמכם איך הוא היה מיטלטל בין כל הזהויות השונות האלה שהעמידו בפניו! הוא לעולם לא היה יכול לדעת לאיזו אחת מהן לפנות, ועוד פחות להכיר את עצמו. אני אומר רומן בלשי, אך למען האמת עסקינן ברומן בלשי מסוג מיוחד, ללא שום פתרון, בניגוד לסוגת הרומן הבלשי הקלאסי שבו יש תמיד פתרון המתגלה, לעיני הקורא, לקראת סוף הסיפור. ומאין יבוא הפתרון עבור אותם חולים מאותגרים?
רופא זה אומר כך וכך, והשני בדעה שונה, וגם השלישי והרביעי... וכדומה. אותו ריאיון עם המועמד הזה, שהיה בסביבות גיל השישים, דהיינו בילה עשרות שנים תחת ידיהם האמונות של הרבה פסיכיאטרים, הוכיח לי דבר אחד: פעמים רבות הקשר בין אותם חולים כרוניים לתיקים עבי הכרס שנכתבו עליהם לאורך השנים היה רופף ביותר. ולפעמים אפילו לא נהיר כלל מה הקשר בין התיק לבין הפציינט. סיפורים אלה, בעיניי לפחות, היו פיקציות שאין להן כמעט כל קשר עם העולם החיצון. זה נותר בגדר של אינטרפרטציה, ומכאן כל הוורסיות השונות והמגוונות בעניינו של אותו פציינט.
ומאחר שהבחור, אותו סימוניטז, נראה, לי לפחות, רציונלי, ומסוגל לנהל שיחה לגמרי נורמלית, בא לי הרעיון המפתיע לשאול אותו, הוא עצמו, שיגיד לי ממה הוא סובל, ובאיזו צורה הוא תופס את מחלתו, אותה מחלה שהדביקו לו, לפי התור, כל אותם פסיכיאטרים מכובדים. והתשובה שלו הייתה קולעת ולעניין, אך השאירה אותי בפה פעור, כי לא ידעתי כלל מאין יבוא הפתרון:
"אדוני הנכבד," הוא אמר לי, "יש רופאים מכובדים שחושבים שאני סובל מסכיזופרניה אקוטית, אחרים, ממניה־דפרסיה, ועוד אחרים שגילו אצלי כל מיני מצבים פסיכוטיים, רבים ומגוונים, וכדומה. לי עצמי אין העדפה כלל בין כל ההגדרות האלה, תוכל אתה, במו עיניך, לבחור לך את הגדרת זהותי המתאימה לך ביותר. הבחירה בידך! כל הגדרה תהיה מקובלת עליי ואשתף איתך פעולה בהתאם."
כך למדתי שברוב המקרים הממסד הפסיכיאטרי, על כל חבריו, הוא זה שבמידה רבה יוצר את הפציינטים, ואלה לרוב יצורים פיקטיביים, דהיינו גיבורים ספרותיים. והם עצמם אבודים בין כל הזהויות שמעמידים בפניהם אותם פסיכיאטרים מכובדים. הפסיכיאטריה נהפכה לתעשייה של ממש בחברה המערבית המודרנית, שיוצרת לה את הפציינטים שלהם היא זקוקה, על מנת להצדיק את קיומה. ומכאן הזיקה רבת השנים בין אותם רופאים לבין החולים שלהם.
אני נחרד כשאני חושב שבהרבה מקרים גורלו של אותו פציינט תלוי בהחלטה שרירותית של הפסיכיאטר המופקד עליו. מה גם שהעניין נהפך לאופנה בחברה המערבית: רואים את זה בספרות הכתובה וגם בהרבה סרטים. ולא פעם האזרח הצפון אמריקאי הממוצע הולך לבקר את הפסיכולוג שלו כאילו זהו דבר שגרתי לחלוטין. הולכים לבקר אצל הפסיכולוג כמו שהולכים למכולת שבקצה הרחוב: שירות כמו כל שירות אחר.
אך הפסיכולוגים שונים מהפסיכיאטרים בתכלית השינוי, כי מעמדם שונה לגמרי ביחס לגורלו של היחיד. הפסיכולוג טוב לשיחת חולין שלא אמורות להיות לה השלכות כבדות משקל או גורליות לגבי אותם קליינטים המבקרים במשרדו. בצורה זו או אחרת הוא תומך בהם, ואין לו עניין לסווג אותם לפי מחלתם, אם אומנם הם מיודעים לאותה מחלה. לפסיכיאטר תפקוד אחר לגמרי: הוא רופא לכל דבר, ולפעמים המרשם שהוא מחבר עבור הפציינט מחייב מאוד. והתלות הזאת בין הפציינט לבין הפסיכיאטר בעייתית מיסודה.
וביום שלפסיכיאטר יש ויכוח סוער עם אשתו, נניח, אני לא רוצה לחשוב איך זה משפיע על החלטותיו בקשר לפציינטים שלו. הרי, בסך הכול, גם הוא בן אדם ונתון להשפעות אמוציונליות רבות לאורך כל חייו. וידוע שברוב המקרים כל הטיפולים האלה לא מובילים לשום מקום, הגם שמנסים לרפא את אותם חולים בעזרת כל מיני תרופות שמרדימות אותם לרוב לאורך כל היום ולא מוציאות אותם מגורלם המר.
כך נגזר על החולים והחולות האלה לסבול למשך שנים ארוכות. ואיך מצפים שהם יתאקלמו במסגרת עבודה כלשהי לאחר כל כך הרבה שנים של סבל ושל נזק נפשי?! ואני שואל את עצמי: מה קרה לאותם חולי נפש לפני שנולדה הפסיכיאטריה? הם הרי חיו בתוך הסביבה החברתית שבה הם נולדו, ולא היו רופאים מומחים כאלה בנמצא. אני מניח שהרבי או הכומר הם שמילאו את התפקיד הזה, לדעתי על הצד הטוב, ואולי הרבה יותר טוב מאשר הפסיכיאטרים!
אותה שנה, אם זיכרוני עומד לי, שנת 1976, הייתה קשה מנשוא עבורי, במיוחד בסמסטר הראשון, שבו הייתי מחויב לעמוד בכל המטלות שנחתו עליי מכל עבר הן בבית ובעבודה הן בלימודים. ניסיתי לקיים בעת ובעונה אחת דבר בלתי אפשרי לכאורה, גם תוכנית לימודים מלאה, וזה הצריך עבודה רבה מאוד, כי לכל סמינר הייתה מצורפת ביבליוגרפיה ענפה ביותר, כפי שציינתי.
ומצד שני, עבודה לפרנסתי במשרה מלאה, עבודה שדרשה ממני מאמצים עילאיים, מאחר שהזדהיתי עם צרותיהם של כל אלה שעברו לפניי באותה לשכת עבודה. לכל אחת משתי המשרות האלה הייתי זקוק לשמונה שעות ביממה, אם לא יותר. ולא עמדו לרשותי כל השעות שלהן הייתי זקוק, כי הייתי חייב לנהל גם תוכנית לימודים עמוסה וגם משק בית ומשפחה ועבודה במשרה מלאה!
ולא פעם באותה לשכה היו מקרים משעשעים מאוד, כגון נשים צעירות ויפות שהופיעו לפי צו האופנה האחרון, ולפעמים במחשופים עמוקים, או בחצאיות מיני לפי המודה של התקופה, על מנת לגרות את היועצים לענייני עבודה שנמניתי עליהם, כדי לזכות באיזושהי משרה מכובדת, כאילו ליועצים היו משרות מכובדות שהחביאו מתחת לשרוול עבור נשים מפתות. ועד כמה שידוע לי, המקרים האלה לא הניבו שום פרי עבור אותן מועמדות, כי הקריטריון היחיד לגבינו היה התאמתה או אי התאמתה של המועמדת (או התאמתו של המועמד) לאותה משרה ששלחנו אותם אליה. ידענו לקרוא את המפה לפני שאותה מועמדת התיישבה מולנו!
ההזדהות הייתה עוד יותר בעייתית עם כל אותם פציינטים שניסינו להחזיר לשוק העבודה, ובהתחלה לקחתי על עצמי את כל בעיותיהם, כי האמנתי מעומק ליבי שבהיעדר אכפתיות לא הייתה שום אפשרות לעזור להם. כך שאחרי כחודשיים בקצב המטורף הזה וחוסר השינה, מצאתי את עצמי בקליניקה של רופא צעיר וסימפטי מאוד, ממוצא אירי, שייעץ לי להאט את הקצב. "אין לך שום דפיקות לב, ושום לחץ דם," הוא אמר לי, כשהתלוננתי על לחץ בחזה.
בקיצור, הוא לא מצא שום בעיה רפואית אצלי, ולאחר שסיפרתי לו את כל תלאותיי הן בעבודה הן בלימודים, הוא הכין לי מרשם מקורי ביותר, שזכור לי עד לעצם היום הזה על כל פרטיו. ובראש וראשונה הוא רשם לי תרופות מעניינות מאוד בכתב יד ברור: כוס שרי כל ערב לפני הארוחה ואמבטיה חמה לפני השינה. מרשם, אם כן, מקורי ביותר, היחיד במינו שקיבלתי לאורך חיי. וכך נהגתי באמת לפי אותו מרשם עד שחזרתי לאיתני.
מאידך, שמתי לב שלמרות כל המאמצים שהשקעתי בעבודתי, לא קיבלתי שום גיבוי לא מהבוס הישיר שלי, שלא היה אדם מוכשר במיוחד, אם לא בינוני ממש, שראה יומיום את התור שהשתרך מול משרדי, ולא מהמנהל הכללי שעברתי מדי פעם ליד משרדו, על מנת להעיר את תשומת ליבו ממרומי האולימפוס שבו התמקם: אחרי הכול הוא היה אמון על כל המערכת ומתפקידו לעקוב אחרי כולם ולתמוך בכולם, במיוחד שהוא עמד על כך שכל המערכת תתפקד כהוגן. ויום אחד, לתדהמתי, עברתי באקראי ליד משרדו והדלת הייתה חצי פתוחה, ומה אני רואה מול עיניי?
אותו מנהל כללי חמור סבר, שדרש מכולנו לעבוד כמו עבדים ממש, עלעל בחוברת של פלייבוי, אותו מגזין שריגש הרבה גברים, מרביתם צעירים, מבחינה מינית. לא האמנתי שאדם מעל לגיל שישים, פסיכולוג במקצועו ועוד בעל תואר דוקטור, ששיחק את תפקיד המנהל הרציני ביותר, היה יכול לבזבז את זמנו בקריאת אותה חוברת תועבה עם תמונות למכביר של נשים ערומות בכל מיני פוזות. וכשהבין שתפסתי אותו בקלקלתו יחסו אליי השתנה לגמרי. וכשסיפרתי את העניין לכמה עמיתים, הם לא היו מופתעים כלל, העניין היה ידוע לכולם, איש לא פצה את פיו, מפחד לאבד את מקור פרנסתו. ואיך רשויות הרווחה מעמידות טיפוסים כאלה במשרות כה אחראיות נעלם מבינתי?!
למזלי, לאחר תקופת מה קיבלתי אישורים, אותם מכתבים שכל אחד מייחל להם, ממשרדי החינוך השונים שזכיתי במספר מלגות אדיבות מאוד, כך שלא הייתי זקוק להישאר באותה מסגרת עם אותו מנהל כללי שהשתעשע לו עם חוברות ערום. וכך נהפכתי לסטודנט מן המניין במשרה מלאה, ויכולתי להקדיש את כל זמני ללימודים ולמחקר. ואותה מועקה, שהכבידה עליי במשך אותו שירות בלשכת העבודה של הקהילה היהודית במונטריאול, נעלמה לה כלא הייתה, והשלמתי עם העובדה שהרבה לא יכולתי לעשות למען אותם פציינטים, שממילא שום טיפול לא היה מחזיר אותם לשוק העבודה באופן קבוע.
לא שינה כלל איזו עבודה מצאנו עבורם, לאחר תקופה קצרה באותה משרה — לרוב עבודות בסיסיות בבתי חרושת או בשירותים הקהילתיים למיניהם — הם היו נפלטים וחוזרים אלינו, כמעט באופן מעגלי, לפעמים אפילו אחרי שבוע. נחמה פורטה מצאתי במחקריו הרבים והמופלאים, שתמיד קלעו למטרה, של מישל פוקו — שהלך לעולמו בטרם עת, בגלל אותו וירוס קטלני שכילה אוכלוסיות שלמות של הומוסקסואלים — על כל המנודים בחברה המערבית, הן חולי הנפש למיניהם הן כל האסירים המאכלסים את בתי הסוהר במדינות המערביות של חברותינו המתקדמות לכאורה.
מתברר שכתוב בקוד הגנטי של הדמוקרטיות המערביות שכדי להבטיח את "הישרדותן" הן "חייבות" לנדות נדבכים שלמים מאוכלוסיותיהן, וזאת על מנת להשלים עם האידיאולוגיה הקפיטליסטית שעליה הן מושתתות. ובל נשכח את המובטלים והמובטלות למיניהם: הם מהווים קבוצה חשובה וחיונית בקרב אוכלוסיית המנודים. בהיעדר אבטלה ונידוי, המערך הקפיטליסטי לא יוכל לשגשג, לדאבוני הרב!
אותם לימודים באותו חוג לספרות השוואתית חידדו את הכרתי החברתית, שהתעוררה אצלי בגילי הרך ביותר בחברתה של המלאכה השומרת שלי, שלה הקדשתי את הכרך הראשון של הטרילוגיה האוטוביוגרפית הזאת. ולאורך חיי תמיד הזדהיתי עם המנודים למיניהם, ובאופן כללי עם האוכלוסיות החלשות שבקרבנו. כי רוב אותם פרופסורים שלימדו אותנו, אנשי תאוריה ברובם, היו כולם מגויסים, באופן זה או אחר, לעניין החברתי. היו גם מספר מרקסיסטים בקרביהם.
לכל אחד מהם הייתה רשימה מרשימה מאוד של ספרים שהוציאו אצל המו"לים הגדולים שבארצות המערב. זו הייתה פריווילגיה של ממש — לא אזכיר שמות, אולי אחד בלבד, שהדריך אותי בתזה שכתבתי! הוא מעל לכול נתן לי לעשות כראות עיניי, ובסך הכול היו לי כארבע פגישות מרתוניות איתו בענייני התזה, כל עוד הכרתי מקרים של סטודנטים שהיו צריכים להיפגש עם המנחה שלהם מדי שבוע, אם היה צורך בכך ואם לאו. לא פעם, במקרים מסוימים, היה לזה ממד של שעבוד, כי המנחים עצמם היו תלויים באותם מפגשים עם התלמידים או התלמידות שלהם, ולפעמים כתיבת תזה ארכה, בגלל התלות ההדדית בין המנחה לתלמיד או תלמידה שלו, שמונה ועשר שנים!
המנחה שלי פשוט סמך עליי בכל האספקט המחקרי של העבודה, ועבורי זו הייתה הנאה של ממש להתחכך באותם אנשי תאוריה שהנחו אותנו באותם סמינרים שבהם השתתפנו. וכפי שכבר ציינתי, רובנו היינו אולי מניין אחד של סטודנטים שנמנו על אותו חוג, היינו חייבים, לפי תור, להעביר את הסמינר השבועי. זה כמובן תרם רבות להפיכתנו למרצים מוצלחים באותן פקולטות שקלטו אותנו שנים מעטות לאחר מכן. רובנו ככולנו נהפכנו למרצים בכל מיני פקולטות ברחבי העולם, כפי שכבר רמזתי.
כל זאת בזכותו של ג'ורג' זאנטו, במקרה יהודי ממוצא הונגרי. לא שיהדותו הייתה חשובה לו במיוחד, הרי כולנו, נרצה או לא נרצה, נולדים לתוך תרבות ולתוך דת שלא בדיוק בחרנו בהן מרצוננו החופשי, ואין אני מוצא שום גאווה ושום פריווילגיה, להשתייך לעם זה או אחר, לקבוצה חברתית זו או אחרת, מאחר שגורל משותף לכל בני האנוש באשר הם, ללא קשר לצבע עורם או לתרבותם: חידת היקום או הקיום אחת היא עבור כל בני האנוש באשר הם.
הלאום־דת זהו אחד הנתונים ההגדרתיים הראשוניים שכל אחד צריך להתמודד איתו במשך חייו! ג'ורג' נולד בצפון אירלנד במשך מלחמת העולם השנייה, זה אומר עד היכן הוריו, שהיו הונגרים במקור, ברחו כדי לשרוד את המלחמה. הוא היה מייסדו ומנהלו של אותו חוג לספרות השוואתית במשך שנים רבות עד שיצא לגמלאות. ועד היום הוא חי לו בגבריולה, אי הנמצא לא רחוק מוונקובר, בחוף המערבי של קנדה, ומוציא מדי שנה לפחות רומן אחד.
זכות גדולה הייתה לי להכיר את ג'ורג' שקלט אותי באותו חוג שאוכלוסייתו הייתה מגוונת ביותר: היו שם סטודנטים וסטודנטיות ממוצא פולני, ישראלי, קנדי, איטלקי, אמריקאי, אירי, גרמני וכו'. כמעט כל סטודנט שלמד באותו חוג — מוצאו ממדינה אחרת. וזאת, לגמרי במקרה, כי הקריטריון היחיד, ואולי הבלעדי, שהנחה את מועצת הפרופסורים של החוג לשם קבלת מועמד זה או אחר לחיק החוג, היה תיקו האישי של המועמד, ואך ורק תיקו האישי. בקיצור, התקבלו, באופן בלעדי, מועמדים מצטיינים שלא היה, ולו הספק הקטן ביותר, באשר לפוטנציאל האקדמי־אינטלקטואלי שלהם.
זה דרבן את כולם להכיר את כולם, הן אינטלקטואלית הן חברתית, וזאת מכורח הנסיבות של חוג קטן שכל הנמנים עליו הכירו זה את זה באופן די אינטימי. זה המריץ את כולנו לחלוק בכל הרעיונות במחקרים הרבים שכולם ערכו. ואותו שפשוף אינטלקטואלי הביא תועלת רבה לכולם. וכשג'ורג' יצא לגמלאות, אוניברסיטת מקגיל פשוט סגרה אותו חוג: הם לא מצאו שום פרופסור אחר שיכול היה למלא את נעליו של ג'ורג'. הוא היה מעורה ברמ"ח איבריו בחיי החוג, הן אקדמית הן חברתית, והצלחתו של כל סטודנט הייתה חשובה לו ביותר, כעניין אישי ממש.
היו סיבות אחרות לסגירת אותו חוג מטעם שלטונות האוניברסיטה: העלויות של הפעלת אותו חוג קטן היו גבוהות ביותר, שלא לדבר על כל המלגות — הייתה קרן מלגות של האוניברסיטה עצמה, לצד אותן מלגות שממשלת קוויבק וגם ממשלת קנדה העניקו לדוקטורנטים — שחולקו למרבית אותם סטודנטים שהיו ברובם משכמם ומעלה. ואם זיכרוני עומד לי, חלק מהתקציב השוטף של אותו חוג לספרות השוואתית נתרם על ידי הפקולטה למדעים ששם היו עודפים תקציביים.
אני חייב לציין שזכיתי במלגות מכובדות כל שנה, שאפשרו לי להגיע למחוז חפצי באותה פקולטה ללימודים מתקדמים, ולשמחתי סיימתי בסיפוק מלא ובהצלחה, שהוכיחה לי שהפקתי תועלת מרבית מאותם לימודים. רכשתי שם כלים תאורטיים שאפשרו לי לחקור כל מיני תחומים בעולם הספרות, וסופרים, לפי בחירתי — כלי ניתוח לוגיים שיכולתי להשתמש בהם באופן יעיל בכל הטקסטים שבהם התעסקתי.
וראש החוג עצמו דרש מעצמו יותר ממה שהוא דרש מתלמידיו, וצניעותו לא ידעה גבולות. אני נזכר שיום אחד פגשתיו בקמפוס והוא ממהר בריצה, עצרתי אותו לרגע לדרוש בשלומו, והוא אמר לי שעליו למהר על מנת להיבחן בגרמנית, שפה שהוא רכש באותה שנה. זהו אותו פרופסור ששמו הלך לפניו, בעל מוניטין מכובד מאוד, שהוציא עד לאותו יום מספר ספרים לא מבוטל, ושעמד על כך שייבחן בשפה חדשה לו כאחד הסטודנטים. זאת על מנת לדעת אם הוא שולט בה כראוי.
ודאי וודאי שהוא לא היה זקוק כלל לאותה הוכחה, אבל זו הייתה צניעותו ואלה היו דרישותיו מעצמו. וכשביקרתי אותו באי גבריולה לפני כמה שנים, הוא עבד יומיום, ללא לאות, כאילו הוא עדיין מועסק באיזושהי משרה אוניברסיטאית — מוסר עבודה שלא ראיתי כדוגמתו, למרות שיצא לגמלאות לפני שנים רבות. ואני עצמי מקווה ללכת בעקבותיו, באותו שביל שהוא התווה עבורי. אין שום תחליף לעבודה יוצרת, ולא משנה באיזה תחום, במיוחד עבור הגמלאים והגמלאיות, שחברתנו המתקדמת, לכאורה, מזניחה אותם בצידי הדרך כי הם לא תורמים יותר למערך הקפיטליסטי! אומרים עליהם שהם לא פרודוקטיביים יותר!
כפי שציינתי, בחוג כזה מצומצם של לימודים מתקדמים כולם היו מעורים במחקרים של כולם, כי יומיום התנהלו שיחות ודיונים בענייני תאוריה ומחקר בין כל המשתתפים. וטבעי היה שגם חברתית כולם התערבבו בכולם, מאחר שכולם הציגו בפני כולם את פרויקט המחקר שלהם וציפו בכיליון עיניים למשוב של חבריהם. לא אכנס כעת לכל סיפורי האהבה שהתפתחו להם באותו חוג מצומצם, זה היה דבר טבעי מאליו, מאחר שכולם השתפשפו בכולם, וכולם ידעו, פחות או יותר, את הסיפורים המשפחתיים של כולם.
היו תמיד הפתעות וזוגות חדשים או מחודשים שהופיעו במסיבות הרבות שאורגנו על ידי מי מהסטודנטים, וכולם הביאו איתם מזונות ושתייה כדי להשתתף במאמץ הכולל. ולא פעם בביתו (או ביתה) של סטודנט זה או אחר, המפגש היה מתקיים, וכולם השתתפו בבישול ובהכנה של המזונות. ומאחר שכולם באו ממדינות שונות, המתכונים היו תמיד מגוונים וטעימים. לרוב, ראש החוג ואשתו היו מוזמנים, ולא פעם הם עצמם ארגנו את המסיבות האלה, ומיותר לעמוד על כמויות האלכוהול האדירות שכולנו צרכנו באותם מפגשים.
לפעמים הסמינר היה מתקיים בביתו של ג'ורג', ראש החוג, ומסתיים, לאחר כמה שעות של דיונים רציניים ביותר על אודות הבעיות התאורטיות שעמדו בפנינו, במסיבה רבתי שבה חגגנו את תוצאותיו המבורכות של הסמינר של אותו יום. מה שהבהיר לי שכל ידע באשר הוא אינו בהכרח מצומצם למסגרות הפורמליות של האוניברסיטה, של כל אוניברסיטה, ושסמינר יכול להתקיים בכל מקום, ללא קשר לסביבה הפיזית שבה הוא מתקיים.
למעשה, גם הסביבה הפרטית שלנו היא חלק מאותה מערכת חינוכית שמרכזה באוניברסיטה. דהיינו, ידע אינו מכיר בגבולות פיזיים: הוא יכול להתקיים בכל מקום שרוצים לקיים אותו. והייתי מוסיף, שדווקא במסגרות הלא פורמליות או הפחות פורמליות, הידע משגשג הרבה יותר מאשר במסגרות פורמליות. אני נזכר כעת במסעדה קטנה, באחת הסמטאות, בקרבת הקמפוס, במרכז העיר מונטריאול ששם קיימנו סמינרים פוריים ביותר.
עולה בזיכרוני כרגע אחת המסיבות האלה שקיימנו כמעט מדי שבוע, שבה למדתי הרבה על אודות המבנה הנפשי האיתן שלי, שהיה עמיד כמעט בפני כל פיתוי. למסיבה הזאת, במקרה, ראש החוג ואשתו לא הוזמנו, ובדיעבד הבנתי מדוע. אחת הסטודנטיות רצתה לחגוג מאורע חשוב ביותר בחייה הפרטיים ולכן הזמינה את כולנו למסיבה שהיא ארגנה בביתה. מלכתחילה הייתי סקרן מאוד באשר לאותו מאורע שבחייה שהיא רצתה לחגוג, הרמתי אליה טלפון, כי רציתי לדעת במה אוכל להשתתף.
התברר לי, לאחר אותה שיחה נמרצת איתה, שבה היא ממש אסרה עליי להביא דבר כלשהו למסיבה, שהיא התכוונה לחגוג לא פחות ולא יותר מאשר את הגירושים שלה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהשתתפתי במסיבת גירושים כלשהי, ולא ידעתי כלל שאפשר לחגוג גירושים. אדרבה, בעיניי, אין מה לחגוג בהם! זהו, לעניות דעתי, עניין יותר מעציב, ובמיוחד במקרה הספציפי שלה, לא הייתי ער כלל לסבלה באותם נישואים: היא לא התלוננה אף פעם על בן־זוגה שנראה לכולנו אדם מאוד סימפטי ומאוד תומך באשתו. אומנם לא כליל היופי, אך אדם הגון שעבד קשה לפרנסתו ותמך באשתו באופן יסודי, בכל הפרויקטים שלה, ומזל שלא היו להם ילדים.
היא רצתה מסיבה, ויהי מה, ולמה לא מסיבת גירושים! הייתי, אם כן, סקרן מאוד לדעת מה כוללת מסיבת גירושים, ובמה היא שונה ממסיבת יום הולדת, למשל — לא שבקרב משפחתי במרוקו חגגנו ימי הולדת, לא ייחסנו להם שום חשיבות. אך לאחרונה, כאן בארץ, ימי ההולדת נהפכו לחיוניים ביותר בגלל הילדים, ובמיוחד הנכדים: זוהי האופנה הגדולה כאן בארץ. הגעתי, אם כן, לאותו ערב מבורך, באיחור מה, מאחר שכמעט כל החברים הקדימו אותי, ישר לשולחן ערוך: עשרות מגשים היו מלאים כל טוב, גבינות, בשרים קרים, סלטים וכו'. הכול כיד המלך!
היא השקיעה הרבה בהכנת התפריט, שבו כיכב סלמון פראי ממערב קנדה, בתנור, כמובן. ושתייה מאוד מגוונת, הרבה יינות ואלכוהולים למיניהם, שהצדיקו את מצב השכרות הכללי, שהתפתח לו במשך אותו ערב, כי כל אחד בחר לו את המשקה שימסטל אותו במיוחד, וכמעט כולם היו שיכורים. היו כאלה חצי רדומים, וכאלה שלא שלטו יותר בדיבורם ודקלמו לצד שירים ופואמות של משוררים גדולים, כגון ייטס, אליוט, קמינגס, הוגו וכו', הרבה שטויות, וכאלה שדווקא האלכוהול היטיב עם השיח שלהם, ואי לכך היו יצירתיים מאוד.
לשמחתי נמניתי על אלה האחרונים שהיצירתיות שלהם מתעצמת דווקא כשהם על סף גילופין. כל אחד, לפי התור, דקלם או שיר או נאום מהכתובים. לא יכולתי להתחמק מהמטלה הזאת ודקלמתי בצרפתית שיר מופלא של ויקטור הוגו, הנקרא "דג'ין", הכוונה 'לג'נונים', אותם יצורים החיים להם מתחת לאדמה במקומות אפלים. זהו שיר בעל ריתמוס מיוחד, המגלה לעיני הקורא את הגאוניות השפתית של הוגו.
שיר מופלא זה לא הספיק לנוכחים, והם התחילו להמריץ אותי בקולי קולות, כך שלא יכולתי להתחמק. הייתי צריך לדקלם שיר נוסף גם בשפה האנגלית, להנאת כל הנוכחים שדרבנו אותי להמשיך בדקלומי. בחרתי בשיר של המשורר אי.אי.קמינגס, וכותרתו באנגלית: anyone lived in a pretty how town, גם הוא גאון ממש של השפה האנגלית. וכך יצאתי ידי חובתי. שני שירים אלה מאז אותו ערב עדיין מהדהדים בזיכרוני.
מאידך, שמתי לב שאפילו כלב הזאב של בעלת הבית היה בין החוגגים: הוא לא הפסיק לכשכש בזנבו, כולם ליטפו אותו וכולם ביקשו להאכיל אותו, מצלחותיהם ממש. מספר פעמים אני עצמי גירשתי אותו מסביבות השולחן, כי ניסה לנבור במגשים הרבים שהיו ערוכים עליו — דבר שלא הפריע בהכרח למרבית החוגגים, כמו שזה הפריע לי. וכולם עמדו מסביב לשולחן, במעגל גדול, עם צלחות גדושות בידיהם.
ברגע מסוים שמתי לב שוולף, כלב הזאב הענק הזה בעל המבט החודר, נעלם לו במטבח, ומייד דלת המטבח נסגרה, לאחר שבעלת הבית רצה אחרי כלבה, לא הבנתי מדוע היא הייתה צריכה לרוץ, וגם לסגור את הדלת אחריה. אך בתוך המטבח התרחשו דברים שלא היינו אמורים לראות, ולכן הדלת נותרה סגורה. ונשמעו כל מיני פקודות וצרחות מפיה של בעלת הבית, ולפי הרעשים, הכלב לא היה בדיוק צייתן, ונראה שגרם לנזקים כלשהם.
לקח כמה דקות עד שסקרנותי באה על סיפוקה. הקינוח הופיע זמן מה לאחר מכן: עוגת שוקולד ענקית שמשום מה הופיעה מפורקת לחתיכות, לאו דווקא פרוסות אלא ריבועים ריבועים, על מגש מוזהב ומרשים מאוד בגודלו. מישהו, או מישהי הערימו במכוון חתיכות מהעוגה בערמה מרשימה על אותו מגש, מחוסר ברירה כנראה, כי לא הצליחו לפרוס את העוגה בצורה נאותה.
ולאחר שכולם התכבדו בכמה ריבועים מכובדים, כולם כנראה אהבו את עוגת השוקולד, שמתי לב שחותמו של וולף, הכלב החכם, היה מרוח בצבע חום, ומייד הבנתי מדוע העוגה הופיעה מפורקת לגורמים כאלה. הוא כנראה טרף חלקים מכובדים מאותה עוגה, למרות ששוקולד אינו דבר מומלץ לכלבים, ולכן היה צריך להסוות את ההתנפלות הזאת בצורה מתוחכמת, ומכאן ריבועי העוגה הרבים על אותו מגש.
החזרתי במקום, לפני שנגעתי בה, את המנה שלי למגש. ונשאלתי מדוע? פשוט, עניתי, שזה יותר מדי מתוק בשבילי, ושסוכר אינו מטיב עם בריאותי. אף אחד מהאורחים לא הבין שהכלב נקם את נקמתו באותה עוגה. ואולי היו יותר מדי בגילופין בשביל להבין, ואולי לא היה אכפת להם לחלוק עם וולף הכלב אותו קינוח. באשר לי, למדתי במרוצת השנים שלא כדאי לחלוק אותה צלחת עם חיות המחמד, ואפילו הנקיות והבריאות ביותר, מסיבות בריאותיות־רפואיות. לנו ולהם חיידקים שונים, ואין לערבב בין השניים!
אך הפתעת הערב הופיעה דווקא לאחר הקינוחים והקוניאק. בזמן שכולם עדיין ליקקו את תחתיות כוסותיהם, היו כאלה שהעדיפו ליקרים מתוקים על פני הקוניאק, וזה בנוסף לכמויות היין שכולם צרכו, פתאום הופיעה סטפני, בעלת הבית, בלבוש שקוף, אינטימי ומינימלי ביותר — התכוננה כנראה לרקוד ריקודי בטן — עם שקית מכותנה לבנה, שהחזיקה בידה הימנית כאילו מחזיקה באיזשהו חפץ קדוש.
היא הניחה בעדינות את השקית הלבנה על השולחן וניגשה למרכז הסלון. וחשבתי לי שריקודי בטן במסיבת גירושים, למה לא? אבל צריך גוף וצבע עור מתאימים לעניין. יש תנאים מגבילים, ולא כל אישה ראויה או מסוגלת לרקוד ריקודי בטן, למרות שבילדותי במרוקו ראיתי גברים מחופשים לנשים, רוקדים ריקודי בטן בכל מיני מופעים, ירידים וזירות ציבוריות. ידענו, כמובן, שאלה גברים, כי היו מחוסרי שדיים, ושדיים שופעים הם, לדעתי, מרכיב חיוני בריקודי הבטן, במיוחד בתקופתנו המודרנית! ולרוב לרקדניות הבטן בימינו אלה יש בדרך כלל חזה שופע וגוף די מרופד, לפחות במופעים שאנו רואים על מסכי הטלוויזיה.
אך היא התכוונה להשתולל מבלי להתחשב אם הדבר התאים לה אם לאו: היא הייתה אישה די רזה, ועורה לבן, שני נתונים שלא בדיוק מתאימים לרקדנית בטן. זה לא מנע ממנה להתחיל לנענע את גופה לכל הכיוונים. גם הייתה חסרה המוזיקה המתאימה לעניין. ולאחר זמן מה של ריקוד משתולל, סגנון שלא הולם כלל את ריקודי הבטן, היא הצהירה קבל עם ועדה שבשקית הלבנה שעל השולחן יש חומר שופרא דשופרא, והתכוונה, כמובן, לכבד את כולנו באותו גראס, על מנת לשפר עוד יותר את מצב רוחנו, כי כנראה שהאלכוהול לא הספיק לנו.
ואם כבר להתמסטל, למה לא בצורה כפולה ומכופלת? היו כאלה ששתיית השיכר לא הספיקה להם, ולכן היו זקוקים לאיזושהי תוספת כדי לגמור את הערב בצורה מכובדת יותר, דהיינו מסטולים לגמרי — חשבתי במיוחד על החזרה הביתה של כולם באמצע הלילה! הרי היה צריך לנהוג חזרה הביתה! — אז למה לא גם אלכוהול וגם גראס? ושאלתי את עצמי איך ייגמר אותו לילה מבורך, מאחר שנזכרתי שבעלת הבית עצמה הייתה אחראית לסמינר של יום המחרת, ושלא היה שום סיכוי שבעולם שהיא תוכל להעביר את אותו סמינר במצב שבו היא הייתה שרויה. ובעיניי זו הייתה בעיה קרדינלית כי המחויבות של כל אחד שהיה אחראי לסמינר הייתה כלפי כל המשתתפים, ואי לכך, בצורה זו או אחרת, הייתה פגיעה ביושרה של כולם!
אך סטפני הייתה בשלהּ, כנראה שהיא עברה מזמן את סף הגילופין, ויום המחרת לא הדאיג אותה במיוחד, ומאידך כולם היו צריכים להיות מוכנים לסמינר, כי כולם אמורים לתרום את חלקם לשיחה. ואז החלה לגלגל כמה ג'וינטים בזה אחר זה בתנועות ידיים זריזות מאוד בתוך ניירות דקים, על מנת שהכמות תספיק לכולם. המדע הזה היה זר לי לגמרי, אבל כנראה היא הייתה מיומנת מאוד לעניין. ובמרוצת השנים למדתי להכיר כל מיני מומחים לענייני חשיש, והתופעה הייתה שכיחה מאוד.
אני כאן פותח סוגריים על מנת לציין, להפתעתי הגמורה, שכאן בארץ התופעה הזאת עוד יותר שכיחה או לפחות הייתה יותר שכיחה בעבר, דהיינו בשנות השמונים, ואני מניח שהתופעה לא נעלמה מאז. אני מתכוון, בכל מיני חוגים חברתיים, למרות שהייתי היחיד שלא השתתף, ולו פעם אחת, באופן אקטיבי בחגיגות האלה. תמיד נותרתי הצופה מהצד, דבר שלא הקל עליי מבחינת אינטגרציה באותן קבוצות חברתיות. תמיד נתפסתי על ידי מי מהמשתתפים כאיזשהו נטע זר בגלל אי־השתתפותי, למרות הדיסקרטיות שהייתי מפגין במאורעות חברתיים כאלה.
באשר למסיבת הגירושים של סטפני, הסיגריות המגולגלות האלה עברו מיד ליד ומפה לפה במשך שעה מאוד ארוכה. כולם שאפו והתנשפו עם הג'וינטים בתנועה סיבובית, כי התרגיל חזר על עצמו ללא הרף. לאחר מספר לא מבוטל של סיבובים, שמתי לב שכולם היו לגמרי שפוכים אם לא רדומים, שהייתי אולי היחיד מכל אותו קהל מבורך שעמד על הרגליים בהכרה מלאה. זו הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה בחיי שהשתתפתי בטקס כזה.
זה היה שיעור מאלף עבורי: השלמתי עם העובדה שאינני מסוגל להתמסטל בשום אופן, ולכן מעולם לא חזרתי על אותו תרגיל. וזו אולי הסיבה שמעולם לא הצלחתי להשתכר. ההכרה פשוט לא נותנת לי לגלוש למצב של חוסר שליטה, ואולי אין לי לאן לברוח מהמציאות, הגם שלא פעם מצאתי את עצמי לגמרי שיכור מהאזנה למוזיקות מסוימות, כגון הווריאציות לגולדברג, מפרי עטו של באך, בביצועו של הגדול מכולם, הלא הוא גלן גולד הקנדי, ובמיוחד הוורסיה האיטית יותר של הווריאציות.
אני חייב לציין כאן שעמידותי בפני התמסטלות כלשהי או שכרות, או אפילו הרדמה, היא כמעט הגדרתית אצלי, וזאת לאורך השנים. לדוגמה, אני תמיד זקוק לשתי זריקות של חומר ההרדמה אצל רופא השיניים, זריקה אחת בלבד לא מספיקה לי, זה אומר שאני זקוק לכמות כפולה של החומר. ומאידך, מעולם לא הצלחתי, בשום צורה, להיכנס להיפנוזה למרות מוכנותי להשתתף בתהליך כזה. גופי מטבעו אינו נותן לי להגיע למצבי חצי תרדמה שכזאת, וזה עשרות שנים הפסקתי לנסות.
אך לא פעם קורה לי שאני עוזב את המציאות ונטמע לגמרי במוזיקה של גלן גולד, או בזו של הברזילאי הייטור ווילה־לובוס, ובמיוחד כששרה זמרת הסופרן — כמה מיצירותיו המכוננות, החשובות והמוכרות ביותר, כגון יער האמזונס או יצירת המופת הנקראת בהיאנאס ברזיליארס, שהוא כתב לזכרו של באך — בידו סייאו הדגולה, שקולה היה לא פחות משמימי, וכשקולה עולה לגבהים מדהימים, הוא גורם לי לצמרמורת בכל גופי. או יצירות הטנגו הקלאסי של אסטור פיאזולה. יצירות אלה עוזרות לי למחוק את כל הכיעור האופף אותנו מכל עבר. וכיעור יש הרבה מסביבנו, לצערי הרב! ומזל שיצירות כאלה קיימות, אחרת חיינו כאן היו בלתי נסבלים ואולי אפילו בלתי אפשריים.
מיותר לציין שבסמינר שלמחרת המסיבה המפוארת הזאת כולם, או כמעט כולם, ומבחינה זו, תמיד השתייכתי למיעוט, סבלו מהנגאובר עוצמתי, דהיינו צירי התפכחות קשים במיוחד, וראש החוג הבין עניין מייד. ולכן לא דרש מסטפני, שהייתה אמונה על הסמינר באותו יום, כפי שכבר ציינתי, לתת את ההרצאה השבועית. היא פשוט לא הייתה מסוגלת להעביר לנו רעיון כלשהו מאותו ספר של ג'ון ברג'ר על בעיית 'ההסתכלות'. הוגה זה, שהלך לעולמו לפני כמה שנים, חקר לעומק את תפקוד העין, דהיינו את עולם הראייה.
הוא הבהיר לכולנו שהעין אינה כלל ניטרלית, ולא יכולה להיות ניטרלית, באשר לאובייקטים שהיא בוחנת. בקיצור, לא ניתן לעולם להסתכל על דבר כלשהו בצורה ניטרלית, או מה שמכנים "בעין אובייקטיבית": לכל הסתכלות, באשר היא, מתלווים מרכיבים אידיאולוגיים רבים ומגוונים, ולכן העין רחוקה מאוד מלהיות אובייקטיבית. והאם בכלל אובייקטיביות היא דבר אפשרי?! אולי אם כולנו נהפך לרובוטים ביום מן הימים.
ברג'ר חיבר ספר מקדים, רוב רובו בנוי מתמונות, שידע הצלחה רבה במשך שנים רבות, ונהפך לסדרה טלוויזיונית של הבי־בי־סי, והכותרת של אותו ספר בתרגומי החופשי, דרכי ההסתכלות (Ways of Seeing). זכור לי במיוחד הפרק השלישי באותו ספר העוסק בסוגת ציור הערום והניתוח המופלא של ברג'ר על הז'אנר הזה. כך שהיה לי רקע די רחב בהשתתפותי באותו סמינר. ברג'ר השאיר מאחוריו יצירה ענפה מאוד, שכללה כמה סרטים בין היתר. בקיצור, יוצר פורה ביותר! לאחר הסמינר סטפני ניגשה אליי בזרועות פתוחות כדי להודות לי על התרומה שתרמתי לסמינר שהיה באחריותה, ולא חסכה במחמאות. "הצלת אותי," היא אמרה לי, "מקווה להחזיר לך מנה אחת אפיים בהזדמנות!"
שתי אנקדוטות די משעשעות עולות בזיכרוני כרגע הקשורות באותה עבודת מחקר של הדוקטורט, שידעה עדנה רבה בשנים העוקבות לאחר פרסומה. לא היו עדיין בסוף שנות השבעים הרבה מחשבים בשימוש, למרות שהיו כבר באוויר ניצנים של המכונות המופלאות האלה שישנו בתכלית השינוי את כיוון ההיסטוריה האנושית ברחבי תבל, כמה שנים מעטות לאחר מכן. אבל אז כולנו הדפסנו את עבודותינו על מכונות כתיבה או מכניות או חשמליות. הייתה לי מכונת כתיבה ענקית מבית אי־בי־אם, כדורית, יעילה מאוד, והבעיה היחידה הייתה, כמובן, בעיית הזיכרון, שתיפתר מעט זמן לאחר מכן עם השתלטות המחשב על העשייה האנושית.
לא היה לנו איפה לשמר את הטקסטים שהיינו מדפיסים באותה תקופה, ערב הכנסת המחשב לתוך חיינו, זולת בצורתן הפיזית המודפסת, דהיינו הגרסה על הנייר. ומי שאיבד את העבודה שלו, ולא הייתה לו גרסה מודפסת שלמה, היה בבעיה חמורה. כי עבודת השחזור הייתה קשה מאוד, ולפעמים בלתי אפשרית. היו כאלה שהחזיקו את הטיוטות שערכו בכתב ידם, הכוונה לאלה שכתבו ידנית, ובשלב שני הדפיסו את הטקסט במכונת כתיבה. לי לא הייתה אפשרות כזאת, מאחר שהדפסתי ישר את הטקסט על מכונת הכתיבה, מבלי לעשות שום טיוטה בכתב יד.
יתרה מזאת, משום מה, לא פעם עבודות המחקר נעלמו או יותר נכון נגנבו מבעליהן על ידי אותם גנבים מיומנים, שחיפשו ליהנות ממחקר שאחרים ערכו במשך שנים בזיעת אפם, מבלי להתיישב, הם עצמם, בספריות ולעבוד. בקיצור, ביקשו לחסוך לעצמם זמן ומאמץ. ומאחר שעלויות השכפול היו גבוהות, לא לכל אחד היו האמצעים להעתיק כל פרק חדש בעבודתו. לרוב, לכל אחד הייתה ורסיה אחת של עבודתו ששמר עליה מכל משמר.
אי לכך אימצתי לי מנהג על מנת להינצל מכל נזק, כי מצאתי את עצמי בתהליך של פרנויה ממש: ללכת לכל מקום עם עבודת המחקר שלי מתחת לזרועי. המחזה לא היה מלבב במיוחד, כי כל מקום, זה אומר כל מקום אפשרי בקמפוס, מאחר שלא היה שום טעם בהחבאת העבודה בחדרים או בתאים סגורים, כי לאותם גנבי תזות מיומנים לא היו שום מחסומים. והרי כבר התייחסתי בפרוטרוט לעניין הגנבות, שמהן סבלתי רבות כשהייתי נער, בחטיבת הביניים בפנימייה בטנג'יר שבמרוקו, בכרך השני של האוטוביוגרפיה הזאת שכותרתו רחשי סביבה.
זה היה דבר מוזר מאוד כשלעצמו, במיוחד כשהייתי צריך לגשת לשירותים, למשל, כי בזרועי השמאלית החזקתי נמרצות בעבודת המחקר שלי, ובימנית הייתי צריך לפתוח את רוכסן מכנסיי על מנת להשתין, וזה לא היה דבר קל עם יד אחת. לא פעם השפרצתי על מכנסיי, ולא פעם זכיתי להערות נוקבות ופוגעניות, ואפילו לצחוקים מצלצלים במיוחד, מאותם קליינטים שביקרו באותם שירותים: הייתי חרד כל הזמן שמא עבודתי תיגנב!
כי הגנבים ידעו היטב לאיזו עבודת דוקטורט לגשת, ורציתי לחסוך מעצמי את הטראומה הזאת. מה גם שהפרנויה הזאת התעצמה עוד יותר לקראת שלבי הסיום של העבודה, כך שיותר התקדמתי בכתיבה, יותר הייתי חרד לגורלה של אותה תזה. אך בסופו של דבר הכול בא על מקומו בשלום, ואותם גנבים מיומנים, הפעם, לא הצליחו איתי. כנראה שאז עלו בזיכרוני כל אותן הגנבות שנגנבתי בזמן שהייתי תלמיד בחטיבת הביניים בפנימייה בטנג'יר שבמרוקו, וכל הטראומות שידעתי בעקבותיהן, וכלל לא רציתי לחזור על אותן חוויות.
לאחר סיום כתיבת העבודה הייתי חייב לצלם כשמונה עותקים לטובתם של כל הפרופסורים שהיו אמורים לבחון אותי — באותו טקס המכונה "ההגנה" על התזה (thesis defense). לשם כך ניגשתי לספרייה בסוף שבוע אחד על מנת לשכפל את התזה. מצאתי לי מכונת שכפול מהירה, מרשימה בגודלה, מהמודלים החדישים ביותר, בפינה שקטה של הספרייה, והתחלתי במלאכת ההעתקה, כשאני, אחרי כל צילום, מפריד בין שמונת העותקים. כל צילום עלה חמישה סנטים, והצטיידתי בהרבה מטבעות כדי לשכפל את שמונת העותקים שלהם הייתי זקוק.
אלא מה? בכל פעם ששלשלתי מטבע למכונה, למשל מטבע של רבע דולר, וציפיתי לעודף, משום מה המכונה השתגעה והחזירה לי, בכל סיבוב, עודף מטורף. בקיצור, כמו אחת ממכונות ההימורים שבקזינו כלשהו, כשהמהמר לוחץ על הכפתור הנכון. כך שסיימתי את מלאכת ההעתקה עם קצת יותר מתשעים דולרים בכיסי, אומנם במטבעות מצלצלים, אך עדיין תשעים דולרים טבין ותקילין. זו הפעם היחידה בחיי שהפקתי תועלת ממכונת צילום. לרוב, המכונות האלה, לאורך השנים, בלעו יותר מטבעות ממה שהן היו צריכות. זו הייתה נקמתי באותן המכונות, הגם שלא ביוזמתי, אבל יד הגורל עוזרת לפעמים!
הפרופסורים המכובדים שהשתתפו באותו טקס הגנה על התזה, קרי, אלה שנבחרו לשפוט את איכותה של עבודת המחקר קיבלו עותק כל אחד, ומרביתם הגיבו בהלל ותשבחות למרות שאין אני כלל משוכנע שקראו בעיון את העבודה. קיבלתי, אם כן, את הדוחות לפני יום הבחינה. הבוחן החיצוני, טים רייס, שלא היה מחויב להיות נוכח בבחינה עצמה, עמד על כך שימתינו לו קצת כי היה עלול לאחר, על מנת שיופיע באותו טקס, מאחר שהיו לו הערות רבות על העבודה.
הוא היחיד ששלח דוח של כעשרה עמודי פוליו מרוכזים מאוד, וירד לפרטי פרטים, כולל הפיסוק לאורך כל העבודה, שמנתה כארבע מאות עמודים. בהתחלה הייתה לי סלידה מאותו דוח, כי זה איים על כל המאמצים שהשקעתי באותו מחקר, אך לאחר שיחה מבהירה עם ג'ורג', המנחה שלי, התברר שטים רייס היה אולי היחיד מבין שמונת הבוחנים שלקח את כל העניין ברצינות גמורה.
בקיצור, הודות להערותיו הרבות של טים רייס, הצלחתי לעבד מחדש את כל הטקסט, ולהכינו להוצאה לאור אצל מוציא לאור בריטי מהשורה הראשונה. ואותו ספר, כפי שכבר ציינתי, יצא בשתי מהדורות, הראשונה בריטית, והשנייה אמריקאית. נדהמתי מהעובדה שאותם מוציאים לאור לא ביקשו ממני אפילו לתרגם לאנגלית — הרי כל העבודה הייתה כתובה בשפה האנגלית — את כל הציטטות שציטטתי בשפה הצרפתית לאורך כל התזה.
ביום הבחינה שארכה כמה שעות טובות, היה לי דו־שיח, כמעט בלעדי עם טים רייס, הבוחן החיצוני, שנהפך עם הזמן לחבר קרוב. בסוף אותה בחינה החלטתי במקום זאת, לעשות פוסט־דוקטורט בהנחייתו של טים בשנה העוקבת, והוא נענה מיידית לבקשתי, ולשם כך, בהמלצותיהם של ג'ורג' ושל טים, קיבלתי סובסידיה רצינית מממשלת קוויבק על מנת להצטרף לאותו חוג שבראשו עמד טים. ובמקביל הוצע לי ללמד קורס בספרות עברית מודרנית, בשפה הצרפתית, במסגרת החוג ללימודי יהדות של אוניברסיטת מונטריאול, שגם הוא היה בשלבי הקמה.
החוג לספרות השוואתית באוניברסיטת מונטריאול, בדומה לחוג שבו למדתי באוניברסיטת מקגיל, היה חוג מאוד קטן שרק יחידי סגולה נקלטו במסגרתו, וצוות המרצים היה מרשים ביותר: לזכותו של כל אחד מהם עמדו ספרים רבים. משום מה, ברוב האוניברסיטאות בצפון אמריקה, החוגים לספרות השוואתית מעוגנים, ברוב המקרים, בפקולטות ללימודים מתקדמים, ומתברר שהם איכותיים ביותר. לשמחתי הרבה, יכולתי במסגרת אותו חוג לספרות השוואתית שבאוניברסיטת מונטריאול — שאוכלוסייתו הייתה מגוונת ביותר, וזה כלל כמה סטודנטים מאפריקה השחורה — להתחכך באקדמאים דוברי הצרפתית של מדינת קוויבק, אחרי הכול, השפה הצרפתית נותרה כעין שפת־אם עבורי.
באותה שנת 1981 שבה גם לימדתי וגם למדתי במסגרת הפוסט־דוקטורט באוניברסיטת מונטריאול, עברנו לגור בעיר שרברוק, שכבר אז הייתה העיר הגדולה של אזור במזרח קוויבק הנקרא "הקנטונים של המזרח" — אזור מרהיב ביופיו, הודות למיקומו במרחבים טבעיים מקסימים. כל הטבע באותו אזור עשיר ומגוון ביותר, ובקרבו עיירות קטנות חלומיות. אני נזכר באחת מהעיירות האלה בשם "האטליי הצפונית", (North Hatley) שם אנגלי מובהק. עיירה שנמנית על אותן העיירות הנמצאות בגן עדן, אם דבר כזה קיים. בת זוגי דאז קיבלה משרה נאותה במחלקה לחינוך באוניברסיטת שרברוק, וחשבנו אז שמקום שקט ייטיב עימנו, ובמיוחד עם שני הילדים שלנו, על כן עזבנו ללא היסוס את העיר הגדולה.
רכשנו אז בית גדול במיוחד, משום שהמחירים היו מאוד סבירים — וכשעזבנו את המקום, כמה שנים לאחר מכן, הבית נמכר לעמותה שהפכה אותו לדיור מוגן עבור פנסיונרים, כי הצליחו לחלק אותו למספר לא מבוטל של חדרים עצמאיים — ברחוב מאוד שקט, והתחלנו להסתגל לחיים בעיר קטנה, עיר שמנתה עשרות אלפי תושבים, אם כן, לא קטנה כל כך. האוניברסיטה הייתה הלב הפועם של אותה עיירה, שם התרכזה רוב הפעילות התרבותית־אזרחית.
היה שם גם בית קולנוע שהעביר סרטים קלסיים, אך מדי פעם גם סרטי קונג פו, והיה אפשר להיכנס לכל סרט ברגע שבא לך, כי גלגול הסרטים נעשה ללא הפסקה, המכונה עבדה ללא לאות באופן מעגלי במשך כל היום, החל מהשעה שתים עשרה בצהריים. כך שביקור בקולנוע היה יכול להיעשות ברוב שעות היממה ללא שום מגבלה. ופלא פלאים האולם הזה היה תמיד מלא בקהל צופים: כל מי שביקש במשך היום לעשות אתנחתא מעיסוקיו היה מגיע לאותו בית קולנוע.
זכור לי שפעם רצינו לראות את הסרט הדוור מצלצל פעמיים עם ג'ק ניקולסון, והגענו די מוקדם, אז נכנסנו לאולם והתיישבנו לצפות בסרט קונג פו עשוי לפי המתכון הקלסי: שתי קבוצות, הרעים והטובים. ובחלק הראשון של הסרט, אני משער, מאחר שפספסנו את חלקו הראשון, הטובים נוחלים תבוסה מרה, אך נותר מנהיג הטובים שעמד על המשמר וחזר לאימונים מפרכים, למרות פציעותיו הרבות שנחל בקרבות האינסופיים עם קבוצת הרעים.
לאחר תקופת מה, עקב אותם אימונים מפרכים, הוא היה מסוגל לעשות שני חורים בגזע של עץ עבה במיוחד עם שתיים מאצבעותיו, כל כך חזק הוא נעשה. ואחת הטכניקות לטיפול בידיו הפצועות הייתה להשרות אותן באופן תדיר בקערה של מים מעל לגבול הרתיחה: זה היה אמור לחזק אותן. ולבסוף, כמובן, הוא מחזיר עטרה ליושנה ומביס את מנהיג הרעים עם כוחותיו העל אנושיים. בשתי אצבעותיו הוא מצליח לחורר את שתי ידיו של אויבו המושבע. בקיצור, סרט מטופש לחלוטין, ללא כל היגיון אנושי מינימלי. אבל מי מחפש היגיון ביצירות אפסיות כאלה?
לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוקים מצלצלים עם הרבה הנאה. ומה שהדהים אותי מעל לכול, יותר מהסרט עצמו, היה קהל הצופים האסייתי, סינים ובמיוחד קוריאנים, והרבה סטודנטים בהם, אינטלקטואלים לכאורה, שישב בפה פעור, מלא רצינות, ושצפה באותו סרט כאילו הוא משקף ממש את המציאות, כאילו זו נבואה המתגשמת מול עיניהם. כל המבטים האסייתיים התמקדו בי, בשנאה תהומית ממש, כאילו חיללתי את קודש הקודשים שלהם.
זה הוסיף נדבך לתפיסת עולמי באשר למניפולציה התרבותית שסובלים ממנה מרבית בני האדם בחברות המערביות, ובמיוחד בעולם השלישי, ובמקרה זה האסייתי, ששם המניפולציה של ההמונים משולחת כל רסן. הייתי חושב שסרטים מטופשים כאלה אינם צריכים להגיע לבתי הקולנוע בדמוקרטיות המערביות, אך מסתבר שהם מאוד רווחיים, ויש קהל רב המעוניין בהם. ולרוב, קהל צופים אסייתי. זה אומר משהו על הפער האידיאולוגי בין האוכלוסיות השונות.
איני מסוגל להתאפק, מצפונית, אני מחויב להרחיב קמעה את היריעה, כי לפני שנים מעטות בלבד הסתיימו משחקי המונדיאל, והקטרים עשו רעש גדול ופרסומות למכביר מהצלחת משחקי המונדיאל. מחזה מבעית כשלעצמו, בהתחשב בעובדה שאלפי בני אדם, מדובר במינימום ששת אלפים וחמש מאות בני אדם, לפי כל המאמרים התיעודיים של מספר עיתונאים לא מבוטל, עבדים מיובאים, שקיפחו את חייהם למען הצלחת המונדיאל.
עבדים שלא הייתה להם שום ברירה אלא לבנות את אותם מגרשים לפרנסתם, בתנאים לא תנאים, ושקיפחו את חייהם על מנת להקים את אותם מגרשים מפוארים, ושלא הוזכרו אפילו ברמיזה אחת לא על ידי המארגנים, הקטרים המכובדים, ואפילו לא על ידי שחקני הקבוצות עצמן: אחרי הכול, הם באים מאותו עולם שלישי, ואי לכך לחייהם אין שום ערך! ששת אלפים וחמש מאות קורבנות כדי להקים את אותם מגרשי כדורגל ששימושם לרוב חד־פעמי!
שלא לדבר על השחיתות הכרוכה בכל העניין, כי אין לי שום ספק שהקטרים שאירחו את המונדיאל שילמו כסף טוב לכל מאן דבעי על מנת לזכות באירוח אותו מונדיאל בארצם. סגידה של ממש ראיתי על פניהם של מרבית העיתונאים, כולל אצלנו כאן, שכיסו את המאורע "החשוב" הזה. זהו הסם שמגישים להמונים: הייתי מסכים לאותו סם, לו הייתי בטוח שההמונים נהפכים לספורטאים, דהיינו משפרים את מצבם הגופני על מנת לחיות יותר טוב.
כולנו זקוקים למסי, כי הוא המשיח הבא! ובאמת שמו בלועזית, לפחות בצרפתית, הוא משיח! אלה גיבורי התרבות האמיתיים שכולנו אמורים להזדהות איתם! וההזדהות הזאת לא פעם עולה בחיי אדם באותם מגרשים ממש. זכור לי שבברזיל עצמה, בתקופתו של פלה הגדול, היו רציחות והתאבדויות בעקבות משחקי הכדורגל. ועוד דוגמה מאלפת שאיני מסוגל לפסוח מעליה: לפני כעשרים שנה, הייתי בביקור במונטריאול, וביום שבת אחד, לפנות ערב, במרכז העיר, יצאתי מבית המלון לטיול קצר ברחובותיה הססגוניים של מונטריאול. ומה אני רואה לנגד עיניי? שיירה של אוטובוסים מלאים שוטרים, וכולם מצוידים באלות מרשימות ומגינים ענקיים.
הייתי מאוד סקרן כי לא הבנתי מה פשר העניין. ניגשתי לשוטר אחד ושאלתי אותו: למה כל כך הרבה שוטרים במקום כה מרוכז? ודווקא בלב ליבה של העיר? ואז הוא עונה לי בחיוך רחב: "אדוני, אתה כנראה תייר, ולא ער לדינמיקה החברתית שלנו. משחק ההוקי הולך להסתיים, ואנו מצפים להרבה אלימות, הרבה סכינים יש לאוהדי שתי הקבוצות. וצריך לנטרל את כל האלימות הזאת בטרם נאבד שליטה על המצב!"
זהו מחיר המניפולציה התרבותית הזאת: אלימות לשמה, וקיפוח חיים ללא צורך! זה כנראה משרת את הפוליטיקאים ואת אותם קפיטליסטים שמנים המממנים את אותן קבוצות. וכשמדברים על ספורט ועל קבוצות ספורט בערוצי הטלוויזיה השונים איפה שלא יהיה בעולם הרחב, לעולם לא מזכירים בשום צורה את האינטרסים הקפיטליסטיים שיש מאחורי זה, כאילו כל הספורט הזה מתקיים בוואקום. הממון תמיד דיסקרטי ואינו מבקש תשומת לב מפחד שיבחינו בכיעורו. ומי רוצה בכלל לעורר את ההכרה של ההמונים?
אני חוזר לסביבת שרברוק: את ההנאות האמיתיות מצאנו בטיולינו הרבים בטבע בסופי השבוע. כל הסביבה הייתה מאוד ציורית, במיוחד באביב ובסתיו, כולל השבילים והדרכים שהובילו לאותם אתרים טבעיים. לא רחוק משרברוק היה אגם מרהיב בשם "מסוויפי לייק" — הרבה פיקניקים ערכנו, ולא פעם הקמנו אוהל בסביבת אותו אגם שמימיו היו צלולים ביותר, אולי בגלל השלגים הרבים שנמסו לתוכו בעונת האביב.
אני נזכר שרכשתי את כל הציוד הדרוש לשם הקמת האוהל בסביבה המרהיבה הזאת. המים היו כל כך צלולים שיכולת לראות במו עיניך את הדגים שעמדת לדוג בחכתך. ודגים בשפע יש במרבית האגמים הקנדיים, אולי בגלל שהטבע עדיין איתן ברוב מרחבי קנדה. וזאת בניגוד למה שקורה במדינת ניו יורק, למשל, וגם על הגבול המשותף בין שתי המדינות, עקב אותם גשמים מזהמים, שמקורם מעבר לגבול בארצות הברית, שיורדים באזור ומחסלים את מרבית הדגה במספר אגמים.
מסוויפי הוא, כמובן, השם האינדיאני המקורי, והרבה שמות של מקומות ברחבי קנדה עדיין נושאים את שמם האינדיאני המקורי. זה איכשהו מצדיק את כל התביעות המשפטיות של האינדיאנים נגד הממשל הפדרלי הקנדי באשר לבעלות על אותן אדמות. הרי למען האמת, הם היו בעלי הבית המקוריים על כל המרחבים האלה, הרבה לפני שהופיע האדם הלבן על אדמותיהם.
אדמות שהאדם הלבן לקח מהם בכוח הזרוע. כשאני חושב על סוגת הסרטים שהאדם הלבן יצר בממלכת הוליווד המפוארת על מנת לתאר את האינדיאני בכל כיעורו, אותם מערבונים שעשו מהאינדיאני מפלצת של ממש, קשה לראות מאיפה תבוא הישועה. אומנם יש חשיבה מחודשת על העניין בסרטים שנעשו לאחרונה, על מנת לתקן את התפיסה ההיסטורית, המעוותת לחלוטין, שהלכה והתפתחה בעקבות המערבון הקלסי, שלא השאיר שום ספק באשר למפלצתיות של האינדיאנים.
בסרט רוקד עם זאבים, אומנם מ־1990, אך מבשר משהו חדש לגמרי, יש שני סוגי אינדיאנים: המפלצתיים המכוערים, גלוחי הראש הששים אלי קרב, מצד אחד, והאינדיאנים הטובים, חבריו ובני שיחו של הגיבור, דונבר. אלה אינם גלוחי ראש ואינם מכוערים, ויש אפילו ממד אסתטי לבגדיהם. זוהי, לעניות דעתי, רק התחלה של שינוי בתפיסת האינדיאני על ידי האדם הלבן. אומרים לנו, לראשונה: יש טובים ויש רעים בקרביהם, כמו שיש לבנים טובים ולבנים רעים. ובסרט מדגימים לנו נציגים מארבע הקבוצות האלה בצורה די משכנעת. זה כמובן אינו שונה מקונטקסט פוסט־קולוניאלי בכל פינה אחרת מסביב לפלנטה.
מחויבים אנו להבין שלאינדיאנים לא הייתה אותה אידיאולוגיה של שייכות על הקרקע שהאדם הלבן פיתח בתרבותו, ולכן נתנו ללבנים שהופיעו לנהל את חייהם כראות עיניהם, איפה שבא להם, ואדמות היו בשפע. הם עצמם החליפו מיקום לאחר שהיו מנצלים את כל המשאבים שהיו באותה פיסת אדמה שחיו עליה לתקופת מה ועברו לחיות על אדמה אחרת, בתולית, שאפשרה להם לשרוד שוב לתקופת מה, וחוזר חלילה.
אך מאז הם ממשיכים בהרבה מאמצים לתקן את העוולות ההיסטוריות שנגרמו להם על ידי הקולוניזציה של האדם הלבן. ואל לנו לשכוח שהקולוניזציה הזאת בצפון אמריקה (וגם בדרומה) התחילה מוקדם מאוד היסטורית, בשונה מהקולוניזציות של צפון אפריקה והמזרח התיכון שהתהוו לרוב במשך המאה התשע עשרה וגלשו לתוך המאה העשרים.
באשר לחיינו בעיר שרברוק, הצטרפנו לקהילה יהודית די קטנה, שמנתה אולי שלושה מניינים מכל הסביבה, ובמיוחד יהודים שחיו במחוזות כפריים, הן קנדים הן אמריקאים, כי הגבול עם ארצות הברית די קרוב למקום. חלק נכבד מאותה קהילה כפרית קטנה היו ילדיהם או צאצאיהם של יהודים כפריים שבאו ממזרח אירופה במשך המאה התשע עשרה. סיפרו לי על ראש מועצה אזורית, יהודי בשם רודי, שהיה ברשותו ספר תורה עם ארון קודש בחווה שלו, שרידים, כנראה, מאותה יהדות מוקדמת שהגיעה לקנדה באותו זמן והתיישבה לה באזור החקלאי הזה, בסמוך לתחילת המאה העשרים.
מאידך, העיירה שרברוק עצמה קלטה הרבה יהודים שעלו מאירופה המזרחית כבר בשלהי המאה התשע עשרה. ולא פעם התאספנו כולנו בבית הכנסת המפואר של העיירה על מנת לחגוג את חגי תשרי או חנוכה או סתם אספה כללית של כל החברים. בית כנסת זה היה שריד מתקופת הזוהר של העיירה הזאת שמנתה הרבה יהודים לפני או בסמוך לתחילת המאה העשרים, ועד כמה שידוע לי, לאחר הדעיכה של הקהילה הקטנה שהשתייכנו אליה, בית הכנסת הזה נמכר לקהילה נוצרית ונהפך לסוג של כנסייה. כך שלא נותר שום זכר מעברה המפואר של אותה קהילה יהודית, למרות שיש עדיין מספר יהודים שחיים באותה סביבה, אבל עד כמה שידוע לי, הם אינם מאורגנים בשום צורה קהילתית.
בתוך הקהילה הקטנה הזאת התחברנו לזוג מקסים, שנהפכו עם הזמן לחברים אינטימיים של ממש, זוג מעורב מוצלח ביותר. הוא היה פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת שרברוק, ישראלי לשעבר, שהתאכזב קשות מחייו פה בארץ ושהחליט לעזוב את הכול, כולל אישה וילדים (שבהם המשיך לתמוך שנים על גבי שנים) והתחיל בחיים חדשים בצפון אמריקה. והיא אמריקאית שחורה שידעה פרק או שניים ביהדות מאחר שהיא גדלה באזורים החרדיים של ברוקלין, כך שהכירה יהודים מקרוב.
מה שהדהים אותי אצל בן (בנימין) היה כושר ההסתגלות שלו לשפה ולתרבות חדשות לגמרי עבורו. ובזמנו לא הכרתי כלל ישראלים שנהפכו לפרופסורים באוניברסיטה קנדית כלשהי ולימדו בצרפתית רהוטה, ועוד איזו צרפתית! צרפתית־קוויבקית טהורה, שלי עצמי היו קשיים להסתגל אליה. סנדרה, אשתו של בן, הייתה אשת ספרות בקיאה בספרות העולם. היא גם החזיקה בחנות ספרים באיזשהו מרכז קניות.
זכור לי שמסרתי לה טקסטים שכתבתי והערותיה הקולעות עזרו לי לתקן ולשפר את אותם טקסטים, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון. הצטערתי שהיינו צריכים לעזוב מאחורינו את סנדרה ובן, ואת הבת הקטנה המקסימה שלהם, כי חברים כאלה לא מוצאים בכל מקום. נשארנו בקשר איתם ואף זכורים לי ביקורים שערכנו אצלם שנים לאחר שעזבנו את המקום. הם תמיד היו מסבירי פנים, ואני מניח שהם עדיין חיים במקום, למרות שהבת שלהם חזרה לארצות הברית.
עברנו שנתיים יפות במיוחד בשרברוק, והממסד היהודי של מונטריאול דאז דאג לשלוח לנו שליח ציבור שינחה אותנו בתפילות של ראש השנה וכיפור. ואני, שלא הייתי יהודי דתי כלל, מצאתי את עצמי עוזר לאותו שליח ציבור בתפילות על מנת למלא איזשהו תפקיד ולתרום את תרומתי לקהילה. אלו בסך הכול היו חיי הקהילה היהודית, רופפים ביותר, מאחר שהייתה בדעיכה מתמדת מאז סוף המאה התשע עשרה, כשהאוכלוסייה היהודית העדיפה לעקור למונטריאול, העיר הגדולה, בגלל ההזדמנויות הכלכליות הרבות.
בזמן ששהינו בשרברוק היו לנו חיי קהילה מסוג אחר: היינו חברים, קיווינו להיות פעילים בתוך האוכלוסייה הכללית הרחבה. הצטרפנו לקואופרטיב, חנות ענקית של דברי מזון למיניהם, ששירתה את כל חבריה, והתוצרת נמכרה במחירי עלות בנוסף לחמישה עשר אחוזים, שהיו מיועדים לתפעולו של הקואופרטיב. על כל חבר היו מספר מטלות, פעם בחודש, ובין היתר, סידורם ותצוגתם של כל המוצרים, פירות, ירקות, קטניות, דברי מאפה, משקאות וכדומה, על המדפים.
היינו אמורים להיות נוכחים כמה שעות במקום, אחת לחודש, על מנת למלא את חובתנו כחברים בקואופרטיב. מעט מאוד עובדים הועסקו בשכר במקום, כמעט כל העבודה הייתה מוטלת על החברים עצמם. והיה סידור עבודה שכולם כיבדו: כולם ידעו מראש מתי עליהם להופיע לעבודה. אידיאולוגית הזדהינו עם הפרויקט לא רק מחמת החיסכון הכספי, אלא העובדה שזה תרם לאינטגרציה של החברים ושייך אותם לאותה קהילה, קסמה לנו במיוחד.
נוסף לכך היה פרויקט שיתופי שרצינו להריץ לטובת כל החברים. לכל חבר היה אמור להיות תיק שבתוכו נקודות הזכות שיוענקו לו בגין מקצועו, לפי מפתח שהעריך נכונה את שעת העבודה של כל מקצוע. כך שכל חבר ישרת כל חבר אחר לפי מקצועו, בלי ששום מזומנים יוחלפו ביניהם — פרויקט חברתי, אם כן, בעל ערך כלכלי ואידיאולוגי עצומים, אלא שרשויות המיסים הממשלתיות התנגדו בתוקף לעניין.
וההתנגדות הממשלתית לעניין נבעה מכך שפעילות כלכלית כזאת הייתה בוודאי גורמת לירידה משמעותית בהכנסותיה של המדינה. והפחד העיקרי היה שהרעיון יופץ לתוך קהילות אחרות, ואז זה יפגע עוד יותר בהכנסותיה של המדינה. בקיצור זה נדחה על הסף מחמת הסיכון שהיה טמון באותו רעיון. ועד כמה שידוע לי, לאחר זמן מה גם הקואופרטיב של דברי המזון נסגר לאחר שעזבנו את המקום, מאותה סיבה.
הזיכרון החי ביותר שנותר לי מאותה תקופה שהיינו חברים בפרויקט השיתופי הזה, הוא סוג של לחמנייה עשויה קמח מלא ממחמצת, עם אגוזים, צימוקים ותמרים וכל מיני מרכיבים טבעיים, כגון שומשום וזירעוני פשתן, מזינה ביותר, ששקלה מינימום מאתיים וחמישים גרם, בקיצור, פיצוץ תזונתי אמיתי. הייתי מחכה לשני ילדיי הקטנים בסביבות ארבע אחרי הצהריים, לאחר שסיימו את חוגיהם, שאותו אוטובוס צהוב יוריד אותם בפתח הבית.
משום מה, בסוף היום הם היו תמיד רעבים בטירוף, כאילו צמו כל היום, למרות שהיינו שולחים אותם בבוקר עם אותן קופסאות מזון מפלסטיק קשיח מלאות כל טוב. הייתי מחכה להם, אם כן, בדלת הכניסה וישר תוחב לתוך פיותיהם את שתי הלחמניות האלה, וזה היה מספק את רעבונם במקום ומרגיע אותם. לא היה להם אפילו רגע אחד כדי לספר לי מה עשו באותו יום בבית הספר, כל כך היו עסוקים עם אותה לחמנייה מופלאה.
באותה שנת 1981 נהגתי לנסוע ברכבת — מפאת המרחק בין שרברוק למונטריאול של כמאה ושבעים קילומטרים, שלא היה לי נוח במיוחד לכסות אותו ברכבי הפרטי, מה גם שיכולתי להתרווח לי ברכבת ולעבוד במשך כל הנסיעה — אם כן, לאוניברסיטה במונטריאול פעמיים בשבוע, על מנת לתת את השיעור השבועי בספרות עברית וגם להשתתף בסמינר של טים רייס. ובמקרה, לגמרי במקרה, כשביקרתי במשרדי החוג ללימודי יהדות, התוודעתי לפרופסור אורח מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב.
הוא לא היה אורח של החוג ללימודי יהדות מאחר שכל מה שנגע לספרות עברית וללימודי יהדות לא היה כלל בהתמחותו. הוא היה ידיד קרוב של ראשת אותו חוג, ובמקרה לגמרי הוא בא לבקר אותה, וגם במקרה עברתי שם באותו יום. אני כאן עומד על יד המקרה שהביאה אותי בחזרה לארץ, כי אותו פרופסור אורח תרם רבות לחזרתי. עשינו היכרות והזמנתי אותו לבקר בביתי בשרברוק. המקום מצא מאוד חן בעיניו, עשינו טיול קצר בסביבה והוא היה רגיש למראות הטבעיים. זה היה בעונת הסתיו והוא התרשם מאוד מהצבעים המרהיבים שבטבע.
אותו פרופסור אורח מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב נהנה מאוד מהשהייה במחיצתנו, ובמיוחד מהסאונה, ואפילו שאל אותי על הבריכה שלא הייתה קיימת בביתי. הוא, לצערי הרב, נפטר כאן בארץ בטרם עת, שנים מעטות לאחר שהגעתי לאוניברסיטת חיפה, לאחר שהוא עצמו הקדים אותי ועבר לחיפה. בזמנו המעבר בין שני המוסדות האלה, אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת חיפה, היה כמעט דבר שבשגרה, ומספר לא מבוטל של קולגות מאוניברסיטת הנגב, מאותו חוג עצמו לשפות וספרויות זרות, עברו לאוניברסיטת חיפה. בזמנו הייתה כעין תחרות בין שני המוסדות מי יקלוט יותר חוקרים מוצלחים במיוחד.
אותו פרופסור אורח במונטריאול שאליו אני מתייחס נפטר כאן בארץ, אם כן, בטרם עת, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, מנוחתו עדן, היה הזרז שהחזיר אותי לארץ, כי התכוונתי לעבור תקופת מה נוספת בצפון אמריקה, מה גם שהתחלתי להתעניין במשרות האקדמיות שהיו פנויות בסביבה, ואפילו מעבר לגבולות קנדה עצמה. זכורות לי היטב נסיבות מותו הטרגי. אשתו הישראלית ובנו היו בצרפת בביקור משפחתי כשהוא מצא את מותו מהתקף לב פתאומי בפתח ביתו. הוא התמוטט במקום מול דלת ביתו, ונותר שם לתקופת מה עד שהמשטרה התוודעה לעניין.
אך מה שהפתיע אותי במיוחד הוא שנקבר בחלקה מיוחדת בבית הקברות של קיבוץ נווה־ים, חלקה המיועדת ללא יהודים. אימו, כנראה, לא הייתה יהודייה. אותה קבורה ריגשה אותי עד מאוד מאחר שגיטרות הופיעו במקום והחברים והחברות שרו כל מיני שירים צרפתיים לזכרו של אותו חבר. הוא היה מומחה לא רק לענייני ספרות, אלא גם להיסטוריה של האומנות המודרנית, ובמיוחד של המאה העשרים, בקיצור, אינטלקטואל רב אשכולות!
זכור לי מאותה תקופה של תחילת שנות השמונים, ריאיון עם אחד האחראים לחינוך המורים בקרב האינדיאנים הקנדיים, הכוונה לשבט ה"כרי", שבט גדול מאוד, מפוזר על פני שטחים עצומים בצפון קנדה, שלהם משרד חינוך עצמאי שאינו כפוף לממשל הקנדי המרכזי. והמעבר ממרכז אוכלוסין אחד לשני של אותו שבט נעשה במטוסים קטנים. הרעיון לעבוד עם אינדיאנים — תמיד האחר באשר הוא, ותרבותו השונה משלי, משכו אותי — והצד ההרפתקני שבעניין קסמו לי במיוחד. ואם לא הייתי בעל משפחה, אין לי שום ספק שהייתי נענה להצעתו של אותו פרופסור ממוצא בריטי שעמד בראש אותו משרד חינוך.
נדהמתי לפגוש במשרדו את אחד המרצים, אפריקאי שחור שללא שום ספק עבר מטמפרטורה של פלוס ארבעים באפריקה לטמפרטורה של מינוס ארבעים ואף יותר בערבות המושלגות של קנדה. וחשבתי לי שאם האדם הזה מסוגל לעבור מאקלים חם במיוחד לאקלים קר במיוחד, אז גם אני מסוגל. אך עם השאלות הנוקבות ששאלתי, מאחר ולא ידעתי כלום על תנאי החיים בצפון הרחוק, מימוש הפרויקט הזה התרחק ממני יותר ויותר.
לדוגמה: רציתי לדעת מה אוכלים במקום כזה מרוחק, שלא היו בו שום חקלאות ושום גידולים, לפחות באותה תקופה. הרי אינני אינדיאני ואורח החיים שלי, ובמיוחד, המזונות שאני צורך שונים משלהם בתכלית השינוי. נאמר לי שבקיץ אין שום בעיה ואספקה טרייה מגיעה יומיום בספינות לכל המחוזות. אך בחורף צורכים במיוחד בשרים של חיות שהם צדים, יחד עם קופסאות שימורים. דהיינו, שאין אספקה טרייה כשהכול נהפך לקרח. בחורף, אם כן, היה צריך לאמץ את צורת החיים האינדיאנית, לפחות ביחס לכל המזונות שהיינו אמורים לצרוך. לא ראיתי איך אפשר לגדל שני ילדים עם אותה דיאטה ובאותם תנאים.
גם זכורה לי במיוחד המשכורת שהייתה גבוהה מאוד. אם זיכרוני עומד לי, היה מדובר בסכום מפתה מאוד של כמאה אלף דולרים קנדיים בשנה, ומדובר באותן שנים שהייתה כמעט חפיפה מוחלטת בין המטבע הקנדי למטבע האמריקאי. ואותו מנהל ציין בפניי את גובה המשכורת מספר פעמים — כנראה שהוא היה מעוניין מאוד לקלוט אותי בקרב הצוות החינוכי שלו — כאילו הכסף היה הסיבה העיקרית שבחרתי לבוא לאותו ריאיון.
והמשיך בשכנועו ואמר לי שאין לנו מה לעשות עם הכסף שאנו מרוויחים, כי אין איפה לקנות שום דבר, מאחר ואין מרכזי קניות באותם מרחבים. נותר לנו אלא לאגור את אותן משכורות כמעט בשלמותן, בקיצור, אחרי כמה שנים טובות באותה סביבה חינוכית, פשוט מתעשרים. ומי לא ירצה להתעשר?! והיה מדובר בשתי משכורות, שלי ושל אשתי, שגם אותה היו מעוניינים מאוד לקלוט.
המסמר האחרון בארון הקבורה של אותה משרה מפתה במיוחד היה בעיית התחבורה. כפי שציינתי באשר לתחבורה, המרחבים עצומים והתנועה ממקום למקום נעשית במטוסים זעירים. ובמקרה לגמרי, באותו שבוע ממש קראתי סיפור מצמרר, באחד העיתונים, על מטוס זעיר שנעלם ביערות העד שבצפון, וחיפשו אותו ימים על גבי ימים ולא מצאו אותו. הוא פשוט התרסק ביער בין העצים הגבוהים ונטמע לתוך השלגים, ולא הייתה שום אפשרות לאתר אותו, ולקח זמן רב עד שהתבייתו על אותו אזור איפה שהתרסק.
הטרגדיה האמיתית התחוללה בתוך המטוס עצמו. הטייס היה מלווה בבנו הקטן, שנספה מייד אחרי ההתרסקות. נותרה איתו חמותו שהייתה פצועה מאוד קשה. בקיצור, לאחר כמה ימים גם היא נפטרה, והוא החזיק כשבוע ימים ללא מזון בקור המקפיא, אך לבסוף לא נותרה לו שום ברירה אלא לבתר חלקים מגופתה ולאכול אותם על מנת לשרוד. בדמיון הפרוע שלי, לא רציתי להיות בשום פנים ואופן במקומו של אותו טייס. ראיתי את עצמי כבר מתרסק בין העצים הגבוהים מכוסי השלגים, ולשם בוודאי לא רציתי להגיע.
אני חוזר לאותו מרצה אורח מאוניברסיטת בן גוריון — אדם מיוחד במינו — באותו ביקור בביתי, הוא אמר לי שמחפשים מועמדים כמוני למשרות בפקולטות למדעי הרוח במיוחד כמעט בכל האוניברסיטאות הישראליות, מועמדים ששולטים בכמה שפות וגם בתאוריות מודרניות של הטקסט. אוניברסיטת בן גוריון, שהוא נמנה על הסגל שלה בזמנו, ללא ספק, תוכל לקלוט אותי בפקולטה למדעי הרוח. כל זאת הוא אמר כבדרך אגב. ובכלל, הוא הוסיף, "אומנם הטבע כאן מרהיב, אבל כמה שנים תחזיק מעמד בקור המקפיא שיש כאן בעונת החורף?"
הסכמתי איתו, וציינתי בפניו שלא הייתה לי שום כוונה להזדקן בקנדה מאותה סיבה: האקלים. החורפים, כמה שהיו יפים, היו קשים מנשוא עבור אדם כמוני שנולד בצפון אפריקה. כמובן, מאז, עקב שינויי האקלים הדרסטיים שמתחוללים ברחבי הפלנטה, החורפים הקנדיים נעשו הרבה פחות קרים, ובהחלט יותר סבילים. לא הכרתי אז את החוף המערבי של קנדה, שאגלה עשרות שנים לאחר מכן.
העיר ונקובר, פנינת קנדה המערבית, לא קרה במיוחד, אך עונת הגשמים נמשכת בה כמעט כל השנה. ידיד טוב שלי, ארכיטקט ואומן, אפילו הגה את רעיון המטרייה המלווה במכשיר רדיו אינטגרלי על מנת לגוון את השעמום של הגשם היורד ללא הפוגה. והוספתי וציינתי בפני אותו מרצה אורח, כדי לתמוך בטיעונו בקשר לאקלים הקשה, שבמקרה הייתי מתעניין נמרצות, לאחרונה, באיזושהי משרה במקום מקסים במיוחד, הלא היא אוניברסיטת האוקיינוס השקט הדרומי, (The University of the South Pacific), הממוקמת בסובה שבפיג'י. "בא לי, אמרתי לו, לתת את הרצאותיי במכנסיים קצרים." זהו חלום שבוודאי ישכיח לי את החורפים הקשים מנשוא של קנדה.
והוא רמז לי שגם באוניברסיטת הנגב הדבר ניתן למימוש — והיו מרצים כאלה שלימדו במכנסיים קצרים, במיוחד בסמסטר האביב — בגלל המיקום המדברי והחום. בסוף אותה שיחה שכנע אותי, בכל זאת, למסור לו עותק מקורות חיי, והוא המשיך ואמר לי: "מה אתה מפסיד? אם במקרה יציעו לך משרה כלשהי בארץ, תוכל תמיד לוותר עליה ולהמשיך בדרכך לאוקיינוס השקט, אם אתה רוצה בכך," וזאת בבדיחותה.
בסיכומו של דבר, כחודש לאחר שהוא חזר ארצה קיבלתי חוזה מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב להצטרף לחוג לשפות וספרויות זרות. תמיד נמשכתי למסגרות חדשות, אולי בגלל הפוטנציאל הטמון בהן. ואז אוניברסיטת בן גוריון הייתה בשלבי הקמתה, וחשבתי לי שאולי זה יתאים לי, מאחר שתכננתי לחזור ארצה לאחר שהייה של כמה שנים נוספות במדינות אחרות בעולם הרחב. אבל אותו חוזה שקיבלתי זירז את החלטתי לחזור בטרם עת, והפתרון שמצאתי על מנת לספק את יצר הנדידה שלי הוא להסתובב בעולם הרחב או בין שני הסמסטרים או בקיץ, ותמיד במסגרות של כנסים בינלאומיים, שאפשרו לי להמשיך במחקריי.
אני כמובן כולל בתוך עונות הנדידה שלי את השבתונים למיניהם, שמהם נהניתי לאורך כל הקריירה האקדמית שלי. לולא האפשרות הפתוחה הזאת להסתובב בעולם, אין לי שום ספק, שהייתי מזמן יורד מהארץ אחת ולתמיד. לא שאין לי אהבה — והייתי אומר אפילו, אהבה יתרה, לארץ הזאת ולאבנים שלה, כי באבנים חבויה כל האמת הנצחית של הפלנטה הזאת, וקשור אני, יותר מכול, לשיח הנבואי של גדולי נביאינו. ונבואת הזעם של הנביא ישעיהו עדיין תופסת בימינו אלה. ואני נושא את פסוקיהם בזיכרוני.
הלא, אחרי הכול, הם היו החולמים האמיתיים של העם היהודי, על כן, ברוב במקרים, נרדפו על ידי ההמון שלא הבין אותם כלל. ולחלומם או לסכיזופרניה שלהם אין כמעט קשר למסר האלוהי שביקשו להעביר. הם כותבי הרומנים הראשונים, ואת זאת הרבה לא הבינו. דבריהם נלקחו כלשונם, הכוונה ללשון הפשט, ברמה הראשונית של הטקסט, והרי הם כתבו ברוח מטפורית, ואין, לעניות דעתי, להתייחס לדבריהם כפשוטם, כי אז אנחנו מפספסים את המורכבות והעושר של הטקסט. ואני אפילו אינני מתייחס לממד ההיסטורי של כתביהם, אם וכאשר יש ממד כזה.
האם בכלל ניתן על הדעת להבין את דברי הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן כפשוטם וכלשונם באותו מעמד שמונה לנביא על ידי השכינה, כשהוא על נהר כבר ורואה את מרכבת השכינה יורדת מהשמיים? האם הוא באמת בולע מגילה כתובה? ורש"י, שהבין הרבה בטקסטים, אומר לנו מייד שיחזקאל לא אכל ממש את המגילה אלא שבעזרת השכינה הוא עיכל את תוכנה. זה אומר שהמילים הכתובות, הסימנים, עוכלו לתוך בטנו והזינו אותו.
דהיינו, עסקינן במטפורה גרידא. ואני אפילו לא נכנס לכל האינטרפרטציות הסמיוטיות והפרוידיאניות האפשריות, ויש כאלה למכביר. יתרה מזאת, איך להתייחס לאמירותיו של יחזקאל באשר למתיקות כדבש של אותה מגילה לחך שלו ולעצבות שהשתלטה עליו לאחר שהוא עיכל אותה? ברור לי, מעל ומעבר לכל ספק, שעסקינן בסיפורת, שעסקינן בחלום נבואי, ואולי אפילו בחלומו של סכיזופרן, ותו לא!
אלא ששיח נבואי לחוד ומציאות פוליטית עגומה לחוד. וכשאני מתרכז במה שעוללו הפוליטיקאים למיניהם — אינני מבדיל כלל בין ימין לשמאל, ולמען האמת אלה קטגוריות שאבד עליהן הכלח, והשימוש בהן מניפולטיבי בלבד, אין לו שום קונוטציה אחרת — למדינה הזאת, החל מתקופת העצמאות עם בן גוריון, אני פשוט מתחלחל. אני עדיין רואה לנגד עיניי את מנחם בגין מנסה לשכנע, במילים מנומסות, באחד מנאומיו משנות השישים, את אוכלוסיית העולים של אשדוד להצביע עבורו.
ייקח לו כשתים עשרה שנים נוספות על מנת להצליח בשכנועו ולקבל את המנדט המיוחל. לא שאני מזדהה כלל עם אותה אידיאולוגיה, אלא שבגין, כמו מספר מנהיגים מאותם ימים, היה אדם צנוע ביותר ולא רברבן כמו מרבית הפוליטיקאים בימינו אלה, וקצת צניעות לא הייתה מזיקה להם. והיהירות הזאת, אנו כעת מבינים היטב לאן היא הובילה אותנו, ואיזה מחיר החברה הישראלית משלמת בגללה: דור שלם של צעירים נופלים בימים אלה ממש בשדה הקרב של עזה. ואחראים לקטסטרופה הזאת הם המנהיגים, הן הפוליטיקאים הן אנשי הצבא.
וכשאני חושב על הפוליטיקאים למיניהם וגם על אנשי הקצונה הצבאית הגבוהה, שהם קליקה בפני עצמה, שהובילו אותנו למצב הנוראי הזה, על כישלונם החרוץ ועל יהירותם, אני פשוט מזדעזע ומתפלל שכל אלה ייעלמו להם, ושיבוא דור חדש להנהיג את המדינה. חרפה של ממש! ויש עוד אנשים שמאמינים בניצחון הגדול על חמאס, ובאיזה מחיר בדיוק?! מי שנרדם בשמירה אין לו שום תקנה. הרי הם כמעט הביאו על כולנו שואה!
ובימינו אלה ממש, לרעל ששופכים המחנות הפוליטיים האחד על השני אין מידה, והפילוג בינינו לא יודע גבולות! מזל שיש לנו אויבים חיצוניים שמלכדים אותנו. אחרת מזמן מזמן הייתה פורצת כאן מלחמת אזרחים. שלא לדבר על המניפולציה המתמדת של כל המשתתפים במשחק הפוליטי והשימוש בשפה נבובה, ריקה מכל תוכן, כמו "ימין ושמאל", קטגוריות, כפי שציינתי, שמזמן מזמן אבד עליהן הכלח, אך הן יעילות מאוד במניפולציה על השכבות החברתיות למיניהן, ובמיוחד על השכבות החלשות, שלרוב עדיין לא הגיעו לבגרות פוליטית כלשהי.
אתמול הראו לנו על מסכי הטלוויזיה מפגינים עם שלט האומר: "שמאלנים בוגדים", רק ששכחו לציין שהטבח של חמאס כוון בראש וראשונה לאותם שמאלנים, אנשי שלום, שבמקרה הקימו את יישוביהם על הגבול על מנת להגן על המדינה. שלא לדבר על האלימות הגואה בכבישי ישראל, אנשים הורגים ופוצעים האחד את השני, לפעמים בגלל מקום חניה, בקיצור, ללא שום סיבה מוצדקת הנראית לעין! השנאה ברחוב הישראלי תהומית, ומי יודע מה ילד יום. איך אמר גדול הנביאים? "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" (ישעיהו מט יז), ואני בוחר לי דווקא את האינטרפרטציה השלילית של הפסוק הזה המתאימה יותר לימינו אלה.
כל זאת, לעניות דעתי, הודות למצב הפוליטי, שבו כל אחד מחפש אך ורק את האינטרס הפרטי שלו — ואני לא רואה איך יצמחו מנהיגים פוליטיים הגונים בקונטקסט הזה, וכנראה שניוותר בידיהם של מנהיגים פחות הגונים, בלית ברירה, לעוד תקופה ארוכה — כאילו השואה לא קרתה לפני מספר עשורים מועטים! ועל מנת להתקיים כאן, יצרתי לי חברה קטנה של חברים שכולם נמצאים במצבי, פחות או יותר, ושחיים מחוץ לגבולות המערכת החברתית, דבר שמאפשר להם לשרוד כאן. אני מכיר מספר לא מבוטל של אנשים שאין להם שום זיקה לחברה הישראלית, הם כאן מחוסר ברירה, והרי ליהודים קשה להתאקלם ברוב מדינות העולם, השואה עדיין מרחפת בזיכרון של כולנו.
הרבה זוגות אני מכיר שחיים כאן, מהשכבות היותר מבוססות כלכלית, אך ליבם נמצא במקום אחר, בהודו למשל, והם נוסעים לשם באופן תדיר כל כמה חודשים, או לפחות פעם בשנה, מסיבות אידיאולוגיות גרידא, כאילו הודו היא ארץ מכורתם השנייה. ושם לכאורה מוצאים איזשהו איזון, איזשהו מובן לחייהם, ואלה אנשים בעלי הכרה מפותחת מאוד. נראה שכאן מאסו במערכת הפוליטית!
אני חוזר לשנת 1982, אותה שנה בה חזרתי ארצה, ולא פעם אני מתחרט על ההחלטה הזאת, חיי בוודאי היו הרבה יותר קלים ונוחים במדינות אחרות. אבל מה לעשות שגדלתי על ברכיהם של נביאי ישראל, ולמעשה הם שהחזירו אותי לכאן. אותה שנה הייתי כאן לבד, משפחתי תצטרף אליי בשנה העוקבת: רציתי להיות בטוח שזו ההחלטה הנכונה עבור כולנו. אותה שנה באוניברסיטת בן גוריון הייתה שנה קשה מנשוא עבורי מאחר שבעיני כל הקולגות החדשים שלי באותו חוג לשפות וספרויות זרות, הייתי איזשהו עוף מוזר, שלא בדיוק היו שמחים לקלוט בקרבם. אך חריג הייתי וחריג נותרתי!
הרגשתי שם כבן מיעוט, ואני עדיין מרגיש כבן מיעוט עד לעצם היום הזה. וכל יום אני שואל את עצמי מחדש: איך שרדתי את כל השנים האלה? ואיך אני עדיין שורד באותו עולם אקדמי שלא התאים לי בשום צורה? אך אני ער לעובדה שזה הרע במיעוטו, ושאין לי ולא הייתה לי שום ברירה אחרת. אינני ולא הייתי בנוי לשום דבר אחר חוץ מאקדמיה, אך לשרוד בתוך מסגרת שבה אתה מרגיש כל הזמן כבן מיעוט, זה לא דבר מובן מאליו.
למען האמת, התחלתי ליהנות מאותו עולם אקדמי רק לאחר שיצאתי לגמלאות והוענק לי אותו תואר מפוקפק של "פרופסור אמריטוס", שהקונוטציה הראשונית שלו היא זקנה. ואנו מבינים היטב מה זקנה אומרת בחברתנו המתקדמת לכאורה. הרי את הזקנים שמים בצד כי אינם תורמים לכלכלה (למערך הקפיטליסטי), והם סוג של מעמסה על כל החברה. יחד עם זאת, המילה "אמריטוס" כוללת את המושג "מריט" (merit), דהיינו בעל זכויות, אולי עקב התרומה שהוא תרם לאקדמיה ולחברה בכללותה.
אני חוזר לשנתי הראשונה באוניברסיטת בן גוריון, הניכור שלי מהקולגות לא היה שלם, מאחר שיש תמיד יוצאים מן הכלל. והיה פרופסור אחד באותו חוג של שפות וספרויות זרות של אוניברסיטת בן גוריון שכן קיבל אותי בביתו, אך גם הוא אדם די חריג, וללא ספק זו הסיבה שהוא התחבר אליי. הוא היה המבריק והמוצלח מכולם, הם היו ברובם אנשים די בינוניים, ויצאו לו מוניטין של חוקר מהשורה הראשונה בכל מיני אוניברסיטאות בעולם הרחב. והוא היה מוזמן באופן תדיר להיות פרופסור אורח באוניברסיטאות מכובדות הן באירופה הן בצפון אמריקה.
ואז הבנתי שקנאה היא תכונה מצויה בשפע במוסדות להשכלה גבוהה כאן, כמו בכל מוסד אקדמי אחר ברחבי תבל. אבל כאן אני מקדים את המאוחר, כי את הניסיון הזה ארכוש במרוצת השנים, באותה מידה, הן באוניברסיטת הנגב הן באוניברסיטת חיפה. הקנאות והשנאות מצויות בשפע בכל החוגים הקטנים של שני המוסדות האלה. מצב רוחי השתפר משום מה כשגויסתי מטעם משרד שהיה אמון על תוכניות מיוחדות בקרב הקהילה הבאר־שבעית.
הקימו משרד שיטפל באוכלוסיות החלשות למיניהן, כי לאוניברסיטת בן גוריון היה תפקיד אינטגרטיבי חשוב בקרב הקהילה הרחבה, דהיינו היא שיחקה תפקיד חברתי נוסף, מעבר לממד האקדמי שלה. גויסתי, אם כן, להיות היועץ האקדמי של תוכנית חדשה מיוחדת במינה — תוכנית שהייתה אמורה לקרב להשכלה הגבוהה את העצירים שישבו בבית הסוהר הקרוב לעיר. הסטודנטים האלה היו באמת מיוחדים, כי בהיכרות שהייתה לי איתם, הגעתי די מהר למסקנה שטמון פוטנציאל אדיר באותה אוכלוסייה של עבריינים מנודים, שהיו שפוטים להרבה שנים בבית הסוהר.
יתרה מזאת, באחד המפגשים שהיינו מקיימים מדי פעם בבית הסוהר עצמו, שבו הסוהרים התערבבו בעצירים, הגעתי להכרה המלאה, שאולי שתי הקבוצות האלה היו צריכות להחליף תפקידים ביניהן. דהיינו, המוכשרים האמיתיים הם אותם עבריינים שפוטים. בשיחות הפתוחות האלה, העבריינים עלו בהרבה, מבחינה אינטלקטואלית, על פני הסוהרים ששמרו עליהם. אני לא רוצה להיכנס כעת לממד הסוציולוגי הקשור לרקע החברתי של אותם עבריינים מועדים.
כל מי שיבקר בבתי הסוהר כאן יבין מייד מאיפה באים רוב העצירים. דהיינו, יש בעיה חברתית, אחת מיני רבות, אקוטית מאוד, והגיע הזמן שהפוליטיקאים המכובדים ייתנו עליה את הדעת! ועד כמה שאני זוכר מחיי במרוקו, מעט מאוד יהודים היו עבריינים, ומספר מבוטל ביותר ישבו בבתי הסוהר. אני רוצה לקוות שאותה תוכנית אקדמית עבור בתי הסוהר עדיין פעילה באוניברסיטת בן גוריון, שבזמנו הביאה הקלה כלשהי לחייהם של אותם עצירים.
עד כמה שזכור לי, הם היו מבקרים באוניברסיטה יום אחד בשבוע לשם לימודים והרצאות, ואין לי ספק שזה תרם רבות למצבם הנפשי, ואולי אף להוצאתם מאותו מעגל. אם אינני טועה, אוניברסיטת בן גוריון הייתה בזמנו היחידה שהקימה תוכנית חברתית שכזאת! אוניברסיטת חיפה בשנים האחרונות גם היא יצרה תוכניות אינטגרטיביות לתוך הקהילה הרחבה של העיר חיפה, ואני תקווה שיתמידו בפעילות זו!
בשנה השנייה לחזרתי מקנדה, אשתי ושני ילדיי הצטרפו אליי, שכרנו בית מרווח בעומר, שאז הייתה עיירה קטנה די שקטה ושלווה, בימים הכוונה, אך לא בלילות, במיוחד בלילות הקיץ החמים, כי הכלבים נבחו ללא הרף בזכות אותם מבקרים לא כל כך רצויים ביישובנו הקטן, שמנה כמה אלפי תושבים בודדים. אשתי קיבלה בזמנו משרה מכובדת במחלקה לחינוך של אוניברסיטת בן גוריון, והתיישבנו לנו לחיים שקטים ופוריים. כך לפחות קיווינו בהתחלה כשהגענו.
זכורים לי זוג שכנים צעירים ממוצא רוסי — ואז העלייה מרוסיה הייתה מסיבית — שניהם מהנדסים מוכשרים. הוא עבד כמהנדס בים המלח, ואז לא הבנתי את החיוניות שבדבר הצלתו של ים המלח, שלאחרונה נותנים עליה את הדעת, מאחר שים המלח נמצא בסכנת היעלמות ממשית, שלא לדבר על הנזקים החמורים הנגרמים לים הזה על ידי התיירות המסיבית שחונקת אותו מכל עבר.
יום אחד השכנה ראתה אותי על המרפסת שעליה השקיפה מגינתה ואמרה לי שאנחנו שוכחים בלילות לכבות איזשהו אור ירוק הנוצץ בחשכה. האור הירוק היחיד שהיה ברשותנו היה אור מסך המחשב. בזמנו, עד כמה שאני זוכר, כל המסכים היו מצוידים באור ירוק. רכשתי בזמנו את מחשבי הראשון שהיה לו בסך הכול 128 K של זיכרון, כך שכל פרק שכתבתי הצריך כמה קבצים קטנים בגלל הזיכרון המועט של המכונה. ושכנתי לא הבינה שאני מסוגל לעבור לילות על גבי לילות בעבודה אינטנסיבית שכזאת, ולא העלתה בדעתה שעסקינן במחשב. ומזל שהייתה התקדמות מסחררת בעולם המחשבים כי אותו אור ירוק היה בלתי נסבל לאורך זמן.
חוץ מתנים וכלבים שקרעו את השקט המדברי בלילות, הייתה ממש הרמוניה סביבתית ונוף פתוח למרחקים. זו הייתה חוויה חדשה עבור כולנו: הייתי שיכור מאותם מרחבים פתוחים, שקל מאוד להיטמע בהם. וכבר סיפרתי על ביקורם של הוריי אצלנו בעומר ועל העובדה שאימי לא הייתה מסוגלת להירדם כי היה חסר לה רעש האוטובוסים שחלפו לא רחוק מדירתה שבטורונטו עשרים וארבע שעות ביממה באותו רחוב בטהורסט הסואן.
בקיצור, השקט הסביבתי של עומר באותם זמנים לא הטיב עימה. אך מאותו נוף פתוח דווקא, ומדובר בתחילת שנות השמונים, הופיעו אותם מבקרים ליליים לא רצויים במיוחד: מאהל בדואי, מרשים בגודלו, התיישב לו קילומטרים ספורים מעומר, ואורותיו המעומעמים נצצו בלילות. הייתה אם כן בעיה של פלישה לילית לעומר מצד אותו מאהל בדואי: גניבות רבות, ובראש וראשונה, גניבות של כלי רכב מפוארים.
אי לכך, התושבים לקחו לידיהם את היוזמה לארגן שמירה היקפית על היישוב, וזאת מחוסר ברירה: המשטרה, כמו בימינו אלה ממש, לא הצליחה להתמודד עם הבעיה, ובוודאי לא למגר אותה בשום צורה. זכור לי שפעם אחת יצא לי לפטרל ביישוב יחד עם השופט בנאי החביב (זיכרונו לברכה, לאחרונה נודע לי על פטירתו בשיבה טובה). מכת גניבת המכוניות בזמנו הייתה אקוטית, ולכן אורגנו אותם פטרולים ליליים שתושבי המקום, כולם ללא יוצא מן הכלל השתתפו בהם. אם זיכרוני עומד לי, היה משרד מרכזי ששם ריכזו את הרובים שחולקו לנו לפני שיצאנו לאותם פטרולים.
רק באותו ערב בליווי השופט בנאי ז"ל, שהיה כבר מנוסה זה זמן באותה שמירה, הבנתי את ממדיה של אותה בעיה. וכבר אז, אפשר לומר, שהייתה בעיית משילות בנגב שהוזנחה עד לעצם היום הזה: וכמויות הנשק שהצטברו מאז במגזר הבדואי פשוט מחרידות. וללא ספק, יבואו על שימושן לא רק על ידי העבריינים שבמגזר, אלא ישמשו לאותו גיס חמישי ברגע שהשלטון הישראלי יגלה חולשה אמיתית. וכבר קיבלנו דוגמאות חיות של התופעה האלימה הזאת בתקופה האחרונה.
אינני אומר בזאת שכל הבדואים פורעי חוק ומשתתפים בפשיעה הזאת, אך אין לי שום ספק שיש בהם קבוצה אלימה, שגוררת אחריה את כל שאר האוכלוסייה הבדואית, המאיימת על המרקם העדין של החיים המשותפים של כל התושבים שבאזור, יהודים וערבים. ומוזר שמספר לא מבוטל של נשים מאותו מאהל היו מועסקות בעבודות ניקיון, ואפילו בטיפול בילדים ובקשישים מהיישוב. והבעיה הזאת אכן חייבת לבוא על פתרונה בטרם יהיה מאוחר מדי.
באותו פטרול מסביב ליישוב נתקלתי בתופעה מפתיעה במיוחד: הרי לרוב רק מכוניות יוקרה היו מאוימות, ומסביב ליישוב היו מספר מכוניות כאלה. ומה אני רואה לנגד עיניי ליד אחד הבתים המפוארים? מכונית וולבו חדשה מהניילונים, וכלב דוברמן ענק קשור אליה בשרשרת ארוכה, נרתעתי כשהתקרבנו, כי חששתי מהחיה הענקית הזאת. אך השופט בנאי הרגיע אותי באומרו: "אין לך מה לדאוג, הוא כבר הריח אותנו מרחוק!" הכלבים, אם כן, ידעו להבחין בין הריח של העבריינים הבדואים לריח של תושבי עומר.
לא אוכל לסיים חלק זה מסיפורי בדרום הארץ מבלי להתייחס לסיפור חייו של נוח, בחור צעיר באמצע שנות העשרים לחייו באותה תקופה של שנות השמונים המוקדמות, ומה לא הייתי נותן בשביל לפגוש אותו שוב כדי לראות מה עלה בגורלו, כי כבר אז הוא ידע תהפוכות חיים קיצוניות. במרכז היישוב עומר דאז עמדה בריכה מרשימה לשימוש כל תושבי המקום, אני מניח שהיא עדיין נמצאת במקום. כולנו התרווחנו באותה בריכה בימי הקיץ החמים, ובמיוחד בסופי השבוע. ושם למעשה התוודעתי לנוח.
הוא היה גבר נאה, שחרחר, בעל שיער מתולתל וגוף די חטוב, חייכן ומסביר פנים. יצא לי במקרה להתיישב לידו על אחד מכיסאות הפלסטיק הנוחים שהיו מסביב לבריכה, אולי בביקור השני שלי במקום, והוא מייד נענה לשיחתי. רק שאותה שיחה ראשונה הייתה מוזרה מאוד, וזאת בלשון המעטה: השתרבבו לתוכה של אותה שיחה מקדימה גם אלמנטים רציונליים, נורמטיביים לחלוטין, וגם אלמנטים לגמרי מטורפים, שאף בר דעת לא היה מוציא מפיו. וחשבתי לי, האם בעיניו של נוח זה היה משחק לערבב דברים נורמטיביים בדברים לא רציונליים כלל? האם הוא ביקש לאתגר אותי? ניחשתי שמשהו לא היה כשורה בהתנהגותו, אבל מאיזו סיבה לא הבנתי. אניגמה, אם כן!
זה אתגר את סקרנותי, וזאת בלשון המעטה. באותה שיחת היכרות, אמרתי לו שקוראים לי רוברט, או בלשון הקודש, ראובן. הוא אמר לי שקוראים לו נוח. ואז הערתי לו שזה שם יפה אך לא מצוי כל כך באותה תקופה בקרב האוכלוסייה הרחבה, דהיינו יש לו פריווילגיה כלשהי להיקרא בשם נוח. ובצורה ספונטנית ביותר, על מנת להתחבב עליו, ציטטתי פסוק מהתורה, מפרשת נוח דווקא: "נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נוח."
ואז, ללא שום היסוס, הוא המשיך בפסוקים הבאים על תולדות נוח, והתברר לי, בדיעבד, שהוא שלט לגמרי בתורה והיה יכול לצטט, ללא הרף, קטעים שלמים גם מהחומש וגם מהנביאים. והתחיל להסביר לי שנוח נבחר על ידי אלוהים למשימה קוסמית כדי להציל את החיים על פני האדמה. הסכמתי איתו: כן אומנם אלוהים בחר בנוח על מנת להציל את הגזע האנושי מפני המבול, אם אנו נצמדים לדברי הפסוק כלשונם.
אך הוא הוסיף והסביר לי שנוח לא היה רק השליח הנבחר, אלא חלק אינטגרלי ממש מהאלוהות, והכוונה היא שהגוף האלוהי, או השכינה, אם תרצו, וגופו של נוח, חד הם: לא ניתן להבדיל ביניהם. והזדהותו עם נוח התנכי, אם כן, לא הייתה בגדר הזדהות של הקורא המצוי, אלא הזדהות עם המנדט האלוהי, ואפילו עם הגוף האלוהי, אם דבר כזה קיים, על מנת לשמר זוג אחד מכל היצורים הקיימים על פני אותה אדמה, אותה פלנטה. בגופו ממש נוח מציל את כל הגזעים שחיו מסביבו.
תפיסתו, אם כן, חרגה לגמרי מאותן נורמות קריאה רגילות. מאידך, הוא, הייתי אומר, הזדהה לא רק באופן אסוציאטיבי עם הנוח התנכי, אלא ממש גופנית, כאילו הוא יכול להחליף מקום איתו. מוזר, בלשון המעטה. אך הדברים יתבהרו לי יותר מאוחר. ולפי הבקיאות שהוא גילה, לא היה לי שום ספק שהוא בילה תקופה ארוכה באחת הישיבות. וזה לא כל כך הסתדר לי עם העובדה שהיינו ישובים על אותם כיסאות נוח ביום שבת, כשהוא עישן בשרשרת סיגריה אחרי סיגריה.
תהיתי על קנקנו, ונפרדתי ממנו לשלום באותה שבת עם התובנה שהייתי חייב לגלות מיהו בדיוק ולקבל כמה שיותר אינפורמציה על אודותיו מפיהם של אנשים שאולי הכירו אותו ביישוב. התחלתי, אם כן, לשאול מסביבי. והתברר לי שנוח היה ילד מאומץ על ידי זוג הורים מבוגרים שבאותה תקופה היו כבר בגיל העמידה, תושבי המקום מזה שנים רבות, ושאומנם בילה תקופה ארוכה בישיבה.
לישיבה הוא נשלח בתקווה שהוא יתרפא מהמחלה הנפשית שהשתלטה עליו, אך זה לא עזר, ואפילו, הייתי מעז לומר, הישיבה החריפה את מצבו. והוריו המאמצים, עם הזמן, השלימו עם עובדת מחלתו, ונתנו לו לחיות את חייו כראות עיניו, ללא שום מגבלה מצידם. וכשהוא התחיל להתבגר, דהיינו, לאחר לימודיו בישיבה, השכירו עבורו דירה בבאר שבע, וכמובן, תמכו בו כספית על מנת שיוכל להתקיים באופן עצמאי.
לאחר תקופת מה, התחברה אליו קבוצה של צעירים וצעירות, שעם הזמן ראו בו מנהיג, ואפילו יותר ממנהיג, גורו של ממש, והלכו בעקבותיו, ויצרו איתו סוג של קומונה, של חיים בצוותא באותה דירה מושכרת. הוא גם תיאר בפניי את כל האורגיות המיניות שהתקיימו באותה דירה, בסלידה מסוימת מהעשייה הזאת, כי הוא התכוון להוכיח את כל המשתתפים, כמו נביא זעם, למרות שהוא עצמו השתתף מדי פעם.
הוא גם סיפר לי על צריכת הסמים והאלכוהול שליוו את אותן אורגיות. ויום אחד, על מנת להתפטר מכל "העבודה הזרה הזאת", כדברו, הייתה לו הארה, והוא החליט שכל הרהיטים מכבידים עליו ועל כל בני ביתו — את זאת הוא סיפר לי בפרוטרוט — ושכולם היו זקוקים להתחלה חדשה, דהיינו לנקות את השולחן עד היסוד (מטפורית כמובן) והוא ניגש למרפסת וזרק את כל הרהיטים לרחוב, כל מה שהכביד עליו ועל בני ביתו. עבורו זו הייתה התחלה מאפס ממש.
אקט ההיטהרות הזה גרם לבלגן גדול בשכונה, כל השכנים התלוננו על קבוצת המשוגעים שדרה בקרבתם, כי בנס אף אחד לא נפגע מאותם רהיטים שהושלכו לרחוב מגובה רב. המשטרה הייתה חייבת להתערב, הקבוצה פורקה, ונוח, המנהיג, מאחר שלא יכלו לכלוא אותו, מפאת מחלתו, הוחזר לחיק משפחתו המאמצת בלית ברירה. ומאותה תקופה ועד לאותו יום שנפגשתי בו הוא חזר לחיות עם הוריו המאמצים.
אנסה כעת לשחזר את אחד מיני רבים מהדיאלוגים שקיימתי עם נוח. רוב רובם של אותם דיאלוגים חזרו על עצמם באופן כמעט אובססיבי, כי שאלתי אותו את אותן השאלות, והוא החזיר לי את אותן התשובות. כך שהדו־שיח שאני מביא כאן מייצג בהחלט את רוח הדברים באותם דיאלוגים שהיו לי איתו. ולאחר כמה דיאלוגים כאלה, יכולתי בקלות לנבא מה תהיינה תגובותיו:
"בוקר טוב, נוח, מה שלומך, מזמן לא ראיתי אותך, לאן נעלמת לנו? שאלתי עליך, אמרו לי שלא ראו אותך מזמן" (לא הייתה לי שום כוונה לרמוז על ביקורו בבית חולים כלשהו, כי ידעתי שהוא אושפז מדי פעם).
"אני נראה ולא נראה, תלוי."
"מה שלום המשפחה?"
"אין לי משפחה."
"מה זאת אומרת אין לך משפחה! אני יודע שאין לך אחים ואחיות, התכוונתי להורים, מה שלום ההורים שלך?"
"אין לי הורים, אין לי משפחה, אני לא שייך למשפחה אנושית, אני לא נולדתי להורים אנושיים, תבין, אני לא בן אדם!"
ואז הרגשתי חובה להחזיר אותו למציאות המטריאלית שלנו. הייתי תמיד מציע לו משהו לאכול או לשתות כי האמנתי שמזון כלשהו יעגן אותו במציאות, אך טעיתי!
"נוח, אני יכול להזמין אותך לאכול משהו? יש כל מיני ריחות מפתים שבאים מהמזנון. מה בא לך?"
"הרגע אכלתי שתי פיתות עם שניצלים. אבל תדע לך שאני לא צריך, אני יכול להתקיים ללא אוכל, ללא שום מזון, יש לי תקופות ארוכות מאוד שאני לא אוכל כלום. אני לא צריך מזון, אני לא בן אדם, אני לא בר אנוש, העיניים שלך מטעות אותך, תבדוק את הראייה שלך!"
"כל כך מוקדם בבוקר אתה אוכל שניצלים? בקושי אחת עשרה."
"אין אצלי מוקדם ומאוחר. אני לא חי בזמן שלכם, אני בכלל מחוץ לזמן, מחוץ לכל זמן!"
"נוח, תרשה לי לשאול אותך שאלה שהתכוונתי לשאול אותך מזמן מזמן, היא תלויה על לשוני זה זמן רב. אני פשוט רוצה להבין."
"שאל בני, ואענך!"
"הינה, אתה עונה לי בסגנון תנכי, ואתה מצטט לי ללא הרף את הנביאים ואת התורה, איך זה מסתדר לך עם העובדה שהיום יום שבת קודש ושאתה מעשן סיגריה אחרי סיגריה, שלא לדבר על הנזק החמור לבריאותך!"
"אני רואה שאתה לא מבין במה מדובר כלל, ואיך אתה יכול להבין?! נעלם מבינתך! תבין, כל החוקים שבתורה לא חלים עליי, כי אני חוקקתי אותם. אתה רואה את הזרוע הזאת, היא לא זרוע של בן אדם, אני לא בשר ודם!"
וכך תמיד הסתיימו שיחותינו. ועם הזמן הבנתי את הלוגיקה שבדבריו. בטירופו העמוק הוא העמיד את עצמו במקום אלוהים, ולכן הוא קבע את כל הכללים וחוקק את כל החוקים עבור בני אנוש כמונו. ושייך לעצמו את הפסוק מהתפילה: "אין לו דמות הגוף ואינו גוף". מאחר שהוא לא בן אדם, ענייני בריאות לא חלים עליו כלל, והוא יכול לעשן כל הזמן ללא הפסקה.
לאחר שהתעמקתי ארוכות בדבריו במשך כמה חודשים על מנת לנסות ולהבין את מורכבותו — והוא אומנם, מדי פעם, נעלם לתקופות קצרות, כפי שהזכרתי, אני מניח שלא הייתה להוריו ברירה אלא לאשפז אותו אחת לכמה זמן. ההפתעה תבוא לי באחת השיחות האחרונות שקיימתי איתו. תוך כדי שיחה על יכולותיו האלוהיות האינסופיות, כבדרך אגב הוא זרק לכיווני את המשפט הבא:
"ראובן, אתה רואה את האבן הגדולה ההיא? (והוא מצביע על סלע מאחורי הבריכה) יש לי ימים שבא לי לכרוך את האבן הגדולה הזאת, עם חבל עבה במיוחד, מסביב לצווארי, ולהטיל את עצמי לתוך הבריכה הזאת."
עם כל הטירוף שלו, אם כן, נוח היה בהכרה מלאה באשר למצבו, ואומנם, לפי כל הסימנים דרו בתוך תוכו שני טיפוסים מנוגדים לגמרי האחד לשני, האחד בעל אישיות על אנושית שהתגלתה ברגעי הטירוף שלו, והאישיות האחרת שהופיעה בתקופות השפויות שלו, שמדי פעם צצו מעל פני השטח. הייתי אומר שרוב הזמן הטירוף השתלט עליו ובמרבית השיח שלו לא הייתה שום רציונליות. אך לעיתים רחוקות האדם הנורמלי, או לפחות אותו אדם שהיה בהכרה מלאה באשר למצבו הטרגי, היה מופיע.
לא יכולתי לעקוב אחרי ההתפתחויות האלה מאחר שמיציתי את כל מאוויי באותו חוג לשפות וספרויות זרות של אוניברסיטת הנגב, ומכל מיני סיבות של קיצוצים (לפי המפתח האומר: האחרון שנכנס הוא הראשון שיוצא, כשרצו לבצע קיצוצים מחמת בעיות תקציביות) ועניינים אידיאולוגיים למיניהם, מצאתי את עצמי לאחר כארבע שנים באוניברסיטת הנגב, באוניברסיטת חיפה, שבה ביליתי את רוב שנותיי האקדמיות, למעשה את כל הקריירה שלי.
את הצטרפותי לאותו חוג באוניברסיטת חיפה אני זוקף לאותה ראשת חוג דאז שבאה עד לבאר שבע על מנת לגייס אותי. מתוך דאגה לצנעת הפרט, לא אתייחס לכל מיני סיפורים על חייהם של מספר קולגות שאליהם הצטרפתי באותו חוג לשפה וספרות צרפתית, שהיה קיים חי ותוסס באותה תקופה, באותה פקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה. הייתי קצת מופתע שגייסו אותי לחוג הזה למרות שלא החזקתי בדוקטורט בתחום הספרות הצרפתית, למרות שידעתי דבר אחד או שניים על הספרות הזאת. ועם הזמן, רשויות האוניברסיטה מצאו לנכון לסגור את אותו חוג לאחר שנים רבות של פעילות, בגלל מחסור בסטודנטים.
אך אותו טיעון של מחסור בסטודנטים לא תפס בחוגים קטנים אחרים שמתקיימים עד לעצם היום הזה. וזו הייתה לכאורה החלטה כלכלית, אך לא המוצלחת ביותר, וזאת בלשון המעטה. כי מבחינה אקדמית, במשך שנים רבות, חברי אותו חוג צנוע היו מהמובילים, הודות לכמה חברים מוכשרים שרשימת פרסומיהם הייתה ארוכה במיוחד, דהיינו הצטיינו בתחום המחקר והפרסומים, שעליהם כל חברי הסגל בכל החוגים נאבקים.
יורשה לי לציין בכל זאת שחוג זה לא היה שונה בהרבה מרוב החוגים האחרים שבתוככי האוניברסיטאות ברחבי העולם, דהיינו יש תמיד דינמיקה קבוצתית בעייתית במסגרות הקטנות האלה, והן לא חסינות מפני קנאויות ושנאות: יש תמיד קבוצות בתוך החוגים הנאבקות האחת בשנייה. והרבה הרמוניה לא מצאתי באף מסגרת אוניברסיטאית שהכרתי מקרוב.
ותחרות לא בריאה במיוחד היא נחלתם של מרבית החברים במסגרות כאלה, כי כולם נאבקים על הכרה, ובמיוחד על ידי רשויות האוניברסיטה המעניקות דרגות וקידום — תהליכים שאינם נטולים ממד פוליטי, הודות לקבוצות השונות שבתוך המערך האוניברסיטאי הנאבקות האחת בשנייה — למרות הטענה שתהליך הקידום הינו כרוך אך ורק בעניינים אקדמיים מחקריים, ואי לכך, אובייקטיביים. זה כמובן כרוך בשיפור המשכורת: ככל שאתה מתקדם, הכנסתך משתפרת, ובאופן כללי תנאיו החומריים של אותו מועמד לקידום משתפרים בהתאם.
זה לגמרי מותאם באופן כולל לאידיאולוגיה הקפיטליסטית, כי האוניברסיטאות, מה לעשות, בחברות של הדמוקרטיות הפרלמנטריות הן חלק אינטגרטיבי מאותה אידיאולוגיה כוללנית שבה אנו חיים ומתקיימים, הגם שהמערך האקדמי האוניברסיטאי מאפשר לכולם לחלוק על אותה אידיאולוגיה וגם לשלול אותה. זו אולי המסגרת הבלעדית שבה עדיין אפשר לבקר את אותה מערכת ערכים, ואני מתכוון לחברות הדמוקרטיות. ומסתבר ששלילתה של אותה אידיאולוגיה היא חלק אינטגרטיבי מהישרדותה.
סיפורי ייסוב כעת לשלוש קולגות שאינם יותר בין החיים, ושהיו בצורה זו או אחרת חלק מאותה מפה קיומית שלי, אותו פסיפס אנושי רב משתתפים, שכל אחד מאיתנו נושא בקרבו. והרי חיינו מסתכמים באותה מערכת יחסים שאנו מקיימים עם האנשים בסביבתנו, הן החומרית הן הרוחנית. אתייחס אם כן לסיפור חייו ומותו של חבר מיוחד במינו באותו חוג לשפה וספרות צרפתית. אקרא לו פאול, שם בדוי כמובן.
את פאול הכרתי כבר בשבוע הראשון להגעתי לאותו חוג, הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות במשרדו אך הרגשתי שהיה קצת מנותק, והתברר לי עם הזמן שהוא היה מנותק קמעה מכל הסביבה ובמיוחד משאר הקולגות, כל עוד הוא היה מנומס עם כולם. ורק בשנה השנייה לשהותי באותה מסגרת העזתי להזמין אותו אליי הביתה לארוחת ערב. באותו זמן גרתי עדיין בחיפה על הר הכרמל, וזאת בטרם אעתיק את מגוריי לזכרון יעקב, סביבה שהתאימה הרבה יותר לי ולמשפחתי.
הוא הופיע עם אשתו ושני בניו. למרות שלא ידעתי שום דבר עליו ועל משפחתו, התרשמתי במיוחד מבנו הבכור, שהפגין הרבה יכולות אינטלקטואליות מרשימות במיוחד באותה שיחת חולין מסביב לשולחן. הוא שלט בכמה שפות ונראה די נינוח במשך כל אותה ארוחת ערב שנמשכה כמה שעות טובות. לשתי המשפחות היה עניין לעשות היכרות האחת עם השנייה. לא יכולתי כלל לנחש מה היה מצבו הנפשי של בנו בכורו של פאול, שלצערי הרב הלך והידרדר עם הזמן.
לאחר אותו מפגש בביתנו הייתי מצטרף מדי פעם לפאול לארוחת הצהריים בחדר האוכל של הסגל האוניברסיטאי על מנת לארח לו לחברה, ובמיוחד לנהל איתו אותן שיחות חולין שדרבנו את סקרנותי. הייתי תמיד צמא לתיעודי ההישרדות של יהודים שעברו את התופת הנאצית. ופאול נמנה על השורדים, ובמיוחד, עבורי, שזה נגע לילדותו: ביקשתי לדעת איך ילדים חוו את אותה חוויה ואיך סיפרו עליה. עם הזמן הבנתי שהייתי היחיד מבין כל החברים בחוג שאיתו פאול ניהל את אותן שיחות, דהיינו נתן בי אמון מלא באשר לכל הפרטים האישיים והמשפחתיים שבהם הוא שיתף אותי.
הוא סיפר לי בפרוטרוט על ילדותו במשך מלחמת העולם השנייה, איך הוא ומשפחתו בבריחתם מהשלטונות הצרפתיים הפרו־נאציים ערקו לגבול השוויצרי ועברו אותו בהצלחה. ומשום מה לא גורשו בחזרה לצרפת, כי שלטו היטב בשפה הגרמנית, דבר שאפשר להם להתקבל כפליטים בתוך אותה חברה שוויצרית. לא לכולם היה אותו מזל, ברוב המקרים היהודים הוחזרו לצרפת כלעומת שבאו. וכיום כבר ידוע מה עוללה המשטרה הצרפתית, ששיתפה שיתוף פעולה מלא עם הנאצים, לאותם יהודים. כמובן, כל זה השאיר טראומות נוראיות בנשמתו של אותו ילד, טראומות שלא הצליח להתגבר עליהן במשך כל חייו הבוגרים.
בשבוע העוקב התלוויתי לארוחות הצהריים של פאול במסעדה האוניברסיטאית המרכזית. הוא מעולם לא חרג משעת ארוחת הצהריים שלו: יומיום באחת עשרה וחצי בדיוק הוא ירד לאכול ארוחת צהריים. הוא היה מאוד קפדן באשר לזמנים ומעולם לא פספס אפילו שיעור אחד. והתברר לי עם הזמן שגם בימים שלא הרגיש טוב כלל, הוא הופיע לתת את הרצאותיו, ולפעמים אפילו כשהיה מצונן עם חום. הוא תמיד וידא ששעונו היה מדויק בשיא הדיוק, ואפשר היה לראות שהוא ירד לארוחת הצהריים יומיום באותה שעה בדיוק.
מדי פעם הוא הזכיר לי את מצבו של בנו בכורו שהלך והידרדר עם הזמן. ובעצת הפסיכיאטרים, ההורים שכרו דירה לבנם על מנת שיתחיל בחיים עצמאיים. אך הבחור יפה התואר והמבריק הזה הלך והידרדר נפשית עד שיום אחד, בהפתעה גמורה, בא לקמפוס וזרק את עצמו מהמגדל שבו אביו נתן את הרצאותיו. זו הייתה טרגדיה נוראית. והתברר שהיו בני סגל אחרים שעשו אותו תרגיל והתאבדו מאותו מגדל. האחראים על הביטחון באוניברסיטה החליטו לסגור באופן הרמטי את כל החלונות שהיו בשטח הציבורי של הבניין, כך ששום חלון לא היה נגיש למי מאותם אנשים צעירים שחשבו לשלוח יד בנפשם בדרך הזאת.
באשר לפאול עצמו, המשכתי להתלוות אליו מדי פעם לארוחת הצהריים בקמפוס על מנת לתמוך בו, כי ידעתי שהוא היה אדם בודד בנוף האוניברסיטאי, והרגשתי כל מה שעבר עליו, במיוחד לאחר היעלמות בנו בכורו. לפעמים הוא התייחס לספר שהיה בשלבי כתיבה ושעמל עליו שנים רבות, וביקש לקבל ממני התייחסות למחקריו בעניין הספר הזה, שעסק בהתבטאויות השונות של האנטישמיות בספרות הצרפתית לאורך הדורות. אומנם הספר ראה אור, אך הוא לא זכה לראותו יוצא לאור במשך חייו.
ורק לאחר שנפטר הספר הופיע והצביע על הידע האנציקלופדי שהיה באמתחתו ועל העושר השפתי הבלעדי שהוא הפגין. וכך אומנם הוא שלט באופן מוחלט גם באנגלית וגם בגרמנית ששימשו אותו לאורך השנים בכל מיני מסגרות. אך בעיני הקולגות הוא היה עוף מוזר, מוקצה מחמת מוזרותו, ולכן ידידים של ממש לא היו לו. הייתי אומר שמרבית הקולגות לא התעניינו בשום צורה בגורלו.
אני זוכר היטב את יום פטירתו, כשהייתי ראש החוג דאז, כאילו זה קרה אתמול. בוקר אחד, סטודנטים שלו באו לברר במזכירות החוג מדוע הוא לא הופיע להרצאה באותו יום. מייד ניחשתי שקרה לו משהו לא טוב, כי כפי שציינתי, הוא היה מגויס במאת האחוזים לתלמידיו, והוא הופיע להרצאותיו גם כשלא היה בקו הבריאות. ואומנם נודע לנו בדיעבד שהיה לו התקף לב ונפל ומת מאחורי דלת ביתו כשהיה בדרך החוצה כנראה. ואז נזכרתי במספר שיחות שקיימנו בדבר מובן החיים ותכלית הקיום בכללותו. ולא פעם הוא ציין בפניי שאם בבוא העת יהיה תלוי באחרים לקיומו, אז הוא ידע מה לעשות, ולא יהסס לרגע לשלוח יד בנפשו. אך המוות הפתיע אותו בטרם עת!
למרות החיבה שהייתה לי כלפיו דווקא בגלל שנתפס כעוף מוזר על ידי הקולגות האחרים, אני חייב בכל זאת לציין שני מקרים שנתנו תימוכין כלשהם למוזרותו, אם לא לפרנויה המושרשת שלו, ושזקפתי, ללא ספק, לביוגרפיה המיוחדת שהייתה לו, במיוחד באשר לטראומות שמהן הוא סבל בילדותו המוקדמת במשך מלחמת העולם השנייה. בתקופת מלחמת המפרץ עם עירק, לדוגמה, הוא הסתובב עם סכין מטבח גדולה בתוך התיק הכבד שלו: על כל צרה שלא תבוא, כך הוא האמין, הוא יצליח להגן על עצמו.
אני יכול להבין את ההתנהגות המוזרה הזאת, וזוקף אותה למצב הביטחוני הכללי שבו אנו שרויים בימים אלה של המלחמה בעזה, שמדרבן אנשים רבים לבקש מהשלטונות רישיון לנשיאת נשק, עקב הפיגועים הרבים במרחב הציבורי. זה היה מוזר, בלשון המעטה, לראות אותו כשאותה סכין מטבח התגלתה, לא פעם, לעיני כולם, כי הסטודנטים היו הראשונים שהצביעו עליה. בקיצור, לא היו הרבה מרצים עם סכיני מטבח בתיקיהם.
והמקרה השני שבו אני נזכר הוא שבאותה תקופה ממש נסעתי יום אחד לכיוון האוניברסיטה ממרכז הכרמל שבחיפה, והינה אני מבחין בפאול הולך רגלית (הוא לא החזיק במכונית, כנראה שלא היו לו האמצעים לכך) לאותו כיוון. נסעתי לאט מאחוריו וצפצפתי לו, כי רציתי לתת לו טרמפ. פתאום, לתדהמתי, הוא הסתובב בפתאומיות וחבט בכל כוחו עם התיק הכבד שלו על מכסה המנוע של מכוניתי. לא האמנתי למראה עיניי, הרי בסך הכול רציתי להושיט לו עזרה!
עצרתי ויצאתי מהאוטו על מנת שיבחין בי, ואז הוא הבין והתחיל להתנצל, וכך סיימנו את נסיעתנו ביחד לכיוון הקמפוס כשהוא עדיין מתנצל ולא יודע את מקומו. כזה היה פאול, יהי זכרו ברוך! הוא הוריש לנו את אותו ספר על האנטישמיות בספרות הצרפתית היפה לאורך הדורות, ספר המהווה בעיניי כעין זעקה נגד כל אלה, הסופרים והמלומדים לכאורה, שלא ציפינו מהם שיהיו אנטישמים!
כעת אעבור לסיפורם של איתן וסטלה, שני עמיתים, גם הם היו עופות מוזרים בנוף האוניברסיטאי, ואולי בגלל זה נמשכתי דווקא אליהם, הגם שהיו מאוד מסבירי פנים לעוף מוזר כמוני. סיפוריהם האישיים די מנותקים האחד מהשנייה, למרות שבהזדמנות אחת, בפעם הראשונה שהתוודענו לסטלה, שניהם הופיעו בביתי שבזכרון יעקב בערב סדר פסח. איתן היה תמיד מוזמן אצלנו ובהרבה שבתות הופיע אצלנו בחיפושית הישנה שלו. הוא ביקש לבוא לערב הסדר מאחר שהיה לבד, וגם ביקש להזמין בת זוג, את סטלה, בערב פגישתם הראשונה, אלינו לסדר פסח, על מנת איכשהו להרשים אותה.
אך מאחר שהוא היה איש מחוספס ביותר, ללא נימוסים במיוחד — ובעיניי זה כלל לא הפחית מערכו כבן אדם. היו פנים רבים לאישיותו המורכבת ביותר שלא עלו בקנה אחד. אישיות מלאה ניגודים רבים! היה צריך מאמץ ועקשנות על מנת להיפטר מהקליפה החיצונית שלו, ולא לכולם יש את הסבלנות הזאת — והיא הייתה אישה כה עדינת נפש, שבקושי רב היא הסכימה שיחזיר אותה הביתה לחיפה בתום הסדר, כל כך היא סלדה ממנו. שקלתי אני עצמי להחזיר אותה לחיפה למרות כל היין ששתיתי באותו סדר פסח.
ולאחר אותו מפגש ראשון, היא לא התחברה אליו בשום צורה. אך עלינו היא לא ויתרה, ועם הזמן נעשינו חברים של ממש. זהו החיבור היחיד שהיה ביניהם, חיבור שהחזיק כמה שעות מעטות בלבד: הם כנראה לא נועדו האחד לשנייה. אך לחיבור הקצר הזה שהיה ביניהם לכמה שעות בלבד אני זוקף את היכרותינו המופלאה עם סטלה ואת התפתחותה של ידידות נדירה. והיא אומנם הייתה אישה נדירה בנוף האוניברסיטאי.
היו לו לאיתן חברים שהכרתי מקרוב, משפחות של מצילים בחוף הים של חיפה — חוף הכדרים ליתר דיוק — שהרבה להתרועע איתם, מאחר שכמעט כל יום הוא היה רץ ריצת מרתון על החוף, והיה מבקר, כמעט יומיום ובמיוחד בעונת הקיץ, בבקתת המצילים, ונעשה לבן בית של ממש בבתיהם. אם כן, לא אנשי אקדמיה, אלא עמך הפשוט ביותר. יוצאי מרוקו בעלי השכלה מינימלית שהתחבר אליהם בגלל זיקתו אל הים. וגם בגלל שהוא היה אדם צנוע ביותר וחיפש אצל האחרים, מעל לכול, את הערכים האנושיים הבסיסיים שבהם.
אתחיל אם כן בהיכרותי עם איתן בשבועות הראשונים לאחר הגעתי לאוניברסיטה. במקרה הוא ישב במשרד הראשון באותה קומה שש עשרה של המגדל — הבניין הגבוה ביותר שבקמפוס, המונה כשלושים קומות — ושם הוא עבד רוב הזמן, בבקרים במיוחד. מה שמשך אותי אליו הייתה העובדה שהוא מעולם לא השתמש במחשב והרבה להדפיס את ספריו על מכונת כתיבה מכנית קטנה שעליה הוא הרביץ לאורך כל שהותו באותו משרד.
הוא הדפיס עם שתי אצבעות בלבד אך בצורה מרשימה ומאוד זריזה. היה לו קשר סימביוטי עם אותה מכונת כתיבה מכנית, שללא ספק הוא גרר אחריו במשך עשרות שנים, הרבה לפני שהגיע לאוניברסיטת חיפה. הוא היה חסכן במובן החיובי של המילה, דהיינו הוא דגל במחזור, והישרדות הפלנטה, מעל לכול, מאוד נגעה לליבו. מאידך, היה לו כוח עמידה בפני כל דבר חדש, ולכן הסתפק באותה מכונת כתיבה ידנית ישנה ומעולם לא הכניס מחשב למשרדו.
יום אחד, כמה שבועות לאחר שהגעתי לאוניברסיטה, עברתי ליד משרדו והוא חייך אליי וביקש לעשות היכרות. הוא התפלא שדיברתי אנגלית רהוטה, וחשב אותי לאנגלופון של ממש, דהיינו דובר אנגלית מלידה, כמוהו, שהיה יליד ארצות הברית. וכשאמרתי לו שאני יליד מרוקו, הוא מייד הזמין אותי להתיישב מולו והציע לי כל מיני כיבודים. הוא ציין בפניי שרוב משפחתו, דהיינו חבריו, בעיר חיפה הם עולים ממרוקו. היו לו פיצוחים למכביר, ובמיוחד בקבוקי ויסקי וערק שהציע ביד נדיבה למבקרים המעטים שהגיעו למשרדו.
למרות חיבתו לערק ולוויסקי, הוא העדיף מעל לכול קפה שחור, חזק במיוחד, שהוא שתה לאורך כל היום, מינימום שני ליטר ביום. היה לו תרמוס ענק שממנו הגיש את הקפה, שלא יכולתי לשתות בשום צורה בגלל החוזק שלו. הקפה התלווה בסיגריות אמריקאיות פל־מל, ללא פילטר, שעישן בשרשרת ללא הפסקה, לאורך כל היום. לא יכולתי להבין שמעשן כה כבד כזה היה מסוגל לרוץ יומיום ריצות מרתון. אך כזה היה איתן, מלא ניגודים בלתי אפשריים שקשה להעלות על הדעת.
הוא היה חבר בחוג למקרא, והיה מומחה בינלאומי לוורסיה הארמית של התנ"ך, ומחקריו עסקו בעיקר בתחום הזה. אני חייב לציין שהוא הגיע לאוניברסיטה כפרופסור חבר ויצא לגמלאות כפרופסור חבר. מעולם לא העלו אותו בדרגה. לא שהיה אכפת לו כל כך, כי היה בז לרוב הקולגות שלו, שלא התרשם במיוחד מהידע שלהם. הוא תמיד ציין בפניי שהיו מסביבו רק אנשים בינוניים. הכרתי כמה מהם, ולא הסכמתי איתו כלל.
לצד המחקר האקדמי שבו הוא שלט היטב, כישוריו היו רבים ומגוונים. הוא שירת בצבא האמריקאי במרינס, לא הכרתי הרבה יהודים ששירתו במרינס האמריקאי אבל היו כאלה, והוא נמנה עליהם. מאידך, הייתה לו הסמכה מטעם הרבנות הקונסרבטיבית האמריקאית, ומדי פעם הרגיש צורך לברך אותי ואת משפחתי ברוח הזאת. הוא היה מרכז אותי ואת כל משפחתי במעגל מסביבו, סוגר את עיניו, סוכך בזרועותיו מעלינו, ומתחיל ב"מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב".
היה לזה ממד של קומדיה מטורפת שהצחיק את ילדיי, אך הוא היה רציני ביותר, ואז הייתי נזכר שהוא היה שייך לשבט הלוויים, ולברכתו היה משנה תוקף, כי הלוויים מאז ומתמיד מילאו תפקיד ציבורי מהמעלה הראשונה בקרב עם ישראל. הוא לא היה יהודי דתי כלל, למרות שהיה רב. ובתחום הספורט, בנוסף לריצה המרתונית שבה עסק כמעט יומיום, הוא החזיק בתואר אלוף במשקל נוצה באגרוף. זה אומר שהוא היה אדם קטן וצנום במיוחד.
ועוד תחביב שהיה לו ושבו עסק מדי יום במיוחד בלילות: הוא היה חובב רדיו מושבע, בגלים קצרים, ותקשר כל יום עם כל מיני אנשים מסביב לעולם הגדול, כולם חובבי רדיו, כמובן, ובהם המלך חוסיין, מלך ירדן בזמנו, שאיתו תקשר מדי פעם. בנוסף לכל אלה הוא היה חובב מוזיקה בלתי נלאה, ולא פעם הזמין אותי לערבי מוזיקה אצל חבריו המצילים, שניגנו על כל מיני כלים, מבלי לדעת לקרוא אפילו תו מוזיקה אחד.
הם ניגנו לפי שמיעה בלבד, וזה אומר כמה הם היו מוכשרים בתחום הזה, מאחר שהיו מנגנים שעות על גבי שעות. הוא ניגן על גיטרה, והיו לו מספר גיטרות, וחבריו ניגנו על עוד ומנדולינה למרות חוסר הידע שלהם בתחום המוזיקה. הם היו אם כן, ללא ספק, נגנים מוכשרים ביותר. ולא יחלוף הרבה זמן והתחלתי אני עצמי לארגן ערבי מוזיקה בביתי שבזכרון יעקב עם החברים האלה. זה גיוון את הרוטינה היומית באוניברסיטה.
עולות במוחי שתי אנקדוטות שהוסיפו הרבה נופך לאישיותו של איתן. יום אחד אני פוגש אותו באחד המסדרונות שליד אולמי ההרצאות, הוא עוצר אותי ושואל אותי מה אני יודע על הפמיניזם בתנ"ך, כי היה בדרכו לתת הרצאה על הנושא הזה בעוד כחמש דקות, ולא היה לו שום מושג מה הוא הולך להרצות. במקום חשבתי שהיה לו הרבה אומץ, אני עצמי לא הייתי מסוגל לעשות דבר כזה. הייתי אומר שאני סובל מעודף מוכנות לכל הרצאה שאני נותן. התברר בדיעבד שהוא נתן את ההרצאה בהצלחה רבה, למרות שהוא לא התכונן כלל, כה רבה הייתה יצירתיותו. הידע הכללי שלו היה רחב ביותר והוא היה מסוגל לדבר על כל נושא בהצלחה רבה.
ופעם נסעתי לטורונטו לבקר את הוריי והוא במקרה היה שם, כנראה בשבתון, והזמין אותי להיפגש בבית גרושתו, אם ילדיו, שאיתה היו לו יחסים משפחתיים ממש, למרות שהיו גרושים מזה שנים רבות. היא העריכה אותו מאוד ועדיין היו לה כלפיו רגשות עמוקים. הוא התחתן שוב מספר פעמים ולרוב עם גיורות. הייתה לו חולשה מיוחדת לגיורות, דהיינו נשים שהיו על גבולות הפריפריה החברתית. ואשתו האחרונה שליוותה אותו עד הסוף הייתה כמובן גיורת.
הוא בילה את שנותיו האחרונות בניו יורק, שם היה לו אח, בעל נכסים רבים, והוא התגורר באחת הדירות שאחיו העמיד לרשותו. מה שהדהים אותי אצלו הייתה הסתגלותו לכל מרחב, ועבורו פה או שם זה היינו הך, כי האמין מעומק ליבו שכולנו כאן במעבר מתמיד, וזה לא משנה כלל איפה אנו מתקבעים, כי כל המרחבים, בסופו של דבר, מתחלפים ביניהם. ולכן היה מסוגל להתחבר לאנשים שהוא פגש באקראי. והתקבעות במרחב זה או אחר הייתה תמיד זמנית עבורו.
וכל זאת עם הכרה עמוקה בהיסטוריה של עם ישראל והקשר שלו לארץ הזאת. לא פלא שהיה עוף מוזר בנוף האוניברסיטאי. ולרוב אין הרבה סובלנות בספירות הגבוהות של האקדמיה כלפי חריגים, המצליחים לשרוד בכל מצב. ורק לאחר שנים הבנתי מדוע הוא היה רץ מרתון, זה היה כעין מעבר מתמיד עבורו, למרחבים אחרים, למציאויות אחרות. הוא לא היה מסוגל לעצור באף מקום, ואם הוא כן עצר, זה היה תמיד לרגע קצר. יהי זכרו ברוך!
וכעת לסיפורה של סטלה, אישה משכמה ומעלה, שהייתה לי זכות של ממש להכיר. כפי שציינתי, פגישתנו הראשונה נערכה באותו ערב פסח כשהופיעה עם איתן בביתי שבזכרון יעקב, כשהיא רומזת לי, על מפתן ביתי, כמעט עם הגעתה, שאינה חפצה כלל להתיישב לידו של בן זוגהּ המתלווה אליה. ואומנם הוא החזיק כבן זוג למספר שעות בודדות בלבד, כפי שכבר ציינתי. ומה שמדהים היה שלמרות אישיותו הבעייתית וחוסר הנימוס שלו, היא בכל זאת עמדה על כך שהיא תשלים את הביקור אצלנו.
והרי היא באה לבקר אותנו ולהתארח אצלנו הודות לכל הדברים שהוא סיפר לה עלינו, וזה הראה על פתיחותה הרבה. היא ידעה לסווג דברים ולהבדיל בין הנפשות הפועלות, וכל זה הצביע על בגרות אנושית אמיתית. ואומנם, עם הזמן, עמדתי היטב על אותה בגרות אנושית שהייתה לה בכל מיני סיטואציות שהתפתחו לנגד עיניי ממש. היא הייתה אולי האישה היחידה שהכרתי בחיי בעלת אותה בגרות אנושית, ובדיעבד הבנתי מדוע היא הייתה כזאת. ללא ספק עקב הביוגרפיה המיוחדת שהייתה לה, ואני מתכוון לילדותה במיוחד, שאגלה עם הזמן.
איתן דרבן, אם כן, את סקרנותה ומייד היא הבינה שנוצרה כימיה בינינו תוך דקות ספורות לאחר שהופיעו בביתנו, כאילו אנחנו מכירים מזה זמן רב. אם כן הושבתי אותה לידי על מנת שהיא תרגיש בנוח ושלא תהיה לחוצה מנוכחותו של איתן. החלפנו הרבה דברים סביב אותו שולחן פסח, והיא עמדה על כך שאשאיל לה אחד מספריי על מנת להרחיב את היריעה בדבר אותם מושגים שעליהם שוחחנו מסביב לשולחן, עמדה על כך שאמסור לה את מספר הטלפון שלי, כי היו לה כל הכוונות לשמור על קשר איתנו.
וכך עם הזמן נהפכנו לחברים של ממש, ומדי פעם הזמינה אותנו למפגשים שהתקיימו עם חבריה באותו חוג לתולדות האומנות שבו היא לימדה. וכידוע, ההיסטוריה של התפתחות האומנות המודרנית אינה רחוקה כלל מזו של תולדות הספרות. והודות לפרסומיה התוודעתי היטב ליצירתה המופלאה של פרידה קאלו. וגם לזו של דייגו ריברה, והרי שניהם היו בני זוג מקוריים ביותר, ויוצרים מופלאים בחסד עליון!
פרידה קאלו נותרה בעיניי אחת הגדולות של המאה העשרים — ואני לא מתייחס אפילו לתרומתה לקונטקסט ההיסטורי שלמחרת המפכה ברוסיה הסובייטית, מאחר והיא ובעלה דייגו הכירו אישית את טרוצקי, שמצא מקלט במקסיקו באותה תקופה וגם שם הוא נרצח — במיוחד לנוכח העובדה שיצירתה הייתה חופפת לגמרי עם הביוגרפיה שלה: היא הדוגמה האולטימטיבית ביותר של יוצרת שהפכה את חייה, ובמיוחד חייה הפיזיים, דהיינו, גופה וגפיה, ליצירת אומנות מושלמת ביותר.
הרוב המכריע של יצירותיה של פרידה קאלו הוא אוטוביוגרפי ביסודו, וזו הסיבה להתעניינותי הרבה ביצירה זו, כי הדיוקן העצמי בציור חופף לגמרי לסיפור האוטוביוגרפי בספרות, למרות ההבדלים העצומים שיש בין שני התחומים האלה. כמעט כל ציוריה של פרידה קאלו יונקים את מובנם מחייה הקונקרטיים, מחייה הגופניים. היא הביאה לשלמות אמיתית את הדיוקן העצמי, וכל יצירתה אינה ברובה אלא סדרה פתוחה של דיוקנאות עצמיים.
יהיה מעניין מאוד לערוך מחקר משווה בין כל יצירותיה, שחוזרות על עצמן בווריאציות שונות. כל זאת הבנתי באותן שיחות מרתקות שהיו לי עם סטלה בענייני האומנות של המאה העשרים. ועל זאת אני מודה לה מקרב לב. זה דרבן אותי להבין שכל יצירה, באשר היא, מממשת את אותה סדרה פתוחה שבה היא מרכיב חיוני. כל יצירה היא חלק ממכלול, ולכן, אם רוצים להתייחס ליצירה כלשהי, צריך להסתכל על המכלול, אחרת אנחנו מפספסים את העיקר.
סביב אותן שיחות על האומנות המודרנית התפתח לו שיח של אמון הדדי אמיתי ביני לבין סטלה. וכך התחילה להיפתח ולספר לי על חייה שהיו עד אז אפופי מסתורין עבורי, מאחר שלא דמתה בשום צורה לכל חברות הסגל שהכרתי מסביבי בקמפוס. היא הייתה גרושתו של איזשהו פרופסור מירושלים, שלא הבין אותה כלל, ולמרות שהיו לה שתי בנות איתו, היא החליטה להתגרש ממנו ולהחזיר לעצמה את עצמאותה. והיא כן הייתה אישה מאוד עצמאית, אם לא פמיניסטית, במלוא מובן המילה. לא זכיתי, לצערי, להכיר את בנותיה: היא הייתה מאוד דיסקרטית באשר לחיי המשפחה שהיו לה, ובנותיה ממילא היו כבר בוגרות, וכבר סטודנטיות עצמאיות באותה תקופת היכרותנו, עד כמה שזכור לי.
סקרנה אותי יותר מכול ילדותה המיוחדת, שמדי פעם התייחסה אליה ברמיזות קלות. אך יום אחד, משום מה, החלה לספר לי על אותה ילדות. היא נולדה בפולין במשך מלחמת העולם השנייה. וכילדה קטנה נמסרה לפלחית באיזה אזור מרוחק מהעיר. החקלאית הזאת הייתה אלמנה וטיפלה בילדה הבלונדינית היהודייה כמו שהיא טיפלה בילדיה שלה. ויום אחד, במשך המלחמה, הופיע חייל גרמני בודד באותה חווה.
החייל הגרמני הבחין בילדה הבלונדינית הקטנה שמראיה היה שונה לגמרי משאר הילדים של אותה פלחית. הוא אם כן התקרב, הוציא את אקדחו מנרתיקו בכוונה להיפטר מהילדה היהודייה, אך הוא לא הספיק, כי האיכרית הפולניה פילחה את ראשו עם גרזן ומייד חפרה בור וקברה אותו בחווה שלה. סטלה הקטנה הייתה נוכחת במעמד הזה, מתחילתו ועד סופו, מחזה שהשאיר צלקות עמוקות בנפשה.
לא היו לה זיכרונות מאביה, כנראה שנספה במלחמה. עם הזמן, בזכות הצלב האדום, התאחדה מחדש עם אימה, שהייתה אישה נכה בכיסא גלגלים. היא הסתובבה כמה שנים באירופה, ובגיל ארבע עשרה עלתה עם אימה לארץ כשהיא דוחפת את כיסא הגלגלים שלה: כאלה היו נעוריה. היא לא סיפרה לי באילו תנאים היא רכשה השכלה ואיפה ומתי היא השלימה את לימודי הדוקטורט שלה.
אך עם הזמן התברר לי שהיא דיברה כמה שפות, ובהן, צרפתית צחה, ושהיו לה הרבה מכרים לא רק בעולם האקדמי הרחב, אלא גם במספר מוזיאונים מסביב לעולם, דהיינו חברים שעסקו באופן קונקרטי בעולם האמנות, ושארגנו תצוגות ותערוכות, ולאו דווקא אנשי אקדמיה. היו לה היסוסים באשר לעולם האקדמיה ועבורה זה היה הרע במיעוטו. מה שעניין אותה היה העשייה האומנותית הקונקרטית.
וכשפעם הייתי בשבתון בפריז, והיא ביקרה באותו זמן במוזיאון הלובר, היא הזמינה אותי לארוחת צהריים אצל חברה טובה שלה, גמלאית שעבדה שנים רבות כמנהלת ואוצרת במוזיאון הזה. פרנסואז הייתה אישה מקסימה הגם שהיו לה קשיים לאבחן את תווי פניי, מאחר שראייתה הלכה ודעכה. ולמרות נכותה המסתמנת, היה לה מאהב צעיר ממוצא אירני, שלא הפסיקה לדבר בשבחו.
וחשבתי לי: הינה אישה באה בימים, בעלת נכות מגבילה מאוד, שמצאה לה אהבה אמיתית בתוך כל האילוצים הביוגרפיים שלה. דהיינו, אסור לוותר באף שלב בחיים. התרשמתי כמובן מכל היצירות המופלאות שהיו תלויות על קירות ביתה של פרנסואז. וכנראה שביתה, דירה ענקית בתוך בניין ישן נושן, היה כעין מרחב משלים לכל היצירות שאיתן התעסקה במוזיאון הלובר.
וכעת אעבור לסוף חייה הטרגיים של סטלה, ובכותבי שורות אלה, חייה ומותה עדיין מהווים אניגמה בלתי פתירה עבורי. שנים מעטות לאחר אותו מפגש בפריז נפגשתי עם סטלה באוניברסיטה לארוחה קלה בחדר האוכל של הסגל ואז היא הודיעה לי שהיא מצאה כנראה את אהבת חייה, פרופסור לתולדות האומנות באוניברסיטת טורונטו שבקנדה בשם ג'רי פורטל, שמזה שנים רבות היה מכר וידיד שלה. לאחר שהתאלמן הציע לה חיים משותפים והיא נענתה. לשם הזה היה צליל יהודי בעיניי, כי נפגשתי עם יהודים שנשאו את השם הזה, אך הג'רי הזה לא היה יהודי משום מה.
היו להם תוכניות לחיים משותפים לאחר שהוא היה אמור לצאת לגמלאות. ואומנם היא ציינה בפניי שלא ירחק היום והוא יצטרף אליה עם כל המטען של תכולת ביתו, שכלל מספר רב של יצירות אומנות מודרנית. היו אלה צעדים קונקרטיים לקראת חיים משותפים. הייתי שמח מאוד בחלקה, הרי כתוב "לא טוב היות האדם לבדו". והיא ציפתה בכיליון עיניים לאותו יום שלא ירחק לבוא. והייתה בטוחה שכל מכריה פה בארץ יאמצו אותו, מאחר שהוא היה אדם סימפטי במיוחד, משכמו ומעלה.
עברו כמה חודשים וקולגה שלה חלפה על פניי במסדרון שליד החוג שלהן, עצרה אותי, ובהבעת פנים שלא תתואר, הודיעה לי שסטלה נפטרה לפני כמה ימים, לאחר שבאחד המפגשים היא צרכה אלכוהול יחד עם התרופות שהיא נטלה, וזה הוביל למותה. הייתי המום, בלשון המעטה, באותו מעמד: איך ייתכן דבר אבסורדי שכזה? והרי הכרתי אותה כאישה אחראית מאוד ובהכרה מלאה, ובוודאי דבר כזה לא היה אמור לקרות לה, אלא אם כן היא שיתפה פעולה עם הגורל.
עד היום, בכותבי שורות אלה, אין אני בטוח כלל שהיא לא ידעה מה היא עושה, אם אומנם נטלה את אותה תרופה עם כוס יין! כל הקולגות התייחסו לעניין כאל תאונה מקרית, אך אני לא הייתי בטוח, בשום צורה, שזה היה בגדר של תאונה. ואם זו לא הייתה תאונה, ניתן להסיק שזה היה אקט התאבדותי. מה הייתה, אם כן, הסיבה מאחורי מעשה שכזה? והרי עד כמה שהכרתי אותה לא היו לה נטיות אובדניות כלשהן! ומה עם פרויקט החיים המשותפים עם אותו ג'רי?! תקופה ארוכה הייתי באבל ממש על מותה של סטלה כי בני אדם כאלה נדירים ביותר ואין להם תחליף.
בשנה העוקבת למותה של סטלה יצאתי לשבתון בטורונטו, וערב אחד הוזמנתי לארוחת ערב אצל חברים שאיתם פרסמתי מספר מחקרים. ייבט, המארחת, שאיתה ניהלתי את אותם מחקרים על הספרות המוגרבית הפרנקופונית, הכירה לי את אחותה הצעירה, גם היא חוקרת מבריקה, שהתמחתה בתולדות האומנות המודרנית באוניברסיטת טורונטו. ומי היה המנחה שלה? לא אחר מאשר הפרופסור ג'רי פורטל, שנהפך עם הזמן לידיד קרוב שלה. וכך למדתי שהעולם די קטן! וכמה שנים לאחר אותו ערב בטורונטו אשכיל לדעת שהעולם עוד יותר קטן ממה שחשבתי, ושסטלה מסרבת בכל תוקף להיכנס למרחב הזיכרונות הרחוקים שלי.
שנים מעטות לאחר מכן רכשתי בית לא רחוק ממרבלה שבקוסטה דל סול שבספרד, מול חופי מרוקו. ועל מנת לרהט את אותו בית חשבתי ללכת לאיזשהו שוק של יום ראשון שבו אנשים מן השורה מציעים למכירה את העודפים שבבתיהם. והינה אני רואה באחד הדוכנים שידה מרהיבה מעץ מלא מעובד, שחלמתי למקם בחדר האוכל שלי. התיידדתי עם המוכר והתחלנו לשוחח בלב פתוח. עשינו היכרות והוא ציין בפניי שקוראים לו מקס פורטל ושהוא במקור מקנדה. וחי לו כאן בקוסטה דל סול על בסיס קבוע, דהיינו הוא לא היה תייר: הוא מצא לו משרה של מורה בבית הספר האנגלי שבמרבלה. "פורטל?" חזרתי ושאלתי.
ומייד עלה בזיכרוני שמו של בן זוגה של סטלה, אותו פרופסור לאומנות מאוניברסיטת טורונטו, ואז שאלתי את מקס אם אין לו קרוב בטורונטו, פרופסור לאומנות. והוא ענה לי אומנם כן, בן דודו קרוב אליו במיוחד בשם ג'רי. ומאחר שלמקס היה רכב גדול הוא הציע להוביל את השידה עד לביתי. ותוך כדי נסיעה הוא סיפר לי על השבר הקשה ביותר שקרה לבן דודו, שהתחבר לבחורה ישראלית משכמה ומעלה, ומטענו היה בדרך לישראל על מנת להצטרף אליה לחיים משותפים, והינה קרתה טרגדיה והיא נפטרה בטרם עת!
לא רציתי להעכיר את רוחו בשום אופן, והרי זיכרונות לא תמיד נעימים לכולם, ולא אמרתי לו שהכרתי היטב את הנפש הפועלת, שחייה ומותה נותרו סתומים עבורי. יהי זכרה ברוך! כמה העולם קטן באמת! וכמה קשה להתמודד עם בני אדם יקרים לנו שהיעלמותם מותירה אותנו בפער הווייתי שאין שום דרך לחפות עליו. והרי החיים מורכבים במיוחד מהחוסרים ההווייתיים האלה, מאותם חוסרים שאין שום דרך לחפות עליהם, אותם חוסרים מכוננים המצביעים על האבסורד שבקיומנו!
לא אוכל לפסוח על חוויה אחרת שידעתי בין כותלי האוניברסיטה והיא היותי חבר בסנט. לא חלילה שהעמדתי את עצמי כמועמד על מנת להיבחר, אלא שבקונסטלציה מסוימת, כשהתחלפו הנפשות הפועלות בהנהגת האוניברסיטה, הדיקן החדש יחד עם הרקטור החדש מצאו לנכון לכלול אותי ברשימת המועמדים מטעמם, כי העלו בדעתם שיש לי מה לתרום לאותו פורום מכובד, הרי בסנט מתקבלות כל ההחלטות החשובות באשר לגורלה ועתידה של האוניברסיטה. וכך מצאתי את עצמי כחבר נאמן באותה מסגרת, שהתברר לי אינה נטולה מאבקים, מאחר שקבוצות לחץ תמיד קיימות במסגרת הזאת, כמו בכל מסגרת פוליטית אחרת.
הייתי סקרן מלכתחילה באשר לסיכויי להיבחר לאותה מסגרת, מאחר שמעולם לא היו לי שום יומרות ושום כמיהות להיות חבר במסגרת פוליטית כלשהי, כי מאז שאני מכיר את עצמי סלדתי מכל עמדה שיש בה כוח. אך מאחר שממילא לכוח הפוליטי הזה יש השפעה מזערית בלבד במרחב החברתי, הייתי סקרן, אם כן, אם כמישהו ששייך למיעוט כלשהו — ואני עדיין תופס את עצמי כבן מיעוט, כפי שכבר ציינתי — הקולגות היו בכל זאת לוקחים סיכון ובוחרים בעוף מוזר ושולי כמוני.
וכך אותם אנשי מפתח שתמכו במועמדותי הביאוני לחוות חוויות מעניינות, ובמיוחד להכיר מקרוב את הנפשות הפועלות במסגרת הכללית של המוסד. לא אלאה את הקורא בכל הגילויים שגיליתי במסגרת הזאת, אך בגדול, למרות נחיצותו של מוסד הסנט לניהול ענייני האוניברסיטה, מאחר שבסנט מתקבלות כל ההחלטות החשובות, לא פעם הייתי עד לכל מיני סיטואציות מביכות, כמו במרבית הפורומים האלה שבהם הרבה "חוכמות" נזרקות לחלל.
ומסקנתי האחת והיחידה היא שבמרבית המקרים כל מי שעוסק בעניינים פוליטיים אינו בגדר של חוקר מוצלח במיוחד, דהיינו אין לו זמן רב לעסוק במחקר או שאינו בנוי למחקר והוא יותר בנוי לעניינים פוליטיים. אני אומר שזה תופס ברוב המקרים. מאידך, יש, והיו כאלה, שהם מוצלחים גם בענייני מחקר וגם בעניינים פוליטיים. אך אלה יחידי סגולה מועטים ביותר. לרוב, אם כן, לעניות דעתי, שני העולמות האלה, המחקר האקדמי והפוליטיקה האוניברסיטאית, אינם מתקיימים בהרמוניה מלאה, ויש אפילו ניגוד עמוק ביניהם.
יהיה מי שיאמר שאני עצמי עסקתי, בצורה זו או אחרת, בפוליטיקה אוניברסיטאית מאחר ששימשתי כראש חוג במשך שתי קדנציות, דהיינו עשר שנים. אך קיבלתי את אמונם של כמעט כל חברי החוג מחוסר ברירה, זאת אומרת שלא היו הרבה קופצים על המשרה מחד, ומאידך, רוב החברים לא היו מעוניינים במועמד או מועמדת אחרת. כך שלא יכולתי לסרב לתפקיד, והשתדלתי למלא אותו על הצד הטוב ביותר.
בתקופתי כראש חוג נעלמו כל המתחים הפנימיים שהיו בחוג מימים ימימה. כך שלא עסקתי בפוליטיקה כלל — מעולם לא מצאתי עניין בשום אינטריגות פוליטיות ומשחקי כוח, ודאגתי היחידה הייתה מאז ומתמיד לענייני יצירה וכתיבה — ובראש מעייני הייתה הישרדותה של אותה מסגרת לעוד מספר שנים, מאחר שבסופו של דבר רשויות האוניברסיטה החליטו על סגירתה מחוסר סטודנטים.
כך שאני ועוד קולגה אחת סופחנו לחוג לספרות עברית והשוואתית, וזה התאים לי במיוחד כי ספרות השוואתית היא תחום התמחותי הראשוני, והיה לי מה לתרום למסגרת הזאת. ובאותה תקופה הייתי אולי היחיד בין כל החברים באותו חוג שהחזיק בדוקטורט בספרות השוואתית. ועד כמה שידוע לי, אפילו בימינו אלה ממש אין חברים במסגרת החוג הזה המחזיקים בתואר שכזה.
בטרם אסיים חלק זה מסיפורי בדבר העולם האקדמי, אני מחויב כאן לתת קרדיט לסנט אוניברסיטת חיפה שבו הייתי חבר במשך קדנציה אחת. נודע לי, לשמחתי הרבה, שלאחרונה נבחרה אישה ערבייה לעמוד בראש המערך האקדמי האוניברסיטאי. קודם כול אישה, וגם ערבייה, כרקטורית לקדנציה הבאה, תקדים שאין כדוגמתו באף מוסד אקדמי אחר בארץ, עד כמה שידוע לי.
יתרה מזאת, היא תוצר מוגמר של אוניברסיטת חיפה, מאחר שכל תאריה הושלמו במסגרת האוניברסיטה בהצלחה רבה, והיא אקדמאית מהשורה הראשונה. זהו דבר מבורך שיתרום רבות לקירוב הלבבות בין שתי האוכלוסיות. משום מה החיים בצוותא מתחילים תמיד בעולם הרוח והאומנות! בעיניי, רק היצירה תציל את האנושות מאובדנה, ואיפה שהפוליטיקה נכשלת, היצירה תמיד תצליח!
זוהי תפנית מבורכת, וכבר ראינו ניצנים ראשונים של התופעה הזאת במדיה לפני כמה שנים, באותם ערוצי טלוויזיה ורדיו, שוב תקדים מבורך, שמינו באומץ רב כמה ערבים ישראלים לשמש כעיתונאים ומראיינים בענייני פוליטיקה ישראלית פנימית, דהיינו לאו דווקא בקשר לעולם הערבי. לא שקל במיוחד לעיתונאים האלה ששופכים עליהם קיתונות של שנאה הן מצד הקיצונים היהודים הן מצד הקיצונים הערבים, אך אותם עיתונאים בעלי הזהות הכפולה מצליחים לעמוד במבחן הזה ביד רמה.
רק אינטגרציה אמיתית תביא לשינוי המצב המביש הזה שבו אנו נתונים. שום אלימות ושום מלחמה מעולם לא הביאו לפתרון כלשהו בהיסטוריה האנושית, שהיא רוויית דם, מרוב אובדן חיים לשווא, בגלל אידיאולוגיות ריקות מכל תוכן. וכידוע, במלחמות אין לעולם שום מנצחים, זוהי אשליה או יותר נכון מניפולציה: במלחמות יש אך ורק מנוצחים. מטבעם של דברים, היום קבוצה זו לכאורה מנצחת במחיר דמים נוראי, ומחר הקבוצה הנגדית מנצחת, גם במחיר דמים נוראי. ויש לנו דוגמה מאלפת מההיסטוריה של המאה העשרים, לולא תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, לא היינו מגיעים למלחמת העולם השנייה כלל, והמחיר הנורא ששילמה כל האנושות במלחמה ההיא.
וכולם, מכל הצדדים, מביאים על עצמם רק אסונות, כאילו אין מספיק דאגות יותר חיוניות עבור האנושות כולה, כגון הישרדות כדור הארץ. ויש מספיק פצצות אטום בארסנל של כל הצבאות ברחבי תבל בכדי להכחיד את כל צורות החיים על הפלנטה הזאת אין ספור פעמים. ולא ירחק היום ואחד המטורפים העומדים בראש מדינות רבות יחליט לעשות מעשה שיביא חורבן על כל האנושות!
לא אוכל לסיים את הכרך השלישי הזה של סיפורי האוטוביוגרפי מבלי לשתף את הקורא הנאמן שלי בחוויות לא נעימות במיוחד, אך בהחלט מעשירות, שחוויתי בבתי חולים כרמל ורמב"ם שבחיפה. הרי המחלה באשר היא הופכת, במוקדם או במאוחר, שנרצה או לא נרצה, לגורלו של היחיד. ואם בעבר הלא רחוק אנשים סיימו את חייהם בביתם, בקרב משפחותיהם, בצורה מכובדת, כיום התחנה האחרונה עבור כל אחד מאיתנו היא כמעט תמיד בית החולים. ודברים רבים ראיתי באותם מרחבים, על כן אני מביא את התיעוד הזה בפני הקורא.
באותו כנס בינלאומי על ספרות המגרב הפוסט־קולוניאלית בטורונטו שבו השתתפתי, ושכבר הזכרתי למעלה, היו הרבה משתתפים ובהם גם אפריקאים מדרום היבשת. חזרתי אם כן מטורונטו שש ושמח בחלקי על אותה השתתפות שבעקבותיה פרסמתי אותו ספר על טאהר בן ג'לון. ותוך כמה ימים לאחר חזרתי מאותו כנס, שמתי לב שהייתה לי נטייה לשכב, דהיינו היה לי הרבה יותר נוח להיות בתנוחה אופקית, ודבר מוזר מאוד שמעתי בריאותיי כאילו מים זורמים, וגם נשימתי נעשתה כבדה מאוד עליי.
חשבתי שזה קשור לאלרגיות שלי, שאליהן התרגלתי מגיל צעיר, עניין של אסתמה כלשהי. הלכתי אם כן לרופא על מנת לברר את העניין. אותו רופא, ייזכר לטוב, שאל אותי אם יש לי ריאה אחת או שתיים, כי הוא האזין לריאותיי ומשום מה הריאה השמאלית לא תפקדה, דהיינו לא היה בה אוויר. הוא שלח אותי מייד למומחה לריאות (פנומולוג) שאישר בפניי שהיו לי לפחות שלושה ליטרים של נוזלים בריאה השמאלית או נכון יותר בפלאורה, דהיינו אותו שק שעוטף את הריאות.
וכך מצאתי את עצמי בבית חולים כרמל לבילוי של שבוע ימים. באותו ביקור רופאים יומי, הרבה סטודנטים לרפואה הופיעו לבדוק את אותו חולה שהייתי, אותו חולה שלא גילה שום סימפטומים של מחלה, לפחות במראהו החיצוני: הוטל עליהם לנחש ממה סבלתי, אך הם לא הצליחו כי הייתי חולה אך לא נראיתי חולה, ולרוב יש תמיד סימפטומים כלשהם המעידים על מצבו הבריאותי של הפציינט. במקרה שלי הסימפטומים האלה לא באו לידי ביטוי. הייתי חולה מבלי להיות ממש חולה.
אחרי בדיקות רבות, שחלק מהן גבלו בעינויים של ממש, למשל אותה בדיקה הכרוכה בהכנסת צינור דרך האף אל תוך הקיבה. ראיתי דמעות של ממש בעיניה של אותה אחות שביצעה עליי את הבדיקה. רצו לחזור עליה פעם שנייה אך אני סירבתי, כי זה היה עינוי בל יתואר. בקיצור, אחרי שבוע של בדיקות אינסופיות ועשרות צילומי ריאות שבהם בדקו את רמתם של אותם נוזלים, עשו לי ביופסיה על מנת לברר שלא היה שום סרטן באותו נוזל.
אך ביום חמישי בערב של אותו שבוע, זכיתי לביקור מהכירורג, שהיה אמור לנתח אותי ביום שישי למחרת על מנת להוציא לי את אותם נוזלים. לאחר אותו ביקור של הכירורג הרגשתי הקלה מסוימת בנשימתי. עשו לי צילום נוסף שהראה ירידה כלשהי של אותו נוזל, ולמחרת, במקום לנתח אותי הם שחררו אותי הביתה כשעדיין היו כשניים וחצי ליטרים של הנוזל בריאותיי. אותו נוזל נעלם לו לאט לאט, דהיינו הגוף שלי ספג אותו בהדרגה. וזה השאיר לי צלקת בתחתית הריאה השמאלית.
סיכומו של דבר, לא מצאו שום סיבה להיווצרות אותם נוזלים ואמרו לי שזה ללא ספק וירוס, מאותם וירוסים שמתקיימים להם ביבשת אפריקה, ואז נזכרתי באותו כנס בטורונטו. והגעתי למסקנה הברורה שגם בכנסים בינלאומיים יש סיכון בריאותי אמיתי. אך מה שעניין אותי במיוחד באותו אשפוז הוא שגילו אצלי, עקב אותן בדיקות דם שחזרו על עצמן, איזשהו קשר למחלת השחפת, מחלה שמעולם לא פיתחתי.
ואז נזכרתי — וכבר סיפרתי את האנקדוטה הזאת — בשמעון, בנו של בעלה של דודתי מרים, בחור מקסים, ששיחק איתנו כשהיינו ילדים קטנים, והוא היה חולה שחפת, ונפטר לאחר זמן מה עקב מחלתו. אני זוכר אותו לקראת סוף ימיו כשהוא כבר לא היה מסוגל לאכול דברים מוצקים והסתפק בשתיית חלב תוך כדי קריאת תהילים במשך כל היום. בן הדודה הזה השאיר עליי רושם עמוק ביותר, ולקח לי עשרות שנים עד שזכיתי להיזכר בו הודות לאותו ביקור בבית חולים כרמל.
הייתי כמעט מאושר כשגילו לי את הקשר הזה למחלת השחפת, כי אז הבנתי שזיכרון זה לא רק עניין מנטלי, המתרחש בראשו של האדם, אלא אורגני: זה מתבטא בגופו ממש. אני נושא את זכרו של שמעון בן דודתי בריאותיי, והוא נהפך לחלק אינטגרלי מגופי. הוא מלווה אותי לכל מקום שאני הולך. התהליך הזה מרחיב, אם כן, את מהותו של הזיכרון. לפעמים הזיכרון מוטבע בגופינו ולא נותן לנו מנוח, וזה מזין את היותנו מרובים.
זוהי למעשה הגדרתה האמיתית של מגפה. לאחרונה, הודות לקורונה למדנו שאנו חיים כולנו האחד בתוך השני, ולא ניתן אפילו לדעת מי הדביק את מי: הגדרתית, יש חדירה הדדית, (אינטרפנטרציה), השתלבות מוחלטת של בני האדם, שנהפכים מתוקף התהליך הזה לגוף מסיבי אחד. קנטי בספרו המון וכוח עומד על התכונה הזאת שיש בגוף ההמוני: באספות ובהתקהלויות מכל סוג, ההמון, למרות היותו מורכב מיחידים רבים, בנקודה מסוימת הוא נהפך לגוף מסיבי אחד שלא ניתן להבדיל בין כל מרכיביו.
וברגע שאפשר להבדיל בין היחידים המרכיבים אותו אז הוא כבר לא מתקיים יותר כגוף המוני. ורק בסיטואציה ההמונית הגופים משתלבים האחד בתוך השני ומצטרפים לגוף אחד אינטגרלי, למסה המתפקדת כגוף אחד קוהרנטי. ולמעשה הגופים המרכיבים את הגוף ההמוני, בהשתתפותם, מוותרים על היותם יחידים אוטונומיים. על כן, המצב היחיד שבו האדם אינו מרגיש מאוים בשום צורה על ידי האחר הוא מצב המסה, שבו הגופים שווים האחד לשני, כי בתוך המסה, תכונות כמו מעמד והיררכיה והבדלים חברתיים וכלכליים למיניהם אינן מתקיימות כלל.
וכעת לאותה חוויה רפואית בבית החולים רמב"ם שאיתה אחתום את הכרך הזה. אני מביא את התיעוד הזה בפני הקורא על מנת לציין בפניו שיש עולם שלם של חוויות והתנסויות שעוברות כל מסגרת פוליטית ושבהן טמונה התקווה של חיים בצוותא במדינה הזאת, מעבר לכל ההבדלים הדמוגרפיים, התרבותיים, הדתיים, הכלכליים והחברתיים וכדומה, בכללותם, כמו בכל מדינה דמוקרטית אחרת.
ביום מן הימים בתחילת שנת 2022 היו לי כאבים עזים בתחתית עמוד השדרה. ניגשתי לרופאת המשפחה שלי בקופת חולים והיא הציעה לי לעשות צילום הדמיה של כל עמוד השדרה שממנו אני סובל מזה שנים רבות, אך סבל שניתן לחיות איתו, מאחר שכולנו, עם הגיל המתקדם, סובלים מכל מיני תסמינים. והרי האדם לא נועד מלכתחילה לחיות כל כך הרבה שנים: לא לפני הרבה זמן בני האדם לא עברו את גיל השלושים והארבעים. והודות להתפתחויות האחרונות במחקר הביולוגי ובתחומי הרפואה השונים החיים מתארכים יותר ויותר.
כמה ימים לאחר שעשיתי את אותו צילום במרפאות החוץ של קופת החולים, הרופאה קיבלה את התוצאות ישירות למחשב שלה, והתקשרה אליי מייד בפניקה שאבוא לראות אותה: היא לא רצתה להודיע לי על מצבי העגום בטלפון. ניגשתי והיא קיבלה אותי בפנים נפולות, "מייד, היא אומרת לי, אין מה להתמהמה, לבית החולים רמב"ם. יש חשש שאותו נזק חמור בחוליה התחתונה שבעמוד השדרה שלך הוא תוצאה של גרורות סרטניות."
התחלתי לעודד אותה כי ראיתי שמצב רוחה היה עכור לגמרי, ואמרתי לה בלשונו של קמי, ברוח דבריו של מרסו, הגיבור שבסיפור הזר, "שאין מה לעשות, גזר הדין ניתן ברגע שנולדנו, ושאי אפשר לברוח מהמוות, מתישהו חייבים למות. היום או מחר, מה זה בכלל משנה." והוספתי שבכל זאת לא הייתה לי שום הרגשה שהייתי חולה בסרטן כלשהו. ובדיקות הדם שעשיתי לאחרונה אינן מעידות על שום סרטן.
וכך מצאתי את עצמי במיון של בית החולים רמב"ם. ומאחר שיש מצוקה אמיתית של מקום במחלקות השונות, השהייה במיון, כשלעצמו אולם די גדול המאכלס עשרות חולים, יכולה להימשך זמן רב. ביליתי באותו אולם מיון כארבע עשרה שעות תמימות, וזה אפשר לי החלפת דברים עם כמה מהפציינטים שהיו במקום עדיין בלוויית בני משפחותיהם. כמה מהם היו בציפייה אל הבלתי נודע, זה אומר שזו הייתה הפעם הראשונה לאשפוזם, ודאגה רבה על פניהם, וכמה היו בביקור שני או שלישי, סוג של מבקרים קבועים שמחלתם מוכרת להם היטב ושאין להם ברירה אלא לחזור לבית החולים מדי פעם על מנת לקבל טיפול שוטף, כגון הקרנות, למשל.
התקרבתי לזוג צעיר בשנות השלושים לחייהם פחות או יותר, שהיו ישובים על המיטה האחרונה בסוף אולם המיון, זוג נחמד ודי עליז, ופתחתי בשיחה איתם. והתברר לי שהחולה הוא הבעל, חולה בסרטן נוראי, סרטן הלבלב, ולהם שני ילדים. ולמרות כל זאת, הם היו איכשהו שמחים בחלקם. השיחה גלשה כמובן למצב הפוליטי. ואז הוא אומר לי שהוא היה ברצון מזמין את כל חברי הכנסת שיבואו לראות ממקור ראשון מהי מצוקה אמיתית, שיבואו לבלות כמה ימים בבית החולים. ושזה לא היה מזיק להם, ואולי היו לומדים קצת איך להיות צנועים. הסכמתי איתו כמובן. ואז אמרו לי שהם שמחים, כי הם ציפו לילד שלישי. וכך למדתי שבמצב הגרוע ביותר אין לאבד תקווה.
ביליתי עוד כמה שעות מאתגרות באותו אולם מיון, כי חוסר הידיעה באשר למחלתך מוביל בהכרח למצוקה נפשית עצימה גם אם אתה חסון ועומד בכל לחץ. מאידך, הסתבר לי שלחץ הדם בתנאים כאלה פשוט מרקיע שחקים, ולא נותן לך מנוח. לקראת חצות באותו יום באו להעלות אותי למחלקה פנימית שם הייתי אמור להתאשפז עד שיבררו לעומק את מצבי. כמובן, העלו אותי ישר למסדרון של אותה מחלקה כי לא היה מקום באף חדר.
והתברר לי שהיו עוד כמה חולים באותו מסדרון, ולא הייתה לי ברירה אלא לחכות לתור שלי כדי לזכות למיטה בתוך אחד החדרים. ומה התברר לי בדיעבד, שהמחלקות הפנימיות מאוכלסות באוכלוסייה זקנה לרוב, ואין הרבה סיכוי שמישהו יבריא תוך זמן קצר ושיעזוב את בית החולים על מנת שמישהו אחר יתפוס את מקומו. זה קורא אך לעיתים רחוקות. בשני האשפוזים שהיו לי ברמב"ם באותה שנת 2022, מישהו היה צריך ללכת לעולמו על מנת שאתפוס את מקומו.
מיותר להיכנס לאותה חוויית הציפייה למיטה, בזמן שאותה קופסה אפורה מופיעה — אותה קופסה המיועדת לאלה שהלכו לעולמם, ושברובנו מצפים לה, שנרצה או לא נרצה בכך. אותה קופסה אפורה מחכה לנו בסבלנות. מכורח הנסיבות היא צריכה להופיע על מנת לפנות את הגופות, שעוברות לרשותה של החברה קדישא. מצד אחד, אם כן, זה מביא לך הקלה כלשהי, מאחר שאתה סוף סוף זוכה למיטה בתוך אחד החדרים.
ומצד שני, נהיר לך שאותה מיטה שעוברת חיטוי לנגד עיניך, עדיין חמה מגווייתו של זה שהלך לעולמו על מנת שתתפוס את מקומו. לא נעים כלל, בלשון המעטה. מה גם שעניין הפרטיות נעלם לו כלא היה, ומשפחות באות להתייחד עם מתיהם בפעם האחרונה לעיני כל שאר הפציינטים, לפחות אלה שעדיין מתהלכים על שני רגליהם. ומיותר לציין מה זה עושה לכל החולים האחרים שבסביבה.
ויחד עם הפרטיות שנעלמת, מכורח הנסיבות הפיזיות, כל אחד נאבק על מעט מהכבוד העצמי שנותר לו. בקיצור סביבה קשה ביותר מבחינת צלם האנוש, שכל אחד מאיתנו נלחם עליו. אחרת אתה זוכה לסטטוס של צמח. ומי מעוניין בסטטוס כזה! מאחר שהשתייכתי לקבוצת החולים "הבריאים" — דהיינו, אלה שעדיין מתהלכים על רגליהם, וההליכה היא הפעילות היחידה באותה מסגרת שמבדילה אותך מאותו סטטוס של צמח — התאפשר לי להסתובב במסדרונות ולראות מקרוב מה מתחולל באותו מרחב.
למשל יש חדר גדול במיוחד שבו מרוכזים החולים הסופניים, כולם מחוברים לכל מיני מכונות ולרוב, לצערי הרב, מחכים לפטירתם. מה שכאב לי זו הייתה הרגשת העזובה של אותם בני אדם שאין שום תקווה שיצאו מאותו מצב. האם זהו גורלו של כל אחד מאיתנו?! ערב אחד הייתה רוח קרה שנכנסה דרך אותו חלון גדול הפתוח לרווחה באותו חדר, שבו רוב החולים חצי ערומים, ושאלתי את עצמי אם לא קר להם, והרי רובם ככולם אינם בהכרה. אומנם האחיות מתרוצצות במשך כל היום מסביב לאותו חדר, אך כוח האדם די מצומצם ואינו מספיק לטיפול נאות באותם חולים.
את המצב העגום והבלתי נסבל הזה אני זוקף אך ורק לפוליטיקאים המכובדים שלנו, שאינם מסוגלים לשים את עצמם במקום אותם חולים. הרי באחד הימים גם הם יהיו חולים! המצוקה הזאת מקורה בחוסר תקצוב משווע, ודאי וודאי, אין להם מושג לאותם בעלי שררה המחליטים בענייני תקציב הבריאות, מהם סדרי העדיפויות. ונמאס לי לשמוע שהביטחון לפני הכול! כן אומנם, אבל אם היו מתרכזים בעשיית שלום — הרי לנו אין לאן ללכת, וגם לפלסטינים אין לאן ללכת, נגזר עלינו לחיות יחד, ועד מתי נחיה על חרבנו, הרי בסוף גם היא מחלידה — בכל מחיר, אזי תקציבים היו מתפנים לצורכי בריאות האוכלוסייה. מדוע אותם מנהלי בתי החולים חייבים להתרוצץ לכל עבר על מנת לגרד תרומות מכל מקום אפשרי כדי להשלים את החסר, שאין שום סיכוי שבעולם שיצליחו לחפות עליו, הרי צורכי הבריאות גדלים מדי יום, ומה לעשות, האוכלוסייה מזדקנת.
אסיים בכל זאת את הכרך הזה בנימה חיובית מאוד, כי לשם כך הבאתי את התיעוד הזה. עבורי, בית חולים רמב"ם מהווה כעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית בכללותה. כאן כל האוכלוסיות המרכיבות את הפסיפס האנושי הישראלי חיות ביחד, בסוג של הרמוניה שלא ראיתי באף מקום אחר. אולי בגלל שהמחלה מקרבת בין בני האדם, כי אז כולם בהכרה באשר לגורל המשותף לכולנו.
מאידך, כאן שומעים את כל השפות, כיאה לכל חברה פתוחה שבה אוכלוסיות רבות ומגוונות חיות ביחד. טיפלו בי גם רופאים יהודים וגם רופאים ערבים, גם אחיות יהודיות וגם אחיות ערביות, וכולם יחד במסירות ובשיתוף פעולה שאין כדוגמתם. אני מייחל ומאחל שמודל זה יהיה מקובל ומאומץ על ידי כל התושבים שבמדינה הזאת ללא שום הבדל, אם הם חפצים באותם חיים בצוותא.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.