אל תאיץ בגשם

נער תל-אביבי

"שמריהו תתעורר אתה מאחר ועוד לא אכלת", עומדת ורה קרמן בפתח חדרו חוששת להכניס רגל לתוך המהומה המפוזרת על הרצפה. "ממש שדה קרב", היא ממלמלת אל הבגדים שלבש והשאיר היכן שפשט, הגרביים שנזרקו לכל עבר, התחתונים והמחברות שחברו יחד.

אנחת ייאוש נפלטת מפיה: "הכנתי לך ארוחת בוקר ושני כריכים לבית הספר", היא אומרת כאשר נראית תזוזת חיים מתחת לשמיכה. "אתה מאחר ואל תשכח לעבור במכולת כשאתה חוזר כי היום אגיע מאוחר".

“השארתי לך פתק עם רשימת קניות", היא צועקת מהמטבח תוך כדי שהיא שותה את הקפה בעמידה ונזהרת שלא להכתים את השמלה הפרחונית שלבשה היום. על הספל הלבן נשארת חתימת שפתיים אדומות ושובל בושם 'שאנל 5' מלווה אותה כשהיא יוצאת מהדירה ברחוב דובנוב בדרכה למשרד הנסיעות שהיא מנהלת.

המשרד תמיד היה שלהם, אך מהיום שבו יהושע בעלה קיבל דום לב ונפרד מהם ללא כל התראה, החליטה לקחת על עצמה את הניהול ומאז, להפתעת כל הנשמות הטובות, המשרד החל לפרוח. בעצת שייקה השכן, החליטה לפני שנתיים לפתוח סניף נוסף ברמת אביב ועם הזמן צבר לקוחות עסקיים והפך לסניף החזק מבין השניים.

לא, אין לה כל מחשבה להתחתן בשנית. "אומנם אני רק מתקרבת לארבעים", אמרה לחברות במפגש הברידג' השבועי, "אבל אין לי כל כוונה להתחתן. אני עסוקה במשרד, ושמריהו זקוק לאימא בשעות שבהן אני פנויה. הוא עבר טלטלה קשה כשאבא שלו נפטר ככה פתאום, בלי להודיע לנו מראש, ועד היום עדיין קשה לו להתמודד עם זה".

"אבל ורה, כלכלית את יכולה..." שאלה גניה חברתה הטובה.

"ברוך השם, מבחינה זאת אין מה לדאוג, תור מי לחלק?" חתכה אותה ורה.

"ואת לא זקוקה לעונג שבת?" חייכה גניה.

"ברוך השם, גם מהבחינה הזאת אין מה לדאוג", בחנה ורה בפנים חתומות את הקלפים שקיבלה, גניה זיהתה ניצוץ קל של מבט שובב שנדלק בעיניה לרגע אחד ונעלם.

לאחר כמה דקות של דממה בחדר, כשרק רחש נקישות הקלפים נשמע, פתחה את פיה ואמרה לפתע: "אני לא אתן ליהושע להרוס לשמריהו ולי את החיים. אם הוא רוצה למות מהתקפת לב, שיהיה לו לבריאות אבל לי יש ילד לגדל".

המבטים שהוחלפו בין הנשים לא נעלמו מעיניה, "זה קשה להיות פתאום אלמנה", אמרה, "אבל THE SHOW MUST GO ON", סיימה והניחה את קלפיה על השולחן.

וכשנפרדו אמרה לחברות: "מחר יש הצגה בהבימה, אני מזמינה אתכן מהכסף שהרווחתי הערב", חייכה בעיניים נוצצות ודמעה אחת נשרה על הלחי ונמחקה במהירות.

למרות הכרזתה החד-משמעית החברות לא ויתרו וניסו לשדך לה גברים מכל הסוגים. צעירים, מבוגרים, עשירים מאוד וכאלה שהיו עשירים עוד יותר אך היא הדפה את כל ניסיונות השידוך בעדינות ובחיוך.

ערב אחד, כאשר שמריהו ישב בסלון וראה טלוויזיה, נכנסה מירה השכנה, אשתו של שייקה שהיה בצעירותו קצין בסיירת שקד.

בפנים סמוקות שאלה: "איפה אימא?" ופנתה למטבח היכן ששמריהו סימן לה שאימא ורה נמצאת.

השיחה שהתנהלה בלחישות עוררה את סקרנותו.

"די לי בשיברון לב אחד". שמע שמריהו את אימא לוחשת, "אין צורך, יש לי את שמריהו ואינני רוצה להביא לו אבא חדש".

"אבל את צעירה ובטח יש לך צרכים", רמזה השכנה בלחש.

שמריהו הגביר את הווליום בטלוויזיה, אך וידא שלא יחסיר פרט משיחתן.

"אני מסתדרת", צחקקה האם, "תאמיני לי שאני מסתדרת".

מירה המתינה דקה או שתיים, הפטירה "נו טוב", וחזרה לדירתה.

"מה היא רצתה?" שאל בתמימות מעושה, כאשר קראה לו למטבח לאכול את ארוחת הערב.

"לא עניינך", ענתה ורה.

"אבל למה התלחשתן?"

"כדי שלא תשמע", אמרה. "קח גם מהסלט זה בריא".

ולאחר ששתקו כמה דקות...

"מתי תסדר את החדר שלך?"

"הוא מסודר".

"ואתה לא חושב שצריך להחליף בגדים כל יום?"

"הם נקיים".

"ואתה ילד גדול וצריך להתחיל להתגלח".

"אני מגולח".

ורה נאנחה וגם הפעם החליטה שאין טעם להיכנס למלחמה.

"זה המרד שלו ביהושע שעזב אותו", אמרה לגניה ומחתה דמעה. "אני מנסה, תאמיני לי שאני מנסה אבל הילד קיר. תיכנסי יום אחד לחדר שלו ותביני. למזלי פעם בשבוע העוזרת עושה שם סדר שמחזיק 24 שעות".

את שמריהו עדיין לא הכרתם. נער רזה, גבוה יחסית לבני כיתתו, גבו כפוף מעט, פניו צרות, עיניים שחורות בולטות מבעד למשקפי הקרן השחורים, בעלי מסגרת שחורה עבה. "ככה היא לא תישבר", אנפפה אימא בקולה, "תראה את שייקה השכן, מחליף משקפיים בכל כמה חודשים כי המסגרת המודרנית לא מחזיקה מעמד".

כבר מגיל צעיר צימח שיער על גופו, ובשעה שילדי הכיתה נאבקו בפצעי הבגרות, שמריהו נאבק עם סכין הגילוח עד שהחליט לוותר. הייתה להחלטה גם יתרון אסתטי. פצעי הבגרות כמעט נעלמו מתחת למרבדי הזקן שצמחו באופן חופשי וללא סדר על פניו.

כשהיה שקוע בחשיבה או כשהיה נבוך, היה מושך בלשונו את קצוות זקנו, מכניסם לפיו ומוצץ. הוא לא שם לב כשעשה זאת אבל הפעולה הצפצפנית של היניקה גרמה לאנשים הבודדים שעוד ניסו בכל זאת להתקרב אליו, להתרחק וכמה שיותר.

שיעורי ספורט היו מבחינת שמריהו מחוץ לתחום. המורה להתעמלות, גבר צעיר, מדריך כושר קרבי באחת מהסיירות הנבחרות בצה"ל, סיים את לימודי הוראת הספורט במכון וינגייט והגיע מלא אידיאלים לתיכון עירוני א' בתל-אביב. הוא היה בטוח שנשלח על-ידי השכינה להפוך את היורמים התל-אביבים למועמדים טבעיים לסיירת צנחנים לפחות, אם לא לסיירת מטכ"ל. כשהבין ששמריהו לא הטיפוס המתאים, מצא לו שימוש אחר. שמריהו היה הדוגמה השלילית בכל אימון ותרגיל עד שנמאס לו והוא פשוט נמנע מלהגיע לשיעורים.

בית אריאלה, הספרייה העירונית, הייתה לו מקום מפלט. שם בחדר הקריאה הגדול, בין שדרות הספרים, מצא פינה מבודדת עם שולחן קטן, איש לא הגיע אליה והיא הייתה רק שלו. ריח הספרים הישנים והשקט ששרר במקום הרגיעו את רוחו והיה שולף מחברת וכותב. לפעמים שיר קצר, לפעמים סתם משרבט לעצמו מילים או מחשבות. לפעמים שקע בקריאת ספר שהמורה לספרות אהובה לוי המליצה.

"אתה צריך לעשות ספורט", נזפה בו ורה בארוחת הערב.

"בבגרות לא יבחנו אותנו בעליות וירידות מהמתח", אמר.

"נפש בריאה בגוף בריא", אמרה כשהגישה לו את החביתה, "ותאכל גם מהסלט".

"בזבוז זמן משווע ועדיף ללכת לספרייה ולקרוא".

"אני שמחה שאתה קורא ספרים אבל אתה צריך גם לשמור על עצמך", אמרה בשקט כשהתיישבה מולו וכוס התה עטופה בשתי ידיה.

עיניה היו עצובות לרגע.

"איזה ספר אתה קורא עכשיו?"

"התפסן בשדה השיפון, קראת?" שאל.

היא הנהנה וחייכה אליו בעיניים מאירות.

"תנסה בכל זאת מדי פעם להגיע לשיעור ספורט. הכנתי לך ריבה תטעם", אמרה.