אל תמהר לעבור

א. אל תמהר לעבור

צלצול טלפון מפר את השתיקה בנסיעה המתוחה שלי ושל אבא בדרך לרמלה. על הצג מופיע שמה של הגננת של ישי: "הי אלקנה, ישי לא נראה כל כך טוב הבוקר, אתה יכול לבוא לקחת אותו?"

אני מתלבט מעט לפני שאני עונה בקול צרוד: "מצטער, לא יכול לקחת היום את ישי. אני בדרך לכלא".

...

כמה דקות אחר כך נפתח בזמזום מאיים שער הברזל הכחול בכניסה לכלא, חושף מסדרון אפור, סורגים אפורים, סוהרים אפורי מדים — הכי רחוק מהירוק של הבית.

אני לוקח צעד פנימה, נפרד מאבא בחיוך שמנסה להיות אמיץ. "יהיה בסדר", אני לוחש, עדיין צרוד, מנסה לנחם אותו. חושב רגע למי יותר קשה. מספיק לראות את פניו המודאגות ואת ידו המונפת לשלום רגע לפני שהשער נסגר בקליק מבשר רעות, מפריד אותי מהחיים שהכרתי.

הלב פועם בפראות. התחושה היא שלא נותר לי צבע בַּפנים.

בעמדת הכניסה, פקיד מוסתר פנים מבקש ממני את תעודת הזהות. אני מושיט אותה ביד רועדת ומקבל בתמורה כרטיס אסיר ומספר סידורי.

עד כה הייתי אלקנה ברכיהו, בן עשרים ותשע, נשוי לעדי ואב ליפתח ולישי. בחור בסדר בסך הכול, עוסק בחינוך ובהדרכת נוער, משלם מיסים, עושה מילואים. כל זה היה נכון עד לרגע שבו גרמתי בחוסר תשומת לב לתאונת דרכים קטלנית.

כעת, עם מספר האסיר החדש שיֵלך איתי לכל מקום, אני משיל מעליי את כל קורות החיים שהיו רלבנטיים בחוץ. אזרח במדינת שב"ס — אקס טריטוריה עם חוקים, שפה ואנשים שונים מאלו שאליהם התרגלתי.

סוהר קשוח למראה מוליך אותי לתא קטן וחשוך. שני מטר על שני מטר. מיטת דרגש צמודה לקיר, חלון צר ומסורג, ובצד החדר בור שצחנה עולה ממנו — בול פגיעה. "זה תא המתנה", מסביר לי הסוהר. עד סיום תהליך הקליטה, זה יהיה התא שלי.

הדלת נטרקת מאחוריי. כמה רגעים אחר כך נשמע רשרוש מפתחות.

כלוא.

ברגע הזה, נעול בפעם הראשונה ומתבונן בתא המחניק, אני מתיישב על המיטה, מרשה לעצמי לשים את הראש בתוך הידיים ולהפיג את המתח הגדול שנצבר בשנתיים וחצי שחלפו מאז התאונה. האשמה וייסורי המצפון, הגעגוע והפרֵדה מהמשפחה, החשש והפחד ממה שממתין לי כאן, הכול מתנקז לבכי חסר מעצורים.

...

חודש לפני כן, במדרגות התלולות של בית המשפט המחוזי בירושלים, התחלתי לעכל את הבשורה. כל מדרגה סימלה לי את התחתית שאליה הגעתי. הערעור נדחה. שנים עשר חודשי מאסר בפועל, שאני אמור להתחיל בעוד ימים ספורים. גזר הדין היה מעין חותמת רשמית וסופית לעובדה שאני אשם בתאונה, מין מראה חדה ובוהקת שאינה מותירה מקום לזיוף ולהכחשה.

מאז תחילת המשפט לפני שנתיים וחצי היה עונש המאסר איום עתידי, מעין ענן רחוק המבשר סופה מתקרבת שאין ביכולתי למנוע. הכלא היה בעבורי חור שחור. חור שבו נגזר עליי להיבלע בלי שום יכולת להימלט, בלי שום תקווה להווה, שום ציפייה לעתיד.

את הימים שנותרו לי עד למאסר השתדלתי לנצל עד תום. מפגשים משפחתיים וחברתיים, חופשה קצרה עם עדי והמון זמן עם הילדים.

בלילות, אחרי שעדי הייתה נרדמת והראש היה מתפוצץ ממחשבות ומחששות, הייתי מחפש באינטרנט פירורי מידע, סיפור, בדל של רמז על חוויית המאסר. המעט שקראתי גרם לי לרצות שהזמן פשוט יעצור ויעמוד מלכת. שלא יגיע הענן, שלא ירד הגשם.

...

והנה אני כאן, בתפקיד הראשי בסיוט של חיי. אומנם במרחק נסיעה של כמה דקות מהבית, אבל מעולם לא הרגשתי כה רחוק. זיכרון הפרֵדה הטרייה מעדי ומהילדים עולה שוב, והדמעות זולגות מעצמן.

די, חלאס, אומר לי קול פנימי. תפסיק לרחם על עצמך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להישבר ככה בקלות.

לו רק היה כאן משהו שיחזיק אותי, חבל לאחוז בו בזמן הסערה הפנימית, בין סימני השאלה המרחפים מכל עבר והפחד המציף ממה שצופן העתיד.

מתוך הייאוש נזכרתי במחברת הצהובה הקטנה התחובה לי בכיס המכנסיים. אימא שלי הביאה לי אותה אתמול, הפצירה בי לכתוב בה תובנות, חוויות, מחשבות. "זו יכולה להיות הזדמנות נפלאה", אמרה.

בעמוד הראשון במחברת היא הקדישה לי בכתב היד המוכר והאהוב שלה שיר של סיוון הר שפי, לוז שמו:

כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַמָּקוֹם, עָלֶיךָ לָצֵאת מֵהַמָּקוֹם

מִבְּלִי לְפַחֵד שֶֹהוּא, הַמָּקוֹם, יַעֲזֹבְךָ.

כֹּל מָקוֹם שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת, אֲנִי פּוֹגַעֲת בַּמָּקוֹם.

אַף הוּא מֵצִיץ בִּי וְנִפְגַּע.

אִם פָּגַעְתָּ בַּמָּקוֹם, לִין בּוֹ, אַל תְּמַהֵר לַעֲבוֹר.

קַח אֶת הַזְּמָן לַחְלֹם.

אוּלַי תּתְגַּלֶּה לְךָ בְּצוּרוֹת חֲדָשוֹת:

כּסֻלָּם, כְּמַלְאָךְ, כְּבַיִת.

אוּלַי תִּמְצָא אֶת שִׁיעוּר קוֹמָתְךָ הָרִאשׁוֹן, הַמָּלֵא.

קַח אֶת הַזְּמָן וּמְצָא אֶת הָעוֹז

לַעֲלוֹת. לָרֶדֶת. לשְׁאוֹל אַיֵּה.

אֵין לָדַעַת בְּאֵיזֶה שָׁלָב

תִּתְקַיֵּם בְּךָ הַהַבְטָחָה שֶׁהִנְּךָ,

מִמְּקוֹמְךָ תּוֹפִיעַ

שורה אחת שבה וצפה לי מבעד לדמעות: אם פגעת במקום — לין בו. אל תמהר לעבור.

נכון, לא רציתי להיות כאן. ניסיתי בכל כוחי להימנע מהחוויה הזאת. אבל אם פגעתי כי מיהרתי לעבור והגעתי למקום הזה, אולי יש לי פה הזדמנות אמיתית לקחת את הזמן ולמצוא את העוז לעלות, לרדת, לשאול, לחלום.

דווקא בכלא, שאותו כולם רוצים להעביר, ביקש ממני השיר לתקן את שקלקלתי בחוסר תשומת לב. להרפות מהמרוץ, להשבית את ההתראות. להיות.

אני מכריח את עצמי גם עכשיו, בעודי יושב על מיטת הדרגש בתא הקטן, לנסות להרפות, לנשום נשימות עמוקות, אפילו קצת לחייך מבעד לדמעות. אם מישהו היה רואה אותי הוא היה חושב אותי למשוגע עם קבלות.

לוקח לי כמה שניות לקלוט. התא שאליו נכנסתי מרושת מצלמות המתעדות כל פיפס. אני לא לבד כאן.