אם תשאל שוב

1

גילאם היתה חביבה למדי, אבל מבודדת, חשבה לינה תיאובלדו כשראתה אותה לראשונה. זה היה מקום מהסוג שלוּ היתה מגיעה אליו לחופשה היתה מתאהבת בו ביומיים הראשונים, ואז, ביום השלישי, כבר היתה רוצה לעזוב. הוא לא נראה אמיתי לגמרי: עצי התפוח והאדר, גגות הרעפים והמרפסות הקדמיות, שדות התירס, המחלבה, הילדים שמשחקים סְטִיקְבּוֹל ברחובות כאילו לא הבחינו שהבתים שלהם יושבים על שני דונמים של דשא. בהמשך היא תגלה שהילדים שיחקו באותם המשחקים ששיחקו ההורים שלהם כשגדלו בעיר. סטיקבול. קלאס. בְעט בפחית. כשאב לימד את בנו איך לזרוק כדור הוא היה מוליך את הילד לאמצע הכביש, כאילו היו בבלוק חנוק בבנייני מגורים, כי שם למד את המשחק מאביו. היא הסכימה לנסוע לשם כי זאת היתה דרך להעביר את הזמן, ולו נשארה בביי רידג' באותה שבת, אמא שלה היתה מכריחה אותה לקחת אוכל לגברת וֶנַארְד, שמעולם לא חזרה לעצמה אחרי שהבן שלה נעלם בווייטנאם.

השמלה של בת דודתה קרולינה היתה תלויה על וו מאחורי דלת חדרה של לינה, מתוקנת ומוכנה ללינה שתלבש אותה כעבור שישה ימים. היא קיבלה את הנעליים שלה, את ההינומה. לא נותר עוד דבר לעשות, רק לחכות, ולכן כשפרנסיס שאל אותה אם היא רוצה לצאת איתו לטיול קטן כדי לבדוק עיירה ששמע עליה ממישהו בעבודה, היא אמרה בטח. זה היה יום סתיו יפהפה, יהיה נחמד לצאת אל מחוץ לעיר לכמה שעות, היא תכין סלסילת פיקניק לארוחת צהריים. הם פרקו את הסלסילה על ספסל מחוץ לספרייה הציבורית, ובמשך כל הזמן שלקח להם להסיר את עטיפות הנייר מהכריכים, לאכול אותם ולשתות את כל התה שהיה בתרמוס, רק אדם אחד נכנס לספרייה. רכבת שנסעה צפונה עצרה בתחנה, ושלושה אנשים ירדו ממנה. מעברה השני של כיכר העיר היתה מעדנייה ולידה חנות הכול בדולר ועגלת ילדים שחנתה מחוצה לה. פרנסיס הביא אותם לשם במכונית הדאטסון של אבא של לינה — הקלטת של "לד זפלין 4" של קרול, אחיה של לינה, היתה תקועה במערכת. ללינה לא היה רישיון נהיגה, ולא היה לא שום מושג איך לנהוג. היא הניחה שלעולם לא יהיה עליה ללמוד לעשות זאת.

"אז? מה דעתך?" שאל פרנסיס לאחר מכן, כשהם עלו שוב על פַּלִיסֵייד פַּארְקְוֵוי. לינה פתחה את החלון והדליקה סיגריה.

"נחמד," היא אמרה. "שקט." היא חלצה את נעליה והניחה את כפות רגליה על לוח השעונים. היא לקחה חופשה של שבועיים — שבוע לפני החתונה שלה ועוד שבוע אחריה — ואותו יום, שבת, היה היום הראשון של החופשה הארוכה ביותר שהיא יצאה אליה זה שלוש שנים.

"ראית את הרכבת? יש גם אוטובוס שנוסע למידטאון," הוא אמר. היא חשבה שזאת פיסת מידע אקראית, עד שזה היכה בה, כמו אגרוף בבטן, שהוא רצה לגור שם. הוא לא אמר את זה. הוא רק אמר שהוא רוצה לצאת לסיבוב במכונית, לראות איזה מקום ששמע עליו. היא חשבה שהוא רק רוצה הפסקה מכל ענייני החתונה. אורחים מפולין ומאיטליה כבר התחילו להגיע, והדירה של הוריה היתה עמוסה במזון ובאנשים בכל שעה משעות היום. לא הגיע אף אחד מאירלנד, אבל קרובי משפחה של פרנסיס שהיגרו לשיקגו שלחו סרוויס אירי. פרנסיס אמר שזה לא משנה לו. זה היה יומה של הכלה, בכל מקרה. אבל עכשיו היא הבינה שהיתה לו תוכנית. זה נראה מופרך כל כך שהיא החליטה לא להזכיר את זה שוב אלא אם כן הוא יעלה את הנושא קודם.

כמה שבועות לאחר מכן, כשהחתונה כבר עברה חלפה לה, האורחים עזבו מזמן, ולינה שבה לעבודה בשם חדש ועל אצבעה טבעת חדשה, פרנסיס אמר שהגיע הזמן שיצאו מהדירה של הוריה. הוא אמר שכולם שם חייבים ללכת על קצות האצבעות בסלון הצר אם אחותה של לינה, נטוציה, ישבה עם הלימודים שלה. קרול היה כמעט תמיד במצב רוח רע, ככל הנראה מפני שהזוג הצעיר השתלט לו על החדר. לא היתה שום דרך להיות לבד. כל דקה שפרנסיס היה שם, כך אמר, הוא הרגיש שהוא חייב להציע עזרה במשהו, לעשות משהו. מתנות החתונה שלהם נערמו בפינות, ואמא של לינה הפצירה בכולם ללא הרף להיזהר, לחשוב על כלי הבדולח. לינה חשבה שזה נחמד, חצי תריסר אנשים שיושבים לאכול ארוחת ערב יחד, לפעמים יותר, תלוי מי עבר בסביבה. לראשונה היא תהתה אם הכירה אותו די כדי להינשא לו.

"אבל לאן?" היא אמרה.

הם בדקו בסטטן איילנד. הם בדקו בביי רידג'. הם טיפסו במעלה יוֹרְקְוִויל, מוֹרְנִינגסַייד הַייטְס, הווילג'. הם חלפו דרך בתים שהיו מלאים בחפצים של אנשים אחרים, תמונותיהם שהוצגו על המדפים, סידורי הפרחים המלאכותיים שלהם. בכל הסיורים האלה לינה ראתה את הדרך לגילאם מתקרבת אליה כמו יציאה על הכביש המהיר. הם חסכו את הכסף שקיבלו במתנה לחתונה ואת מרבית המשכורות שלהם, כך שהיה להם די לתשלום מקדמה.

בבוקר שבת אחד בינואר 1974, לאחר שיצא לסיור הלילה ועבד עוד כמה שעות נוספות, שב פרנסיס לביי רידג' ואמר ללינה לקחת את המעיל שלה, הוא מצא את הבית שלהם.

"אני לא באה," היא אמרה והביטה בו מעל הקפה שלה בפנים מאובנות. אנג'לו תיאובלדו פתר תשבץ מולה. גוֹסיה תיאובלדו בדיוק ביקעה שתי ביצים לתוך מחבת. פרנסיס עמד שם במלוא קומתו שהתנשאה לגובה של מטר ושמונים ושבעה סנטימטרים, לבוש במדי הסיור שלו, ופניו בערו.

"הוא הבעל שלך," אמר אנג'לו לבתו בתוכחה. כאילו היא השאירה את הצעצועים שלה מפוזרים על השטיח ושכחה לאסוף אותם.

"אתה תשתוק," אמרה גוסיה, וסימנה לו לנעול את שפתיו. "נאכל ארוחת בוקר בדיינר של הינץ'," היא הכריזה, וכיבתה את הלהבה תחת המחבת.

"בואי רק נלך לראות, לינה. אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר שאת לא רוצה לעשות."

"כן, בטח," אמרה לינה.

כעבור שעה ועשרים דקות הצמידה לינה את מצחה לזגוגית חלון הנוסע והביטה בבית שיהיה שלהם. מחוץ לבית היה שלט "למכירה" באותיות בהירות וברורות. ההורטנזיה שתפרח ביוני היתה לעת עתה רק סבך ענפים מוכי כפור. בעלי הבית הנוכחיים היו בבית, מכונית הפורד שלהם עמדה בחניה, ולכן פרנסיס השאיר את המנוע דלוק.

"מה זה? אלה אבנים?" מכיוון הצד האחורי של הנכס נראו חמישה סלעים ענקיים, שסודרו על ידי אמא אדמה לפני מאות אלפי שנים בסדר עולה, הגדול ביניהם היה ודאי בגובה של כמטר וחצי.

"סלעים," אמר פרנסיס. "תראי אותם כאן בכל מקום. הסוכן אמר לי שהאנשים שבנו כאן השאירו כמה מהם כהפרדה טבעית בין הבתים. הם מזכירים לי את אירלנד."

לינה הביטה בו כאומרת, אז זאת הסיבה שהבאת אותי לכאן. הוא נפגש עם סוכן נדל"ן. הוא כבר החליט. הבתים ברחוב הזה — ג'פרסון — וברחובות הקרובים — וושינגטון, אדמס, מדיסון, מונרו — היו קרובים זה לזה יותר מאשר הבתים המרוחקים יותר מהעיר, ופרנסיס אמר שזה מפני שהבתים האלה ישנים יותר, הם נבנו בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר היה בעיירה בית מלאכה לעיבוד עורות וכולם הלכו ברגל לעבודה. הוא חשב שזה ימצא חן בעיני לינה. בחזית הבית היתה מרפסת.

"עם מי אני אדבר?" היא שאלה.

"עם השכנים שלנו," הוא אמר. "עם אנשים שתכירי. את מתחברת לאנשים יותר מהר מכל אדם אחר. וחוץ מזה שאת עדיין תהיי בעיר כל יום. יהיו לך הבנות שאת עובדת איתן. תחנת האוטובוס נמצאת ממש בקצה הרחוב. את אפילו לא צריכה ללמוד נהיגה אם את לא רוצה." הוא יהיה הנהג שלה, התבדח.

הוא לא היה יכול להסביר לה שהוא זקוק לעצים ולשקט כתיקון לדברים שראה בעבודה, איך המעבר הזה בגשר והמחסום הפיזי בינו ובין המאבק נתן לו תחושה של יציאה מעולם אחד ומעבר לאחר. בדמיונו הכול כבר היה מסודר: השוטר גליסון יכול להמשיך להתקיים שם, ופרנסיס גליסון יוכל להתקיים כאן. בבית הספר לשוטרים, כמה מהמדריכים הוותיקים טענו כי במהלך הקריירות בנות שלושים השנה שלהם לא היה עליהם לדרוך את נשקם אף לא פעם אחת, אך בתוך חצי שנה בלבד פרנסיס כבר דרך את נשקו כמה וכמה פעמים. ממש לאחרונה הסמל שלו ירה באיש בן שלושים בחזה במהלך עימות ליד כביש ברוקנר, והאיש מת במקום. אבל זה היה מוצדק לחלוטין, ככה אמרו כולם, כי האיש היה נרקומן מוכר, והוא היה חמוש. הסמל לא נראה מוטרד כהוא זה. פרנסיס הנהן עם כל השאר ויצא לשתות איתם לאחר סיום המשמרת. אבל למחרת, כשמישהו היה צריך לפגוש את אמו של האיש ואת אם ילדיו כדי להסביר להן מה קרה, כי הן לא הסכימו לעזוב את חדר ההמתנה בשום פנים ואופן, פרנסיס הרגיש שהוא היחיד שחש שלא בנוח. לאיש היתה אמא. הוא היה אבא. לא תמיד הוא היה נרקומן. כשעמד ליד קנקן הקפה וחיכה בקוצר רוח שהנשים כבר ילכו הביתה, לעזאזל, הוא הרגיש כאילו הוא יכול לראות את שארית חייו של האיש — לא רק את הרגע שבו הוא הסתובב שם בטיפשותו כשבידו אקדח קטן.

ואף על פי שלא סיפר ללינה דבר מכל זה, רק שהעבודה בסדר, הרבה עומס, היא הרגישה במה שלא אמר והביטה שוב בבית. היא דמיינה שורה של פרחים בהירים לרגלי המרפסת הקדמית. יוכל להיות להם חדר אורחים. וזה היה נכון, האוטובוס מגילאם למרכז מנהטן יהיה מהיר יותר מאשר הרכבת התחתית מביי רידג'.

______

באפריל 1974, שבועות ספורים לאחר ששכרו מובילים ועברו לצפון גילאם, רופא מקומי השלים בדיקה פנימית במרפאה הקטנה שלו ליד הקולנוע, ובישר ללינה שהיא כבר בשבוע התשיעי. הימים שעוד נותרו לה לריצה לאוטובוס היו ספורים, כך אמר. כל שעליה לעשות כעת הוא לאכול היטב, לשמור על שלווה ולא לעמוד יותר מדי על הרגליים. היא סיפרה על כך לפרנסיס בזמן שהם הסתובבו סביב הבית בחיפוש אחר המקום המוצלח ביותר לשתילת עגבניות. הוא נעצר לרגע ונראה נבוך ומבולבל.

"אתה יודע איך זה קרה, נכון?" היא שאלה, ועל פניה הארשת הרצינית ביותר שלה.

"את צריכה לשבת," הוא אמר, שמט מידיו את השתיל, אחז בכתפיה והוביל אותה אל החצר הפנימית. הבעלים הקודמים השאירו אחריהם שני כיסאות מחלידים מברזל יצוק, והוא שמח שלא זרק אותם. הוא עמד, ואז התיישב למולה, ושוב נעמד.

"שאשאר לשבת כאן עד נובמבר?" שאלה לינה.

היא הפסיקה לעבוד בשבוע העשרים וחמישה כי אמא שלה הוציאה אותה מדעתה בדיבורים על כל האנשים האלה שמתרוצצים בתחנה המרכזית ועלולים לפגוע בה ולהפיל אותה. ביום שבו היא הניחה את כיסוי האבק על מכונת הכתיבה שלה בפעם האחרונה, שאר הנשים ערכו לה מסיבה בחדר האוכל ואילצו אותה לחבוש כובע תינוקות שקישטו בסרטים.

היא היתה בבית, ועמד לרשותה יותר זמן פנוי משהיה לה אי פעם. היא רק החלה להתוודע לזוג הזקנים שהתגורר בבית שמימין לביתם, ועד מהרה מתה האישה מסרטן בשלפוחית השתן, ושבועיים לאחר מכן מת האיש משבץ חמור. למשך זמן מה נראה כאילו דבר לא השתנה בבית הריק, ולינה התחילה לחשוב עליו כעל בן משפחה שאיש לא טרח לעדכן במצב. פעמוני הרוח על תיבת הדואר שלהם המשיכו לדנדן. זוג כפפות עבודה נח מעל פח הזבל כאילו מישהו עומד לחזור ולעטות אותן. בסופו של דבר, שולי המדשאה שלהם החלו להיראות מוזנחים. עיתונים התנפחו ממי גשם, דהו מהשמש, נערמו בתחילת שביל הגישה. יום אחד, מכיוון שנראה שאיש לא מתכוון לעשות דבר בעניין, לינה ניגשה לשם ופינתה את העיתונים. אחת לכמה זמן הוביל סוכן נדל"ן זוג כלשהו במעלה שביל הגישה, אבל לא היה נראה שזה מתקדם לאנשהו. בשלב מסוים לינה הבינה שיום שלם יכול לעבור בלי שהיא תדבר או תשמע קול אנושי אם הטלוויזיה תישאר כבויה.

נטלי גליסון נולדה בנובמבר 1974, חודש לפני יום הנישואים הראשון של פרנסיס ולינה. אמא של לינה הגיעה לשבוע. היא לא היתה יכולה להשאיר את אנג'לו לבד יותר מזה. האיש לא היה מסוגל אפילו להרתיח מים לתה. היא אמרה שהיא באה לעזור ללינה, אבל רוב הזמן היא רכנה מעל העריסה ופעתה אל הפעוטה, "אני סבתא שלך, קטנטונת. נעים מאוד."

"תוציאי את התינוקת כל יום, בכל מזג אוויר, ותסתובבי בשכונה במשך שעה," ייעצה גוסיה לבתה. נטלי ישנה בעגלה מכורבלת בשמיכת צמר. "תסתכלי סביבך על העצים, על המדרכות הישרות והיפות. תחייכי אל השכנים שלך ותחשבי כמה בת מזל את. כמה מזל יש לתינוקת הזאת. יש לה מגירה מלאה בבגדים כבר עכשיו. פרנסיס איש טוב. תגידי את זה לעצמך שוב ושוב. תיכנסי לחנויות. תגידי להם את שמך ושממש עכשיו עברת לגור כאן. כולם אוהבים תינוקות קטנטנים."

לינה התחילה לבכות. כשהאוטובוס הגיע היא חשה דחף עז לעלות עליו בעקבות אמה, לאחוז בתינוקת בזרועותיה, להשאיר את העגלה על המדרכה ולא לשוב לעולם.

"כשנולדת הייתי חולמת בהקיץ איך אשאיר אותך אצל גברת שפלין — זוכרת את גברת שפלין? תכננתי לבקש ממנה להשגיח עלייך בזמן שאני קופצת לקנות קרטון חלב ולא לחזור לעולם."

"מה? באמת?" אמרה לינה, ודמעותיה התייבשו באחת. זה היה כל כך לא צפוי, שהיא התחילה לצחוק. ואז היא צחקה כל כך עד ששוב התחילה לבכות.

______

ואז, ביום שישי, בסוף השבוע של יום הזיכרון בשנת 1975, לינה הניקה את נטלי בכיסא הנדנדה בקומה העליונה, הביטה מבעד לחלון וראתה משאית הובלה מגיעה וחונה בחוץ. זה עתה גילתה שהיא הרה שוב, והרופא שלה התבדח ואמר שהבעל האירי שלה כמעט העניק לה תאומים איריים. השלט של סוכן הנדל"ן הוסר כמה שבועות קודם לכן, וכעת כשחשבה על כך, נזכרה שפרנסיס אמר משהו על כך שהבית נמכר סוף־סוף. לאחרונה היתה עייפה כל כך שהתקשתה לחשוב על משהו לאורך זמן.

היא ירדה במהירות במדרגות ויצאה אל המרפסת עם נטלי המכורבלת בזרועה. "שלום!" קראה לעבר שכניה החדשים, ולאחר מכן, כשסיפרה על הפגישה לפרנסיס, היא אמרה שפחדה שתגיד משהו נדוש ותשאיר רושם רע. נטלי עדיין היתה רעבה ומצצה את אגרופה הקטן.

אישה בלונדינית בשמלת קיץ רקומה פסעה בשביל הגישה ונשאה מנורה בכל יד.

"אתם קניתם את הבית," אמרה לינה. קולה היה גבוה באוקטבה מהרגיל. "אני לינה. עברנו לכאן רק לפני שנה. ברוכים הבאים! אתם צריכים עזרה כלשהי?"

"אני אן," אמרה השכנה החדשה, ולינה שמעה עקבות של מבטא אירי בקולה. "זה בריאן, בעלי." היא חייכה בנימוס. "בת כמה התינוקת?"

"חצי שנה," אמרה לינה. סוף־סוף, ביום החמים הראשון השנה, היה שם מישהו חדש שיתפעל מהתינוקת, שיושיט לנטלי אצבע שהיא תוכל לאחוז. היא רצתה לשאול אלפי שאלות בו זמנית. מאין באו, כמה זמן הם נשואים, למה בחרו בגילאם, איך נפגשו, איזה סוג של מוזיקה הם אוהבים, מאיזה חלק באירלנד אן הגיעה, האם הם רוצים לקפוץ לקפה מאוחר יותר, לאחר שיסיימו לפרוק?

אן היתה יפהפייה, חשבה לינה לעצמה, אבל היה בה עוד משהו. פעם בעבודה, כשקידמו מישהי אחרת במקום את לינה, הבוס שלה, מר אידן, אמר שזה לא קשור לביצועים של לינה, רק שלאישה האחרת יש יותר נוכחות, ומשמעות הקידום היא מפגש עם לקוחות רבים יותר. ללינה לא היה מושג לְמה הוא מתכוון אבל היא לא רצתה להיראות טיפשה, אז היא הסתפקה בהסבר שלו ושבה למקומה. אולי זה היה המבטא שלה. ברוקליני מדי. אולי הנוהג שלה לסדר את שערה בשולחנה לאחר ארוחת הצהריים. פעם נתקע לה סיב של סלרי בין השיניים הטוחנות, והיא לא הצליחה בשום פנים ואופן לחלץ אותו משם בעזרת הלשון, אז היא דחפה את האצבע שלה לתוך הפה וחילצה אותו משם בעזרת הציפורן. כעת תהתה אם נוכחות היתה מה שהיה לשכנה שלה, אם זה משהו שצריך להיוולד איתו ואי אפשר ללמוד לעולם.

אן הציצה מעבר לכתפה בבעלה, הניחה יד על בטנה והנמיכה את קולה. "תהיה לה חֶבְרָה בעוד כמה חודשים."

"איזה יופי!" אמרה לינה.

בריאן סטנהופ, שעדיין לא בא להגיד שלום, בדיוק חצה את המדשאה מאחוריהן ושמע את דבריה של אשתו. הוא נעצר בטלטלה לרגע כאילו מעד על משהו, ובמקום לגשת אל הנשים כפי שנראה שעמד לעשות, הוא הסתובב בחדות והמשיך לפרוק את המשאית. לינה שאלה את אן אם היא מרגישה עייפות, אם יש לה בחילות. הכול נורמלי, היא אמרה. כל היריון הוא אחר. קרקרים ליד המיטה יכולים לעזור. אם היא תאפשר לעצמה להגיע לכדי רעב, היא תגמור עם בחילה לכל היום. אן הנהנה, אבל נראה שהיא נותנת לעצות לחלוף לידה, ונראה שהיא לא רצתה לדון בכך בטווח השמיעה של בריאן. לינה נזכרה שגם היא לא נטתה לקבל עצות. כל אישה לומדת תוך כדי פעולה.

לבסוף בריאן ניגש אליהם. "אני עובד עם פרנסיס," הוא אמר. "כלומר, עבדתי איתו. עד לפני כמה שבועות הייתי בארבע־אחת."

"מה אתה אומר," אמרה לינה. "איזה צירוף מקרים!"

"לא ממש," אמר בריאן, וגיחך. "הוא זה שסיפר לי על הבית. הוא לא אמר לך?"

מאוחר יותר, כשפרנסיס הגיע הביתה, היא רצתה לדעת למה הוא לא סיפר לה שהם מגיעים. היא היתה יכולה לערוך להם קבלת פנים, להכין אוכל. אבל הוא אמר לה, הוא התעקש על כך. הוא אמר שהבית נמכר, היא אמרה, אבל לא שהוא נמכר לחבר שלו.

"טוב, לא הייתי אומר שהוא חבר," אמר פרנסיס.

"אתה עובד איתו. אתה אוכל איתו. אתה מכיר אותו מאז בית הספר לשוטרים. לא הייתם שותפים איזו תקופה? הוא חבר שלך," אמרה לינה.

"סליחה," אמר פרנסיס. "שכחתי. העבירו אותו. לא ראיתי אותו כבר כמה שבועות." הוא משך אותה אליו. "איך אשתו? הם איבדו תינוק, סיפרתי לך? לידה שקטה, נראה לי. לפני שנתיים בערך."

לינה השתנקה וחשבה על בטנה החמימה של נטלי עולה ויורדת בעריסה שלה בקומה העליונה. "כמה נורא." היא נזכרה באֵימה בעצות שנתנה, בדממה שבה אן קיבלה אותן.

______

לינה הקדישה תשומת לב לכרסה של שכנתה, עד כמה היא גדלה, אבל כל הבגדים שלבשה היו רפויים כל כך — מדי אחות גדולים יתר על המידה בימי העבודה, ובימים שבהם נשארה בבית חולצות כפריות וחצאיות ארוכות שכמעט טאטאו את הרצפה. לינה הביטה באן לעיתים קרובות בעת שהיא מיהרה אל המכונית שלה בבקרים, מפתחות ביד, וחשה ניצוץ קטן של קנאה על החופש שממנו נהנתה האישה האחרת. מדי פעם היתה יוצאת החוצה אל תיבת הדואר כשראתה שאן נמצאת בחוץ וניסתה לפנות אליה, לפתוח שיחה, אבל לרוב אן רק נופפה לה קלות ונכנסה פנימה. כמה פעמים, כשראתה שהמכונית של אן נמצאת בחניה, היא ניגשה לדלת הבית שלהם ונקשה עליה, אך איש מעולם לא ענה. פעם תחבה פתק לתיבת הדואר שלהם ושאלה אם ירצו לבוא לארוחת ערב בליל שבת — שרק יגידו מתי — אך לא קיבלה כל תשובה.

פרנסיס אמר שאולי הם לא קיבלו את הפתק. אולי הדוור לקח אותו. "אתה מוכן לשאול את בריאן?" ביקשה לינה.

"תקשיבי," אמר פרנסיס. "פשוט תעזבי את זה. יש אנשים שלא מעוניינים בקשרי חברות קרובים. אני יכול להבין את זה, את לא?"

"אני מבינה לגמרי," אמרה לינה, ואז היא הרימה את נטלי בזרועותיה, עלתה לחדר השינה שלהם והתיישבה על קצה המיטה.

______

הקיץ בא וחלף. שבת אחת בריאן היה בחוץ וטיפל בחצר, ולינה הבחינה בפרנסיס משוחח איתו על רצועת הדשא הצרה שבין דרכי הגישה שלהם. פרנסיס צחק כל כך, שהיה עליו להתכופף מעט לפנים כדי להסדיר את נשימתו. שרה נולדה, תינוקת בריאה נוספת, רק שהפעם לינה לא היתה יכולה לנוח בזמן שהתינוקת נחה, כי נטלי היתה שם גם היא, מְדַדָּה סביב בחוסר יציבות, ותמיד לעבר המדרגות. בסופו של דבר חלפו תשעה חודשים מלאים מאז שמשפחת סטנהופ הגיעה לבית הסמוך, ולא משנה כמה מוקדם היה ההיריון בעת שהגיעו, התינוק שלהם ודאי כבר נולד. לינה לא הבחינה במשבר בבית הסמוך, אולם הבית עטה עצבות מהסוג שמביא איתו תינוק שאבד. יום אחד, לאחר ששבה הביתה מחנות המכולת, עמדה לינה מול תא המטען הפתוח של המכונית ובחנה את תריסר השקיות שהיה עליה להכניס פנימה, ואז כשהרימה את עיניה ראתה את אן מביטה בה מקצה המרפסת הקדמית שלהם. לינה למדה לנהוג, אבל לא הרגישה לגמרי בטוחה בנהיגה. הנתיב היחיד שהעזה לנהוג בו עד כה ללא פרנסיס היה לחנות המכולת ובחזרה. היא חששה שעשתה טעות ואן ראתה אותה.

"שלום!" קראה לינה לעברה, אבל אן סובבה אליה את גבה ונכנסה פנימה.

______

לקראת יום הולדתה הראשון של שרה הבחינה לינה כי בטנה של אן תופחת. היא הפצירה בפרנסיס שוב ושוב שישאל על כך את בריאן בפעם הבאה שיראה אותו.

"אוי, תפסיקי," אמר פרנסיס. "הם יספרו לנו אם הם ירצו."

אבל יום אחד הנושא ודאי עלה. לינה תפרה כפתור לאחת מחולצותיו של פרנסיס, והוא נכנס למטבח כדי לשטוף ידיים. בלי להסתובב מהכיור הוא אמר שהיא צדקה, משפחת סטנהופ אכן מצפה לתינוק. מכיוון שהוא גבר, לא היה לו כל פרט נוסף, אבל לינה ידעה שהלידה מתקרבת כאשר המכונית שלה נשארה בחניה במשך ימים שלמים ונראה היה שהיא כבר לא הולכת לעבודה. לינה חיכתה לזמן המתאים, ליום המתאים, ואז הכניסה את שרה ללול, הדליקה את הטלוויזיה לנטלי, קיפלה את נדנדת התינוק הישנה, וכיתתה רגליה דרך שביל הגישה ששלג קל החל להיערם עליו, אל דלת הכניסה של בית משפחת סטנהופ. אן נראתה מבוהלת לנוכח המחווה. היא לא הזמינה את לינה להיכנס פנימה, אבל שאלה אם היא מסכימה להראות לה איך פותחים את הנדנדה ואיך משתמשים ברצועות. לינה, אחוזת התרגשות, הסירה את הכפפות שלה כדי לפתוח את הנדנדה על המרפסת של משפחת סטנהופ, כדי להראות לה איך לפתוח את הלחצניות של הבד אם הוא זקוק לכביסה, איך לתלות אותו על המסגרת ואיך לוודא שהוא מותקן כראוי. בעת שדיברו, אן, שלבשה רק קרדיגן צמר דקיק, אמרה שהיא אמורה ללדת בשבוע שלאחר מכן, ולינה סיפרה לה את מה שלא סיפרה עדיין אפילו לאמה, שגם היא בהיריון. מכיוון שתאריך הלידה המשוער שלה היה שישה חודשים אחרי אן, היא הניחה שהתינוק שלהם יוכל ליהנות מהנדנדה למשך שישה חודשים — הגיל המקסימלי לשימוש בנדנדה על פי הוראות היצרן — ואז אן תוכל להשיב לה אותה. הן יוכלו לחלוק את הציוד שלהן ולעזור זו לזו. אן התכוונה להישאר בבית עם התינוק לזמן מה, ולאחר מכן תחליט לגבי החזרה לעבודה. היא אהבה לעבוד, סיפרה ללינה, כאילו היה זה וידוי, ולינה, שחשה בהזדמנות, אמרה לה שהיא מבינה אותה. להיות בבית עם תינוק זה הרבה יותר קשה מכפי שזה נראה כלפי חוץ, קשה יותר מכפי שנראה שזה אמור להיות.

"אם את צריכה משהו — אם בריאן לא יהיה בבית כשיגיע מועד הלידה — כל דבר שהוא, את יודעת איפה למצוא אותי." כששבה לביתה דרך שביל הגישה, חשבה: פשוט התחלנו ברגל שמאל. היא חשבה: היא כנראה איבדה את התינוק ולא היתה מסוגלת לדבר איתי, שיש לי שתיים. היא חשבה: אולי פגעתי בה איכשהו, בלי לשים לב, ועכשיו כל זה מאחורינו.

פיטר נולד פחות משבוע לאחר מכן, במשקל ארבעה קילוגרם ושלוש מאות ושישים גרם.

"זה היה מזעזע," אמר בריאן לפרנסיס.

"ממה שאני יודע, כל הלידות כאלה," אמר פרנסיס. ואז: "לא ראית... בפעם ההיא ש...?"

"לא, לא. זה לא היה דומה בכלל. אתה מבין, הם ידעו, עוד לפני."

"לא התכוונתי ל —"

"ברור. זה בסדר."

אן אחזה בבנה בחיקה בדרך הביתה מבית החולים, וכשהכניסה אותו הביתה, פינת השמיכה העבה והכחולה שלו התנופפה ברוח העזה של חודש פברואר. לינה דאגה שנטלי ושרה יכינו להם ציורים של "ברוכים הבאים הביתה", ואז השאירה אותם מחוץ לדלת של משפחת סטנהופ, אחוזים בכיכר לחם פרג שאפתה באותו היום.

בבוקר למחרת, בזמן שפרנסיס חיכה שקומקום התה ירתח ולינה מזגה דייסת קוואקר לקערות, נשמע קולו של פעמון הדלת. הרוח טלטלה את הבית כל הלילה, ובבוקר הם שמעו בחדשות שהיא הפילה ענפי עצים במחוז כולו. פרנסיס חשב שהצלצול בדלת קשור לזה איכשהו, מישהו זקוק לעזרה, מישהו רוצה להזהיר אותם ממשהו, חוט חשמל קרוע, דרך חסומה. במקום כל אלה הוא מצא מחוץ לדלת את אן סטנהופ במעיל פרוות גמל יפהפה עד הקרסוליים, רכוס עד צווארה, ובידיה נדנדת התינוק. על שפתיה נמשח אודם אדום בוהק, אך עיגולים שחורים נראו תחת עיניה. "הנה," היא אמרה, והושיטה לו את הנדנדה.

"הכול בסדר?" שאלה לינה מעבר לכתפו של בעלה. "התינוק בסדר?"

"אני יכולה לטפל בתינוק שלי לבד," אמרה אן. "ואני יכולה לאפות לבעל שלי לבד."

לינה השתתקה והביטה בה בעיניים עגולות וגדולות. "מובן שאת יכולה!" היא אמרה לבסוף. "אני פשוט יודעת שקשה בהתחלה, אז חשבתי —"

"זה לא קשה בכלל. הוא תינוק מושלם. אנחנו בסדר גמור."

פרנסיס מיצה את הדיון הרבה לפני לינה. "טוב, אז תודה רבה," הוא אמר, נטל את הנדנדה והתחיל לסגור את הדלת, אבל לינה עצרה בעדו.

"חכו רגע, רק רגע. אני חושבת שהיתה פה אי הבנה. תשאירי אצלך את הנדנדה," היא אמרה. "התינוק יישן בה. באמת. אנחנו אפילו לא משתמשים בה."

"את מקשיבה לי?" אמרה אן. "אני לא רוצה אותה. אם אני אצטרך משהו בשביל הבן שלי אין לי שום בעיה לקנות את זה."

"בסדר גמור," אמר פרנסיס והפעם סגר את הדלת. הוא השליך את הנדנדה המקופלת לעבר הספה, שם היא קיפצה על הכרית ונפלה אל הרצפה. לינה עמדה בפה פעור בלב הסלון, כף עץ בידה, והוא משך בכתפיו ואמר: "רק חבל לי עליו. הוא בחור טוב."

"מה לכל הרוחות עשיתי לה?" שאלה לינה.

"שום דבר," אמר פרנסיס, וכבר פנה אל המטבח אל התה שלו ואל העיתון. "משהו שם לא בסדר." הוא נקש קלות על רקתו. "פשוט אל תתעסקי איתה יותר."

______

שישה חודשים לאחר מכן נולדה קייט אל הלחות הטובענית של חודש אוגוסט. לינה תמיד אמרה שלא היתה מסוגלת להניק את קייט מפני שברגע שהן היו במגע של עור בעור, שתיהן היו מזיעות כל כך שהיא החליקה מיד. היא ויתרה לאחר יום או שניים בלבד, וכשפרנסיס עבד במשמרות לילה הוא היה בא הביתה, שומט את חפציו ליד הדלת ומאכיל את קייט מבקבוק לראשונה באותו היום. זו היתה הקלה עצומה ללינה, והיה מתוק כל כך לראות אב ובתו מביטים זה בזה מעבר לבקבוק בזמן שהיא שתתה, שלינה הצטערה שלא האכילה את כל השלוש מבקבוקים. "את מדהימה," היה פרנסיס אומר לתינוקת כשסיימה לאכול, ואז הופך אותה ומניח אותה על כתפו לגרעפס.

פיטר, בוגר בשישה חודשים, אכל דגנים ורסק תפוחים בזמן שקייט שכבה עירומה על בטנה ולמדה להרים את ראשה. לאחר מכן תהו שניהם מתי לראשונה חדרה להכרתם הנוכחות זה של זה. הייתכן שפיטר שמע את קייט בוכה כשחלונות הבתים היו פתוחים? כשלמד לעמוד בתמיכת המעקה שעל המרפסת, האם ראה אי פעם את אחותה של קייט דוחפת אותה על המדרכה בעגלה הקטנה שלהן ותהה מי היא?

______

למשך שארית חייה, כשיבקשו ממנה לשחזר את הזיכרון הראשון שלה, קייט תיזכר בו רץ לצד ביתו, כדור אדום בידיו, בעת שכבר ידעה את שמו.