אמא שלה הולכת לאיבוד

סתיו

היא ידעה שלפעמים אנשים הולכים לאיבוד. היא שמעה על יחידות חילוץ שמחלצות אנשים ממקומות אבודים, קראה בעיתונים על אנשים נאבדים וגם כשהייתה בהודו הכירה את חיליק מגנוס, המחלץ הישראלי, שמגיע לכל מקום בעולם לחלץ אנשים אבודים ממקומות שונים. היא אף פעם לא שמעה על אימהות שהולכות לאיבוד ונשארות בביתן. על הכורסה שלהן. ימי הסתיו הגיעו, ובבקרים התכסו השמיים בעננים אפורים. הלילות היו קרירים והיא ידעה שהגיע הזמן לקפל את הגופיות ואת בגדי הים ולהעביר אותם למדפים העליונים, ולהניח במקומם סריגים וחולצות פלנל. גם היא, כמו הסתיו, מתכסה בעננים אפורים כשקר לה ומתכנסת בשעות הערב בתוך ביתה. הסתיו כבר שנים מעציב אותה. הביקורים השבועיים אצל אמא שלה שגרה בכפר הסמוך לביתה השתנו. אמא שלה הולכת לאיבוד. היא מבינה, ומסרבת לקבל. היא שמעה על האלצהיימר שהשתכן בבתים של אחרים אך היא מעולם לא פתחה עבורו את דלת ביתה של אמה. הוא לא המתין שתפתח, הוא הזדחל אל אמה בכוחות עצמו. סתיו מעונן.

היא בכלל לא שמה לב שאמא שלה מזדקנת. היא לא זוכרת מתי אמא שלה התחילה להזדקן. היא מנסה לדלות זיכרון ראשון של זִקנה, ולא ברור לה היכן להתחיל למנות את שנות ההזדקנות. ההזדקנות של עצמה מתחוורת לה כשהיא מביטה במראה ורואה את הקמטים הקטנים שמצטופפים סביב עיניה ואינם מוכנים להתמצק מחדש למרות הקרם החדש של הקוסמטיקאית שלה. היא נזכרת שכשהייתה נערה מתבגרת ואמא שלה חגגה יום הולדת 38 חשבה שזה גיל ממש מבוגר ושתכף אמא שלה תמות. בלילה ההוא היא לא הצליחה להירדם כי חששה שאמא שלה לא תעיר אותה בבוקר, ושהיא תמצא אותה ללא רוח חיים במיטתה. אמא שלה לא מתה באותו הלילה וגם לא אחרי זה, וכשהיא התבגרה במקצת היא הבינה שהיא טעתה קצת במספרים.

היא לא מצליחה להיזכר מתי אמא שלה התחילה להזדקן. פתאום נדמה לה שזה קרה ממש ביום אחד. בוקר אחד אמא שלה הייתה זקנה. בוקר אחד היא התבלבלה, ובלעה את הכדורים של הלילה בבוקר, ואז היא ישנה על הכורסה במשך כל היום וסירבה להתעורר. מאז היא מסדרת לאמא שלה את הכדורים בקופסת הכדורים השבועית שלה. היא ממיינת אותם ומניחה כל כדור במקום המתאים לו. כל כך הרבה כדורים אמא שלה בולעת מדי יום, לפעמים נדמה לה שאפשר לשׂבּוע רק מארוחות הכדורים הצבעוניים שמונחים בקופסה. היא לא יודעת איך אמא שלה הפכה להיות צרכנית גדולה כזו של כדורים ולא ברור לה איך הם לא מתכתשים זה בזה בתוך הגוף, ואיך כל אחד מהם שומר בתקיפות על המשימה שלו, ואיך היא לא מתה ממנת יתר של כדורים.

לה יש בתוך הארנק את הכדור האחד שלה. הכדור הלבן שרשם בשבילה הפסיכיאטר שלה. היא לא מתחלקת בו, ולא שוכחת להניח אותו בכל בוקר בפיה. היא יודעת שהכדור האחד שלה מאפשר לה לחיות.

 

"צִיפְּרָלֶקְס הוּא לֹא מָזוֹן,"

אָמְרָה לָהּ הָאָחוֹת בְּתוֹךְ הֶחָלוּק הַלָּבָן,

אַךְ הִיא נִסְּתָה לְהַשְׂבִּיעַ

אֶת תַּאֲוַת חַיֶּיהָ

בְּכַדּוּר וְעוֹד כַּדּוּר.

"צִיפְּרָלֶקְס הוּא לֹא שׁוֹקוֹלָד,"

אָמְרָה לָהּ בִּתָּהּ הַטּוֹבָה,

אַךְ הִיא לִקְּקָה בִּשְׂפָתֶיהָ

הַצְּמֵאוֹת

כַּדּוּר וְעוֹד כַּדּוּר.

אמא שלה הוֹלכת לאיבוד. לבד. במקום האבוד של אמא שלה יש מים ויש אוכל, וגם כותונת נקייה, ואפילו שמלה פרחונית לשבת. במקום הזה שבו היא הולכת לאיבוד השמש זורחת ושוקעת, אבל כבר לא מסמנת שום דבר. השעון על השידה ליד המיטה מתקתק לעצמו ואף אחד לא מקשיב לתחינתו, וגם לא לקולות הטפטוף של הברז במטבח, או לאשׁ שבוערת וגונחת עַל הגז.

כשאמא שלה הולכת לאיבוד היא מנסה לתפוס אותה. אולי בעצם ללכוד אותה כמו שלוכדים עכבר שמסתובב בבית. היא מפזרת בבית של אמא שלה מלכודות, ויושבת ומחכה שאמה תניח עליהן רגל כבדה או יד. בלילות היא שומעת אותה מסתובבת בין קירות הבית. היא מקשיבה לדלתות ארונות המטבח שנפתחות ונסגרות, ולצפצוף של המקרר האפור שמבקש שיחבטו בו כדי שייסגר. אחר כך היא שומעת כיסאות נגררים והיא מתרוממת מהספה הישָנה שעליה היא שוכבת. הספה הנפתחת שפעם הייתה שמורה לאורחים, ובחודש האחרון הפכה להיות המיטה היחידה שלה.

היא מוצאת את אמא שלה בפינת האוכל משחקת לבד ב"כיסאות מוזיקליים" ועוברת בשמחה מכיסא לכיסא. היא מצטרפת למשחק ומדלגת עם אמא שלה בין הכיסאות. הן צוחקות ביחד ורודפות אחרי כיסאות, כאילו היו באמת מקום למשענת ולמנוחה. אחר כך היא מתעייפת. היא אומרת לאמא שלה שכדאי ללכת לישון ומלווה אותה למיטה הגדולה. אמא שלה נשכבת עליה בכבדות.

"איפה אמא שלי?" היא שואלת, "תגידי לאמא שלי שהלכתי לישון."

היא מהנהנת ומכסה את הגוף הזקן ששרוע על המיטה הזוגית. "אני אגיד לאמא שלך שהלכת לישון בזמן."

היא מלטפת לאמא שלה את הקמטים שעל פניה, ויוצאת מהחדר.

גם אצלה השקיעות והזריחות של השמש לא מסמנות דבר. שעות הערוּת של אמא שלה הן שעות הערות שלה, שבהן היא מנסה ללכוד לעצמה שיירים של אמא.

 

הוֹרַדְתִּי מֵהַמִּטָּה שֶׁלָּךְ אֶת הַסָּדִין

וְהָיוּ עָלָיו כִּתְמֵי זִקְנָה

אֲפֹרִים וָדָם.

רָצִיתִי לְהַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַפַּח הַיָּרֹק.

וְאַתְּ,

אַתְּ אָמַרְתְּ לִי לִמְתֹּחַ חָזָק,

וְגַם לֹא לְהַשְׁאִיר קְמָטִים,

אַתְּ אָמַרְתְּ

שֶׁמָּחָר אַתְּ תִּמְתְּחִי לְבַד אֶת הַסָּדִין

וְאֶת הָרַגְלַיִם,

וְאֶת הַחַיִּים,

וַאֲנִי רָצִיתִי לְהַאֲמִין.

לפעמים אמא שלה צלולה. לפעמים היא עכורה. היא אף פעם לא יודעת אילו מילים תאמר וגם לא אילו עיניים יביטו אליה. לפעמים העיניים שלה ריקות, כאילו אינן שייכות לגופה, כאילו נתלשו מאחת הבובות שפזורות בחדר הילדים של נכדתה הקטנה. לפעמים העיניים שלה מצליחות להישיר בה מבט, ואז היא מחייכת חזק כדי שאמא שלה תראה בבירור את החיוך שלה. היא מותחת את השפתיים שלה לצדדים וצוחקת בקול. היא רוצה שמשהו ממנה ימשיך להתקיים בתוך שיגיונות אמה.

כשאמא שלה עכורה היא לא יכולה לעשות דבר. היא מכסה את עצמה בסוודר הגדול שאמא שלה סרגה לה. כל כך הרבה ימים היא ישבה ליד האמא הסורגת שלה, כשכדורי צמר פזורים על הרצפה ונענים לשתי המסרגות שאחזו ידיה. עכשיו המסרגות שלה עומדות להן זקופות בתוך קופסת פח גדולה, נשענות זו על זו ומייחלות לאצבעותיה. גם כדורי הצמר הרבים נחבאים בפינת החדר בתוך סל גדול מקש ומתמלאים באבק. אולי אני אלמד לסרוג, היא חושבת בליבה ומדמיינת את שמיכת הצמר העבה והכבדה שתסרוג לאמה.

 

יֵשׁ לָהּ מַבָּט מִתְקַלֵּף.

מַבָּט מְקֻלָּף.

יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם שְׁקוּפוֹת,

שְׁקִיפוּת

שֶׁל זִקְנָה.

היא נוסעת לעיר הגדולה. הבניין האפור של המוסד לביטוח הלאומי מול פניה. יאללה, יהיה בסדר, היא טופחת על לחייה, אין לך ברירה. היא מטפסת במדרגות האפורות ונדחקת בין אנשים. אין לה מושג למי פונים, ואילו דפים ריקים עליה למלא במקום אמה.

בקבלה יושבת אישה עם שיער קצוץ ועיניים שחורות. היא ניגשת אליה.

"שבי," פוקדת עליה האישה הקצוצה ומקישה במחשב את תעודת הזהות של אמה. "הבאת מסמכים ממחלקה גריאטרית? מרופא משפחה? יש לך אישור בירור של המצב הקוגניטיבי שלה?" היא מסתכלת אליה עם העיניים השחורות שלה ומחכה.

היא פותחת את הקלסר האפור שהביאה ומוציאה ממנו את כל הדפים שאספה בחודש האחרון. "מכתבי המלצה" לאמא שלה. הפקידה הקצוצה מדפדפת בדפים כשפניה חתומות. מתחשק לה לצעוק עליה ולברוח מהבניין האפור, אבל היא יודעת שאמא שלה צריכה מענה למכתבי ההמלצה שמונחים עכשיו בתוך הידיים הקרות.

חולפות כמה דקות שבהן האישה הקצוצה מקלידה במחשב שלה את פסק הדין של אמא שלה. שתיהן שותקות. מאחוריה מתקבצים אנשים שמחכים בתור.

"אני אעביר את הבקשה שלך," האישה אומרת לה. "תקבלי עדכון בקרוב." נדמה לה שהמבט האילם כבר קצת פחות אילם, והיא אוספת את הדפים שמפוזרים על השולחן ומתייקת אותם בקלסר שלה, כאוספת את שיירי אמה.

"תודה רבה," היא אומרת וקמה מהכיסא, ויוצאת אל הרחוב השוקק חיים.

היא מרגישה את כובד צעדיה ומתיישבת בבית קפה.

"הפוּך ושני קרואסונים עם הרבה שוקולד," היא מבקשת מהמלצר.

הוא עונה לה שהם גדולים, ואולי יספיק לה קרואסון אחד, אבל היא מתעקשת להזמין שניים. אחד לא יצליח להשביע את ליבה. היא מסתכלת בחלון אל האנשים החולפים. אמא שלי כבר לא תשב בבתי קפה, היא חושבת לעצמה. אולי רק בבית קפה בשדרה של אלוהים, אם יש בכלל אלוהים בשמיים שיצר את אמא שלה לפני יותר משמונים שנה, וכבר התחיל לאסוף אותה לעצמו.

היא בולעת את המאפה, והשוקולד הנמס נספג בפיה. היא שותה את הקפה החם ואוספת בכפית את שיירי הקצף שדבקו בשולי הספל הלבן. אחר כך היא קמה, כורכת סביב צווארה את הצעיף הכחול ויוצאת אל הרחוב. מתחשק לה להיכנס לחנויות בגדים ולרכוש לעצמה חולצות חדשות, אולי גם לאמא שלה, אבל רגליה הכבדות צועדות אל הרכב שהשאירה בחניה. היא מוכרחה להחזיר את הקלסר האפור הביתה ולהמתין לגזירת הגורל של האישה הקצוצה.

האישה עם השיער הקצוץ מהביטוח הלאומי ביקשה ממנה לכתוב "פרוטוקול רפואי" על מצבה של אמה. היא מעולם לא כתבה פרוטוקולים על אנשים ואינה יודעת מה לכתוב. הם אומרים לה שתתאר את תמונת המצב בבית, והיא לא רואה מולה תמונות. היא רואה עצב. "תכתבי מה היא עושה לבד ומה כבר לא," הם מנסים להסביר לה, והיא חושבת שאמא שלה יודעת ללכת לבד למקום האבוד שלה. היא עושה זאת תמיד לבד. היא אף פעם לא מזמינה אותה להצטרף אליה למקום הזה שבו היא מתכנסת. לפעמים היא כל כך רוצה להיות שם איתה, להבין אם יש שם שמיים כחולים או עננים, אם יש שם אנשים טובים או רעים ומה עושים שם במשך כל השעות האבודות. אולי גם שם סורגים כובעי צמר? ופותרים סודוקו? ולועסים שוקולדים בכל מיני טעמים?

אמא שלי הולכת לאיבוד לבד, היא כותבת בפרוטוקול (היא גם חוזרת משם לבד. בלי הסעה, בלי טיסה, ובלי הליכון). כשהיא חוזרת היא לא מצליחה לקום לבד מהכורסה שלה, וגם לא תמיד מספרת איך הרגישה במקום האבוד. היא גם לא יודעת איפה המקלחת שלה, ומה היא אמורה לעשות מתחת לטוש שמשליך על גופה מתזים של מים. היא לא יודעת לטגן חביתה, וגם לא למצוא את כיכר הלחם שעל השיש, וגם לא למזוג מים לערימת הקפה השחור שמונחת בכוס. היא לא מנגבת את הטוסיק שלה, וגם לא הולכת להסתפר ולעשות צבע אצל הספרית שגרה בעיר הסמוכה. היא לא זוכרת את השם של הספרית, וגם לא את השם של הרופאה במרפאה. היא לא עושה קניות בסופר, כי בסופר צריך לעשות בחירות, והיא כבר לא יודעת מה טוב בשבילה ומה פחות.

אמא שלה יודעת שלפעמים היא שוכחת כל מיני דברים חשובים, אבל זה כבר לא מעציב אותה ולא מצחיק אותה ולא שום דבר. היא יודעת שהייתה לה אמא שהשכיבה אותה לישון, אבל כשהיא קראה לה היא לא הייתה מגיעה, והיא לא הבינה למה היא מתעכבת. היא לא יודעת מי היה אבא שלה, היא חושבת שהוא תמיד היה הולך לעבוד ואף פעם לא היה חוזר.

אמא שלה יודעת שהיא הילדה שלה, כי היא לא מרשה לה לשכוח, אבל היא לא מבינה למה היא תמיד מפריעה לה, ולמה היא שואלת כל כך הרבה שאלות. אולי היא רוצה שגם היא תלך לעבודה, כמו אבא שלה, כי היא רוצה שקט. היא לא רוצה את השקט של אמא שלה, אז היא משתדלת להופיע מול הכורסה שלה לעיתים קרובות מאוד, למרות שאמא שלה לא מחייכת בשמחה עם בואה. היא מחייכת במקומה. או אולי במקום העצב שלה.

מה עוד לכתוב בפרוטוקול? היא שואלת את עצמה ומחייכת אל אמה שבדיוק הלכה לאיבוד. אולי תכתוב שהיא תמיד תהיה הסניגורית שלה? אולי תכתוב שהמקום האבוד של אמא שלה קצת דומה למקום האבוד שלה, כי אף אחד חוץ ממנה עצמה לא באמת מבין מה היא מרגישה כשהיא יושבת על כורסה ליד אמא שהולכת לאיבוד.

 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת אִמָּא שֶׁלִּי

בְּמִלִּים.

בְּמַעֲשִׂים.

זֶה מַזְכִּיר לִי טְיוּטָה

שֶׁל גַּנֶּנֶת

בְּגַן יְלָדִים.

היא יושבת עם אמא שלה מול הרופאה במחלקה הגריאטרית. הרופאה עושה לאמה מבחנים. היא מבקשת ממנה לצייר ריבוע, ולחזור על חמש מילים שהיא אומרת. אחר כך היא שואלת אותה כל מיני שאלות על אתמול, על המקלחת בבוקר, ועל ארוחת הצהריים שהיא אכלה. אמא שלה עונה לרופאה שאין לה אוכל, ושכבר כמה ימים היא לא אכלה, כי אמא שלה עוד לא חזרה מהעבודה, ואף אחד לא קנה לחם בסופר, וגם לא גבינה וחלב. היא אומרת שבמקלחת שלה המים חמים מדי ואין סבון, ומישהו עומד מתחת לטוש ולא נותן לה להיכנס ולהישטף.

"זו התחלה של אלצהיימר," אומרת הרופאה.

"מי זה אלצמייר?" אמא שלה שואלת. "איך הוא נראה?"

הרופאה שותקת, אז היא עונה במקומה: "אלצהיימר נראה קצת עצוב. הוא בא אתמול, אבל הוא ילך. נסגור בפניו את הדלת."

"למה לסגור את הדלת?" אמא שלה שואלת. "אולי הוא רעב? אולי הוא רוצה לנוח? גם אני רוצה לנוח, וגם אני רעבה."

היא מלטפת לאמה את היד. "בואי נלך לנוח. בואי נברח ממנו, כדי שלא ישיג אותנו."

הן יוצאות מהחדר של הרופאה ונוסעות הביתה. אמא שלה יושבת לידה ומסתכלת על הכביש השחור. היא שותקת. היא נזכרת בכל הנסיעות המשותפות שלהן על הכביש השחור בדרך לעיר הגדולה. אמא שלה לא הפסיקה לדבר, והיא רצתה לשתוק ולהקשיב לשירים שהתנגנו ברדיו. אמא שלה הייתה שואלת אותה כל מיני שאלות ששואלים רק בתוך מכונית סגורה, כשאי אפשר להתחמק מתשובות ומוכרחים לענות. כשהייתה מורידה את אמה בבית היא תמיד אמרה לה תודה ושהן מוכרחות לנסוע לעיתים קרובות יותר לבלות. אולי כדי להיות סגורות יחד במכונית ולדבר.

 

"רוֹצָה לָצֵאת אִתִּי לְטִּיּוּל?"

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת.

הִיא מִסְתַּכֶּלֶת אֵלַי.

"כְּבָר טִיַּלְתִּי הַיּוֹם,

וְעַכְשָׁו אֲנִי נָחָה.

תְּנִי לִי לָנוּחַ,

אַתְּ אַף פַּעַם

לֹא מַרְשָׁה לִי לָנוּחַ."

אֲנִי מְחַיֶּכֶת,

"אֲבָל רַק עַכְשָׁו הִתְעוֹרַרְתְּ,

וְעוֹד לֹא פָּגַשְׁנוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ,

וְאֶת עֵץ הַתּוּת שֶׁמְּלַבְלֵב בַּגִּנָּה."

"כְּבָר פָּגַשְׁתִּי אוֹתָם

לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְתְּ,"

הִיא עוֹנָה לִי בְּכַעַס,

וּמַפְנָה לִי עֹרֶף

וְגַב.

היא מְפַנה את מיטת האורחים למארי, המטפלת הפיליפינית שהגיעה עם מזוודה שחורה ותיק צד צבעוני. היא מחליפה סדינים ומניחה ליד המיטה נעלי בית ורודות שאיש לא נעל, וקרם פנים ליום וללילה. היא שוטפת את החדר משאריותיה שלה ומניחה על שולחן הכתיבה דפים ריקים ועטים, ומסך של מחשב נקי מהרהורים.

"אני מקווה שיש לך את כל מה שאת צריכה בחדר החדש שלך," היא מחייכת אל מארי, "ואם חסר לך משהו אמרי לי ואביא." האנגלית שלה קצת מצחיקה אותה אבל היא יודעת שגם הפיליפינית מדברת בדיוק כמוה.

הן מתקרבות אל הכורסה שעליה יושבת אמא שלה.

"אמא, תפתחי עיניים, יש לך אורחת," היא נוגעת בכתפה של אמה.

"מי בא?" אמא שלה שואלת. "אבא שלי חזר מהעבודה? אמא שלי באה?"

"ההורים שלך יחזרו בזמן אחר," היא אומרת. "היום יש לך אורחת שבאה כדי להישאר איתך עד... עד בכלל."

מארי מתקרבת אל הכורסה ומביטה אל אמא שלה.

"הלו," היא אומרת ומלטפת את היד המקומטת. "מה נשמע?"

אמא שלה לא עונה. היא מביטה בפנים הזרות בעיניים ריקות.

היא רוצה להגיד לה שהכול בסדר, ושמארי תעזור לה, ותשב לידה, ותנגב לה את הטוסיק, ותשיר לה שירים בפיליפינית, אבל אמא שלה נעלמה. עכשיו צריך לחכות לשובה. בינתיים הן ניגשות למטבח. היא מוזגת לקנקן מים חמים ומשליכה לתוכו עלי נענע טריים ולימונית. היא פורסת את העוגה שאפתה לכבוד מארי והן יושבות במטבח. מתחשק לה לספר לעובדת הזרה מי זו אמא שלה, וכמה היא דואגת לה, ואיך פעם היא בכלל לא דאגה, אלא רק כעסה עליה, אבל מארי שותה את התה, ולועסת עוגה, ולא שואלת שאלות. היא מסתכלת על הבית הזר שתכף יהפוך לבית שלה, ואולי בכלל חושבת על הילדים שלה שנשארו בפיליפינים ומחכים לכסף שהיא תעביר להם בסוף כל חודש.

הן יושבות בשקט עד ששומעות את קולה של אמה מהכורסה. הן קופצות יחד מהכיסא.

"חזרת?" היא שואלת ואמא שלה עונה, "אמא ואבא חזרו מהעבודה?"

היא מחייכת ורואה את מארי מקרבת כוס עם מים לפיה של אמה. "הלו, אני מארי," היא אומרת בעברית עם מבטא זר, "רוצה לטייל?"

אמא שלה מהנהנת. מארי עוזרת לה לקום מהכורסה והן יוצאות מפתח הבית, יד שלובה בתוך יד.

היא סוגרת את התיק שלה ויוצאת גם היא. לילה ראשון בלי אמא.

 

אֲנִי שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה הָרֵיקָה שֶׁלִּי,

אִמָּא שָׁם,

רחוֹקָה מִתָּמִיד.

הַאִם מִישֶׁהוּ יִשְׁמַע אֶת קוֹלָהּ

אִם זְאֵב יָגִיחַ בַּלַּיְלָה

אֶל חֲלוֹמָהּ?

אמא שלה כבר לא פותחת את המקרר, וגם לא מחממת לעצמה את האוכל שנשאר מאתמול. היא לא מבשלת בסירים הגדולים שקנתה במבצע של ראש השנה שהיה בסופר הסמוך לפני שנתיים. היא גם לא שואלת אותה איך עושים את מרק העדשים מיום שישי האחרון. אמא שלה אוכלת את מה שמגישים לה. בבוקר. בצהריים. בערב. אף אחד לא יודע אם טעים לה או לא, ואם מתחשק לה לנשנש עוד קצת מהאפונה שנמסה בתוך חמאה. אף אחד לא יודע אם מתחשק לה תוספות. לא באוכל, לא בשיער ולא בחיים. היא לועסת בכל בוקר את הלחמנייה שלה שעליה מפוזרים גרעיני חמניות. בתוכה מארי מורחת חמאה ומניחה פרוסות של אבוקדו. לצד הלחמנייה היא מפזרת חתיכות קטנות של מלפפונים טריים ועגבניות שרי.

היא מניחה את הצלחת על בטנה של אמה כשמגבת נמתחת מתחת לצלחת. "בתיאבון," היא אומרת לה ומסתכלת איך היא אוחזת בידיים רועדות את הלחמנייה הקלה ומקרבת אותה אל פיה.

כשהיא מסיימת לאכול מארי מניחה על השולחן ליד הכורסה ספל שקוף עם קפה שחור. פושר. קפה שחור פושר. המחשבה על קפה שחור פושר מעוררת בה כעס ועצב. הלוא קפה שחור צריך להיות רותח, חזק ושחור ומתוק. כמו פעם. כמו שהיא נהגה לשתות לפני שהידיים שלה הפכו להיות שמוטות ושומטות. לפעמים בלילות היא מרתיחה לעצמה קפה שחור בתוך פינג'אן על גחלים. ואז היא מדליקה לעצמה סיגריה ושואפת את העשן והאדים עמוק אל תוך ליבה. היא שותה את הקפה בשבילה ובשביל אמא שלה.

בכל יום בשעה שתיים אמא שלה מקבלת ארוחת צהריים. מארי מבשלת לה קציצות רכות ברוטב עגבניות ופירה תפוחי אדמה. לפעמים מתחשק לה לצעוק על מארי שתפסיק להאכיל את אמא שלה במזון רך, אמא שלה אוהבת סטייק אנטריקוט עם קערה עמוסה בצ'יפס מטוגן וצלוחית של מיונז וקטשופ ליד. היא שותקת. אולי אמא שלה כבר לא יכולה ללעוס אנטריקוט רֶר כשהיא שקועה בכורסה הגדולה שלה. אולי אמא שלה צריכה לבלוע בכל צהריים מאכלים רכים כדי שהם יזלגו אל גופה בקלות.

"טעים לך?" היא שואלת את אמא שלה ביום שבת כשהיא באה לבקר.

אמא שלה שותקת, ומקרבת את המזלג אל פיה. "אבא שלי חזר מהעבודה?" היא שואלת, והיא עונה לה, "לא, עדיין לא, אבל הוא ישוב. יום אחד אתם תיפגשו."

"טוב," אומרת אמא שלה ומנסה לקרב את המזלג העמוס אל הפה ולא לשמוט את משאו על הסינר שקשור לצווארה.

 

אֲנִי מַגִּישָׁה לָהּ מְרַק אֲפוּנָה

וְהִיא מְנַסָּה לְהוֹבִיל אֶת הַכַּף הַכְּסוּפָה

אֶל הַפֶּה הַפָּתוּחַ.

הַחֻלְצָה הָאֲדֻמָּה רְטֻבָּה

רְעִידוֹת

רְעָדוֹת

וְאֶצְבְּעוֹת שֶׁלֹּא יוֹדְעוֹת

אֶת דַּרְכָּן.

אחר כך היא מנגבת לאמא שלה את הפה, ושוטפת את הצלחת הריקה והמזלג.

"מתחשק לך משהו מתוק?" היא שואלת.

אמא שלה מסתכלת אליה ושואלת בשקט, "אמא שלי עשתה עוגת שיש?"

היא מחייכת. "לא, היא לא אפתה לך עוגת שיש, אבל אני יכולה לאפות לך במקומה."

היא ניגשת למטבח ומוציאה קערה גדולה. היא משליכה לתוכה קמח, סוכר ויוגורט. אחר כך שוברת ביצים ומערבבת. חצי מהעוגה צריך להיות בהיר וחצי כהה, היא נזכרת בעוגות השיש שאמא שלה הייתה מכינה לה בימי ההולדת שלה. היא מחלקת את בלילת העוגה לשתיים ומוסיפה קקאו לאחת הקערות. היא יוצקת את הבלילות לתוך תבנית מוכרת שמונחת בארון ומניחה לבלילה הלבנה ולבלילה החומה להתמזג זו לצד זו. היא מכניסה את התבנית לתנור, ומחייכת. אמא שלה תקבל עוגת שיש שהיא אפתה לה. אולי היא תגיד לה שזו אמא שלה שלחה לה עוגה, במיוחד בשבילה. אולי לא. אולי היא תניח לסבתא שלה, שכבר כל כך הרבה שנים בשמיים, לנוח ולא לאפות עוגות.

לפני שהיא הולכת היא מכינה לאמא שלה תה צמחים ופורסת לה מהעוגה החמה שיצאה מהתנור.

"אמא שלי כאן? היא הכינה לי עוגה?"

היא קצת מתבלבלת ואחר כך עונה, "לא, היא לא כאן. זו עוגה שאני הכנתי במיוחד בשבילך. אבל השתמשתי במתכון של אמא שלך. של סבתא שלי."

אמא שלה שותקת, ולועסת.

בדרך הביתה היא עוצרת בקונדיטוריה. היא מזמינה קפה הפוך ופרוסה גדולה של עוגת שיש.

"וזהו?" שואל אותה האופה.

"וזהו," היא עונה.

היא לועסת את העוגה ומחייכת.

"האופה הכין לי עוגת שיש," היא אומרת בטלפון לחברה שלה, "כמו של סבתא שלי. כמו של אמא שלי. כמו שלי."

בלילה היא חולמת על יום ההולדת שלה כשהייתה בת עשר. אמא שלה אפתה לה עוגת שיש בצורת לב והניחה עליה אחד־עשר נרות, עשרה קטנים ואחד גדול לשנה הבאה. כשהיא כיבתה את הנרות כולם צחקו ומחאו כפיים, אבל העוגה הייתה מכוסה בשכבה של שעווה שזלגה מהנרות. היא זוכרת שאמא שלה ניסתה לקלף את השעווה עם סכין, אבל היא כבר ויתרה ואכלה חפיסת שוקולד "פרה" במקום עוגת שיש.

היא מתעוררת וניגשת אל המקרר. מאז שמארי נמצאת עם אמא שלה, אמא שלה הפסיקה לבשל וכבר לא אורזת לה שאריות של אוכל בתוך קופסאות פלסטיק שקופות. היא מחליטה לבשל ופותחת את מחברת המתכונים שלה. בדפים רבים היא מוצאת את שם התבשיל ולצידו את המילה "אמא". היא מלטפת את הדפים המוכתמים בשמן ובאבקת אפייה וקוראת בהם כאילו היו ספר קריאה מרתק. זה המתכון שאני הכי אוהבת, היא אומרת לעצמה ומניחה את מחברת המתכונים על השיש. היא מוציאה את המצרכים מהמקרר וממדפי הארונות ומכינה לעצמה "מרק שעועית של אמא". כשהיא מסיימת היא נשכבת על הספה האדומה, ורואה בחלון כתמים ראשונים של אור יום. המרק מתבשל על הגז ומפזר בבית שלה ריח מוכר. ריח של בית. ריח של אמא. היא עוצמת עיניים ונרדמת, עד שהשעון מצלצל.

 

אִמָּא שֶׁלִּי בְּתוֹךְ סֵפֶר הַמַּתְכּוֹנִים

בּוֹחֶשֶׁת,

מוֹזֶגֶת,

לוֹעֶסֶת,

וּבוֹלַעַת.

אִמָּא שֶׁלִּי

בּוֹרַחַת מִסֵּפֶר הַחַיִּים.

היא מחליטה לקחת לעצמה יום חופש. חופש מהבית שלה, מהנוף שמול חלון חדרה, ומהכורסה של אמא שלה. לעיתים הכניסה לאוטו והנסיעה על הכביש הארוך משכיחים הרהורים שנדבקים לליבה כשהיא בבית שלה. היא יודעת שאלו רגעים קטנים וקצרים של נשימות אחרות ומחשבות שלא קשורות לימים האלו. היא יושבת במרפסת של ארומה באוניברסיטת בן גוריון. היא נזכרת איך לפני שנים הייתה פוקדת את המרפסת הזו מדי שבוע ומסתכלת על הסטודנטים שישבו לצד השולחנות הסמוכים, הם תמיד נראו לה חכמים ומאורגנים. המחשב שלהם היה פתוח על שולחנות העץ, והם הקלידו בו במהירות שהיא לא הכירה. לפעמים הייתה פותחת את המחשב הישן שלה ומנסה לחקות את התנועות שלהם; לפעמים רק הזמינה לעצמה כריך גדול וכוס קפה, והסתכלה, רק הסתכלה ולא ניסתה להיות כמו אף אחד אחר. אמא שלה תמיד הייתה מתקשרת אליה באמצע היום כדי לבדוק שהיא אכלה ארוחת צהריים, ושיש לה מספיק כסף לאוטובוס הביתה.

עכשיו אמא שלה לא מתקשרת, והסטודנטים שיושבים מול המחשבים נראים לה הרבה פחות חכמים, והרבה פחות מאורגנים. הם נראים לה צעירים. מאוד צעירים, והיא חושבת לעצמה שאולי עוד אין להם אימהות שהולכות לאיבוד. אולי יש להם אימהות שמתקשרות בצהריים כדי לבדוק שהם שבעים ושיש להם כסף לחזור הביתה בסוף היום.

"את מוכרחה להתחזק," היא שומעת את קולה שלה. "אמא שלך לא תהיה כאן תמיד, כי כך העניש אלוהים את אדם וחווה."

היא שותה קפה הפוך עם חלב סויה ומורחת חמאה וריבת תות על לחמנייה רכה, מסתכלת על הדשא הירוק שליד המרפסת ועל עץ הצאלון שמשיר עלים זקנים על המדרכה. כן, אני חייבת להתחזק, היא מחייכת בליבה, זו רק אמא שלי שנחלשת. אני מוכרחה לעזוב קצת את היד שלה, כדי לא להיחלש יחד איתה.

הטלפון שלה מצלצל. זו מארי. "אמא שלך לא מסכימה לאכול, ואני לא יודעת מה לעשות."

היא מציעה שתיתן לה מים ושתמתין כמה שעות. לפעמים אנשים לא רעבים. אף על פי שזה זר לה כי היא תמיד רעבה ותמיד רוצה להכניס לפה כל מיני מאכלים מתוקים. מארי מנתקת את הטלפון, והיא לועסת את הביס האחרון של הלחמנייה הרכה.

"תמשיכי לשבת," היא שומעת את קולה, "אמא שלך לא תמות היום מרעב. את מוכרחה להישאר."

היא נשארת. גם הטלפון שלה נשאר בתוך ידיה, בין אצבעותיה. אולי מארי תתקשר שוב.

 

כַּמָּה זְמַן נִשְׁאַר לוֹ לָאָדָם?

כַּמָּה זְמַן לוֹקֵחַ לָאָדָם לְהִתְכַּלּוֹת?

כַּמָּה זְמַן יֵשׁ לַזְּמַן

לִהְיוֹת?

כַּמָּה זְמַן

מֻתָּר לָהּ לֹא לִהְיוֹת

וְלִהְיוֹת?

מארי מתקשרת ואומרת שאמא שלה הסכימה לאכול. לחמנייה שלמה. היא נזכרת בנכד הקטן שלה שגמר לאכול את כל הבקבוק, כשהיה בן חודש, והיא ליטפה את הראש הקטן שלו, נישקה את הלחי החמה שלו והניחה את ראשו על כתפה כדי שיעשה גרפס וימשיך לישון. אמא שלה עשתה גרפס? אמא שלה הלכה שוב לישון? אמא שלה הלכה לאיבוד? אמא שלה הפכה להיות התינוקת שלה? היא לא יודעת. היא עדיין יושבת בארומה, ומנסה לאסוף כוחות.

 

מִמָּה עָשׂוּי הַכּוֹחַ?

מִשְּׁאֵרִית שֶׁל קֶצֶף בְּקָפֶה?

מִקֶּרֶן שֶׁמֶשׁ אַחַת

עַל לֶחִי חִוֶּרֶת?

מֵאִישׁ מְחַיֵּךְ בַּמִּרְפֶּסֶת?

מִשּׁוּרָה שֶׁל שִׁיר

שֶׁמַּזְכִּיר?

מִמָּה עָשׂוּי הַכּוֹחַ?

וּמִמָּה הָרֶגַע

הַשָּׁבִיר?

היא בוהה. מישהו שואל אותה אם הכול בסדר ואם היא רוצה עוד קפה או עוד כריך, והיא לרגע שוכחת היכן היא. לרגע נדמה לה שגם היא הלכה לאיבוד. או אולי ברחה לאיבוד. קולות המלצר משיבים אותה למקומה, הוא מנגב את הפירורים שהתפזרו על שולחנה.

"תודה," היא אומרת. "יש מרק שעועית במקרה?"

המלצר מחייך ואומר שיש רק מרק כתום.

"שיהיה כתום," היא אומרת לו, מה זה משנה כתום, שחור או אפור.

הסטודנטים שלידה מתחילים לסגור מחשבים. לאן יש להם למהר, היא חושבת לעצמה. אולי אמא שלהם מחכה להם עם סינר ומרק שעועית?

היא מסיימת לאכול, אורזת את התיק השחור שלה וממשיכה בדרכה. הביתה.

באוטו היא מדליקה את הרדיו. יהורם גאון שר את "הנני כאן" והיא נזכרת בשבתות שבהן התקליט שלו הסתובב על הפטיפון האפור. אמא שלה אהבה לשמוע את יהורם גאון, ובארון החום שנשא על גבו את הפטיפון היו סדורים להם כל התקליטים שלו. שלו ושל חוליו איגלסיאס. היא אהבה להקשיב לשניהם, ובשבתות הייתה מניחה אותם בזה אחר זה להסתובב תחת המחט הדקה של הפטיפון. היא נזכרת שהייתה יושבת לה בחדר שלה ומקשיבה למילים שהם שרו. לפעמים לא הבינה את כוונתם של המשוררים ולפעמים היה נדמה לה שהם מדברים את מחשבותיה. "הנני כאן" תמיד נשמע לה שיר של איש שבטוח בעצמו, ויודע להגיד בבירור מדוע הוא כאן ולא במקום אחר. אמא שלה זמזמה את כל המילים שכתב חיים חפר. היא מעולם לא שאלה אותה למי יהורם גאון שר שהוא כאן, ואל מי הוא הלך כל ימיו, וממי הוא הסתנוור. כשהיא התבגרה היה נדמה לה שכל גבר שר שיר כזה בליבו למי שמחכה לו בבית. היא מגבירה את שירתו ומנסה שוב לעקוב אחרי המילים. משמעות השיר משתנה לפעמים, כשהיא מתבגרת.

היא עוצרת לתדלק וכדי למתוח ידיים ורגליים. מישהו קורא בשמה. היא מסתובבת ורואה את השכן של אמא שלה.

"הכול בסדר?" הוא שואל אותה ממרחק.

"הכול בסדר," היא עונה לו.

"תחרות?" הוא שואל.

"תחרות?" היא עונה לו.

"מי יגיע ראשון לאמא שלך," הוא אומר וצוחק.

"תגיע אתה ראשון," היא אומרת, "אני צריכה עוד קצת זמן."

הוא מחייך ונכנס לרכב שלו. היא תגיע אחריו, ולא אכפת לה. היא עוד לא מצאה כוחות.

 

אֲנִי אֶהְיֶה הַצָּב

וְאַתָּה הָאַרְנָב,

אֲבָל אַל תִּתְמַהְמֵהַּ

וְאֶל תֵּעָצֵר בַּצַּד.

אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיעַ אַחֲרוֹנָה,

מְאוֹד אַחֲרוֹנָה,

מְאוֹד רִאשׁוֹנָה

בְּסוֹף

הַשּׁוּרָה.

לפעמים היא רוצה שמישהו יגיד לה כמה פעמים בשבוע היא צריכה לשבת לצד הכורסה של אמא שלה, כמה מחשבות לחשוב עליה בכל יום, כמה פעמים עליה לחייג למארי וכמה לילות להישאר ערה כי אולי אמא שלה תבקש את בואה. לבד היא כבר לא מצליחה להחליט, וכשהיא לא מחליטה היא מאבדת את עצמה בתוך המציאות של אמה. היא כועסת. אמא שלה לימדה אותה ללכת, לשבת, לקום, אבל את הדברים החשובים באמת שכחה ללמד. היא לא לימדה אותה להתבגר, להתאפר, להשתמש בטמפונים, וגם לא איך לאבד או לא לאבד את הבתולים. אמא שלה לא לימדה אותה להיות עצובה, וגם לא שמחה, וגם לא מבולבלת. את רוב הדברים היא למדה לבד, והיא יודעת שגם עכשיו היא תצטרך להכין לעצמה רשימה של מידות נכונות ושל מעשים. אסור לה לכעוס. אמא שלה תמיד אמרה לה שהכעס לא פותר שום דבר.

היא מחליטה להישאר בבית, ומנסה להשכיח את רגשי האשמה על כך שהיא נשארת. אבל הם מגיחים אליה מכל כיוון – מהסיר הריק שעל הכיריים, מהכביסה שמושלכת על הספה, וגם מתוך הטלפון הדומם.

היא מחליטה להישאר בבית.

עוד רגע אחד ודי.

 

שָׁנִים וְשָׁנִים וְשָׁנִים

רָצִיתִי לְהִתְרַפֵּק

עַל בִּרְכַּיִךְ,

עַל כְּתֵפֵךְ,

עַל מִשְׁעָנֵךְ,

וְהָיִיתְ רֵיקָה.

שָׁנִים וְשָׁנִים וְשָׁנִים,

וְעַכְשָׁו

אַתְּ מִתְרַפֶּקֶת

עַל כְּתֵפִי,

וְאֵין בִּי נֶחָמָה.

"למה את תמיד מאחרת?" אמא שלה שואלת אותה כשהיא מתיישבת לצד הכורסה.

היא חושבת על כך שהלוא היא לעולם לא מאחרת. הם לימדו אותה שאסור לאדם לאחר. אסור לאדם שמישהו ימתין לבואו, אז היא תמיד מקדימה. תמיד מחכה.

"אני לא מאחרת," היא עונה, ומסתכלת על הרצפה הנקייה ועל השמשות הנקיות שבחלון. "כל כך נקי כאן, אמא," היא אומרת, "אולי תבואי לנקות גם את הבית שלי?"

אמא שלה מסתכלת אליה בעיניה הריקות. "איפה את גרה?" היא שואלת, "ולמה הבית שלך לא נקי?"

היא לא עונה. כשאימהות לא יודעות היכן הבנות שלהן גרות נגמרות המילים.

"מה שלומך, אמא?" היא שואלת, "ומה חדש אצלך?"

"אני לא יודעת," היא עונה. "איפה אמא שלי? היא לא חזרה מהעבודה?"

"אמא שלך חזרה מזמן מהעבודה," היא מנסה להתעקש מול אמא שלה. "אמא שלך כבר כמה שנים לא כאן. אני חושבת שהיא גרה אצל אלוהים. את לא זוכרת שהיא נפטרה?"

"מי זה אלוהים? ולמה היא לא חוזרת הביתה?" אמא שלה שואלת.

"לא חוזרים מאלוהים," היא מנסה שוב. "זה רחוק. נשארים אצלו לתמיד."

"ומתי אני אפגוש את אלוהים?" אמא שלה שואלת.

"כשתחליטי שהגיע הזמן. אבל עוד לא. יש לך עוד זמן."

"איפה אבא שלי? הוא לא חוזר מהעבודה?"

"בואי נשתה קפה שחור," היא אומרת והולכת לכיוון המטבח. "אני אבשל לנו קפה שחור חזק ומתוק."

כשהיא חוזרת עם מגש עמוס בעוגיות חמאה ושתי כוסות קפה היא מבינה שאמא שלה הלכה לאיבוד. היא לוגמת מהקפה וטובלת בתוך הקפה שלוש עוגיות חמאה. לבד.

 

אַתְּ כּוֹעֶסֶת שֶׁלֹּא הָיִיתִי אֶתְמוֹל,

אֲבָל הָיִיתִי,

אֲנִי מַזְכִּירָה לָךְ,

וְצָבַעְתִּי אֶת שְׂעָרֵךְ,

וּמָשַׁחְתִּי שֶׁמֶן עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ.

 

אַתְּ כּוֹעֶסֶת שֶׁשָּׁכַחְתִּי לָבוֹא,

וַאֲנִי נִשְׁאֶרֶת עוֹד רֶגַע הַיּוֹם,

בִּשְׁבִיל מָחָר,

בִּשְׁבִיל אֶתְמוֹל,

בִּשְׁבִיל כָּל הַדַּפִּים שֶׁל לוּחַ הַשָּׁנָה

שֶׁאַתְּ מוֹחֶקֶת.

 

אַתְּ כּוֹעֶסֶת שֶׁלֹּא הָיִיתִי,

וּכְבָר לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁתִּמְחֲקִי יָמִים,

אֲנִי מְעַסָּה אֶת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ

וּמִתְפַּלֶּלֶת שֶׁלֹּא תִּמְחֲקִי

לִי,

וְגַם לָךְ

אֶת הַפָּנִים.

לפעמים כשעולים בראשה זיכרונות של ילדות היא מדברת עם אחיה. אח שלה גר רחוק ממנה, ורק לעיתים רחוקות הוא קופץ לבקר את אמא שלהם, תמיד בא לשעה קצרה ואחר כך נוסע. הוא אומר שיש לו נסיעה ארוכה ושבבית מחכים לשובו. היא חושבת שהוא מאוד שונה ממנה. כשהיא מביטה לאחור ונאחזת בזיכרונות, העיניים שלו מביטות קדימה. הוא אומר שפעם הייתה להם אמא ועכשיו כבר לא. הוא לא מחפש אמא שהלכה לאיבוד, הוא חושב שזו טעות. שאין טעם לחפש, כי גם אם מוצאים אותה היא לא נשארת הרבה זמן, ואין לו כוח להתמודד עם ההיעלמות שלה בכל פעם מחדש. היא חושבת שהוא צודק אבל היא בכל זאת תמיד מחכה שאמא שלהם תחזור. היא אפילו מנסה בכל מיני דרכים מטופשות לעכב אותה מההליכה הבאה שלה לאיבוד. אחיה אומר לה שהיא תמיד הייתה עקשנית, ושאף פעם היא לא הסכימה לקבל את הדברים כמו שהם, אלא ניסתה להמציא חוקים חדשים בעולם הזה. היא נזכרת איך לפעמים הוא היה קורא לה דון קישוטית, והיא הייתה צוחקת. אומנם היא לא ראתה סביבה טחנות רוח וגם לא ענקים, אבל היא ידעה לדמיין אותם לעצמה. לפעמים היא שוקעת בפנטזיות על עולם כזה שבו איכשהו הדברים מסתדרים מעצמם. עולם כזה שבו המתים הם אלו שמתווים עבורה את הדרך, ומשמיעים את קולם בדיוק כשצריך לקבל הכוונה.

"חזרת?" היא שואלת את אמא שלה שפוקחת עיניים.

"מאיפה? הייתי כאן כל הזמן. הכנתי לכם ארוחת צהריים, כי אמא ואבא עוד לא חזרו מהעבודה."

"אז לא חזרת," היא אומרת בשקט. "אבל מה זה חשוב. העיקר שהכנת ארוחת צהריים. העיקר שיש מי שהולך לעבודה ומתעכב שם שנים ארוכות. העיקר שיש לאדם זיכרונות."

 

אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת בַּסִּיר שֶׁלָּךְ

אֶת מְרַק הַכְּרוּב שֶׁפַּעַם בִּשַּׁלְתְּ בִּשְׁבִילִי.

אֲנִי בּוֹחֶשֶׁת אֶת הָרֹטֶב הָאָדֹם

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיךְ לְתַבֵּל אֶת הַמָּרָק

כְּדֵי שֶׁאֵדֵי חָיַּיִךְ

יִדָּבְקוּ בְּדָּפְנוֹת הַסִּיר.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת כַּמָּה בְּצָלִים לְקַלֵּף,

וְכַמָּה עַנְפֵי פֶּטְרוֹזִילְיָה

לְקַמֵּט,

וְכַמָּה דְּמָעוֹת לִזְלֹג,

וְכַמָּה גַּעְגּוּעִים

לִמְרֹט

כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ

שׁוּב אֶת טַעֲמֵךְ.

היא שוטפת את הכלים בכיור ומביטה בחלון שמולה. עץ התות ערום מעלים. היא נזכרת בכל הפירות השחורים שהבשילו עליו בקיץ האחרון, רגע לפני שהתחיל הסתיו. היא חושבת על כל הימים שעמדה עם אמה תחת עץ התות. שתיהן היו מחפשות פירות בשלים זו בשביל זו. מעניין מה עובר לעץ התות בראש, היא חושבת. האם הוא מרגיש נטוש? מוזנח? חסר תכלית? האם גם הוא מתגעגע לאישה הזו שבכורסה? האישה הזו שלפעמים לא הצליחה להתאפק ואכלה את פירותיו בעודם בוסר. האם גם עצים יודעים להתגעגע? או שעצם היותם נטועים עמוק באדמה לא מאפשר להם להתגעגע למישהו שהולך לאיבוד?

היא מזמזמת לעצמה שיר שהן המציאו מתחת לעץ התות, לאחר שגילו שאצבעותיהן שחורות מעסיס התות. היא מתקרבת אל אמא שלה.

"ממתי את יודעת לשיר?" אמה שואלת אותה.

"אני זמרת ידועה, אמא," היא עונה בחיוך וקריצה. "לא שמעת עלי? לא קראת עלי בעיתונים?"

"מה זה עיתונים?" אמה שואלת.

"גם לי כבר אין מושג," היא עונה לה.

לפני שהיא הולכת היא מחטטת באלבומי התמונות שמונחים על מדף בסלון. כבר הרבה שנים לא פתחה אותם. פעם היא לא אהבה נוסטלגיה וגם לא התרפקויות מטופשות על תמונות שלא אומרות כלום על החיים עצמם. עכשיו היא מחפשת לעצמה תמונה של אמא שלה שבה אפשר לראות עיניים מביטות, ומבט שאין בו ערפילים של שכחה. היא מדפדפת בדפים הדהויים ומוצאת את ילדותה.

"הייתי ילדה עצובה?" היא שואלת את אמה.

"למה את עצובה? מישהו הרביץ לך?"

"לא עכשיו, כשהייתי ילדה. הייתי עצובה?"

"מתי היית ילדה? מי טיפל בך?"

"מישהו טיפל בי?"

היא סוגרת את האלבום. ביד היא מחזיקה תמונה של שתיהן. ברומא. ליד משכנו של האפיפיור.

היא מראה את התמונה לאמא שלה. "זוכרת שהיינו יחד ברומא?"

"מה עשינו שם? אבא שלי בא איתנו?"

"לא. הוא לא בא. היינו שם לבד. את ואני."

"למה?"

"פשוט ככה."

היא מניחה את האלבום על מדף הספרים, מלטפת לאמא שלה את המצח המקומט, ויוצאת. הבדידות הופכת להיות בלתי נסבלת מול הכורסה הגדולה.

 

בְּכָל עֶרֶב אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ:

"אִמָּא הִתְגַּעְגַּעְתְּ אֵלַי?"

וּבְכָל עֶרֶב הַתְּשׁוּבָה שֶׁלָּהּ שׁוֹנָה.

לִפְעָמִים הִיא צוֹחֶקֶת,

לִפְעָמִים לֹא מְבִינָה,

לִפְעָמִים לֹא עוֹנָה.

חַיִּים שְׁלֵמִים לֹא שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ

גַּעְגּוּעַ,

וְאוּלַי

אֲנִי

פָּשׁוּט

מַתְחִילָה

לְהִתְגַּעְגֵּעַ.

כשהיא מגיעה לביתה היא זורקת את התיק על הספה ומצמידה את התמונה שלהן אל המקרר עם שני מגנטים שחורים וכבדים. היא מביטה בהן. איך עמדו זו ליד זו ולא שילבו ידיים, ולא הניחו יד אחת על הכתף של השנייה. הן עמדו וחיכו שהתייר המזדמן שעבר בסביבה יצלם אותן, מזכרת להיותן יחד בארץ זרה. בלי חיבוק. ככה אנחנו, תמיד אמרה לעצמה כשראתה אימהות שלובות ידיים עם בנותיהן. לפעמים גם היא רצתה להכיר את כף ידה של אמה. להרגיש את עובייה ואת רכותה, את גמישות אצבעותיה, ואת אורכן של ציפורניה. היא מעולם לא נגעה בידיה של אמה, אלא אם הגישה לה משהו וכפות הידיים שלהן לרגע נפגשו.

מוזר, היא חושבת לעצמה, אינני מכירה את כפות הידיים של מי שהולידה אותי. של מי שכרעה ללדת אותי. היא מחייכת אל הדמויות שבתמונה ומתיישבת על הספה.

בטלוויזיה הקריין מדבר על מזג האוויר.

הלילה יהיה קר.