אמון וכבוד 2: קשור אליי

פחד מהלא נודע הוא פחד שמשותף לכולנו. אנחנו מפחדים כי אנחנו לא יודעים איך להתכונן ללא נודע. אנחנו אוהבים שליטה, וכשאנחנו לא יודעים מה צופן העתיד, אנחנו מאבדים אותה. כשאנחנו לא רואים, אנחנו מפחדים. זו הסיבה לכך שהרבה אנשים פוחדים מהחושך. לא כי משהו באמת השתנה, זה הדמיון שלנו שמפחיד אותנו יותר מכל דבר אחר.

התרופה לפחד הזה היא אמונה בגורל. להאמין שהכול כבר נכתב ונחתם עבורנו. שהכול ידוע מראש. על כך מבוססות הרבה אמונות. אלוהים נתן ואלוהים לקח. אנחנו מאמינים שאלוהים פועל בדרכים מסתוריות, או בכל קלישאה אחרת שנותנת רציונליזציה למערך האמונות שלנו.

אבל מה קורה כשאנחנו מפחדים מהגורל שלנו? כשנאמר לנו מה הולך להיות וזה ממש לא משהו שמתחשק לנו לחוות? שהוקצב לנו זמן ומחוגי השעון מתקדמים ללא כל התחשבות ברצון שלנו שיעצרו, שינוחו?

כשהבנתי מה גורלי מתכנן לי, החלטתי לברוח מפניו, אבל כשהעבר והעתיד הם חלק בלתי נפרד ממני, אי אפשר לברוח מהם. כל מה שנשאר זה להתמודד עם הגורל ולקוות שאולי הסוף יהיה טוב ולא הרסני.

הייתי צריכה לברוח, הייתי צריכה להיעלם.

לפני יומיים הגעתי לכאן, התחנה האחרונה בקו האוטובוס שעליו עליתי. מעט המזומן שהיה לי הספיק ללילה במלונית. המנהל נתן בי מבט אחד והצד האבהי שלו השתולל, כנראה. אני לא מאשימה אותו, נראיתי כמו עכבר שברח מספינה טובעת, או לכל הפחות כמו חתול שעבר התעללות.

דם כיסה את כולי, והמעיל שעטף את גופי לא עשה עבודה הכי טובה בהסתרת הסירחון שעלה ממני. הוא הביט בשערי הפרוע ובפניי החבולות ורצה לקחת אותי למשטרה, אך כשראה את מבטי המבוהל, החליט לקחת אותי תחת חסותו.

לאחר מקלחת, חיכו לי על המיטה כמה בגדים. הצלחתי למצוא כמה מהם שהתאימו לי. קבצנית לא יכולה לבחור, אמרתי לעצמי מול המראה. היו אלה בגדים מהסוג שאנדרה לא היה מרשה לי ללבוש בקמפוס. לעיניו בלבד, הוא היה אומר. הצחוק הגיע כשהזיכרון צף במוחי, אבל מייד נמוג, כשהזיכרון האחרון שלנו עולה בי שוב. הוא כבר לא אומר דבר.

עתה אנחנו יושבים במטבח שבדירתו של אנתוני, מנהל המלונית. הוא מגיש לי קפה בספל גדול ואני מרגישה פתאום נורמלית, אפילו אם זה לכמה רגעים.

ניסיתי. באמת שניסיתי לשנות את התנהגותי, להעלים זכר לעברי, אבל באתי ממקום של יוקרה ושל כבוד עצמי כך שיש גינונים שאי אפשר להסתיר. כששאל מאיפה הגעתי, התחמקתי באלגנטיות, אבל כשהוא אומר, "אני רואה שבאת מבית טוב." אני לא יכולה יותר להעמיד פנים.

"עלית עליי." אני מחייכת חיוך עצוב, לא רוצה לשקר. כנראה אמון וכבוד זה הדבר הכי חזק שקיים בי. לזה נולדתי, על זה גדלתי ועם זה גם אמות. כששאל לשמי, עניתי קריסטל כי אלכסיס מתה ואף אחד לא צריך לחשוב אחרת.

ריח הקפה ממלא את נחיריי ומחליף את ריח הדם שמלווה אותי כבר יומיים. אני עוצמת את עיניי ומתמקדת בקפה, משתדלת לא להיזכר בעיניו של אנדרה.

"אני יכול להציע לך עבודה במועדון שלי," הוא מציע כשעיניי נפקחות. סיפרתי לו שברחתי מהתעללות כדי להצדיק את המראה שלי ואת העובדה שאין לי שום רכוש או כסף.

"לא, תודה," אני עונה. להתפשט בפני אנשים ולרקוד עבורם תמורת כסף?

הגאווה שעליה גדלתי עדיין מוטמעת בתוכי. אפשר להוציא את הילדה הטובה מהבית, אבל היא עדיין תישאר ילדה טובה.

מזווית עיני אני רואה את העיתון, לוקחת אותו לידי ועוברת על מודעות הדרושים. לאחר סקירה קצרה אני מוצאת את מה שנראה לי הכי מתאים. עבודה בתחנת דלק. אני מכירה את העבודה, בשלב מסוים בחיי כמעט הייתי בעלת תחנת דלק בעצמי.

אני יוצרת קשר עם מנהל התחנה וקובעת ריאיון לשעת אחר הצהריים. אני מנצלת את הזמן הפנוי וניגשת לחנות של צבא הישע שאנתוני סיפר לי עליה. בין הקולבים, המדפים וארגזי הבגדים, אני יוצרת לעצמי סגנון לבוש מגושם, חולצות גדולות שיסתירו את גופי, מכנסי ג'ינס רחבים ואוברולים, וכובע שיסתיר את השיער.

אני אוהבת את המראה החדש, נקי מאיפור ומכל סממן שהגדיר אותי בעבר. עתה אני נראית תמימה, לא כמו אחת שראתה את המוות מקרוב. כך אלך לריאיון, וכך גם אלך לעבודה בכל יום מעכשיו.

כבר חודש אני עובדת בתחנת הדלק. משמרות הבוקר עוברות בעצלתיים, אחרי הכול זו עיירה נידחת באילינוי. לעיתים תכופות אני יושבת ובוהה בכביש, מתפללת לראות את האופנוע שלו, מקווה שיבוא ויגיד לי שהכול היה לא יותר מבדיחה לא מצחיקה ועכשיו הוא כאן איתי והכול יהיה בסדר, אבל זה אף פעם לא קורה. כל אופנוע שמתקרב שובר מליבי עוד חתיכה.

משמרות הערב כמעט זהות למשמרות הבוקר, רק שבלילה החושך מפעיל את הדמיון שלי. אני מדמיינת שגוסטב מוצא אותי ובא לקחת אותי עבור קאי, ואנדרה לא כאן כדי להגן עליי. ברגעים כאלה אני מתכנסת בעצמי ולא זזה ממקומי.

אני בוחנת בתשומת לב כל מכונית שמגיעה בשעות האלה לפני שאני מחליטה אם להתקרב ולתת שירות. אם יש ילדים, זה בסדר. אין ילדים, אבל יש אישה, זה בסדר רק אם שערה לא שחור ומתולתל.

אני נותנת לפחד לנהל אותי. הפחד הוא מנהל אכזר, לא נותן חופשות, ועורך ביקורות פתע.

היום החלטתי לעשות משמרת כפולה. אני צריכה את הכסף, וזה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות בזמני. משמרת הבוקר עברה בעצלתיים, אנשים באו והלכו. את חלקם אני כבר מכירה, ואפילו מתחילה לנהל איתם שיחות חולין.

במשמרת הלילה אני בעמדה שלי בקיוסק הקטן כשעוצר בתחנה טנדר כחול. הוא לא מהקבועים. שוב אני מתלבטת אם לגשת או לא. אני לא יכולה לראות את הנוסעים כי החלונות מושחרים.

לפתע כל דלתות הטנדר נפתחות בבת אחת ואני מבינה שמשהו לא כשורה. האנשים שיוצאים ממנו חמושים ואני מספיקה להתחבא מתחת לדלפק בפינה מוסתרת כשהם נכנסים לחנות בצעקות ואני שומעת את הסחורה נופלת על הרצפה וזכוכיות מתנפצות.

"צאי מאחורי הדלפק!" מורה לי קול עמוק.

אני לא מעיזה לזוז ממקומי. נשמע קול דריכה של האקדח.

"צאי!"

"קחו מה שאתם רוצים ולכו," אני משיבה, עדיין מקופלת במקומי, "עדיף שלא אראה מי אתם." שייקחו מה שהם רוצים, יש מצלמות, יש ביטוח נגד גניבות, רק שלא יגררו אותי לזה.

הצחוק שסוחף את כולם בתגובה יוצר אצלי את ההבנה שהאלימות מצאה אותי שוב, ונשארתי לבד כדי להגן על עצמי שוב. אני יוצאת ממחבואי לאט. הם שישה גברים, בנויים כמו גורילות, מסכות סקי מכסות את פניהם וכלי הנשק שבידיהם מכוונים אליי. מזווית עיני אני רואה את כל המוצרים שמונחים על הדלפק ומייד מתחילה להשליך עליהם בזמן שאני רצה מסביב לעבר היציאה.

"כלבה!" צועק הגבר בעל הקול העמוק ורץ אחריי. אני מנסה להתחמק מאחיזתו, דורכת על אריזות חטיפים ועל שברי זכוכית בדרכי אל דלת הכניסה. תקווה ממלאת אותי, אך הכביש שלפניי נעלם כשאני נמשכת לאחור בשערי.

יד נוקשה מחזיקה אותי והקול העמוק צוחק כמו רעם מתגלגל.

"יש לה אומץ, זאת," הוא מלגלג. "רוצה לבחון אם זו טיפשות?" הוא מכוון את אקדחו לראשי. הצחוק פוסק והרצינות שבקולו גורמת לשערותיי לסמור. אני מפסיקה להתנגד, מפסיקה לדבר.

"תתכופפי!" נשמעת צעקה רחוקה.

אני מבצעת. החוטף נופל ולוקח אותי איתו למטה. אני דוחפת אותו מעליי כדי לגלות את הסכין שתקועה בגרונו. ידי נשלחת ושולפת אותה, מוכנה להילחם על חיי.

"רוצי!" נשמעת הוראה חדשה.

מבטי עוקב אחר הקול ואני רואה שני גברים בחליפות נאבקים בחברי הכנופיה, אחד מהם מחזיק סכינים בשתי ידיו ונלחם כאילו הוא רוקד. הסכין נשמטת מידי כשאני נעמדת ורצה משם.

דמעות מלוות אותי כל הדרך בחזרה לאנתוני. הן שם גם בזמן המקלחת וממשיכות לנזול כל הלילה, כשאני מבינה שהייתה לי הזדמנות להתאחד עם אנדרה ולא ניצלתי אותה. יצר הישרדותי מטופש.

קרני השמש מעירות אותי בבוקר ואני כבר מבינה שלשם אני לא חוזרת. לא לתחנת הדלק, ולא להרגשת המסכנות שליוותה אותי בתקופה האחרונה. ניסיתי את הדרך הזאת, הגבלתי את עצמי, דחפתי את עצמי, והנורא מכול הוא שנכנעתי לגורל שנקבע עבורי.

שלוש החלטות מתגבשות בראשי. הראשונה שבהן היא להפסיק לבכות. השנייה היא להסתפר. השלישית היא: קריסטל זה שם טוב לחשפנית.

טוני הבטיח שאצלו אהיה מוגנת, שלא אהיה חייבת לרקוד עירומה. אוכל ללבוש תחתונים וחזייה, כמו בים, הוא אמר.

בזמן שאנחנו מחכים שאחרונת החבורות תיעלם, אני צופה בכל סרט סטריפטיז אפשרי. הרגלים ישנים לא מתים. אני עדיין מרגישה חובה ללמוד כל מה שאני יכולה על אודות המקצוע החדש.

אני עורכת ניסיונות מול המראה ומרגישה שלא בנוח. ברדיו המקומי מושמע השיר Purple Rain של פרינס. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את הריקוד האחרון שלי ושל אנדרה. עם המנגינה הגוף שלי מתחיל לזוז כשאני נותנת למוזיקה לחדור לשריריי ולהניע את הגוף שלי בעוצמה. אני מרגישה אותו איתי, נוגע לא נוגע בי, מכוון כל תנועה שלי.

אני מתמסרת למגע הלא קיים, מחליפה את ידיו בידיי, נוגעת בכל מקום שבו הוא אהב לגעת וממשיכה לזוז עד שהמנגינה נגמרת. מגע רטוב מורגש על לחיי כשדמעה סוררת נוספת יורדת. אני מוחה אותה במהירות, מזכירה לעצמי שאני לא בוכה יותר.

מחיאות כפיים מבהילות אותי וגורמות לי לפקוח את עיניי. "את מוכנה," אומר אנתוני, "מחר את מתחילה."

"אין מערכות יחסים עם העובדים או עם הלקוחות, ואין סמים," אנתוני מזכיר לכולם בתחילת המשמרת. אלה שני הכללים העיקריים במועדון שלו. אם מישהו עובר עליהם, הוא מפוטר לאלתר.

זה הוגן, אני חושבת לעצמי, לשמור על מקצועיות ולדעת שכולם מצפים ממני לאותו דבר. זה מרגיע אותי באיזשהו אופן.

"כבוד," הוא אומר. "תכבדו אותי ואני אתכם."

אנתוני מראה לי את התא שלי. הוא נקי, אפילו נקי מדי. ללא שום אופי, לא מספר סיפור, סתם תא אפור חסר מעוף. יש בו במה קטנה, באמצעה מוט ריקוד ורמקולים מוטמעים בקירות.

"את רואה את המסך הזה?" אנתוני מצביע לעבר תריס אפור שמשתלב בקיר. אני מהנהנת. "כשזה ייפתח המוזיקה תתחיל ואת תרקדי. כשזה ייסגר, את תפסיקי." הוא מושך בכתפיו כאילו הסביר את הדבר הכי פשוט בעולם.

"מי בוחר את המוזיקה?"

"הקהל שלך."

דבריו צובטים את ליבי. שוב מישהו אחר מקבל שליטה עליי, אבל אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד משהו. אני עדיין צייתנית.

"את אחראית ללבוש שלך." הוא מרים את סנטרי כך שמבטי יפנה אליו. "אני יודע שהרבה דברים לא היו בשליטתך, אבל לאט־לאט את תמצאי את עצמך בתוך כל זה." אני מסתכלת בעיניו ומגלה בהן כנות. אני מהנהנת ונושמת עמוק. "את מתחילה בעוד חצי שעה, לכי להתארגן בחדר האיפור." הוא הולך, משאיר אותי עם החששות שלי.

על הבמה, אני נשענת על העמוד ומחכה, ליבי הולם בקצב מסחרר ונשימותיי קצרות ושטוחות. תירגעי, אני לוחשת לעצמי, זה רק זמני.

התריס נפתח והשיר Oops I did it again של בריטני ספירס מתחיל להתנגן. אין ספק שאני לא הייתי בוחרת בשיר הזה. דמותו של גבר נחשפת לעיניי, גבר שמנמן שגילו נע בין ארבעים לחמישים. הוא לובש חולצה מחויטת בצבע תכלת ועניבה כחולה ורופפת כרוכה סביב צווארו העבה. הוא לא מכוער או יפה, הוא פשוט לא מעניין אותי, אבל עצם הנוכחות שלו מרתיעה, גורמת לי להיות מודעת לכל תנועה שלי.

אני מבליטה את הישבן ומצמידה אצבע לשפתיי, מחקה התנהגות ילדותית וזנותית בעת ובעונה אחת בהתאם לשיר שהוא בחר. אני מרגישה מגושמת, מפני שאלכסיס שבי לא נותנת לי לרקוד כמו בחזרות מול המראה.

הסומק שעל לחייו, עיניו המזוגגות ותנועות ידו במכנסיו מבהירים לי שהוא לא חש במבוכה ובאי־הנוחות שלי. אני ממשיכה בריקוד המאולתר עד שהשיר נגמר והתריס נסגר.

בסרטים תמיד מראים את התאים האלה מוזנחים, עם אור מהבהב וזוהמה, אבל לא אצל אנתוני. כאן הכול נקי. המנקה נכנסת אחרי כל לקוח, מנקה, מחטאת ואפילו מרססת מטהר אוויר. אנתוני אמר לי שאני יכולה לעצב את התא כמו שאני רוצה, אבל איך אפשר לדמיין משהו בתוך האפרוריות הזאת?

בזמן שהמנקה עובדת הרקדניות והרקדנים יוצאים לחדר האיפור המשותף ומתרעננים. אני רואה אותם צוחקים, שומעת אותם מספרים סיפורים ומרגישה מרוחקת מהם, לא שייכת.

אני מרגישה אי־נוחות לאורך כל המשמרת. כל לקוח בוחר שיר מעצבן יותר מקודמו, ואני לא מצליחה להתחבר, להרגיש. המוזיקה לא חודרת לשריריי, לא מניעה את גפיי.

אני מחליפה את הריקוד בתרגילי אקרובטיקה על המוט. זה עוזר מעט, ולו רק מפני שאני יכולה להימנע מקשר עין עם האדם שצופה בי.

בסוף המשמרת אנחנו מקבלים את השכר מאנתוני ואת תוספת הטיפים שכל לקוח השאיר. התוספת שלי די קטנה.

"את צריכה להראות להם קצת ציצים," אומרת בחורה בשם סנואו, מניחה את ידה על כתפי ומרקידה את שדיה מול עיניי. "אם יש לך, ויש לך, תנענעי בהם." היא צוחקת וגורמת לי לחייך. אני בוחנת את התלבושת שלה, את הפייטים, את הפאה, את האיפור המוגזם. ממנה אני עוברת לבחון את שאר הרקדניות והרקדנים. לכל אחד ואחת תלבושת שיוצרת דמות, שמספרת סיפור.

"עכשיו את מבינה." סנואו מסתכלת עליי בחיבה.

"כן, עכשיו אני מבינה." אני בודקת את השטרות שבידי ומוציאה את הסכום שאני צריכה לתת לאנתוני, עבור החדר. אני מגישה לו את הכסף וממהרת לאסוף את דבריי ולהתקדם לעבר היציאה, בליבי החלטה שאני הולכת להיפרד מאלכסיס לתמיד.

אני יוצאת מבעד לדלת האחורית. האוויר הקריר של עלות השחר מלווה אותי לבית הקפה הסמוך, שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה ומשרת את כל עובדי משמרות הלילה, כל הזונות, וכמובן כל החשפנים והחשפניות של אנתוני.

אני מתיישבת ליד הבר ומזמינה ארוחת בוקר וקפה. על גבי המסך המרצד שמעליי מוקרנת התוכנית 'משטרת האופנה' של ערוץ 'אי' בשידור חוזר מאיזה טקס אוסקר. אני רואה את מישל ויליאמס מככבת במגוון תמונות. אין קול, כך שאין לי מושג מה נאמר. "כזה," אני לוחשת לעצמי.

"מה, מותק?" שואלת המלצרית מאחורי הבר.

"אשמח לכמה מפיות ולעט, אם יש לך?"

היא מחייכת אליי, מוציאה מתחת לבר ערמת דפים ומגישה לי את העט שלה. "רק תחזירי לי כשתסיימי," היא אומרת וממלאת את ספל הקפה שלי לפני שהיא ניגשת ללקוחות האחרים.

אני כה שקועה ברישומים שלי, שאני לא שמה לב שהשמש כבר עלתה.

"אני מסיימת עכשיו, מותק," המלצרית פונה אליי. רק אז אני מרימה את ראשי מכל האותיות הכחולות שעל הדפים הלבנים.

"או־קיי, תודה." אני מחזירה לה את העט.

היא מחייכת אליי. "אני מאמינה בך," היא אומרת והולכת.

אין לי מושג למה היא התכוונה, אבל גם אני מאמינה בעצמי יותר עכשיו. אני אוספת את כל הדפים ויוצאת מהדיינר. גל חום לח תופס אותי לא מוכנה, האוויר קשה מדי לנשימה ונדרש לי רגע כדי לאסוף מחדש את הנחישות שלי.

רגליי נושאות אותי לאורך הרחוב עד שאני מוצאת את המספרה הקרובה. אני נכנסת, מברכת על המיזוג.

"שלום, מותק, איך אפשר לעזור?" פונה אליי ברונטית נחמדה בסביבות גיל הארבעים.

"כזה," אני מרימה מולה את הדף. היא מצביעה על מושב פנוי ואני מתיישבת מול המראה.

לאחר שהיא מסיימת, אני מעבירה את אצבעותיי על היצירה הסופית בחשש קל. שערי מעולם לא היה קצר כל־כך. הוא מעט יותר ארוך ולא סימטרי מקדימה, וקצר מאוד מאחור. בתוך הבלונד הטבעי שלי מבצבצים גווני פלטינה, כמעט לבנים. חיוך חוצה את פניי לשניים. אין ספק שאלכסיס נשארת במספרה כי מולי נמצאת אישה קשוחה, יפהפייה הורסת, חדה ומלכותית כמו קריסטל.

התוצאה יפה כמו שהיא, אבל משהו חסר. "ואם אני רוצה להוסיף צבעוניות?" אני שואלת, "אבל לא בהרבה כסף," אני מוסיפה.

"יש לי רעיון," היא אומרת בחיוך וניגשת לחדר האחורי. לאחר כמה רגעים היא חוזרת עם כמה בקבוקונים. "זה צבע שיורד לאחר כמה חפיפות, אבל היתרון הוא שתוכלי גם לצבוע לבד בלי לבוא למספרה." היא מציגה לי את הבקבוקונים. "נותר רק לבחור את הצבע."

אני בוחרת כמה גוונים, משלמת וחוזרת למלונית, מרוצה מעצמי מהשלמת השלב הראשון. בדרכי אני עוברת ליד חנות להלבשה תחתונה ומשתמשת בכסף שנשאר לי כדי לקנות סט של מחוך ותחתונים מעוטרים בתחרה ורודה. גוונים נוספים קיימים במלאי ואני מחליטה שבכל פעם ארכוש אחד אחר, בהתאם לצבע שערי באותו שבוע.

למחרת, במשמרת שלי, קריסטל אחרת נכנסת לתא האפור.