אמן הפורצלן מדכאו

1

דונאר, סינסינטי

אוגוסט 1993

האספלט במגרש החנייה מחוץ לבית המכירות הפומביות פורסיית' היה צמיגי מתחת לסוליות, ופה ושם בצבצו צמחי פרא מבעד לסדקים שנבקעו בו. השמש הצהבהבה הטילה צל כבד על הבניין הנמוך. ענני ברקים התקבצו מעל וחשמל סטטי עמד באוויר. עטוי בציפוי אלומיניום זול ודחוק בין בר שכונתי קטן לכנסייה בפטיסטית, בית המכירות עצמו היה חסר ייחוד. הכנסייה והבר כמעט שלא הראו אותות חיים, אבל כחצי תריסר מכוניות וטנדרים חנו מחוץ לבית המכירות פורסיית'.

בתוככי קונכיית המתכת של הבניין, המזגן המה בלי הפסקה, אף על פי שלא ממש גרע מחומו של היום. החדר הראשי היה עמוס: שורה של הדפסים וציורים דהויים, לצד מתלה של כלי נשק וארון תצוגה גבוה, שתכולתו דלה למדי. שורות של כיסאות מתקפלים הוצבו מול דוכן קטן, אבל רק אחדים היו תפוסים. ריח של עובש עלה מרִצפת הלינוליאום הכחולה השחוקה ועמד באוויר.

בשעה עשר בדיוק, אישה נחושה ומוצקה נכנסה בצעד נמרץ, מחזיקה בידה צרור ניירות ופטיש עץ קטן צמודים לחזהּ. הילת שיער כסופה ונוקשה מסגרה את פניה, ואילו הכתפיים הרחבות של הז'קט שלה שיוו לה צללית של שחקן פוטבול. היא הניחה הכול על הדוכן והרימה את מבטה אל הנאספים, קורנת מעונג.

"בוקר טוב, מה שלומכם?"

כתריסר אנשים משועממים ישבו והמתינו, אבל היה נראה שמנהלת המכירות בכל זאת מתענגת על המשימה.

"אוקיי, חברים, אתן לכם רגע להעיף מבט בקטלוג כדי שנוכל להתחיל."

אחדים הרימו במופגן את הדפים המהודקים שהונחו על כיסאותיהם, אם כי רק מעטים תכננו להיפרד מכספם.

מנהלת המכירות החלה להכריז בשיטתיות, בזה אחר זה, על הפריטים שעמדו למכירה: ציוד קייטרינג ומכונות חקלאיות, ציוד ממשרדי היי־טק ורהיטים בלויים. לעיתים, היה אפשר לפענח רק בקושי את הלהג המהיר והמתנגן שלה, אבל דומה שכל אחד בחדר הבין את העליות והמורדות של קולה. תחת פסי האור, זבובים כחולים חגו סביב החדר במעגלים איטיים ונהימת רעם רפה איימה במרחק. דממה מעיקה השתררה. דנדון פתאומי של פעמון דלת בית המכירות הפר את הקסם. אישה נכנסה לאולם והביאה עמה גל חום זועף שחדר בעקבותיה. היא היתה בשנות החמישים המוקדמות לחייה; היו לה תלתלים חומים כהים ששיבה זרקה בהם פה ושם. אאוּטסיידרית ללא ספק, שנראתה כמעט זרה בהידור שלה.

מודעת להפרעה שגרמה היא נחפזה לעבר שורת כיסאות ריקה בקצה החדר, התיישבה והרימה את קטלוג הפריטים מהמושב שלידה.

מנהלת המכירות החלה בהתמחרות על רובה אוויר. לאחר התמקחות קצרה ומרתקת הרובה נמכר לאדם מגיר זיעה, שנפנף בחולצת הטריקו השחורה שלו כדי להרחיק אותה מקפלי בטנו. לאחר מכן, בזה אחר זה, אופנוע ים וסירת מנוע, שלא הצליחו לעמוד במחיר ההתחלתי שלהם, שהיה גבוה מדי לאמצעיהם הדלים של הנוכחים. כשהרגישו שהמכירה עומדת להסתיים החלו כולם לנוע בכיסאותיהם.

"בסדר גמור, בואו נתקדם ונעיף מבט על הפריט האחרון שלנו."

מנהלת המכירות הניפה את הדמות המגורענת בשחור־לבן של ארנבת פורצלן קיטשית למדי, שוכבת על ירכיה.

"מי נותן הצעה התחלתית עבור הארנבונת המתוקה הזאת בעשרים דולר?"

בחדר הושלך הס; רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לבזבז כסף על דבר קטן וחסר ערך כזה. האישה בשורה האחרונה הרימה את הקטלוג והחזיקה אותו גבוה. מנהלת המכירות קיבלה את הצעתה במנוד ראש קל.

"תודה רבה, גברתי."

כל הראשים בחדר סבו לאחור, מופתעים שהאישה הזרה הזאת גילתה עניין בפריט יוצא דופן כזה.

"האם אני שומעת עשרים וחמישה דולר? לא? פעם ראשונה עשרים דולר... פעם שנייה..."

היא הטיחה את הפטיש על משטח הדוכן.

"היא כולה שלך."

מנהלת המכירות המשיכה הלאה.

"הפריט הבא הוא הטלה הפועה החמוד הזה. נראה לי שהשם שלך כתוב עליו, רוג'ר!"

היא שלחה קריצה שובבה לעבר איכר סמוק פנים שישב בשורה הראשונה, והוא הצטחק ונופף בידו לשלילה.

"אתחיל במחיר של חמישה־עשר דולר עבור הדבר הקטן המקסים הזה."

ושוב, האישה הזרה בשורה האחרונה הרימה את הנייר. מנהלת המכירות הנהנה.

"אנחנו בחמישה־עשר דולר, יש לנו עשרים דולר — לא?" היא שוב הכתה בפטיש שלה. "סידרת לעצמך זוג."

שאון רעמים מתגלגלים בקע מעליהם וגשם עז ניתך לפתע על גג המתכת. מנהלת המכירות המשיכה במלאכתה והרימה את קולה מעל מטח הרעשים. בחמש־עשרה הדקות הבאות, האישה בעלת השיער הכהה זכתה בשמונה פסלוני פורצלן נוספים: ויקינג אחד, רועת צאן מחייכת, פמוט מעוטר ודוב שעמד על רגליו האחוריות. סנונית, כלב ציד בעל לשון משורבבת, עכבר וסוס מזדקף על רגליו האחוריות. כולם היו מפוסלים לפרטים ובעלי תווי פנים אמיתיים.

כשהכתה בפטיש שלה בפעם האחרונה, מנהלת המכירות מצאה את עצמה בוהה באישה הזרה בקהל. האישה בעלת השיער הכהה אספה את חפציה, ותחבה את משקפי השמש שלה לתוך התיק. היא הרגישה מן הסתם במבטה של מנהלת המכירות ושלחה לעברה חיוך קטן ומאולץ. הוא לא ביטא שמחה או ניצחון, רק נחישות.

כעבור זמן מה, קלרה פוגל ישבה מחוץ למשרדי בית המכירות הפומביות, ממתינה לשלם עבור פסלוני הפורצלן שהחזיקה עתה בחיקה. היא נאבקה בהרגשה החלולה שתמיד מילאה אותה אחרי מאבק ממושך. היא כבר יכלה לראות את עצמה משתחלת בין הסדינים הקרירים במלון שליד שדה התעופה, אבל זה יצטרך לחכות. כרגע, עליה לשלם ולקיים את מה שהבטיחה לעצמה.

במשרד, האיש בחולצה השחורה שילם עבור רובה האוויר שלו. מנהלת המכירות תחבה את שטרות הדולר שלו לתוך קופסה ומסרה לו את הרובה.

"בבקשה, נייתן. שמור על עצמך ותמסור דרישת שלום לאמא שלך."

הוא לקח את הרובה מידיה וחלף על פני קלרה היושבת, מושך קלות בשולי כובע המצחייה המעוך שלו. מנהלת המכירות אותתה לה. "בואי תיכנסי ותשבי. זה ייקח רק רגע; אני מסכמת את החשבון שלך."

המשרד היה דחוס בתיקים, הררי ניירות שאיימו לגלוש מכל מקום, ציוד משרדי. קלרה התיישבה בזהירות וצפתה באישה המבוגרת שהקישה על המחשבון שלה.

"יש לך עשרה פריטים, וזה מצטבר לסכום של מאתיים חמישים ושמונה דולר." היא הרימה את מבטה אל קלרה. "למען האמת, לא הייתי בטוחה שמישהו יקנה אותם. בגלל... הרקע ההיסטורי שלהם. אם את יודעת למה אני מתכוונת."

"החותם של האמן."

הבעת פניה של מנהלת המכירות הסגירה את שאט הנפש שלה.

"אני כמובן לא מתכוונת לרמוז על שום דבר."

"זה בסדר גמור, הייתי מודעת למוצאם. אני יודעת שזה נראה די מקאברי."

לא היה אפשר לטעות במבטא של קלרה; מנהלת המכירות שלחה יד אל חזהּ. "מותר לי להגיד לך שאני ממש אוהבת את המבטא שלך? מאיפה את?"

"למעשה נולדתי בגרמניה, אבל בילדותי עברנו לאנגליה. היית פעם באנגליה?"

"אה, שתהיי לי בריאה, לא!" מנהלת המכירות נענעה בראשה לשמע החידוש שיש ברעיון מעין זה.

קלרה פתחה את התיק שלה ושלפה ממנו מעטפה עם המחאות נוסעים. היא חתמה את שמה עליהן והושיטה אותן לקלרה.

"תודה רבה," מנהלת המכירות תחבה אותן לקופה ואז הושיטה את ידה. "דרך אגב, אני פגי. תגידי לי, את אספנית? כי אנחנו מצפים למשלוח של פורצלן מעודן שאמור להגיע בעוד כמה שבועות, אגרטלים נהדרים שבשמחה הייתי שמה בצד..."

"אני לא אספנית, לא," קלרה זעה בכיסאה. "אבל אני תוהה... האם אוכל להטריח אותך ולבקש את עזרתך?"

"אין בעיה, מתוקה, קדימה."

"יש אפשרות לקבל את הפרטים של מי שמוכר את הפסלונים?"

לסתותיה הבצקיות של האישה נשמטו באכזבה. "אה, אני כל כך מצטערת, אבל לא. עם כל הרצון הטוב, אני פשוט לא יכולה. האנשים כאן שומרים על הפרטיות שלהם."

קלרה הניחה, בלי לתת לכך מחשבה נוספת, שהחלק הזה של העסקה יהיה פשוט. היא שיננה את הסצנה הזאת בדמיונה, אך לא תכננה מעבר לזה. עתה חשה בפרץ חום העולה בחזהּ. "פשוט, באתי מרחוק כל כך..."

היא עצרה כשהרגישה בדמעות הבלתי נשלטות הנקוות בעיניה, ברגשות העזים המציפים אותה לפתע.

"אני כל כך מצטערת, בבקשה, סלחי לי."

"את בסדר, יקירה? אני יכולה לתת לך כוס מים?"

מנהלת המכירות רכנה מעבר לשולחן ונטלה את ידה.

"את ודאי חושבת שאני נורא טיפשה. אני פשוט קצת עייפה — הגעתי אמש בטיסה מלונדון אך ורק כדי לקנות את הפריטים האלה."

האישה המבוגרת יותר קימטה לרגע את מצחה בהבעת ספק.

"באת כל הדרך מאנגליה בשביל כמה קשקושים זולים?"

"אני מחפשת זמן רב פריט אחד מיוחד. את מבינה, בגלל זה באתי. כבר חודשים אני מנסה לאתר את ה'וויקינג'. יש לי כבר אחד, אבל זה העותק היחיד הנוסף שאי פעם נתקלתי בו."

"אבל איך בכלל נודע לך שאני מוכרת אותם?"

קלרה פלטה אנחה, עייפה מכדי לומר כל דבר אחר מלבד את האמת.

"יש לי אנשים בכל מיני ארצות שאני משלמת להם שכר קבוע. הם משקיעים עבודה באיתור פורצלן מן הסוג הזה בכלל ובאיתור הפסלון הזה בפרט. אספן מניו יורק התקשר אלי ברגע שראה את הפריט למכירה במודעה שלך."

קלרה עצרה ואז רכנה קדימה, בריכוז.

"פגי, אני יכולה לדבר בגילוי לב?"

"כמובן," אמרה האישה, עיניה פקוחות לרווחה בעניין.

"אני חייבת לגלות מי היה הבעלים של ה'וויקינג', כי הוא אולי האדם היחיד שיוכל לומר לי מי הוא אבא שלי."