אמנות מפתה

"מיק, אל תדאג, הוא יגיע."

"תוריד את הרגליים הארורות שלך מהשולחן," ירק מייקל בתגובה למילות ההרגעה של אחיו, לא מביט אפילו בניירות שהיו על מכתבתו בארצ'איינג'ל'ס-רסט, בית משפחת ד'אנג'לו המבודד בברקשייר. "ואני לא מודאג."

"בטח שלא!" אמר רייף בעצלתיים, ולא עשה שום מאמץ להוריד את רגליו העטויות מגפיים שחורים ממקום מנוחתן על חזית שולחנו של אחיו הבכור.

"באמת שלא, רייף," הבטיח מייקל בקול מתון.

"אתה יודע אם –?"

"אני בטוח ששמת לב שאני מנסה לקרוא!" מייקל נאנח בקוצר רוח בזמן שנעץ מבט מעבר לשולחן. הוא לבש בגדים רשמיים, כרגיל, חולצת תכולה בהירה ועניבת משי כחולה כהה קשורה היטב, חזיה כהה ומכנסיים מחויטים, המקטורן של חליפתו עוטף את גב כסא העור שלו.

בדיחה משפחתית התהלכה ואמרה שאמם בחרה לקרוא לשלושת בניה מייקל, רפאל וגבריאל כדי שיתאימו לשם המשפחה ד'אנג'לו ושלושת הבנים ספגו לא מעט הקנטות בשל כך כאשר למדו בפנימיה. לא עכשיו, כאשר שלושתם היו בשנות השלושים שלהם, ושלושתם הצליחו לנצל את שמותיהם באמצעות הפיכת שלושת בתי המכירות הפומביות ארצ'איינג'ל והגלריות בלונדון, ניו-יורק ופריז לגלריות בבעלות פרטית היוקרתיות ביותר בעולם.

סבם, קרלו ד'אנג'לו, הצליח להביא עמו את הונו כאשר נמלט מאיטליה והתיישב באנגליה כמעט לפני שבעים שנה לפני שהתחתן עם נערה אנגליה והוליד בן, ג'ורג'יו: אביהם של מייקל, רפאל וגבריאל.

כאביו לפניו, גם ג'ורג'יו היה איש עסקים חריף והוא פתח את בית המכירות הפומביות והגלריה הראשונה בלונדון לפני שלושים שנה, והוסיף להון של משפחת ד'אנג'לו. כאשר ג'ורג'יו פרש לפני עשר שנים והוא ואשתו אלן עברו סופית לביתם בפלורידה, הפכו שלושת הבנים את מה שהיה הון בינוני להון עתק באמצעות פתיחת גלריות ארצ'איינג'ל זהות בניו-יורק ובפריז, ועתה התוצאה היתה שכל אחד מהם היה מולטי מיליונר.

"ואל תקרא לי מיק," הורה מייקל בחריפות בעודו ממשיך לקרוא בתיק שהיה לפניו. "אתה יודע עד כמה אני שונא את זה."

מובן שרייף ידע את זה והוא החשיב זאת כחלק מתפקידיו כאח הצעיר לעצבן את אחיו הבוגר!

לא שהיו לו הזדמנויות רבות במיוחד לעשות זאת בימים אלה, כאשר כל אחד מן האחים היה בגלריה אחת בכל זמן נתון. אבל תמיד עשו מאמץ להיפגש בחג-המולד ובימי-ההולדת של כל אחד מהם, והיום היה יום-ההולדת השלושים-וחמישה של מייקל. רייף היה צעיר בשנה, וגבריאל, ה'תינוק' של המשפחה, היה צעיר בשנה נוספת, בן שלושים-ושלוש.

"דיברתי עם גבריאל לאחרונה לפני שבוע בערך." רייף עיקם את פרצופו.

"למה אתה עושה פרצוף?" מייקל הרים גבה כהה.

"בלי סיבה מיוחדת – כולנו יודעים שגייב היה במצב רוח גרוע בחמש השנים האחרונות. אני לא מבין את המשיכה בעצמי." הוא משך בכתפיו. "היא נראית לי עכברית, עם העיניים הגדולות האלה–"

"רייף," הזהיר מייקל בנהמה.

"–העיניים האפורות הגדולות האלה היו הדבר היחיד היפה אצלה," השלים רייף את המשפט בציניות.

פיו של מייקל הצטמצם. "דיברתי עם גבריאל לפני יומיים."

"ו –" האיץ בו רייף בקוצר רוח כאשר היה ברור שאחיו המבוגר יותר מתכוון להישאר שתקן באופן בלתי אופייני לו.

מייקל משך בכתפיו. "והוא אמר שיגיע הנה בזמן לארוחת הערב."

"למה לא יכולת להגיד לי את זה מוקדם יותר, לעזאזל?"

רייף הוריד את רגליו מהשולחן אל השטיח המכסה את הרצפה וקם על רגליו בחוסר מנוחה. הוא העביר יד עצבנית בשערו הכהה כצובל בזמן שהתהלך בחדר, גבוה ושרירי בחולצת טריקו שחורה וג'ינס דהויים. "אני מניח שזה היה פשוט מדי." הוא נעצר והתבונן בכעס באחיו המבוגר יותר.

"ללא ספק." מייקל שחרר בת חיוך, עיניו כהות ובלתי ניתנות לפענוח, כמו תמיד.

שלושת האחים היו זהים בצבעיהם, גובהם ומבנה גופם: שלושתם היו בגובה מטר ושמונים-וחמישה, עם אותו שיער בצבע צובל. שערו של מייקל היה קצוץ, עיניו כה כהות עד שהבהיקו בשחור בלתי קריא.

שערו של רייף היה ארוך מספיק כדי להתעגל על כתפיו, עיניו בגוון חום כה חיוור עד שנצצו כזהב.

"נו?" נהם בקוצר רוח בזמן שמייקל שתק אחרי הצהרתו הקודמת.

"נו, מה?" אחיו הרים גבה כהה ויהירה בזמן שהתרווח לאחור בכסא העור שלו.

"מה היה מצבו?"

מייקל משך בכתפיו. "כפי שאמרת, נרגז כמו תמיד."

רייף הזעיף פנים. "שניכם מתאימים זה לזה כמו שקע לתקע!"

"רייף, אני לא זעוף, אני פשוט בוחר לא לסבול טיפשים בחברתי."

רייף הרים את גבותיו. "אני מקווה שלא כללת אותי בהערה הזו..."

"לא ממש." מייקל ריפה מעט את ישיבתו. "ואני מעדיף לחשוב על שלושתנו כעל קצת יותר... אינטנסיביים."

חלק מהמתח שאחז בגופו של רייף השתחרר בזמן שחייך בזעף מתוך הכרה בסיבה לכך שאיש מהם לא היה נשוי. הנשים שפגשו נמשכו רוב הזמן לאווירת הסכנה שאפפה את הגברים למשפחת ד'אנג'לו, לא רק לכספם. לא בדיוק הבסיס האידיאלי למערכת יחסים מתמשכת – למעט מערכת יחסים גופנית טהורה – או לא כל-כך טהורה!

"אולי," הסכין בציניות. "אז במה אתה שקוע בעיון כזה מאז שהגעתי הנה?"

"אה." מייקל הקדיר פנים.

רייף בחן אותו בחשש. "למה יש לי תחושה שזה לא ימצא חן בעיני?"

"כנראה מפני שזה לא ימצא חן בעיניך." אחיו סובב את התיקיה והדף אותה על פני השולחן.

רייף קרא את השם שעל פני התיקיה. "ברין ג'ונס?"

"מהמועמדים לתערוכת האמנים החדשים שתיערך בגלריה בלונדון בחודש הבא," נידב מייקל בחריפות.

"לעזאזל, בגלל זה ידעת שגבריאל יחזור היום!" הוא לטש עיניים באחיו. "שכחתי לגמרי שגבריאל נוטל את שרביט הניהול בלונדון מידיך במהלך ארגון התערוכה."

"ואני נוסע לפריז לזמן-מה, כן," אמר מייקל בסיפוק.

"מתוך כוונה להיפגש עם ליזט היפהפיה בעודך שם?" הוא בחן את אחיו בוודאות.

פיו של מייקל התכווץ. "מי?"

הנימה המבטלת בקולו של אחיו די היה בה כדי להבהיר לרייף שיחסיו של אחיו עם "ליזט היפהפיה" לא רק שהסתיימו אלא שאף נשכחו. "אז מה מיוחד כל-כך בברין ג'ונס שיש לך תיקיית אבטחה ביחס אליו?"

רייף ידע שיש סיבה ליחסו המיוחד של מייקל לאמן זה. היו עשרות מועמדים להוטים לתערוכת האמנים החדשים. מאז שגבריאל ארגן את התערוכה בפעם הראשונה בפריז לפני שלושה חודשים בהצלחה עצומה, הם החליטו לערוך תצוגה דומה בלונדון בחודש הבא.

"ברין ג'ונס היא אשה," תיקן מייקל בציניות.

גבותיו של רייף התרוממו. "אני מבין..."

"איכשהו, אני בספק," אמר אחיו בביטול. "אולי התמונה הזו תעזור..." מייקל הרים את הדף העליון של התיקיה והוציא מתוכה תצלום שחור-לבן. "ביקשתי מהאבטחה להוריד צילום שלה מדיסק אבטחה בארצ'איינג'ל אתמול –" וזה הסביר את האיכות המגורענת קלות של הצילום – "כאשר היא הגיעה לגלריה כדי למסור אישית את תיק העבודות שלה לידי אריק סנדרס." אריק היה המומחה לאמנות בגלריה הלונדונית שלהם.

רייף הרים את הצילום כדי שיוכל להתבונן מקרוב באשה הצעירה שצולמה כשהיא עוברת דרך דלתות הזכוכית ונכנסת לתוך אולם הכניסה מרוצף השיש של הגלריה בלונדון.

היא היתה ודאי בתחילת עד אמצע שנות העשרים שלה.

התמונה בשחור-לבן הקשתה לומר מהם צבעיה. שערה שהגיע עד מתחת לאוזנה, בסגנון קופצני מעט, נראה בהיר, הופעתה היתה מהוקצעת במקטורן כהה וחצאית באורך הברך, עם חולצה בהירה מתחת למקטורן – דבר שלא הצליח במאום לגרוע מהחיטובים של הגוף שמתחת!

היו לה פנים יפהפיים באופן עוצר נשימה, חשב רייף בזמן שהמשיך לבחון את הצילום: פנים דמויי לב, עיניים בצבע בהיר, אף קטנטן וסולד בין עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות ומשורבבות בחושניות עם סנטר מוצק מעל לצוואר מעודן.

פנים מרהיבים ומוכרים ולו במעט.

"למה יש לי תחושה שאני מכיר אותה?" שאל רייף והרים את ראשו.

"קרוב לוודאי מפני שאתה מכיר אותה," ענה מייקל בחריפות. "נסה לדמיין אותה קצת יותר... מעוגלת, עם משקפיים כבדים ושחורי מסגרת, ושיער ארוך וחום עכברי."

"לא נשמע כמו אשה מסוג שאחד מאתנו יימשך אליה –" רייף השתתק לפתע ומבטו התכווץ באחת, בחשד, בעוד מבטו ננעץ שוב בתמונה בשחור-לבן שהיתה לפניו.

"בדיוק... שכחתי להזכיר שאולי כדאי שתסתכל ב... עיניים," אמר מייקל בנימה עוקצנית.

רייף הרים את עיניו במהירות. "זה לא יכול להיות! נכון?" הוא בחן את הצילום בצורה מדוקדקת יותר. "אתה רוצה להגיד לי שהיפהפיה הזו היא סברינה הרפר?"

"כן," התיז מייקל בחריפות.

"בתו של ויליאם הרפר?"

"היא ולא אחרת." מייקל הנהן בזעף.

פיו של רייף התהדק בזמן שנזכר בלא מאמץ בהמולה שנגרמה לפני חמש שנים, כאשר ויליאם הרפר הציע למכירה ציור לכאורה בלתי ידוע עד אז של טרנר בגלריה הלונדונית שלהם. בדרך כלל ציור נותר עלום עד אחרי שהאותנטיות שלו נבדקת על ידי מומחים לדבר, אבל איכשהו, עובדת קיומו של הציור דלפה לתקשורת ועולמות האמנות והתקשורת נכנסו לסחרור נוכח האפשרויות אודות האותנטיות של הציור.

גבריאל הופקד על הגלריה בלונדון באותו זמן, והוא נסע כמה פעמים לבית משפחת הרפר כדי לדון בסוגיית הציור בעודו נתון להערכה, ונפגש עם אשתו ובתו של ויליאם הרפר באותן הזדמנויות. הדבר היקשה עליו פי כמה וכמה כאשר נאלץ להכריז שהציור, לאחר שעבר בחינה מדוקדקת על ידי מומחים מכל רחבי העולם, הינו זיוף כמעט מושלם. גרוע מכך, חקירה משטרתית הוכיחה שוויליאם הרפר היה אחראי בלעדי לזיוף, וכתוצאה מכך האיש נעצר ונשלח לכלא בעוון פשעו.

אשתו ובתו בת-העשרה נרדפו על ידי התקשורת במהלך המשפט וכל הסיפור הנורא הזה נופח שוב כאשר הרפר נפטר בכלא לאחר ארבעה חודשים בלבד, ומיד לאחר מכן נעלמו אשתו ובתו מעין כל.

עד עכשיו, כך נדמה...

רייף בחן את מייקל בחשש. "אתה לגמרי בטוח שזו היא?"

"התיקיה שאתה בוחן הגיעה מהחוקר הפרטי ששכרתי אחרי שראיתי אותה בגלריה אתמול –"

"דיברת איתה?"

מייקל נענע בראשו. "עברתי דרך אולם הכניסה כאשר אריק חלף לידי יחד איתה. כפי שאמרתי, חשבתי שזיהיתי אותה, והחוקר הפרטי הצליח לאושש את העובדה שמרי הרפר חזרה לשם נעוריה כמה שבועות לאחר מות בעלה, וששם משפחתה של בתה הוחלף אף הוא באופן רשמי."

"וברין ג'ונס היא באמת היא?"

"כן."

"ומה בכוונתך לעשות בנידון?"

"מה זאת אומרת?"

רייף נשף בקוצר רוח נוכח שלוותו המתמשכת של אחיו. "טוב, הרי היא לא תוכל להיות אחת מששת האמנים שיציגו בגלריה בחודש הבא."

מייקל הרים את גבותיו הכהות. "למה לא?"

"ראשית, אבא שלה הוכנס לכלא בגלל ניסיון לערב את הגלריה שלנו במכירה של ציור מזויף!" הוא בחן את אחיו. "לא זו בלבד, אלא שגבריאל נאלץ להעיד בבית-המשפט כדי להבטיח שהוא ייאסר."

"ואבות אכלו בוסר שיני בנים תקהינה, בזה העניין?"

"לא, מובן שלא! אבל – עם אב כזה, איך אתה יכול לדעת שהציורים בתיק העבודות שלה הם ציורים מקוריים שלה?"

"הם שלה." מייקל הנהן. "הכל בתיקיה. היא סיימה תואר באמנות בהצטיינות. היא ניסתה למכור עבודות שלה לגלריות אחרות בשנתיים האחרונות, בהצלחה מועטה בלבד. בחנתי את תיק העבודות שלה, רייף, ולמרות מה שחשבו הגלריות האחרות, היא טובה. יותר מטובה, היא מקורית, ונראה שבגלל זה הגלריות האחרות סירבו להסתכן ולמכור את העבודות שלה. רווח שלנו. עד כדי כך שאני מתכוון לקנות תמונה של ברין ג'ונס לאוסף הפרטי שלי."

"היא תהיה אחת משישה האמנים הסופיים?"

"ללא ספק."

"ומה עם גבריאל?"

"מה אתו?"

"הזהרנו אותו שוב ושוב, אבל הוא סירב להקשיב. היא הסיבה לכך שהוא במצב רוח רע זה חמש שנים – איך אתה חושב שהוא יגיב כאשר יתברר לו מיהי ברין ג'ונס הזאת?" אמר רייף ביאוש.

"אני בטוח שתסכים שהיא השתפרה עם השנים!" אמר מייקל בציניות.

לא היה ספק בכך. "אבל זה פשוט – לעזאזל, מייקל!"

פיו של מייקל התהדק. "ברין ג'ונס היא אמנית כשרונית ביותר, והיא ראויה להזדמנות להיות מוצגת בארצ'איינג'ל."

"האם חשבת לרגע מדוע היא עושה את זה?" שאל רייף. "שיכול להיות שיש לה איזה מניע נסתר, אולי זה רצון לנקום בנו או בגבריאל על מה שקרה לאביה?"

"כן, חשבתי על זה." מייקל הנהן בנחת.

"ו – ?"

הוא משך בכתפיו. "אני מוכן לתת לה ליהנות מהספק בשלב זה."

"וגבריאל?"

"הוא אמר לי בהזדמנויות רבות שהוא ילד גדול, ושהוא לא צריך שאחיו הגדול יתערב בחייו, תודה רבה!" אמר מייקל בציניות.

רייף נענע בראשו בתנועה מוגזמת בזמן שהחל להתהלך בחדר העבודה. "אתה לא מתכוון לספר לגבריאל מיהי?"

"כפי שאמרתי, לא בשלב זה," אמר מייקל. "ואתה?"

רייף לא ידע עדיין מה הוא מתכוון לעשות עם המידע הזה...