אמת ממדינת היהודים

הקדמה על שם הספר

אתחיל בהערה על המונח "מדינת היהודים", בו בחרתי לכבוד ספרו המכונן של הרצל שנכתב בגרמנית, ושמו המקורי היה Der Judenstaat, כלומר "מדינת היהודים". התרגום המקובל עד לאחרונה באנגלית, The Jewish State, כלומר "המדינה היהודית", הוא שגוי, והוא מסלף את כוונתו של מייסד הציונות המדינית. הרצל לא היה מעלה על דעתו לכתוב ספר על "מדינה יהודית", שכן הוא התמקד בהצלת היהודים ולא בהמשכיות היהדות, בה לא היה בקיא.

כותרת המשנה מחייבת הסבר. תוך זמן קצר יחסית לתהליכים מאקרו-היסטוריים, הצליחה הציונות להקים מחדש בארץ המובטחת, אחרי כאלפיים שנה, מדינה ריבונית המוכרת במשפט הבינלאומי, ולפַתְחָה ליישות משגשגת למדי, שהיא מעין "מעצמת כיס" אזורית. זאת תוך כינון יחסי שלום עם מספר הולך ורב של מדינות ערביות ומוסלמיות - גם אם אין להיתפס לאשליות: ישראל עדיין רחוקה מלייצב את מצבה המדיני-ביטחוני.

לעומת כל אלה, החלק השני בכותרת המשנה מצביע על הסתבכותה של ישראל במבוכים, שהם בחלקם תולדה של נסיבות חיצוניות, אך במידה רבה מעשי ידיה.

"מבוך" הוא שם כולל לשלל פרשות דרכים וכן לשבילים בכיוונים שונים ואף מנוגדים, הגדושים מכשולים וגם מלכודים קטלניים. מולם ניצבת ישראל, גדושה במחלוקות על הדרך בה כדאי לבחור, ותוך נטייה לדשדש במיקום מסוכן, וזאת נוכח שינויים אזורים ועולמיים המעמידים בפני המדינה אתגרים מסלימים, ואולי גם קיומיים. אתגרים אלה עומדים במרכז הדיון בספר זה.

הכותרת הראשית של הספר בכללותו, "אמת ממדינת היהודים", כרוכה בביוגרפיה של המחבר: כשהייתי בן 14, תלמיד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, הוטל על הכיתה להתכונן לדיון על מאמרו של אחד העם "אמת מארץ ישראל", שנכתב ב-1891, זמן קצר לאחר ביקורו הראשון בארץ. התלהבתי וקראתי באופן שיטתי את כל ארבעת הכרכים של על פרשת דרכים, אוסף כתביו, תוך ריבוי הוספת הערות בשוליים, והבטחתי לעצמי שבבוא היום אכתוב מאמר דומה.

הגיע הזמן לממש את ההתחייבות. הייתי מעדיף להמתין לתקופה של יציבות יחסית, ולא בתקופה של מגפת הקורונה, משבר בפוליטיקה של ארצות הברית, גיבוש קשרים עם מדינות ערב סוניות, הסלמה בעימות עם איראן, תמורות במנהיגות של ישראל, וכניסת האנושות בכללותה לעידן של מטמורפוזה בעלת השלכות מרחיקות לכת לישראל. אבל שום תקופת "יציבות" אינה ממתינה מעבר לפינה. יתר-על-כן, בגיל 93, הזמן העומד לרשותי לקריאה, הגות וכתיבה הולך ואוזל. לכן החלטתי להתמקד בכתיבת מסה זו לפני שיהיה מאוחר מדי.

מגבלות

הטקסט כפוף לכמה הגבלות שקבעתי לעצמי:

(א) אני בררני בקביעת נושאים בהם אדון, תוך התמקדות באלה החשובים ביותר לעתיד המדינה. בכך אני סוטה מסדר היום הציבורי הכולל דיונים "סוערים" החסרים משמעות של ממש. אני גם מזניח נושאים אחדים שהם חשובים, אך לצערי אינני בקיא בהם במידה הדרושה. כוונתי, למשל, לנושאי משק ומאקרו-כלכלה, שלטון מקומי, ותכנון פיסי ארצי.

(ב) הגבלתי את הערכותַי והמלצותַי לאופק זמן של שנת 2050 עד 2100, כלומר בערך דור אחד ממועד הכתיבה. למרות אי-ודאות רבה, יחד עם ריבוי הפתעות, ניתן לטווח זמן זה לעמוד ברמה של אומדנים סבירים על עתידים חלופיים עיקריים. בנוסף לכך, אופק הזמן הנבחר רחוק דיו לצורך מימוש המלצות אותן אציג. ממצאים, הערכות והמלצות מוצגים בתמציתיות, תוך הנחה שהקוראים מצוידים ב"ידע מקומי" ומכירים פחות או יותר, בין במודע ובין בתת-מודע, את המציאות הישראלית על סביבותיה. כבכל עבודתי האקדמית, המקצועית והיישומית, כך גם - ובמיוחד - בחיבור הנוכחי, אני מציג את ממצאַי ללא כחל וסרק. אינני כבול על-ידי "תקינות פוליטית", מתכונים של "שמאל" ו"ימין" ודעות מקובלות. הוא הדין גם בנושאים רגישים השנויים במחלוקת חריפה. אני עושה כן בשמחה וכאב, לפי המצב, אך תוך הקפדה מרבית על "דאגה קלינית" - בדומה ל-clinical concern עליו מצווים רופאים. אני מזמין את הקוראים לקרוא את הספר ולשקול את הנאמר בו ברוח דומה ולשמור על שיווי משקל, גם אם דברַי מעצבנים.

(ג) למרות זאת, לא נתתי לאצבעותַי, המתקתקות במהירות על המקלדת, להשתולל. שמתי לעצמי סייג על גבי סייג: אני מקפיד על בטחון מידע, תוך התרחקות ת"ק פרסה מחומר מסווג. כן אני נמנע מהצגת הערכות ורעיונות העלולים לעזור לשונאי יהודים ואויבי המדינה, תוך השארת הדיון החיוני בהם להזדמנות אחרת.

הוא הדין גם ביחס לנושאים רגישים מבחינה מדינית, כגון יחסי ישראל עם סין. מחד גיסא, סין היא מעצמת-על בעלת אסטרטגיה-רבתי איכותית, שבחלקה היא עולה בטיבה על זו של ארצות הברית, כמומחש על-ידי הימנעותה של סין מלהסתבך במלחמות ההופכות לכישלון חרוץ, בניגוד למה שעשתה ארצות הברית פעם אחר פעם מאז מלחמת העולם השנייה (התמוטטותה של ברית המועצות, לעומת זאת, נבעה בעיקר מסיבות מבניות פנימיות). סין פתוחה לחיזוק יחסים עם ישראל ואוהדת את העם היהודי (מומלץ מאוד לקריאה: שלום סלומון ולד, סין והעם היהודי: ציביליזציות עתיקות בעידן חדש, 2005). מאידך גיסא, ארצות הברית, שתמיכתה תמשיך להיות חיונית לישראל בעתיד הנראה לעין, רואה את עצמה במצב של עימות עם סין, ומתנגדת בתוקף להידוק יחסי ישראל עימה. מכאן שישראל חייבת להתקדם "בין הטיפות" - וזה נושא רגיש מדי לדיון בספר, מעבר לעצם האִזכור של מבוך חשוב זה.

(ד) הערות אישיות הן נדירות. בדרך כלל הלשון היא מרוככת: אני מדבר על "טעויות", "שיקול מוטעה" ו"כוונות מפוקפקות" גם כאשר מדובר בעיוורון, בורות, טמטום, הזיות וגם חטא ופשע. אולם רֶשַע ייקרא "רשע", שכן אסור להסתירו.

בסך הכול מקובל עלי הכלל המרכזי של היפוקריטוס לרופאים: "אל תגרום נזק". לעצבן קוראים, לעורר התנגדות, ולעיתים אולי גם לגרום כאב ללא סם הרגעה - אלה הינם מצוות "עֲשֶׂה" לנוכח קלקולים חמורים, כגון הפוליטיקה העסקנית השולטת בכיפה וריבוי עמי הארצות במדינת "עם הספר". זאת משום שתיקון הכלי מחייב לעיתים את שבירתו. אך לגרום נזק או כאב ללא הכרח - לא ולא!

"להבין", מעל ומעבר ל"לדעת"

הספר משתדל לנוע מעבר לראיית תופעות אל הבנתן, דהיינו לתת מענה, ולוּ חלקי, לשאלה "למה?" בזאת חורג הדיון המוצג בספר מנראטיב ציבורי רגיל, ומקבל אופי מקצועי. אבל אין המדובר בספר "מדעי" בו המחבר חייב בריבוי אסמכתאות. ספר זה הוא באופיו חיבור העומד בפני עצמו. אין הערות שוליים, מראי מקום וציטוטי ספרים לרוב. אבל אני כולל המלצות קריאה, המפורטות בסוגריים במיקום מתאים בטקסט.

עם זאת, כדי להתקדם ליתר הבנה, אני נעזר במושגים הולמים ומשתמש בכלי חשיבה מקצועיים. למשל, "ניסויי חשיבה" (thought experiments) מסיירים במציאות חילופית נוגדת עובדות, על מנת להבין טוב יותר את המציאות בה אנו חיים; תרחישים בודקֵי עתידים חלופיים, תוך הבחנה בין תרחישים "כחולים" המובילים לעתיד רצוי; "צהובים", המובילים לעתיד בינוני; "אדומים", המובילים לעתיד רע; ושחורים, המובילים לפורענות - אותם בדרך כלל אינני מפרט, כדי למנוע פחד מיותר או ניצול לרעה. אני מאמין שלא זו בלבד שהקוראים יפיקו מהם יתר הבנה, אלא שגם ימצאו בהם עניין, ואולי ישתמשו בהם לשיפור הגותם הם.

ראייה כוללת

נושאו של הספר מחייב ראייה כוללת של מדינת ישראל דינאמית בהקשר העם היהודי ומציאות אזורית וכלל-עולמית המצויה בתהפוכות. אולם כתיבה מחייבת פירוק מכלול מורכב (כלומר מכלול הכולל חלקים ותהליכים רבים, אך ניתן להבנה על-ידי בעלי מקצוע, כגון הטכנולוגיה של האינטרנט), וגם מסובך (כלומר גדוש באי-ודאות ובתהליכים נסתרים שאי-אפשר להגיע אליהם ושלא ניתן להבינם במלואם, כגון ההשלכות הפוליטיות של האינטרנט), לנושאים כאילו נפרדים, אף שבמציאות יש ביניהם חיבורים חזקים. אצביע על יחסי גומלין עיקריים וגם אשלב בין נושאים, אך מרבית המלאכה של בניית מודל מערכתי דינאמי של מדינת ישראל, מבוכיה וסביבותיה, מוטלת בהכרח על הקורא.

קהל היעד

הספר מיועד לקהל רחב ומגוּוָן, החל בסגל הפוליטי הבכיר וגמוֹר באזרחים הרבים, המרגישים שותפים במפעל הציוני והמהרהרים על עתידה של מדינת ישראל, בהם גם תלמידי תיכון ובמיוחד סטודנטים.

עם זאת, הטקסט הוא תובעני, שכן אני עוסק בצורה תמציתית ביריעה רחבה של נושאים שאף אחד מהם אינו "פשוט". אבל אני משתדל לכתוב בצורה ברורה, וסומך על הקוראים שיבינו רמיזות וילמדו דבר מתוך דבר.

אין די בידע והבנה לשמם

בספר זה אני נוהג לפי ההנחיה של קרל מרקס לפיה אין די בהבנת העולם, אלא יש לשנות אותו, עם התוספת ששינוי המציאות והעתיד לטובה מותנה בהבנה של מה שקיים והפוטנציאל הטמון בו (תנאי שמרקס לא עמד בו). לכן, הצגת המבוכים בהם מצויה ישראל והבנתם משמשת בסיס להלחנת המלצות מדיניות שיש בהן, להערכתי, כדי לשמש מורה דרך ליציאה מהמבוכים, או לפחות להתקדם בהם לכיוונים נכונים.

אולם אין סוף להיסטוריה, אלא אם כן המין האנושי ישמיד את עצמו, דבר ההולך ונעשה אפשרי יותר ויותר; או אם התערבות על-אנושית תשים נקודה סופית להתפתחות האנושית, מעין "ימי המשיח". עד אז, מבוך יבוא אחרי מבוך, ויחייב פעולה אנושית נבונה ככל האפשר. דרישה זו חלה במלואה על מדינת ישראל, שכן כלל הגורל של היהדות והעם היהודי תלוי בשלומה.

כמו כן אין להוציא מתחום האפשרי שעתיד כלל האנושות מושפע מעתידה של מדינת העם היהודי, הגם שיש להימנע מכל שמץ של מגלומניה (שגעון גדלות) לעומת תחושת אחריות שאנו מְצּוּוִים עליה. כך, למשל, מלחמה גרעינית במזרח התיכון עלולה להצית מלחמה עולמית; ומנגד, יצירתיות ערכית יהודית עשויה לעזור לכלל האנושות.

לפי האמונה ב"קידמה", בהיסטוריה האנושית פועלת מגמה של שיפור, אך העובדות לאו דווקא מאשרות אופטימיזם כזה. השואה גרועה מרוב זוועות העבר; מידת אי-השוויון בעידן המודרני דוהרת וגְדֵּלָה; וקשה לראות בהמצאה והפצה של נשק גרעיני משום "קידמה".

יתר-על-כן, אומנם תנאי החיים החומריים של מרבית האנושות הולכים ומשתפרים, אך כלל לא ברור שבני האדם בכללותם יותר מאושרים ומגיעים למימוש עצמי אותנטי יותר. מכאן ש"תיקון עולם" דרוש יותר מאי פעם - נושא קריטי לסוגיית הייעוד של העם היהודי, כולל מדינת ישראל, שאחזור אליו.

באשר למדינת ישראל, המבוכים איתם עליה להתמודד אומנם מציבים קשיים, אולם הם עדיפים בהרבה על מצב העם היהודי קודם להקמת המדינה. עם זאת, חלק מן המבוכים בהם מצויה ישראל הינם מסוכנים מאוד. לכן דרוש מאמץ עילאי לפעול מיטבית, לאורו של מצפן מוסרי ההולם את היהדות על נביאיה ובהתאם לצרכים ריאל-פוליטיים. אך המדיניות שנוקטת מדינת ישראל למעשה, ויכולתה של המדינה להלחין מדיניות טובה יותר, רחוקות ממה שדרוש ואפשרי - כפי שאני מקווה להראות בספר בכללותו.

לפי ההערכה המוצגת בספר, ישראל, בצד הישגים הרואיים, סובלת מליקויים מוסריים וריאל-פוליטיים חמורים. מבט קצר, ולוּ גם ספקולטיבי, בהיסטוריוסופיה (הפילוסופיה של ההיסטוריה) של העם היהודי עד כה מספק רקע חשוב לתובנה זו, אליה אוסיף בהמשך הספר הרהורים על היסטוריוסופיות עתידיות חלופיות.