אנחנו בדרך

"לעולם לא עוד" היא קריאה לפעולה

תוניס, 1967.

המון מוסת שוטף את רחובות עיר הבירה הים תיכונית השלווה. ידיהם של הצועדים מונפות אל על בקריאות "אדבח אל יהוד". בארץ ישראל פרצה מלחמת ששת הימים, והצעירים המוסלמים מחליטים לנצל את ההזדמנות: "בפלסטין יהרגו את היהודים שלהם, אנחנו נהרוג את היהודים שלנו". הפורעים מציתים בתי כנסת, בוזזים ושורפים חנויות בבעלות יהודית, מחפשים אחרי טרף יהודי.

סבא וסבתא שלי, נחום וסימונה אביטבול, מסתגרים בבית. אבא שלי, אז בן שש, עוזר לסבא נחום לחסום את הדלת בעזרת מקרר כדי לעכב את הפורעים ולקנות עוד זמן יקר. סבתא סימונה נזכרת שיום קודם לכן תלתה ציציות על חבל הכביסה, והיא ממהרת לפתוח את החלון ולהכניס אותן, שלא יסמנו את הבית עבור הרוצחים שמשתוללים בחוץ. אל הבית נכנס עשן השריפות השחור שממלא את הרחוב, והבן הקטן גרשון, רק בן שלוש, לא מפסיק להקיא מפחד. השכנה הערבייה שנהגה לשתות מהיין של הקידוש למרות שהייתה מוסלמית כי "זה מותר, זה יין עם ברכה", עומדת בשער. "אין פה יהודים, לכו מפה", היא צועקת ומקללת. הפורעים מדלגים על הבית.

בבוקר למחרת הולכים סבא ואבא לבית הכנסת החרוך, בית הכנסת הגדול של תוניס, לקחת את התפילין של סבא. החיילים של נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, עומדים דום לאורך השדרה הראשית ומפגינים שמירה על הסדר. סבא אומר לאבא: "אל תסתכל עליהם". אין לדעת מה ירגיז את אחד מהם ומה הוא עלול לעשות.

כמה ימים אחר כך, משפחת אביטבול־אבניאל כבר עולה על אונייה לצרפת. לשכנים הם אומרים שהם יוצאים לחופשה. את הזהב והתכשיטים הם מחביאים בגרביים, על הבית ועל חנות החשמל שהיו בבעלותם ויתרו. כשהם מגיעים לאירופה, קרובי המשפחה אומרים לסבא: "תישארו איתנו פה, בצרפת". ישראל, גם לאחר הניצחון במלחמה שכבר נראה באופק, היא מדינה צעירה ומסוכנת. סבא, שקראנו לו פֶּפֶּה, לא מוכן לשמוע: "מקומם של היהודים", הוא אומר, "רק בארץ ישראל".

כשאבא שלי יצא הביתה 13 שנים אחר כך עם כומתה אדומה, כנפי צניחה ורובה גליל, פפה לקח אותו למפעל "אלקטרה" שבו עבד כדי להתגאות בבנו. המעגל הושלם.

מדינת ישראל הוקמה לא רק "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית", כמו שקובעת מגילת העצמאות, אלא גם כדי שפוגרומים ושואות מהסוג שחוו סבי וסבתי בתוניס, סבי בהולנד, סבתי בהונגריה ואבותיהם בגרמניה ובאיטליה, לא יקרו שוב. בלשון המגילה: "להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".

בשמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, מדינת ישראל כשלה במשימה הזו. למשך שעות אחדות בבוקר החג והשבת חזרנו להיות יהודים חסרי אונים, נטולי יכולת, נעדרי הגנה. מי שמאזין לעדויות מבארי, מכפר עזה, ממסיבת נובה ומכל שאר האתרים, היישובים והערים שבהם ביצעו המחבלים את זממם הנורא, שומע — מעבר לסיפורי הזוועה הבלתי נתפסים — את העלבון הצורב המעורב בתדהמה: "איפה היה הצבא? איפה הייתה המדינה? איך ייתכן שאיש לא בא להציל אותנו?!"

אין זה כישלון מקומי, אלא פגיעה עמוקה, היסטורית וצורבת באחת מסיבות הקיום של מדינת ישראל: זכותה וחובתה להגן על יהודים באשר הם, ובוודאי בגבולות מדינתם הריבונית. מחבלי החמאס העצימו את הפגיעה בכוונה תחילה. כשפרצו את גדר המערכת ושעטו על טנדרים, אופנועים ואופניים (!) לעבר יישובי הדרום, הם לא נשאו רק כלי נשק ומפות. הם היו מצוידים גם במצלמות, ושידרו את הטבח בשידור חי ברשתות החברתיות. מטרתם המתועבת הייתה להחזיר לתודעת העולם את דמות היהודי הנרדף המוכרת לו והשנואה עליו: הנה, כאילו לא קמה פה מדינה — יהודי בארי הם אותם היהודים מתוניס ומקישינב, מבגדד ומווילנה, רועדים מפחד, חסרי מגן, נטושים.

אך בתוך הכאוס הבלתי נתפס של המציאות הקורסת הזו, זהרו כוכבי אור. לא אחד, לא שניים, לא שלושה: מטר מטאורים, שביל חלב של גיבורים שהשליכו נפשם מנגד והסתערו אל הלא נודע. הרב שמואל סלוטקי, אביהם של שניים מגיבורי הספר, נועם וישי ז"ל, ביטא זאת בצורה הטובה ביותר: "כשהיינו בגלות והיה פוגרום בעיירה מסוימת — מי שיכול היה בורח, מי שיכול היה מתחבא. אבל לא שמענו על יהודים מעיירה אחרת שבאו להציל יהודים בעיירה המותקפת... עכשיו התחושה היא שכולנו עם אחד ואנחנו צריכים להגן זה על זה". בניו, שירדו דרומה מצוידים באקדחיהם בלבד ללא תוכנית וללא פקודה, רק כי הבינו את גודל השעה, ביטאו במעשי הגבורה שלהם את תמציתה של הרוח הזו, הרוח הישראלית. במעשיהם שברו את דמות היהודי הנרדף שביקש חמאס להציג, והוכיחו כי סיפורו של העם היהודי השתנה: כאשר הם בארצם, על אדמתם, יהודים יוכלו להגן על עצמם ואף ימסרו את נפשם כדי להגן על אחיהם. בארי לא תהיה באבי יאר. הסיסמה "לעולם לא עוד" לא תישאר רק בגדר ייחול ותפילה — היא קריאה לפעולה.

כמו רבים מבני דורי, גם אני גדלתי על סיפורו האלמותי של נתן אלבז שקפץ על רימון והציל את חבריו, אי אז בשנות ה־50. הדורות שאחריי גדלו על מקרה שהתרחש חמישים שנה לאחר מכן — סיפורו של רועי קליין שנפל במלחמת לבנון השנייה. בשבעה באוקטובר היו למדינת ישראל עשרות, אולי מאות, נתן אלבזים ורועי קליינים. הם שעטו לדרום הנכבש בלי פקודה, בלי מדים, לעיתים גם בלי נשק. הם נכנסו אל התופת במסיבת נובה שוב ושוב, בלי שמישהו ביקש או אמר להם מה לעשות. הם העמידו קו הגנה בחזית בלי הכשרה ובלי סיוע — רק כדי להגן על יישובים ולהציל חיים.

"מיהו ישראלי?" — נשאלת השאלה המוכרת לעייפה, ותשובתי היא: ישראלי הוא יהודי עם רובה. זו איננה אמירה מיליטנטית; העיקר בה איננו הנשק, אלא יכולתו של האדם להגן על עצמו. לא להיות רדוף, לא נתון לחסדים, לא זקוק לפריץ או למלך שיגן עליו: אדם שקומתו שלמה. בשמחת תורה תשפ"ד איבדנו את הקומה הזו. בזכות גיבורי הפלא המופיעים בספר, באותו יום קיבלנו אותה שוב.

אחרי שסרן שאולי גרינגליק ז"ל נפל בקרב בעזה, כתב בן דודו, יוחאי גרינגליק: "למה אלוהים לוקח את הטובים ביותר?" וענה: "הוא לא לוקח, הם נותנים. הם בוחרים, הם נכנסים, הם שמים בצד חלומות אישיים ומסתערים". הטובים ביותר חיים בינינו. באותו יום מר ונמהר הם היו הראשונים להסתער קדימה, להבין את גודל האסון, להבין מה נדרש מהם. "אין סיוע, אין את מי לשלוח", אומר אחד מגיבורי הספר, יגאל זינגר, "אין צבא, אין מסוקים, אין מטוסים. אם אני לא אלך — מי ילך לעזור להם?" הוא לקח נשק והלך. עוצמת הגבורה שהתגלתה ביום ההוא איננה נופלת מהדורות שקדמו לנו, ואולי עולה עליהם.

בימים הראשונים של המלחמה, כדי להתעודד, הייתי שר לעצמי את שירו של דוד ניב שנכתב במחנות הגולים באריתריאה, לשם שלחו הבריטים את אסירי המחתרות שהוגלו מן הארץ כדי לשבור את התנגדותם. "הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ", כתב ניב, שנפצע קשה בידי אחד השומרים ושרד בקושי, "אָנוּ גַּם לֹא נָכֹף הַגַּב", ובשורה אחרת הוא מסביר מדוע: "זֶה הַדּוֹר נִבְחַר לַפֶּלֶא, כִּי הֻתַּךְ בְּכוּר צִיּוֹן". הירתמות הגבורה של רבים כל כך באותו יום באוקטובר מוכיחה שלמרבה ההפתעה, גם הדור הנוכחי, דור שנולד לתוך מדינה קיימת ומבוססת, הותך באותו כור ואיננו נשבר.

בספר הזה בחרנו להתמקד באזרחים שהיו, ברובם, מחוץ למעגל ההתרחשויות, אך הבינו בשעה מוקדמת את גודל השעה, ובחרו להיכנס בעיניים פקוחות לעין הסערה כדי לתרום ככל יכולתם למאמץ לעצור את כוחות הרשע שפרצו את גבולות עזה. הספר הוא אוסף דוגמאות, על קצה המזלג, לגבורה שהתגלתה באותו יום. הוא איננו כולל חיילים ושוטרים — שהסתערו בהמוניהם והקריבו את חייהם למען הצלת חיים ושמירה על ריבונותה וביטחונה של מדינת ישראל — ואיננו כולל את סיפורי אנשי הקיבוצים שנלחמו בגבורה עילאית, מי בנשק, מי במתן סיוע רפואי, מי בניהול חמ"ל ובעוד אינספור דרכים יצירתיות. שני פרקים הוקדשו לאנשי הערים אופקים ושדרות, שחשוב שסיפורם יישמר לדורות בתולדות הגבורה הישראלית.

גם בתוך המשימה המצומצמת שנטלנו על עצמנו, לא הצלחנו להגיע לכל אותם גיבורים הראויים שסיפורם יסופר. חלקם לא היו מעוניינים להתראיין, אחרים נעלמו מעינינו בשלב התחקיר, והיו גם גיבורים שבזמן הכתיבה עוד היו עמוק בלחימה בתוככי עזה ולא היו יכולים להתפנות לטובת התיעוד, חשוב ככל שיהיה. הם אינם מופיעים בספר לא משום שאינם ראויים לכך, ואנו מקווים שסיפורם עוד יסופר.

הנתונים בספר מתבססים על שיחות שערכתי עם גיבורי הפרקים השונים ועל תחקירים עיתונאיים שהתפרסמו מאז אוקטובר 2023 ועד לרגע חתימת הספר, באפריל 2024. לאירועים מסעירים ומלאי סכנה יש, בדרך הטבע, יותר מגרסה אחת, וכל מי שהשתתף בהם מציג זווית מסוימת. אף שעשיתי כמיטב יכולתי להביא את הנתונים האמינים ביותר ולהצליב מקורות, לא מן הנמנע שנפלו בספר אי־אלו אי־דיוקים, ואני מבקש מן הקוראים מחילה על כך. מטרתנו היחידה הייתה להביא את הסיפורים בשלמותם, מתוך כבוד לגיבורים שסיפורם מופיע בספר, ולא פחות מכך, לכל הגיבורים האחרים שסבבו אותם באותן שעות קשות וימים אפלים. מקומו של כל אחד מהם מכובד, ואין באי־דיוק כזה או אחר לדחוק את רגליו או להדיר את מקומו.

אני מבקש להודות לאנשים שסייעו בהוצאת הספר לאור והתגייסו לכך בכל כוחם ומרצם. לשירית אביטן־כהן, חברתי משכבר הימים, שסייעה רבות באיתור גיבורי שדרות, לעקיבא לם על המלאכה המורכבת של תיאום הראיונות והפקת המפגשים, לרועי ברנשטיין על תמלול הראיונות ולליאורה לויאן, העורכת הראשית של הוצאת סלע מאיר, על היד החופשית שנתנה לצורת הסיפור שלי, ועל העין הביקורתית, המקצועית לעילא, שבה בחנה את הטיוטות השונות. ולבסוף, לגיבורים המופלאים ומשפחותיהם האהובות שהסכימו לשתף אותי באומץ ובכנות, לעיתים תוך קשיים רגשיים מובנים, בסיפורי המופת שלהם. גבורתכם עומדת כאור בהיר באופל הימים האלה ונותנת לנו תקווה. תודה.

המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל היא מלחמת העצמאות, משום שהיא נמשכת בפועל כבר יותר מ־75 שנה. גבולות המדינה נמתחים ומתכווצים, הצבאות התוקפים מתחלפים, השיטות משתנות, מעצמות קמות ונופלות; העיקרון הוא אותו עיקרון: למדינת היהודים אין רגע אחד שבו היא פטורה מהכורח לחשוק שיניים, לבלוע את הדמעות ולהילחם.

בבואנו לבחור שם לספר, ניסינו לבטא הן את תחושת השליחות שליוותה את הגיבורים שחשו לעזרת תושבי הדרום, והן את הרוח שצריכה לנשב בנו בתקופת המבחן הנוכחית, שבה יש שמבקשים להעמיד בסימן שאלה את עתיד המדינה ותוהים אם נגיע אי פעם אל המנוחה ואל הנחלה. הביטוי שמצאנו כי נותן מענה לשני הדברים הוא זה שנתן לספר את שמו:

אנחנו בדרך.

נחום אבניאל

ערב פסח תשפ"ד

מלחמת חרבות ברזל