אנטי אח חורג

1

ראיתי את קווין מנשק מישהי אחרת. והוא לא סתם נישק אותה — הוא בלע אותה. הוא נצמד אליה, כפות ידיו נטמנו בשערה הכהה, שפתיו נעו במורד צווארה והשתהו בין שדיה.

זה היה כמו להתנגש ברכבת.

ראיתי אותה דוהרת לעברי. האורות הלכו והתקרבו, בוהקים, ועדיין יכולתי לברוח מהמסילה. אבל לא. כמו סתומה, עמדתי מסונוורת במקום. לא הצלחתי להסיט את עיניי, למרות שזה מה שהייתי אמורה לעשות.

זה היה קווין. קווין שלי! אוקיי, לא קווין החבר שלי, אבל קווין האח החורג שלי. אותו קווין שהייתי מאוהבת בו כבר שנתיים — מכיתה י״א בתיכון, מאז שאימא שלי מתה ואבא שלי החליט שהוא מאוהב באימא של הבחור הכי מקובל בבית הספר.

שילה מתיוס, הידועה גם כאימא של קווין, הייתה האחות שטיפלה באימא שלי בזמן השהות שלה בהוספיס. זו הייתה שערורייה של ממש. איך מר סטולץ מעז להתאהב עוד לפני שאשתו עברה מהעולם? לא משנה שאימא שלי גססה מסרטן כבר שנים. התזמון של אבא שלי היה דפוק, אבל זה מה שקרה. לילה אחרי שאימא שלי נקברה, הוא היה בבית משפחת מתיוס.

נקודה חיובית אחת הייתה העובדה, שעל אף שאבא שלי ושילה לא הסתירו את הקשר ביניהם, לא הייתי צריכה לפגוש אותה עד שלב מאוחר יותר. למעשה, פגשתי אותה בארוחת הערב שבה גם גיליתי שהיא הולכת להיות האימא החורגת שלי. וכך, בקיץ שבין כיתה י׳ לכיתה י״א, קיבלתי גם אח חורג. ברור שכבר ידעתי מי זה קווין מתיוס.

כולם ידעו מי זה קווין מתיוס.

גדול ממני בשנה. הקפטן של קבוצת הפוטבול. הקפטן של קבוצת הכדורסל. הקפטן של נבחרת האתלטיקה. הוא היה חבר במועצת התלמידים — ואני מתביישת להודות שאף פעם לא הקדשתי מחשבה למה שהוא עשה בשבילם. זה לא עניין אותי. הוא היה כל כך הרבה יותר מזה. הוא היה הבחור שכל הבנים העריצו וכל הבנות רצו, כולל אותי ואת אלו שהיו החברות שלו במחזורים של שישה חודשים. הוא היה יוצא עם בחורה במשך שישה חודשים, ואז הם היו נפרדים כי הוא היה מתאהב בבחורה אחרת, שהייתה הופכת לחברה התורנית לששת החודשים הבאים.

בניגוד לכל מה שאני ידעתי עליו לפני שהוא הצטרף למשפחה שלי, לקווין לא היה מושג מי אני. לא הייתי מישהי מיוחדת. כאילו, זה לא שהייתי לא מקובלת. כנראה הייתי פשוט... ממוצעת. אמרו לי שאני יפה, אבל לרוב אלו היו האנשים שהיו אמורים להגיד לי את זה. אימא שלי אמרה לי את זה כל יום, ואבא שלי אולי פעם בחודש או משהו כזה, ואז שילה אמרה לי את זה כשעברנו לגור איתם. היא אמרה את זה פעם בשבועיים. זה משהו שנעים לשמוע, אבל בחייכם, זה מה שהורים אמורים לעשות. כל שלוש הדמויות ההוריות שלי עשו את העבודה שלהם כמו שצריך, וכך גם שתי החברות הכי טובות שלי, מיי וקלריסה.

מיי הייתה אסייתית קטנה ונועזת שהוזמנה לדייטים באופן קבוע, אפילו כשהיה לה חבר. קלריסה הייתה גבוהה ממני בכמה סנטימטרים והיה לה גוף של בריטני ספירס מתקופת ה״אופס... איי דיד איט אגיין״ שלה. לי היה שיער ארוך וכהה וגוף דקיק מספיק. אף פעם לא חשבתי שאני מדהימה, אבל גם מיי וגם קלריסה אמרו לי מספיק פעמים שהן היו מוכנות לרצוח כדי להיראות כמוני, אז עם הזמן התחלתי להרגיש יותר בטוחה בעצמי.

אימא שלי תמיד אמרה לי שיש לי שפתיים מושלמות ועיני שקד עם ריסים ארוכים שירשתי מהצד של אבא שלי. סבתא שלי הייתה יפהפייה מדהימה. מעולם לא פגשתי אותה, אבל בתמונות היו לה עיניים כהות ושיער כהה ופנים בצורת לב, והיה בה משהו מפתה. פעם מיי וקלריסה ראו תמונה שלה והתעלפו מכמה שאני דומה לה — משהו שאני עצמי בכלל לא הבחנתי בו קודם.

אז כן, אף אחת מאיתנו לא הייתה דחויה, אבל אף פעם לא חדרנו לתוך המעגלים החברתיים היוקרתיים של התלמידים הכי מקובלים בתיכון. אולי כי לשלושתנו הייתה קליקה בלעדית משלנו, או אולי כי אף אחת מאיתנו לא השתכרה עד עילפון במסיבות, שכבה עם כולם, או הצטרפה לנבחרת המעודדות. לא היה לי שום דבר נגד מי שכן עשה את כל הדברים האלה. לנו זה פשוט לא התאים.

היינו כמעט משעממות.

קיבלנו ציונים טובים. הלכנו למסיבות מדי פעם, אבל לא בכל סוף שבוע. באולינג, מסיבות פיג׳מות, שופינג, וסתם יציאות רגילות לארוחת ערב — אלו היו הפעילויות החברתיות שלנו. אני מצידי יכולתי גם לגור בחנות הספרים המקומית, אז נראה לי שאלו הסיבות שלא טיפסנו לראש שרשרת המזון, לצד קווין ורוב החברות שלו. וגם לא רצינו. אוקיי, מיי אולי כן רצתה, אבל קלריסה ואני היינו מרוצות ממצבנו.

מדי פעם קרה שקווין יצא עם מישהי מדרג חברתי נמוך יותר. פעם הוא יצא עם מישהי שהייתה נמוכה אפילו בשני דרגים, ובית הספר היה כמרקחה. בנות לבשו בגדים זנותיים יותר. במסדרונות עמד ריח של מספרה מקצועית, ושמעתי שלא נשאר פריט איפור אחד על המדפים בכלבו המקומי.

“קווין,״ הבחורה גנחה עכשיו והחזירה את תשומת ליבי אל תאונת הרכבת. היא הרימה את אחת הרגליים החטובות שלה וכרכה אותה סביבו, מצמידה אותו אל גופה.

העוויתי את פניי. אלוהים אדירים. הייתי צריכה להסיט את מבטי, אבל לא הצלחתי, לא כשראיתי את היד שלו יורדת מהמותניים שלה למטה. הוא הרים את הרגל שלה גבוה יותר והצמיד אותה אליו והחיכוך גרם לשניהם לגנוח.

הם עדיין היו לבושים. לפחות זה. אבל גם זה בקושי. הג׳ינס של קווין נראה רפוי על גופו, כאילו הרוכסן שלו כבר היה פתוח, והחצאית של הבחורה הייתה מופשלת למעלה. תחתוני תחרה ורודים הציצו מתחתיה, והם זזו... כאילו היה בתוכם משהו... אה, כן, זו הייתה היד שלו.

הגיע הזמן להסתובב וללכת.

הם מצאו לעצמם פינה בחדר האחורי במרתף, קרוב לחדר של קווין בבית האחווה שלו. הם פשוט לא הגיעו ממש פנימה. הייתי צריכה להבין מה קורה כשראיתי שעל הידית של דלת המרתף תלויה גומייה.

התגנבתי בחזרה החוצה והייתי מספיק קטנונית כדי להוריד את הגומייה מהידית ולדחוף אותה לכיס שלי.

אוקיי, כן. אהבתי את קווין כבר שנים. כן, גרתי איתו. כן, הוא היה סוג של אח שלי. אבל לא התפתחה בינינו שום אהבה של אח ואחות. היינו סוג של אחוקים, חברים, שותפים. וחשבתי שהיו בינינו פלירטוטים. כן, כן, היו פלירטוטים.

גרנו ביחד רק שנה, וכן, במשך רוב הזמן הזה הוא היה שקט. הוא בקושי היה בבית, וכשהוא כן היה, תמיד הייתה איתו חברה. אבל היו בינינו רגעים! כשהכנסתי את הכלים למדיח אחרי ארוחת הערב, היו כמה פעמים שהוא נשאר בסביבה. בחלק מהפעמים האלה הוא אפילו ניקה את השולחן. היו חיוכים. פעם זכיתי לקריצה. חיבוק פה ושם. אז זה נראה לי כמו משהו, אבל כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה כמה זה היה בעצם שום דבר מעבר לסתם חברים. עד הקיץ. אחרי זה הכול השתנה.

קווין חזר הביתה מהקולג׳ לכבוד טקס סיום התיכון שלי, והייתה שתייה. הייתה תשוקה — בין שנינו. נשיקות. מישושים. נגיעות. כשנזכרתי בזה עכשיו יכולתי להרגיש את הכול שוב. את היד שלו על הציצי שלי, ואז בתוך הג׳ינס שלי. משכתי את החולצה שלו מעל לראשו. וואו, החזה המדהים שלו. הוא גהר מעליי. אני ליטפתי לו את הגב, מלמעלה למטה ובחזרה, והוא עשה לי אותו דבר. הוא עשה יותר מאשר אותו דבר.

הגענו למיטה.

האמת, אני עדיין מתחרפנת כשאני חושבת על זה. לא. לא הלכנו למיטה כדי לישון. עשינו סקס. וכשהתעוררתי בבוקר הוא כבר לא היה שם. כאילו, הוא נעלם לגמרי. נעלם בחזרה לבית האחווה שלו, במרחק ארבע שעות מהבית.

אבל זה לא היה מוזר. לא. לא חשבתי שזה מוזר. הוא צלצל להתנצל באותו ערב ואמר שהוא שכח שהייתה לו איזושהי התחייבות, אבל שהוא לא רוצה שאני אחשוב שעכשיו המצב בינינו נהיה מוזר. רואים? שום דבר מוזר. ואז היו עוד שיחות במהלך החודשים הבאים — כאילו, ארבע שיחות (שהיו ארבע שיחות יותר ממה שהיינו רגילים).

ברור, בדרך כלל הוא צלצל כדי לדבר עם אימא שלו, אבל על הדרך הוא פטפט גם איתי. מה שלומך? איך את מבלה את הקיץ? הוא היה מקניט אותי בשאלות אם יש לי חבר או לא. אני הקנטתי אותו בחזרה לגבי הבחורות שלו בזמן שהבטן שלי הייתה מתהפכת בתקווה שאין לו מישהי רצינית. לפי מה שהוא סיפר לי, לא הייתה אף אחת.

תגידי את האמת, סטולץ. חשבת שאת האחת.

זה נכון. באמת חשבתי ככה. ועכשיו הבנתי איזו סתומה הייתי.

והייתי סתומה כשהחלטתי לבוא למסיבה הזאת. זהו זה. הייתי חייבת להסתלק מכאן.

מיהרתי לעלות במדרגות. בקומת הכניסה כבר היו אנשים בכל פינה, וכשהסתובבתי שמעתי, “היי! תרגיעי, אחותי.״

המרפק שלי פגע במישהו מאחוריי, וכשהפניתי את ראשי לבדוק מי הקורבן, עיניי נפגשו חזיתית בזרוע שרירית מאוד. ובקעקועים. אלוהים אדירים, הקעקועים! הם כיסו את כל הזרוע.

לא הצלחתי להפסיק לבהות. לא הייתי צריכה לעשות את זה, אבל לא הצלחתי להתאפק. השריר הדו־ראשי תפח קצת, וכשזה קרה, קעקוע של נחש זז ביחד איתו ויצר רושם שיש נחש אמיתי על הזרוע.

“מה לא בסדר איתך?!״

מיהרתי להרים את עיניי, מסיטה את מבטי מהנחש היישר אל תוך זוג עיניים כהות מפחידות (ומשגעות). הן היו נעוצות בי והיה בהן שילוב של רוגז ובלבול.

“מה?״ הוא שאל מה לא בסדר איתי. הנדתי בראשי. “אה, סליחה.״ אוי, התנגשתי בו. “לא ראיתי אותך. רק ניסיתי לצאת מכאן.״

הרוגז נעלם וזוויות עיניו התכווצו בחיוך עם זוויות פיו. “הבנתי את זה — כל העניין עם המרפק.״ הוא השתתק לרגע. “את הולכת?״

הנהנתי. “אני לא מכירה כאן אף אחד.״

הוא הסתכל מאחורי ראשי. “לא הגעת מהמרתף עכשיו? את לא מכירה מישהו שם למטה?״

“הלכתי לאיבוד,״ עניתי במהירות. סומק הזדחל במעלה עורפי. “אתה שייך לבית האחווה הזה?״

הוא הידק את שפתיו. “למרבה הצער. למה?״

קווין אהב להיות חלק מאחוות האלפא מיו. הוא היה כל כך גאה כשהוא סיפר שהגיש מועמדות והתקבל. גם אבא שלו היה אלפא מיו. למה הבחור הזה נראה כל כך לא מרוצה — זה נשגב מבינתי. קווין רק סיפר כל הזמן כמה משפחת האלפא מיו תומכת בכל ה״אחים״ באחווה ואיזו רשת ארצית חזקה יש להם.

“יש מצב שאתה יודע איפה הדלת?״

נראה שהוא נרגע. הכתפיים שלו כבר לא היו דרוכות והנחש זז שוב כשהשריר התנפח, ואז נח. הוא הצביע אל מאחורי גבי.

“פנייה ראשונה ימינה, ואז ישר. משם תוכלי לצאת דרך הדלת הצדדית. עדיף לך לא לעבור בסלון. הבחורים שם מנסים לגרור את הבנות למשחק פינג־פונג בירה בעירום ו—״ עיניו שוטטו למטה ואז בחזרה למעלה. “בלי להעליב או משהו, אבל את מטרה קלה.״

אני מה?! הזדקפתי מלוא קומתי והכנתי תשובה עוקצנית, אבל הוא... הסתובב והלך. הוא התרחק ממני כמה צעדים ונבלע בקבוצה שעמדה מאחוריו. הוא נעלם.

מניאק!

חמקתי מהדלת הצדדית, אסירת תודה למניאק בניגוד לרצוני, כי לא היה שם אף אחד. כשחלפתי על פני הסלון מבחוץ, הגיעו לאוזניי קריאות עידוד קולניות, בדיוק כפי שהוא הזהיר אותי שיקרה.

“יש לנו כאן ציצים!״ הקריאה הזו גררה עוד קריאות קולניות ועוד צחוק פרוע.

כבר הגעתי למדרכה כששמעתי צעקה נוספת. “היא שם! היא עם מתיוס!״

האצתי את צעדיי והתרחקתי מהבית. כשהגעתי אל מעבר לפינה ראיתי שני בחורים אוחזים בזרועותיו של בחור אחר, דוחפים אותו החוצה מהדלת הראשית ומורידים אותו במדרגות אל המדרכה.

עצרתי מתחת לעץ, במקום שבו הם לא יכלו לראות אותי. מתיוס? הוא דיבר על קווין?

הדלת מאחוריהם נפתחה ואחד מהם צעק מעבר לכתפו, “תקראו לקיידן. זה אח שלו.״

מי שזה לא יהיה שיצא החוצה, הסתובב וחזר פנימה בלי לסגור את הדלת.

“ותסגור את הדלת המזוינת!״

הדלת נסגרה בטריקה.

“לא.״ הבחור שהם הרחיקו מהבית נעץ את עקביו במדרכה והסתובב כדי להיחלץ מאחיזתם. “אני נכנס לשם לקחת את החברה שלי! לא מעניין אותי מה אח שלי אומר.״

“לא, מרקוס.״ הבחור הראשון נעמד מולו.

מרקוס התנשף. נחיריו התרחבו. “אל תגיד לי לא. היא החברה שלי ומתיוס הוא חתיכת זבל.״

התקרבתי קצת אל העץ כדי לשמוע טוב יותר.

“כן, יכול להיות.״

“שום יכול להיות. תקשיב, תן לי להיכנס מהדלת הצדדית. אף אחד לא יראה אותי. אחי לא צריך לדעת. אני איכנס, אמצא את מגי ונעוף מכאן. אני מבטיח. בלי מכות. בחיי.״

הבחור הראשון נחר בבוז ושילב את זרועותיו העצומות על חזהו הלא פחות עצום. הוא עמד בפישוק רגליים, בתנוחה של שומר במועדון שמוכן להדוף קהל זועם. הוא הניד בראשו באיטיות. “אנחנו לא יכולים, ואתה יודע את זה.״

“האח שלך בטח יֵצא הנה בקרוב בכל מקרה,״ הוסיף השרירן השקט, שפתח את הפה שלו בפעם הראשונה.

מרקוס נהם בתסכול וכפות ידיו נקפצו לאגרופים. בחורי האחווה לא זזו. הייתה לי תחושה שזו לא הפעם הראשונה שהם דואגים שחבר זועם לא ייכנס לתוך הבית.

הדלת נפתחה וקול מוכר אמר, “מה קורה כאן?״

שני חברי האחווה זזו הצידה ופינו דרך לבחור החדש. כשהוא יצא אל האור ראיתי שזה המניאק. הבחור עם קעקוע הנחש ש״עזר״ לי בפנים.

“קיידן.״ מרקוס פסע לקראתו. “תן לי להיכנס ולקחת את מגי. זה כל מה שאני מבקש.״

“קווין הוא זבל, אבל אני לא יכול.״

אז הם באמת דיברו על קווין. לבחורה הזאת היה חבר.

“אני רוצה לארגן לו מחדש את הפרצוף, אבל אני לא אעשה את זה, כי אני יודע שזה יעשה לך בעיות.״ הוסיף מרקוס. “אני נשבע.״

הדלת נפתחה שוב מאחוריהם. בחור חדש יצא החוצה. “קווין מגיע.״

קול של בחורה נשמע מתוך הבית. “משהו קורה בחוץ. מה מתרחש שם?״

קיידן עקף את הבחור החדש וניגש לסגור את הדלת. “כשמתיוס יֵצא, תסגור את הדלת המזדיינת.״

“כן, אדוני, קיידן. אני אסגור.״

“אנחנו לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.״

“אני יודע. אני מצטער. אני אשמור טוב יותר. מבטיח.״

כדי להוכיח את המסר, כשהדלת נפתחה שוב וקווין הופיע, הבחור טרק את הדלת מאחוריו כמעט באותה פראות שקיידן סגר אותה קודם. הוא הסתכל על קיידן בחיוך קטן והנהן כאילו אמר, הבנתי אותך, רואה?

קיידן נד בראשו והסתובב אל אחי החורג. “מה הסיפור?״

קווין הסתכל על מרקוס, שידיו שוב נקפצו לאגרופים. הוא בקושי הצליח להתאפק.

“מתיוס נמצא פה עכשיו,״ קיידן אמר לאחיו. “אתה יכול לספר לו מה מציק לך.״

מרקוס נחר בבוז. “אתה צוחק עליי? מגי כבר הספיקה להתגנב החוצה, בטח באותה דרך שאני התכוונתי להתגנב פנימה.״

מחשבה עלתה במוחי וגרמה לי להסתובב. בדיוק באותו רגע, דרך אותה דלת שממנה אני יצאתי לפני כמה דקות, חמקה הבחורה שקווין נישק במרתף. היא עצרה במקומה כשראתה אותי. בהלה הציפה את פניה, אבל אז היא התעשתה והמשיכה ללכת בכיוון ההפוך, והיא אפילו לא טרחה להיות בשקט.

“מגי?״

אוי, לא. ידעתי מה הולך לקרות עכשיו, והכנתי את עצמי.

מרקוס רץ מסביב לפינת הבית ונעמד במקום כשראה אותי. הוא הזעיף פנים ואז מיקד את מבטו מאחוריי. גם אני הסתכלתי לאחור, אבל היא כבר נעלמה.

“מי את?״ שאל מרקוס.

התכוננתי לקראת השאלה שתגיע אחר כך. ראית את החברה שלי? אבל כשהחזרתי אליו את מבטי, שאר הבחורים כבר עמדו מאחוריו.

קווין צעד לקראתי בגבות מכווצות. “סאמר?״

בלעתי אוויר בכוח ומצאתי את עצמי מביטה מעבר לכתפו, אל קיידן, שהסתכל עליי בזעם שריתק אותי למקום.

נופפתי נפנוף קטן. “היי... כולם.״