אני, גיטל

Ø

ריבונו של עולם, עזור לי להיות טובה ושלמה מלפניך. גרש ממני את השדים וסלק מעלי את החלומות. אין לי כלום, שום דבר חוץ מהשק הכבד של זיכרונותי. כמו יונה הנביא נמלטתי מהארץ שבה גדלתי והריני יושבת אל השולחן, פה בעיר הקודש ירושלים, וכותבת את הדברים שקרו לי בחיי.

כל דבר שאני עושה עכשיו יש לו רוח של תפילה. אפילו לשפשף את הכביסה ולהרביץ אותה על קרש הוא דרך להתפלל כל הזמן. אני מרכינה ראש לפניך ומניעה את הסבון למעלה ולמטה. קצף מכסה את ידַי, והמיה דקה בוקעת מגרוני באותו קצב של תנועותי. מיום פטירתו של בעלי, אברהם המלאך, רציתי רק דבר אחד: לראות אותך, אלוהים.

ואף על פי שאין בי אפילו שמץ מִתכונתם של הצדיקים הגדולים, נכנסה לתוכי התשוקה הזאת. כמו גרגר על כנף הרוח נכנסה בסערה לפי ודיברה מגרוני: תן לי ניצוץ אחד מהסנה הבוער, רגע אחד שיאיר לי את פניך, ובלבד שיהא זה הרגע שלי בלבד.

אני גיטל, בתו של הגאון משולם פייביש הורוויץ, כלתו של המגיד הגדול ממזריטש, אשתו של אברהם המלאך, מַשירה מעלי את מלבושי המהוללים ועומדת לפניך עירומה.

גיטל, גיטל סתם, ראויה לראות פניך?

איש אינו מכיר אותי במקום הזה. כאן יש לי חדר קטן וכיור גדול בחצר, שבו אני כובסת בגדים. רק אשה אני, אלמנה ללא שום מעמד. ובכל זאת בחשכת הלילה ידך מלטפת את ראשי ומגרשת את הרוחות הרעות המכרסמות את נשמתי.

מאז שעזבתי את ביתי מתנדנדים חיי בין הרעש ובין הדממה. רצוֹא ושוֹב אני עוברת מאולם גדול מלא הדים אל השקט הגמור, היורד פנימה כמו לתוך בריכה.

ברוך אתה, אלוהים, שנתת לי לרדת לבריכת הנפש ולדוג בה דגים נפלאים.

מדי יום בשעות הבוקר, לאחר ששטחתי את הכבסים הרטובים על הגג, אני מתיישבת ונהנית מהשמים הכחולים. לעתים מצטרפות אלי ציפורים קטנות אפורות, מדלגות סביבי, מצייצות ומנקרות בשמלתי. ואני מדברת אליהן וצוחקת אִתן כאילו היו חברותי.

האוויר בירושלים מַחכים. ימים שלמים אני יושבת בלי לעשות דבר חוץ מלשאוף את האוויר הצלול ולהריח אותו. האוכל האווירי הזה גורם לי להרגשה של שובע ומתיקות, עד שאני שוכחת לאכול אוכל ממש. מיום שבאתי לכאן נחלש גופי ונעשה קורבן למחלות.

מגפות ותחלואים הם חלק מהחיים בארץ ישראל. כולם סביבי חולים, רבים סובלים עד מוות ונקברים באדמה משפחות שלמות. ולעתים, כשאני יוצאת החוצה, עולה באפי ריח איום ונורא. בטני מתחילה להתעוות אז, פני מתנפחות ואני נסה על נפשי ונסגרת בחדרי. ובהיותי לבד מתפרצות מעיני דמעות ובמשך שעות אני בוכה.

לא בכיתי כך, במין תשוקה כזו, גם לא ביום שבו שמעתי על מותו של בני.

הבט בנוּ, אלוהים, השפֵּל את עיניך אל העולם הפרושׂ מתחת לכפות רגליך והאר עלינו. אֱהַב אותנו וגְאל את בשרנו הנמק ברעב ובייסורים. אני גיטל, מבקשת רחמים על עמך ישראל. ברצונך תפתח לנו את שערי החסד ותיתן לנו חיים בארץ הזאת, אמן.

המחשבה על שעה גדולה של חסד מעבירה בגופי רטט. כל חיי עכשיו הם געגועים, נשמתי בוערת באש שאיננה כלה ולשונותיה מתפרצות מעלה ועולות בתוך האלוהים. ושפע של מראות, חזיונות, קולות, חלומות, מציף אותי ומקיף אותי בחומות בלתי נראות. טוב לי במגדל שבו נפשי נמצאת. העולם נשקף אלי מהחלונות, חד וברור, ויש לי רחמנות על הכול: בני-אדם, חיות, צמחים ואבנים.

כולם אוהבים כל-כך לחיות וכולם סובלים ומתים כל אחד בדרכו. מדוע אי אפשר שכולנו נחיה בקלות, לא נסבול ולא נמות?

מדוע אי אפשר שנחיה לנצח?

את השאלות האלו שאין עליהן תשובה אני קוראת בפניהם של בני האדם, בתנועותיהן של החיות, ביופיים של הפרחים, בדממה הבלתי-נדלית האופיינית לאבנים. ומעֵבר לפנים החיצוניות, היפות או המכוערות, אני רואה את הפנים הפנימיות והן מלאות כאב.

כמו גוף לבוש בבגד שקוף כך הצער בתוך השמחה, האהבה בתוך השנאה, הרעב בתוך השובע. ושום דבר אינו נראה לי עוד פשוט, כי אם שִׁכבה מעל שכבה, פרצוף בתוך פרצוף.

פעם ראיתי על פניו של קצָב שמת חיוך של גן-עדן.

הוא נהג לשתוק כשחתך את הבשר, ואשתו סיפרה לי שבשנתו היה שומע קולות של פרות ותרנגולות. “לא כל אדם מתאים לו לישון עם דם על הידיים,” הסביר פעם לאשתו, “אבל אני, הבשר בא אלי ומבקש ממני שאעלה אותו למעלה.”

“הוא לא ידע להגיד לא,” קוננה עליו האשה. “וכשאמרו לו הקולות ששעתו הגיעה, נשכב במיטתו ומת בשתיקה.”

לבי נחנק מרוב אהבה, ורצון עז עולה בי לקלף את השכבות, להסיר פנים אחר פנים עד שאזכה לראות את הפרצוף האחרון.

חיוך גן-עדן או עווית של גיהינום?

הרגע האחרון הוא רגע האמת, ומי שעל פניו אין לא זה ולא זה הרי שחייו עברו בלי שנשאר מהם כלום. ועליהם, על המתים חסרי הפרצוף, אני מקוננת במיוחד. רבים כמותם אני רואה כשעודם בחיים וכבר יש להם, מתחת לכל הפרצופים, תהום חסרת צבע.

וגם מקומות יש להם כל מיני פרצופים. אבל החיים שלי נמצאו מאז ומעולם בדרך למקום אחד רחוק, אפוף בזוהר של אגדות. ירושלים. היא היתה העיר שאליה כיוונתי את תפילותי, בת-המלך שהפכה לשפחה, עיר דוד שהפכה לעיר הסוּלטן, הטבור הסודי של העולם והמקום בו נמצאים שערי גן-עדן. ובהגיעי אליה אחרי ייסורים קשים נשבר לבי בקרבי וחולי אנוּש תקף אותי.

האכזבה חדרה לנשמתי. למה התעקשתי לבוא לכאן? מה אעשה פה, בעמק הבכא הזה, בין בני-אדם רזים ורקובים, שחוחים ואבלים? התמונות שציירתי על ירושלים צפו בדמיוני, ומה שהיה סביבי היה דבר אחר לגמרי. לא יכולתי לזוז ולא רציתי לזוז, לא היה לי לאן ללכת. גופי להט מחום ושיני נקשו. דמיוני הטעה אותי לחשוב שאני נוסעת במרכבה. לעתים נדמה היה לי שרודפים אחרַי, וצרחתי בקולי-קולות עד שגרוני ניחר.

האלמנה חיה-רבקה, שבעלה נפטר במגיפה, שיכנה אותי בחדר קר ואפל, דומה למערה, והורתה לילדיה הקטנים להשקות אותי מים ולומר תהילים. מדי פעם בפעם ראיתי את הצללים שלהם גוחנים עלי ושמעתי קולות דקים מזמרים כמלאכים. דמעות זלגו מעיני ותחושה של אושר ושל מנוחה עטפה את איברי. הייתי בטוחה שאני מתה ושהגעתי לגן-עדן.

לפי מה שסיפרה לי האלמנה, באמת חשבו שעוד מעט תפרח נשמתי, אלא שלפתע נרגעתי ושקעתי בתרדמה שקטה. ישנתי שני ימים רצופים עמוק וחזק, וכשחזרו אלי החושים לא ידעתי היכן אני והוספתי לשכב בעיניים עצומות. ומבעד לעפעפי הסגורים ראיתי את המלאך עומד מולי, כפי שיראה אדם בשעות המוקדמות של השחר. המראה נמוג אט-אט, כאילו בלע אותו אור חזק של שמש, ורק רושם נוכחותו נשאר בחדר. נשמתי את האוויר המואר ושמחה גדולה נכנסה לתוכי.

דג שהושלך למים, ציפור שפרחה מכלוב למרחבי השמים, הם יודעים את השמחה שסערה בי וטלטלה אותי איבר-איבר.

למחרת קמתי מהמיטה, נטלתי ידיים ואמרתי שמונה-עשרה של שחרית. הייתי תשושה מאוד וכשבירכתי רְפָאֵנוּ ה’ ונֵרָפֵא לא יכולתי עוד לעמוד על רגלי וצנחתי על הברכיים. כשהגעתי לְעושה שלום במרומיו, גררתי את ברכי לאחור והשתחוויתי לצד שמאל, לצד ימין, לָאמצע, ובמאמץ אדיר - כאילו גררתי סלעים - חזרתי והתקדמתי, ואז נפלתי לגמרי ושכבתי על הרצפה. בִּתה של חיה-רבקה שמעה רחש מחדרי ומיהרה פנימה. היא כרעה לידי, ואני מלמלתי בקול רם ככל שיכולתי: “יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שייבּנה בית המקדש במהרה בימינו...” היא חיכתה שאגמור את התפילה ועיניה השחורות הביטו בי בהפתעה.

“התעוררת, אה?” תפסה אותי בידיה הקרות ועזרה לי לחזור למיטה. אחר-כך הוסיפה בקול נמוך: “את מתפללת, אה? אשה מתפללת...” והנידה את ראשה בפליאה מצד לצד.

היא היתה יצור עלוב - כחושה, חיוורת, אפה מבריק משומן ולחייה מכוסות בפצעים אדומים. “אין לך ילדים?” שאלה אותי. קולה היה ילדותי, אבל מגופה נדף ריח נערה מתבגרת שאינה מתרחצת מספיק. מלבד הריח הזה עמד באוויר ריח עובש, וניחוח כבד של תבשילים עלה מהמטבח.

במקום שבאתי ממנו נחשבה אשה מתפללת למשהו מיוחד. אבל פה, בירושלים? כאן הנשים צריכות לפתוח את הדלתות, לתת לאוויר להיכנס פנימה ולהתפלל כל היום. אם לא כך, בשביל מה באו לכאן?

הנערה יצאה מהחדר וחזרה כשבידיה קערה מהבילה. בכף בדיל עקומה ישבה להאכיל אותי דייסת כּוסמת. אצבעותיה הדקיקות החזיקו את הכף והמתינו שאפתח את פי, אבל המאמץ של התפילה טשטש את דעתי ונדמה היה לי שעכביש זוחל על הכף ועומד להיכנס לפי. סגרתי את שיני בכוח ונהמתי כמו חיה.

“זה רק כּוסמת,” שמעתי את קולה מתחנן, “אנחנו אנשים עניים וזה כל מה שיש לנו להגיש. אמא בישלה את זה במיוחד בשבילך...”

קולה חדר ללבי ובושה תקפה אותי. אפילו יש שם עכביש עלי לפתוח את פי כדי לא לבייש את עוניים. עצמתי את עיני ופערתי את הפה, ואז הרגשתי את הטעם: חם ורך ומתוק כאילו התבשל בתנורים של מעלה. היא הגישה את הכף לפי שוב ושוב, וכדי להנעים את אכילתי זימרה בקול נמוך, מהסס, שהלך והתחזק.

על אם הדרך, שמה מתגוללת

שושנה חכלילת עיניים.

והיא מתחננת לכל נוסע,

אנא חָנוּני

מעפר הֲרימוּני...

ואני זמזמתי אִתה ואכלתי. געגועים טרפו את נשמתי ואני טרפתי את האוכל. אחרי שהתרוקן הסיר, שקעתי בנמנום. ליטפתי את גופי השׂבע והרגשתי אותו מתפשט ונעשה קל כענן. שמעתי את רגליה של הנערה פוסעות בשקט, על קצות האצבעות, ובלי לפקוח את עיני שאלתי אותה לשמה.

“שיינדל,” לחשה.

עשרות שֵׁיינדלאך פגשתי בחיי, ובכל זאת ריגש אותי שמה. כמו העיר הזאת היתה שפלה ועלובה, ובלבה קינן גוזל עטוף הילה של שחר. מלמלתי את השמות בערבוביה, “שיינדל ירושלים, שיינדל ירושלים”, כאילו לחשתי תפילה, וידעתי שהגעתי אל המקום שאליו נסעתי כל חיי.

הימים היו ימי סליחות. מדי בוקר, עוד לפני שעלה השחר, הִכה אגרוף בזכוכית החלון של חיה-רבקה, ושלושת בניה הגדולים חמקו ונעלמו בחשכה שבחוץ. מלבד האגרוף הקורא לסליחות הדהדו מראשי המסגדים קולותיהם הזועקים של המוּאזינים, ובימי ראשון צלצלו פעמוני הכנסיות.

יהודים מעטים גרו בעיר, חבויים כחזזיות בין כותלי האבן העתיקים. רובם השתייכו לקהל הספרדים, והאשכנזים הספורים שנשארו כאן חיו בגלות כפולה - מתענים תחת שלטון התוֹגָר ומאוסים בעיני אחינו הספרדים רמי הלב.

ריבונו של עולם, איך נפלה הארץ הזאת ונעשתה לגלוּת כל-כך?

בכל ימי הסליחות ההם נפלתי אפיים לפניך ולבי צעק ובכה, אֵיכה נסתלקה היונה אשר קיננה בעיר הקדושה? היכן הקודש, אדונַי, בארון שבבית-הכנסת, ברוח, במעשים?

היו אלו ימי הראשונים בארץ. עדיין הייתי תשושה ממחלתי, ובכל זאת תקף אותי מדי יום בין הערביים אי-שקט גדול. יצאתי אל הסמטאות והסתובבתי אנֶה ואנָה. חיכיתי למשב רוח של חסד, לרוח קרירה וטובה שתלטף את שפתינו ותפזר את געגועינו מסביב. אולם האוויר בירושלים עמד במקומו, חם ומחניק כצעיף הדוק על הצוואר.

עברתי על פני מרתף ששימש בית-מדרש לבני אשכנז, וראיתי מדרגות שחורות מעובש יורדות למטה, ושמעתי כמה קולות חלשים מדברים תורה ביידיש וממלמלים בשפת הקודש בקול נרגן ומתלונן, כביכול שקועים הם בצרותיהם וכל רצונם לקבל דברים טובים מלמעלה - שידוך טוב, קוּפּה טובה...

ומעשים מה, אם אין רוח קדושה באה מלמעלה ואין כוח לזעזע הרים בתפילה, אולי המעשים הם שיכריעו את הכף לטובה? חקרתי את שיינדל ומצאתי שכל מעשיהם לחיות מהיד אל הפה, שולחים אנשים לתפוצות ישראל כדי לאסוף כסף, אבל אין נותנים אותו לעניים. רק מעט ובקושי הצליחה חיה-רבקה לקבל אחרי שהציקה להם הרבה ושכבה בפתח ישיבת הספרדים וצעקה געוואלד.

שיינדל סיפרה לי שמאז אותה צעקה לומדים אחיה בישיבה הספרדית, הם נטע זר שם ותמיד יש להם פחד על גירוש. הלוואי שאשתדך עם ספרדי, לחשה באוזני, עיניה נוצצות, אולי אזכה אז לחתונת עשירים.

ובכן, אלו המעשים שלהם. העשירים עשירים והעניים עניים, והיכן תיקון העולם?

יום אחד נשאו אותי רגלי מחוץ לחומות העיר, מצד מזרח, והנה ראיתי שער נהדר, בן שתי קשתות, והוא סתום באבנים. נזכרתי בדברים ששמעתי וידעתי איפה אני עומדת. מול השער הנעול, שער הרחמים. תלי אשפה נערמו למרגלותיו, ובתוכם נברו חתולים וכלבים ואף כמה ילדים. כולם נראו מוכי שחין. הם התגרדו, תקפו זה את זה, ובהציצם בי בערו עיניהם מפחד. השפלתי את עיני והתפללתי על הילדים העניים של בני אומות העולם. לא די בכך שאין להם אוכל, גם אין להם תורה. התיישבתי בין שתי אבנים גדולות, לא הרחק מהערימות, וקבעתי את מבטי בשער הרחמים. תפילה צריך, ומעשים צריך, ואת שניהם אעשה ענייה וסוערה. סער לבי הוא שיהפוך את עוניי לעושר.

ערב ראש השנה הראשון שלי בירושלים ישבתי אל שולחן החג עם האלמנה חיה-רבקה, בתה שיינדל ובניה הקטנים זכריה ובנימין. שלושת הבנים הגדולים נשארו לימי החג בישיבה, וזכריה בן העשר - נער חולני, קצר רואי, מגמגם, הוא שקידש ובירך על הלחם. כשהגיע לברך על ראש של דג, “יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב”, הביט בזוועה בתבשיל שהיה מונח לפניו והמילים נתקעו בגרונו וסירבו לצאת.

הבטתי בדג השמן המקושט בטבעות גזר והצטערתי על כך שלא זכה להתברך. ואז בא במוחי רעיון. קירבתי אל זכריה את כוס היין של הקידוש, שנותרה כמעט מלאה, ואמרתי לו לשתות את כולה. הוא הציץ באמו בפחד, ממצמץ בעיניו, ובלגימה אחת ארוכה רוקן את הכוס. הסתכלנו בו כולם, והנה נעשו פניו אדומות וכל שׂערו עמד כמו אש ממש. בקול רם וברור אמר את הברכה, נטל חתיכה מהדג והכניס לפיו.

איזו נשמה היתה בדג ההוא איני יודעת, אבל זכריה של אותו ערב לא היה עוד כדרכו תמיד, ואחרי שהשׂביע את רעבונו פתח את פיו ואמר דברי תורה. הקשבנו לו בשקט, שיכורים ממילותיו. שיינדל הביאה לו דברי מתיקה, וזכריה אכל ודיבר.

לקראת אמצע הלילה אמר ברכת המזון, ראשו צנח על המפה הלבנה והוא נרדם. גם הילד בנימין נרדם על השולחן. הלהבות שבקצות הפתילות תססו, יונקות את טיפות השמן האחרונות. פנים של ילדים אחרים עלו ועמדו מול עיני. כאבים ניעורו בחזי, כאילו ציפור פרפרה בתוכי והִכתה בכנפיה על צלעותי. חיה-רבקה חייכה אלי בביישנות שלא ראיתי אצלה לפני כן. היא עפעפה ולחשה בקול חם, כמעט נחנק: “מי יודע, גיטל, אולי אַת מטבע זהב ששלח לי אלוהים בתוך פה של דג...”

חיה-רבקה התמָּה שכחה שמטבע זהב היא יותר מדי בשביל אדם הרגיל לאכול רק דג. ומשעברה שעתו הגדולה של זכריה התהלך מדוכדך ושתקן כמו התקשה לחזור לחייו הרגילים.

בחג השני של סוכות טען שראשו כואב. אמו השכיבה אותו בחדר חשוך והניחה על מצחו מטליות לחות, ועם תום החג החל חומו לעלות. לא הועילו המים הקרים והמטליות הרטובות. שפתיו התבקעו מצמא ופניו להטו.

חיה-רבקה הביאה תהילים-זאגער. הוא ישב בכניסה לחדר, ממלמל ונאנח בימים ובלילות, אבל חומו של זכריה הוסיף לעלות.

חודש מרחשוון נכנס, ועמו רוח מזרחית כבדה. החלון נשמר תמיד נעול, והאוויר בבית נעשה מעופש עוד יותר. חיה-רבקה ושיינדל לא סרו ממיטתו. אני בישלתי וכיבסתי וגיהצתי. ריח חריף של קמפור התפשט בחלל. הבית שקע בדממה, וכשדיברנו בינינו דיברנו בלחישה.

רק מלמוליו של התהילים-זאגער נשמעו כל הזמן, וכשהלך לביתו לנוח נשמע קולו המתקתֵק של השעון התלוי על הקיר.

הכרתי את השקט הממלמל והמתקתֵק הזה. שלוש פעמים בימי חיי שמעתי את צעדיו הרכים של מלאך המוות, ושתי פעמים אכן לקח את הנשמה שביקש.

התפללתי גם אני למענו של זכריה, אבל הפעם לא שיקעתי את עצמי לגמרי בצער ובאימה. נפשי משכה אותי לצאת מחוץ לחומות העיר, וכך עשיתי מדי יום. לקראת שקיעת החמה נשאתי את רגלי ושוטטתי בשבילים שמדרום וממזרח לעיר, נשמתי את האוויר החרוך, המשווע לטיפת מים, ובין תלי האבנים שצמחו עליהם קוצים, בין עצי זית ועצי חרוב מאובקים, פרחו בלבי ניצנים של אהבה חדשה.

הקשבתי לקולות סביבי ושמעתי את אנחות האדמה, את צעקות הרוח חסרת המנוחה הכלואה מתחת לרגלַי. הבטתי בכבשׂים המדולדלות של עדרי הישמעאלים, ברועים הכופפים את גוום לאללה, וריחמתי על הארץ הקשה, הצמאה, הענייה.

דווקא בגלל זה קבע כאן אלוהים את סולמו, עברה בראשי מחשבה. כביכול נפתחה בתוכי איזו דלת ומתוכה יצא שביל נסתר, דק כשביל של עִזים. הודיתי לריבונו של עולם על חוכמתו, שוב ושוב ביקשתי שיטהר אותי מן הסיגים, מזיכרונות העבר ומחלומות הלילה הטורפים את מנוחתי.

וכאשר נטה הערב ופניתי לשוב ולהיכנס לעיר, ביקשתי מבית-הדין של מעלה שיחוס על חיה-רבקה ועל בנה זכריה ולא יפריד ביניהם, אלא אם כן יש בכך צורך עליון ורק אנו בשפלותנו לא נבין את הדבר.

בסוף חודש מרחשוון, בהיותו ישן, חמקה נשמתו של הילד מגופו.

הדבר קרה בלילה, חיה-רבקה נרדמה על הספה שבחדר הסמוך ואני מילאתי את מקומה ליד מיטתו. אחותו שיינדל ישבה למראשותיו, מנגבת ממצחו אגלי זיעה קטנים שצצו שוב ושוב. התהילים-זאגער רבץ על הרצפה וזימר בקול עייף, בעיניים עצומות. אלו שעותיו של המלאך גונב הנשמות, וחשוב במיוחד לא להפסיק את המזמור, אף לא לרגע.

בגומחה שבקיר נחה צלוחית עם שמן ובה שלהבת בוערת. ישבתי רפויה לגמרי בכורסה של חיה-רבקה ואז הבחנתי שהאיש הפסיק לרגע את מלמולו. הוא פער את עיניו לעבר הקיר וכיסה על פיו בכף היד. עש גדול ושחור ריחף סביב השלהבת.

שיינדל ישנה, ידה מונחת על מצחו של זכריה. התהילים-זאגער שב ועצם את עיניו וקולו חזר לזמר, אבל גם הוא וגם אני ידענו שהנער נלקח למעלה.

רוח כבדה ירדה עלי ונרדמתי.

כאשר התעוררתי בערה הפתילה כמקודם, העש נעלם, התהילים-זאגער נמנם בפינתו. שיינדל התעוררה יחד אִתי, ליטפה את מצחו של זכריה ונבהלה. היא חיבקה אותו מאחור ודחפה את ראשו קדימה. קירבתי את הצלוחית עם השמן לאפו וראינו שהשלהבת לא זזה.