אני הבוסית!

אמא: אני רוצה לספר לכן סיפור על כישלון שהוביל אותי בסופו של דבר להצלחה מסחררת. לפני כמה שנים חשבתי על רעיון לספר. זה כבר היה אחרי שהוצאתי ספר אחד (OMG אני בהיריון!) וכבר ידעתי במה כרוכה כתיבת ספר. האמנתי מאוד ברעיון שלי והשקעתי שעות רבות במשך המון חודשים. כתבתי את הספר במקביל לעריכת שני מגזינים – וכתיבה היתה העבודה שלי. שמחה וטובת לב הגעתי למנכ"ל ההוצאה לאור והנחתי על שולחנו בהתרגשות ובשיא הביטחון את החומרים שכתבתי. הוא אמר שידבר איתי אחרי שיקרא, ואני הייתי בטוחה שזה עניין של יום-יומיים והוא תכף מתקשר להגיד לי שזה הספר הכי טוב שקרא בחייו. שיחת הטלפון אמנם הגיעה. אבל היא היתה שונה מאוד ממה שדמיינתי. היא היתה קצרה, ומרוב הלם אני זוכרת רק שהיו בה משפטים דוגמת "לצערי לא נוציא את הספר" ודומים להם – ובקיצור, הספר לא קיבל תגובות מספיק טובות מהלקטורים.

לקטורים הם אנשים מטעם ההוצאה לאור שמקבלים ספרים לקריאה כשהם עוד בשלב כתב היד והם ממליצים להוצאה אם כדאי ללכת על זה – או שלא.

הייתי המומה. אני? שכותבת מגיל שש? שעורכת שני מגזינים? שהוצאתי כבר ספר אחד? אני לא כותבת מספיק טוב? סליחההההה!!! מישהו פה קצת התבלבל!

אחרי שסיימתי לזלזל בכל מי שקרא וחשב שזה לא טוב מספיק נשארתי עם הסירוב הצורב שהחל סוף-סוף לשקוע לאטו. ואז נכנסתי לדיכאון. עמוק! כל כך האמנתי בספר הזה וה"לא" ששמעתי ריסק אותי. ריסק את החלום שלי. את האגו שלי. הסתגרתי בבית ושקעתי בדיכאון אמיתי שכמותו לא הרגשתי שנים. אבל אז שבתי וקראתי את החומרים שבספר – ומצאתי בהם תשובות וכוח. קבעתי פגישה עם מנכ"ל ההוצאה. כשהגעתי הנחתי מחוץ לדלת את האגו, את הכעס ואת האכזבה. באתי לשמוע למה "לא" ולראות מה אני יכולה לעשות כדי ללמוד, להשתפר ואולי לנסות לתקן.

ישבנו שם המון זמן. הוא הקריא לי את כל ההערות שניתנו לחומרים ששלחתי. ישבתי וכתבתי הכול עם דמעות בעיניים. היה קשה לשמוע כל כך הרבה דברים לא טובים על משהו שהאמנתי בו מאוד. אבל אז, בלי לחשוב יותר מדי (ומזל! כי אם הייתי חושבת, אין סיכוי שהייתי אומרת את הדברים האלה), אמרתי: "אני רוצה עוד הזדמנות. אני אתקן, אשפר ואשב על ההערות שקיבלתי ואז תקראו שוב. אם לא תרצו, אבין. אבל אני רוצה עוד הזדמנות״.

חזרתי הביתה וכתבתי את הספר מחדש. התייחסתי לרוב ההערות, שיפרתי, חידדתי, הוספתי ולקחתי את כל הזמן שהייתי צריכה כדי לכתוב את החזון שלי טוב יותר.

הגשתי שוב את הספר להוצאה. אני מודה שהפעם כן רעדו לי קצת הברכיים, כי כבר ידעתי שיש סיכוי טוב לשמוע "לא" וזה הלחיץ אותי. אבל השתקתי את הרעשים המנמיכים שבראשי, סתמתי את הפה של הבריון הזה שצעק: "את לא מספיק טובה!" ו"כבר אמרו לך 'לא'!" ו"מה לא ברור במילה 'לא'?" וידעתי שזה רק קול בתוך ראשי שמחבל ולא המציאות האמיתית. ואני שמחה שלא הקשבתי לו, כי כך נולד רב-המכר את הבוס! – הספר השני שלי. אחרי שכססתי ציפורניים וחיכיתי לתשובה מההוצאה קיבלתי סוף-סוף "כן!" ענקי, מרגש ומספק. אני מאמינה שהספר את הבוס! יצא מוצלח כל כך והצליח כל כך גם בזכות הביקורת שקיבלתי, אבל בעיקר משום שלא התייאשתי. הקשבתי לביקורת, למדתי ממנה, שיפרתי, תיקנתי, אף שבקלות רבה מאוד יכולתי לוותר. אבל לא ולא. אמנם אמרו לי "לא". וזה באמת היה נורא. אבל בחרתי להתמודד. לנסות. מקסימום אכשל שוב. הרי כבר שמעתי "לא". וגם ידעתי שאפילו אם אשמע שוב "לא" – זה יהיה "לא" שתקף רק להוצאה לאור הספציפית הזאת, והיום, בעידן שלנו, יש עוד דרכים להוציא ספר: בהוצאה אחרת, במימון המונים, בצורה דיגיטלית, בהוצאה פרטית וכן הלאה.

אז כשאתן מחזיקות את הספר שלי את הבוס! – דעו לכן שאמרו לי עליו "לא". אבל לא ויתרתי. ולא הייתי מוותרת. ואיזה מזל! בכל פעם שתשמעו "לא", תקראו שוב את הפרק הזה ותשאבו כוח מהסיפור שלי.

להתאוששות מכישלון וללמידה שמגיעה אחריו יש חלק קריטי בבניית הביטחון העצמי שלנו. זה מוטבע במוח הרבה יותר מחוויות אחרות.

ג׳יי.קיי. רולינג, הסופרת שכתבה את סדרת ספרי ״הארי פוטר״, אמרה פעם ש״זה בלתי-אפשרי לחיות בלי להיכשל, אלא אם כן חיים חיים כל כך זהירים שהם כמו לא לחיות כלל״.

אז איך בדיוק נכשלים נכון? זה כמו להיות קצת באֵבֶל אך לא לשקוע בו. לנסות למקם את הכישלון על סרגל של דוגמאות ממקרים דומים שקרו לנו בעבר, מקרים שבהם חשבנו לרגע שהנה סוף העולם הגיע אבל – הפתעה! שרדנו!

להיזכר איך הגבנו כשנכשלנו במבחן חשוב, כשנאלמנו דום ולא הצלחנו לפתוח את הפה ולענות כשפנו אלינו, כשנעלבנו כאשר הביכו אותנו

בנוכחות חברים. זה באמת מעליב! אבל הנה אנחנו פה. אז זה אומר ששרדנו. נכון?

חשוב לזכור: כישלון הוא בסך הכול בעיה שצריך לפתור ולעבור הלאה.

כשאנחנו חוות תחושת כישלון ומרגישות רע, כדאי מאוד לשתף את אחד ההורים בתחושה שלנו, או לשתף חברה טובה או אחות. מישהי שתעזור לנו להסיט הצדה את המחשבות המדכאות ולעשות משהו אחר, משהו כיפי.

אלונה: ואם זה לא יעזור? אני עדיין אמשיך לחשוב על הדבר הנורא הזה שקרה לי?

אמא: את יודעת מה, אלונה? אפשר להסתכל לדבר הנורא הזה בעיניים ולכתוב על דף מה יהיה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לך בעקבות האירוע הזה.

נגיד: נכשלתי במבחן חשוב – יֵרד לי ציון בתעודה. כשנסתכל על זה נבין שזה בסך הכול ציון, אחד מתוך הרבה-הרבה ציונים, ובמחצית אחת מתוך שתיים שמקבלים בהן תעודות. ושתמיד אפשר לבדוק אפשרות לבונוס, להגיש עבודה, לדבר עם המורה ולבדוק אם יש עוד מה לעשות. וגם-גם-גם ואם-אם-אם ונניח-נניח-נניח שלא ניתן לעשות שום דבר והציון שיָרד הוא עובדה סופית ומוגמרת – ציונים אפשר תמיד לשפר. גם אחרי בית הספר היסודי. גם אחרי התיכון. גם אחרי הצבא. וגם אחרי האוניברסיטה. תמיד אפשר לשפר! זאת אומרת שהעובדה שנכשלנו במבחן וכל כך משפיעה כעת עלינו ועל מצב הרוח שלנו ועל הדימוי העצמי שלנו לא באמת משנה את העתיד שלנו. זה לכל היותר יכול להוסיף לנו עוד מבחן בעתיד, כשיגיע הרגע ונצטרך לשפר את הציון הזה. וגם זה לא בטוח שיקרה. יכול להיות שזה יתחיל וייגמר בציון אחד ויחיד שיֵרד לנו בתעודה.

את מבינה מה עשינו? עשינו את הדבר הראשון והכי משמעותי שצריך לעשות כשיש לנו בעיה או צרה או מכאוב או פחד: להסתכל לבעיה ישר בעיניים, להבין שבראש שלנו זה הרבה יותר גדול ממה שזה באמת. וזה מרגיע.

יש לנו תמיד לפחות שתי אפשרויות בחיים: להעז ולנסות (ולפעמים להצליח ולפעמים להיכשל), או לשבת בצד ולהסתכל איך אחרים עושים ומצליחים ולתת לחיים לחלוף על פנינו. נכון שתעדיפי לקפוץ ראש לים של העולם וליהנות ממנו?

אם את עדיין פוחדת מכישלון, אפשר להתחיל במשהו שיש בו סיכון נמוך. נגיד, להתקבל למשהו שאת יודעת שאת ממש טובה בו. כשתתקבלי והביטחון שלך בעצמך יתעצם, תוכלי להשתמש בזה כדי לנסות משהו נוסף, פחות בטוח. וכך, בלי לשים לב, תעשי עוד ועוד דברים שימשיכו, כל אחד מהם בתורו, לבנות את הביטחון שלך בעצמך, ומתוך התהליך הזה תלמדי לקבל גם כישלונות, לא רק הצלחות.

בעמוד הזה אמא ואת תכתבו על הטוב, הרע והמכוער (מביך) – שזה גם שם של סרט (רק בלי ה"מביך") – מערבון קלאסי שאנחנו אוהבים מאוד לראות בבית. מז'תומרת? זאת אומרת שכל אחת תכתוב:

משהו שהיא הצליחה בו.

משהו שהיא נכשלה בו ממש או קיבלה עליו תשובה של "לא".

משהו מביך שקרה לה.

ואז תראו שכאשר זה כתוב, זה תופס מעט מאוד מקום. ואז תבינו שלהיכשל בגדול או לשמוע "לא" זה אמנם מבאס, אבל זה לא גומר לנו את החיים, זה תופס מעט מאוד מקום בחיים שלנו ואולי בעצם זה תופס בדיוק את כמות המקום שאנחנו מחליטות לתת לזה. ואז תבינו שגם אחרי הפדיחה הכי גדולה של החיים – אנחנו נשארות בחיים.

הטוב: כתבי כאן דברים שהצלחת בהם.

הרע: כתבי כאן את תשובות ה"לא" הכי צורבות שאמרו לך ודברים שנכשלת בהם.

המביך: כתבי כאן פדיחות עצומות או סתם פדיחות שקרו לך (והנה את עדיין חיה☺).

מה למדנו?

הטוב: כתבי כאן דברים שהצלחת בהם.

הרע: כתבי כאן את תשובות ה"לא" הכי צורבות שאמרו לך ודברים שנכשלת בהם.

המביך: כתבי כאן פדיחות עצומות או סתם פדיחות שקרו לך (והנה את עדיין חיה☺).

מה למדנו?