אני המרוסק השלם

"תראה את הפנים שלך, הן נראות אחרי מלחמה" אמא זרקה לעברי בזמן שהספיקה לקפל את סל הכביסה הקודם והתחילה כבר לטפל במכונה הבאה.

בדיוק פתחתי את שקית הדוריטוס השלישית במספר, כדי להעסיק את השקט שנוצר אצלי בבית בזמן שכולם היו עסוקים או טרודים מלבדי. אך לי היה את השקט שלי, תמיד. גם בתוך עולם שלם של רעש, הייתי זוכר את עצמי כילד קטן ותמים, מתנתק ונכנס לתוך בועה משלי. מכסה עצמי בצמרמורת ובהבנה כנה ביותר, כמה טוב שיש לי את עצמי.

גיל ההתבגרות שלי היה קל לכולם, להורים שלי שלא היו צריכים כל היום לרדוף אחרי אותו הילד שאוהב לטפל בבעיות שלו בעצמו, למורים שתמיד ראו אותי אופטימי יותר מכולם ובמיוחד לחברים שראו בי משענת בזמן שאני ראיתי בהם הזדמנות ללמוד עוד משהו על החיים המפתיעים האלה.

הפצעים השומניים שלי היו מגיעים בתורים או בצרורות, אך הם לעולם לא עזבו. בכל הגדלים, הצבעים והצורות. הייתי מתעלל בכל פצע ומבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני דופק לפני שינה סלסלה עמוסת שוקולדים וחטיפים. וכמו תמיד שברתי גם באותה הפעם את המילה של עצמי. לפעמים הדבר הכי נורא שיכול לקרות לך הוא שאתה לא מצליח לסמוך אפילו על עצמך.

לסמוך על עצמי, זה המורכב ביותר. יש לי את היכולת לראות מה הולך בתוך הלב שלי, שזוהי הזכות הכנה ביותר לה זוכה אדם בחייו. אך הכול מתחיל להשתבש באותו הרגע שהמים שמציפים את הלב מעכירים ואז הרגשות שלנו כבר לא ברורים ובטח שלא נראים לעין.

הצלקות של אותו נער שאהב לאכול שטויות, מתחלפות באהבות כואבות של גיל העשרים. אותו הילד שעם הזמן זיו פניו התמלא בזיפים וכיסה את האהבה המוגזמת למתוקים, מוצא את עצמו מסתיר עם העיניים את אותן הצלקות שהאהבה ההיא עוד השאירה אצלו ונטשה למקום אחר.

עצרתי לבדוק מה מקולקל בי, בין כל העונות. ומי לעזאזל מונע מעצמו לאהוב. גיליתי שרק חשבתי או אולי בחרתי להאמין לעצמי שאני אוהב את עצמי מספיק. לא נותר לי אלא להאשים את החיים בנסיבות וכמובן שגם את הצלקות והשריטות. לא אשקר גם הפעם. למען האמת, גם היום אני מאשים את עצמי, על כך שלא הייתי נוכח עבורי מספיק.

אז האשמתי את עצמי, את החיים ואת הנסיבות. האשמתי את הטיימינג הגרוע ולא העזתי לחשוב שאולי ככה זה צריך להיות. אולי זו אחת הסיבות שאנשים אוהבים להטיל אחריות, לחפש אשמים. דרך מקור הבעיה הם בטוחים תמיד שימצאו את הפתרון. ברוב המקרים זה נכון, בחלקם צריך פשוט לדעת שיש דברים שיכולים לקרות ללא סיבה מספיק טובה, או כמו שאני נוטה להאמין- ללא סיבה שהצלחנו להסתכל עליה מהעיניים הנכונות.

ועכשיו כשהשמש קרנה אצלי בלב התפללתי לקחת מכל מה שהשארתי מאחור עוד לקח שבאמת ילווה אותי קדימה. הייתי, או שאני עדיין... חסר סבלנות. הכול אני רוצה כאן ועכשיו, אני רוצה להתלהב, שיקפוץ הלב, שהרגליים ירצו לנתר בזמן שהמוח ירצה ליהנות מהשקט השמח והבטוח שנוצר אצלו באי היבש שברא הלב.

לא הכול מגיע ארוז בעטיפת מתנה יפה, לא הכול נוחת עליך משום מקום. כל החיים מובילים אותך לכיוון אחד עם כמה צמתים. "משהו בי דפוק". ואז אני מתחיל לספר לעצמי את הסיפור שנמנעתי מלספר לאחרים, אותו הסיפור שיצרתי לו סוף בפני כאלה שהרגישו כמוני. אני לא מצליח להיקשר, קל לי לשחרר, קל לי לקום וללכת. יש לי תמיד לאן לברוח, ככה אני תמיד זוכר. וגם אם כולם יהיו בשקט או ברעש, אני אמצא את הפינה שלי. זה כלל לא משנה מה החיים יכתיבו לי ואם ארגיש בודד או מוקף אהבה, אני מקשיב ללב שלי ובדרך שלי עושה את מה שעושה לי טוב. לא משנה לי אם אחרים יודעים או שאשמור את זה לעצמי. בעיניי, הכלא הגדול ביותר הוא לא הכלוב בו החברה סוגרת אותנו, אלא הכלוב אליו אנחנו מכניסים את הנפש שלנו ומאכילים אותה בפחדים ואשליות.

"אתה חושב יותר מדי" שתי האהבות של החורף והאביב שחלף אמרו לי. כשהשיחה נגמרה בדרמטיות אבל בהמון הערכה. "תן לעצמך לנוח, ליהנות. קח את הזמן להרגיש, לא הכול נוחת בפתאומיות".

הבנתי אותן או שאולי לא הבנתי כלל. אהבה מבחינתי היא לא פשרה ויכול להיות שאני מפסיד פה סיפור אהבה מהחלל. אך תמיד עניתי באותה התשובה, גם להן וגם לכל מי שסיפרתי. בדיוק ברגע בו אני מתחיל לחשוב על רגשות, זה הרגע בו אני בורא את הספק. וכשהספק מחלחל, אין שמחה גדולה יותר מהתרתו. אני מוצא לו תשובות וסיבות שמספרות לי למה לא כדאי, עוד אהבה עומדת על ערש דווי.

הפעם החלטתי לסלוח לעצמי, הפעם החלטתי שאין לי מה לכעוס. אהבה היא רגש, או שהוא קיים וישנו או שהוא פשוט חומק מבין האצבעות. אין מתכון קבוע ואין מה לצפות, אהבה היא רגש שפשוט מתפרץ, משאיר עקבות, הולך איתך לטיול קבוע בין המחשבות. חורט חלומות משותפים, עתיד מזהיר והווה חלומי. כאב מטריף חושים. את העבר הוא רוקם בלילות ערים אחרי דקות של שתיקה או רעש. אני לא חייב הסברים לאיש על הלב שלי ועל כל שהרגיש. אני לא חייב להתנצל על כך שחזרתי, כי אני בסך הכל בן אדם שהאמין מספיק חזק שיכול להיות עוד סיכוי לאהוב. רציתי בכל מאודי, ותליתי תקוות אך הכנתי גם את האכזבות, מעולם לא שבתי בכוונה לפגוע. לאהבה צריך שניים, לא רקדתי טנגו לבד, הרי יש מישהי שחיכתה לי בזרועות פתוחות והאמינה בדיוק כמוני שלא באתי לפצוע לה את הלב, אלא הגעתי למוד ניסיון ואמונה חדשה שהכול יכול להיות אחרת.

לחמתי בכל הפחדים, בכל המחשבות שרצו קדימה ויום אחד האמינו מספיק חזק שזה יכול לקרות וביום אחר לקחו אותי רחוק מהביחד. יכול להיות שבמבט לאחור אגלה שעשיתי טעות אך לעד אשמח שהרווחתי את עצמי. לעד אסלח לעצמי שקודם כל בחרתי במה שטוב לי, לא מתוך אנוכיות אלא מתוך הבנה כנה שכשטוב לאדם בנפשו, הוא טוב לאחרים. כשאדם שמח ברוב הפעמים יחפוץ בעוד אושר ולא יסתפק במה שיש בידיו או שיחליט להסתפק במה שיש לו ולהפיק את הטוב. ואני, הייתי מאושר בחלקי. כשהגיעו הפעמים בהן נפלתי וחמדתי את שלא הגיע לי, הענשתי את עצמי על כך מספיק.

הרגשתי את הרגליים שלי דורשות ממני לקום וללכת אל אותו השדה הפתוח שהיה הבמה למחשבות שלי. הוא נמצא במרחק הליכה קצר מהבית שלי. תמיד כשהייתי מגיע, הייתי מוציא פנקס כיס קטן שהייתי מכין מראש, עיפרון והרבה דימיון. דימיון שלקח אותי למקום אחר. וראיתי איך כל אותם הקטעים הקצרים שכתבתי בדפים הקטנים, מתמזגים בחיי, פוגשים אותי בכל מיני צמתים.

ראיתי רועה צאן ספק צעיר ספק זקן בנפשו. הוביל הוא אחריו עדר ומקל גדול היה לו. לא היה פחד בליבו שמא יאבד את אחד מהכבשים. נזכרתי גם אני איך לפעמים נדמה לי שכולנו הופכים דומים, עדר עם רועה או אבודים ללא מנהיג. צעיר הוא הרועה, אך איך הגעתי למסקנה שהוא זקן? כי נראה היה שהוא למוד ניסיון. בשליטה ובביטחון הניח לנפשן של הכבשים לפנות לכל כיוון אשר יחפצו. ואולי זו בדיוק התפיסה שלנו, שכל המנהיגים שלנו יודעים בדיוק מה הם עושים, ופה בדיוק חלחל לליבי הספק.

כתבתי לאני הגדול עוד תובנה על חיי או על החיים בכלל. אני נער שעוד מגשש דרכו באפלה. אט אט נדלקים כל האורות, ככל שאנו פוסעים בשבילים. הדבר היפה בגיל הזה, הוא שלא הספקנו לראות לפני שום דבר בחיינו הקצרים. אנו נהנים מתמימות שמתפרצת, גורמת לנו לעצור בחיינו את התנועה, את אותו עדר הכבשים. אתה פתאום מגלה שאולי אתה בכלל לא רוצה ללכת עם העדר. יש כאלו שנועדו להיות רועי הצאן, ויש כבשים, שרוצות לפנות לכיוונים אחרים. רבים אותם החכמים שלא מסתפקים בללכת בעדר לבדם, אלא לחשוב ולתהות, לאן הם פונים ומהו יעדם.

"אני כזה שרוט" גיחכתי לעצמי. אם רק היה לי מושג איך הכבשים נטמעו כל כך הרבה בראשי, וכמה לימדו אותי על החיים ועל עצמי. בליבי אני מאמין אמונה שלמה כי בנסתר או בשגרה מסתתרים הסודות לחיינו, להפיק לקחינו. ואולי זה כל הטבע שנברא ונוצר בעבורנו. מלמד אותנו במה אנו, בני האדם שונים מהחיות. והלוואי, שאמצא תשובות לכל הפעמים בהן אני חושב שדווקא אותנו, בני האדם, חייב להכניס אל תוך הכלובים. כמה מסוכן לנו החופש, אך מצד שני הוא לא מפסיק לעשות אותנו מאושרים.

ומנגינת הרועה עוד מתנגנת בראשי, איך הוא גרם לכל השיבולים להזדקף, עצר את הרוח מלכת ואת האוויר ליטף. והחליל בקלילות נכנס אל תוך הלבטים והתהיות, נותן לה לשוט ומבקש שתישא אותו אל עבר החופש, חופש המחשבה.

ודרך הספק וחופש המחשבה, כתבתי את הספר, ולמרות הנקודה הסוגרת, המילה האחרונה לא תכתב לעולם, אם רק בליבכם.

תודה על הזכות להגיש לכם ככה, את הנפש שלי. היא רועדת מפחד ומלאת ביטחון, אבל היא נושמת חופש, וכמה היא מאושרת בחופש שלה.

בקשה אחרונה לי אליכם- אל תחפשו אותי שם- בין המילים, בין הרווחים ובין הסיפורים. חפשו שם את עצמכם, לא כתבתי את הספר רק בעבור עצמי, אלא גם בעבורכם. מצאו את עצמכם בין המילים, תהיו לרגע כבשים ללא מנהיג, הרשו לעצמכם להרגיש. אתם הכי יפים כשאתם פגיעים.