פרק 1:
הדבר הראשון שצריך לדעת על בני אדם
שלום. זהו כוכב לכת המכונה בשם כדור הארץ.
בכדור הארץ חיים יצורים המכונים בני אדם.
יש שני דברים עיקריים שאתם צריכים לדעת על בני האדם כדי שתוכלו להבין כל דבר אחר בנוגע להתנהגות המוזרה שלהם. כדי להסביר מהו הדבר הראשון שצריך לדעת, עלי לדבר על אוכל.
החיה שאוכלת רעל
כדי לחיות, בני אדם צריכים מדי פעם להכניס דברים לגופם. זאת לא אחת התכונות התמוהות של בני האדם, זאת פשוט עובדה ביולוגית. אני בטוח שגם אתם — ולא משנה מאיזה מין, גזע או פלנטה אתם — צריכים להזין את גופכם בחומרים חיוניים. אתם אולי קוראים לזה "פוטוסינתזה קוונטית" או משהו, אנחנו קוראים לזה "לאכול". זה לא מוזר.
מה שכן מוזר הוא שבני אדם מעדיפים לאכול את האוכל הלא נכון.
אם תיתנו לילדים לבחור בין כמה סוגים של מזון — ביניהם מנה מזינה ובריאה המלאה בחומרים הדרושים לקיומו ותחזוקו של גוף האדם (למשל: סלט ירקות טריים), ומנה שכוללת ערכים תזונתיים נמוכים מאוד, ומלאה בחומרים מזיקים, שניתן להגדירם כרעל במינון נמוך (למשל: עוגיות, שוקולד, צ'יפס, או במקרה קיצוני ממש, עוגיות שוקולד צ'יפס) — אין ספק כמעט שהילדים יתעלמו מהאוכל המזין וילכו ישר לרעל. כדי להשאיר את הצעירים חיים ובריאים, בני האדם המבוגרים יותר, המופקדים על ביטחונם ובריאותם, נאלצים לעיתים קרובות להגביל את כמות הרעל שהם נותנים לצעירים לצרוך, עד כדי הרחקה פיזית של המזון הרע מהישג ידם של הצעירים. הדבר גורר התנגדות רבה, מחאות ואף רעש צורם ביותר מצד הגורים.
בני האדם הבוגרים, לעומתם, מודעים לכך שהאוכל המדובר מזיק לבריאות ולא מומלץ. הם אוכלים אותו, אבל מרגישים אשמים בגלל זה.
ההתנהגות הזאת היא לא רק תמוהה, כמו רבות מהנורמות האחרות לפיהן חיים בני האדם; היא קטלנית. לפי כל היגיון אבולוציוני, היא כבר הייתה אמורה להביא להכחדתו של המין האנושי. אני אסביר.
קרפיון במדבר
במדבריות כדור הארץ — אזורים צחיחים וחמים, שבהם יש מעט מאוד מים — תוכלו למצוא לפעמים בעל חיים שנקרא גמל. גמל הוא חיה שגופה מותאם לחיים במדבר בדרכים רבות: הוא מסוגל לשרוד זמן רב ללא שתייה, הוא בעל רגליים ארוכות המרחיקות אותו מהקרקע הלוהטת ומאפשרות לו לצעוד מרחקים גדולים, ומסביב לעיניו ריסים ארוכים המגינים עליהן מפני החול והאבק.
לעומת זאת, דבר שלא סביר שתמצאו במדבריות הוא דגי קרפיון. זאת משום שקרפיונים פחות מתאימים לחיים במדבר: אין להם ריסים בכלל, לכן אין מה שיגן על עיניהם מפני חול הנושב ברוח. הסנפירים שלהם קצרים ולא מאפשרים להם להתרחק משמעותית מן הקרקע. כמו כן, הם חיים במים. לכן, אם היו פעם קרפיונים במדבר, הם מתו.
לתופעה שגורמת למיעוט הקרפיונים בסהרה אנחנו קוראים "הברירה הטבעית": בעלי חיים נוטים להתאים לסביבתם, מכיוון שאלה שלא התאימו — לא שרדו.
לא רק הגוף של בעלי חיים צריך להיות מותאם לסביבתם, אלא גם המוח שלהם. המוח הוא אוסף של הוראות הפעלה, שבלעדיהן הגוף חסר תועלת. ריאות, למשל, הכרחיות כדי לחיות, אבל הן לא מועילות בלי המוח שמפעיל אותן בצורה הנכונה (פנימה. החוצה. פנימה. החוצה. אלה אולי לא הוראות מורכבות, ובכל זאת, הריאות לא יודעות לעשות את הפעולה הזו ללא הוראה מהמוח). אף חיה לא צריכה ללמוד לנשום; הידע הקשור בהפעלה נכונה של הריאות הוא אינסטינקט — כלומר, מגיע בילט־אין, צרוב במוח, מהרגע שבו אותה חיה באה לעולם. באופן דומה, דגים לא לומדים לשחות, וגמלים לא לומדים ללכת. הם פשוט יודעים. רוב החיות בכדור הארץ מסתפקות בזה; המוח שלהן הוא לא יותר ולא פחות מאוסף האינסטינקטים שאיתו הן נולדו, והן לא לומדות שום דבר חדש. אם תנסו פעם לאלף יתושה, תגלו שאתם מבזבזים את הזמן שלכם ושלה. כך גם אם תנסו ללמד לובסטר אנגלית או לגרום לתולעת גשם להבין אלגברה בסיסית.
הברירה הטבעית יוצרת במוחן של חיות אינסטינקטים שיגרמו להן להתנהג באופן שיסייע להן לשרוד, והאינסטינקטים הנכונים חשובים להישרדות לא פחות מאורך הגפיים או הריסים. לדוגמה: אם זברה שומעת נהמה של נמר, היא מיד בורחת. אף אחד לא לימד אותה לעשות זאת, ובריחה מנמרים היא גם לא דבר שהיא למדה מהניסיון האישי שלה; האינסטינקט שגורם לזברות לא לרצות להיות בסביבה של נמרים טבוע במוח שלהן, משום שהוא טוב להישרדות. אולי פעם היו זברות שנולדו בלי האינסטינקט הזה, אבל הן נכחדו, משום מה.
דבר שזברות דווקא כן רוצות הוא לאכול. כאמור, הגוף של הזברה, כמו של כל חיה אחרת, זקוק למיני מינרלים וחלבונים כדי לתחזק את עצמו. הזברה לא יודעת את זה. היא רק יודעת שהיא רוצה לאכול, ואם היא לא תאכל הרבה זמן, היא תקבל הרגשה רעה המכונה "רעב". נוסף על כך, האינסטינקטים שלה גורמים לה לא רק לרצות לאכול באופן כללי, אלא לרצות לאכול את הדברים הנכונים. ריחו וטעמו של עשב טרי גורמים למוחה של הזברה להפריש הורמונים שיוצרים אצלה הרגשה של סיפוק, או במילים פשוטות יותר: זה טעים. חול, לעומת זאת, לא טעים בכלל, וגם לא מריח טוב, לכן היא לא אוכלת אותו. הזברה לא יודעת למה היא רוצה לאכול עשב ולא חול, אבל היא יודעת מה היא אוהבת. וגם כאן, זברה שמשום מה הייתה באה לעולם עם אינסטינקטים לא נכונים, שגורמים לה ליהנות מאכילת חול ולא מאכילת עשב, הייתה מצטרפת במהרה לחברתו של קרפיון הסהרה המצוי: אין חיה כזאת.
אבל בני אדם כאלה — יש. והרבה.
אנחנו לא אוכלים חול בדרך כלל, אבל אנחנו רוצים לאכול דברים גרועים כמעט באותה המידה. בהכללה גסה, מה שבני אדם יחשיבו לאוכל טעים הוא לא בריא, ומה שבריא — בדרך כלל פחות טעים. אנחנו רוצים בדיוק את מה שאנחנו לא צריכים.
במילים אחרות, האינסטינקטים שלנו מקולקלים לגמרי, ולכן מפתיע שבכלל שרדנו עד היום. חיה שנולדה עם מוח שגורם לה לרצות לאכול רעל לא אמורה לשרוד יותר זמן מחיה שכאשר היא שומעת נהמה של נמר, מתעורר בה דחף לגשת אליו ולדחוף את הראש לתוך הפה שלו. אז מה לא בסדר איתנו, ואיך לכל הרוחות אנחנו עדיין בחיים?
זאת שאלה מצוינת. אני יכול להסביר.
גְלְרְפּ
זוהי בת אנוש שחיה בערבות אפריקה לפני כ־30,000 שנה. במקצועה היא ציידת־לקטת ושמה הוא גְלְרְפּ.
גלרפ שייכת למין הומו סאפיינס מודרני אנטומית. במילים אחרות: היא אדם בדיוק כמוני, או — אם אתם קוראים את הספר הזה אף שמוצאכם הוא מכדור הארץ — כמוכם. זה נכון שהיא חיה די מזמן, אבל השינויים ההדרגתיים שהופכים אמבה לאנטילופה, או מין אחד של קוף למין אחר של קוף, אורכים מיליוני שנים, הרבה יותר זמן ממה שעבר מתקופתה של גלרפ ועד היום. לגלרפ יש רגליים של בן אדם, ידיים של בן אדם, טחול של בן אדם, עיניים של בן אדם ושיער של בן אדם.
יש לה גם מוח של בן אדם. אילו פגשנו את גלרפ היום, ייתכן שהיא הייתה נראית לנו לא משכילה, מכיוון שהיא לא יודעת לקרוא ולא ראתה אפילו סרט אחד של "מלחמת הכוכבים". אבל בכך גלרפ לא שונה ממיליוני אנשים בעולם כיום, וזה לא הופך אותה לטיפשה. היא יודעת לדבר, אם כי היא לא מדברת באף אחת מהשפות המדוברות כיום; היא הייתה בהחלט מסוגלת ללמוד עברית, כמו גם היסטוריה, גאומטריה, טניס או ג'אווה סקריפט, אילו היה מי שילמד אותה.
גלרפ חיה בסוואנה שבמזרח אפריקה, וכמו במקרה של כל חיה אחרת, הברירה הטבעית גרמה לה להיות מותאמת לסביבה שלה.
יש לה רגליים ארוכות למדי שמאפשרות לה לנוע במהירות, ובקצותיהן כפות רגליים שטוחות שמותאמות להליכה ולריצה על פני הקרקע. לאבות־אבות־אבות־אבותיה של גלרפ היו כפות רגליים מעוקלות שהיו שימושיות יותר לטיפוס על עצים, אבל גלרפ לא מטפסת על עצים לעיתים קרובות כל כך; יותר חשוב לה ללכת ביציבות על הקרקע, ולרוץ מהר כשצריך. כפות הרגליים השטוחות גם מאפשרות לגלרפ ללכת זקוף, על שתי רגליים בלבד, וכך מתפנות שתי הגפיים הנוספות לשימושים רבים אחרים, כמו איסוף מזון או אחיזה בנשק. הגוף של גלרפ — שוב, בניגוד לזה של אבותיה ואמותיה הקדמונים — דליל משיער ברובו, כדי לא להעיק בחום ששורר באזור מגוריה, מלבד אזור הראש, שבו יש לה שיער סמיך, המשמש ככרית מגן טבעית עבור המוח, שהוא איבר רגיש למכות וחבטות. יש לה שתי ידיים, כפות ידיים משוכללות עם מספר סביר של אצבעות, ושתי עיניים, מכיוון שהן מעניקות ראייה מרחבית טובה יותר מאחת, וגם כגיבוי, למקרה שאחת תלך לאיבוד.
כל זה לא אומר שגלרפ מושלמת. בגוף שלה יש גם דברים תמוהים ומיותרים. למשל: היא לא יכולה להיאחז בענפים בעזרת כפות הרגליים, כפי שיכולים בני דודיה הרחוקים. למעשה יש מעט מאוד פעולות שהיא יכולה לעשות עם כפות הרגליים, מלבד ללכת, והיא כמעט אף פעם לא משתמשת בהן כדי לאחוז בחפצים או לחטט באף — ובכל זאת יש לה אצבעות קטנות ברגליים, שלא עושות שום דבר מלבד לכאוב מאוד כשאחת מהן נתקעת באבן בטעות. יש לה גם תוספתן, אף על פי שאין לה מה לעשות איתו, ועצם־זנב, אם כי זנב אין לה. יש לה ולכל בני משפחתה גם פטמות, אף שעבור הזכרים הן לגמרי לא שימושיות. כל אלה הם שרידים אבולוציוניים שבני אדם סוחבים איתם מתקופות קדומות. פעם הם אולי התאימו, עכשיו — פחות, ובכל זאת הם עדיין בסביבה. אף אחד לא מושלם.
בנושאים החשובים, אפשר לומר שהגוף של גלרפ מתאים לסביבתה, וחשוב באותה מידה אם לא יותר: אותו הדבר נכון לגבי המוח שלה.
כמו כל חיה אחרת, גלרפ רוצה את מה שהיא צריכה. המוח שלה כולל אוסף של אינסטינקטים שגורמים לה לרצות דברים שיעזרו לה לשרוד, ולא לרצות כאלה שיזיקו לה או יסכנו אותה. גם היא, בדיוק כמו הזברה המצויה, תברח כשתשמע נמר. לעומת זאת היא נהנית מחברתם של בני אדם אחרים, מכיוון ששהייה בקבוצה משפרת את סיכויי ההישרדות של בני אדם. היא מתעניינת בגידול צאצאים ובתהליכים שמובילים לכך, מכיוון שרבייה היא, מן הסתם, הכרחית לשימור הגזע. וכמו כל חיה אחרת, היא רוצה לאכול. היא מבלה חלק נכבד מהיום, כל יום, בחיפוש אחר מזון.
ויש מזון, אם יודעים מה ואיפה לחפש. לגלרפ יש תפריט מגוון למדי. היא יודעת לזהות סוגים רבים של צמחים שאותם אפשר לאכול: גבעולים, שורשים, זרעים, וגם — אם יש לה מזל — פירות מתוקים. הפירות טעימים ממש, מכיוון שהם כוללים הרבה סוכרים: חומרים עשירים במיוחד באנרגיה, ולכן חשובים מאוד לתזונה. לא קל להשיג פירות. הם מבשילים לזמן קצר בלבד, ובכל יתר השנה הם בוסריים, מרקיבים, או פשוט אינם. כשהפירות בשלים, הם נמצאים בביקוש גבוה מצד בני אדם וחיות אחרות, ומה שלא תאכלי היום — לא בטוח שיהיה שם מחר. לכן הברירה הטבעית לימדה את גלרפ להתייחס לסוכר באופן ברור: אם את רואה משהו עם סוכר — שימי אותו בפה ומיד. וזה בדיוק מה שגלרפ עושה. זאת אסטרטגיה טובה. במשך מיליוני שנים זה עבד, ולראיה: בני אדם קיימים גם כיום.
לבני אדם יש בפה קולטנים מיוחדים כדי לאתר מזונות עשירים במיוחד באנרגיה, וגם מילה ייחודית כדי לתאר את המזונות שמעוררים את הקולטנים האלה: מתוק. המשיכה למתוק היא כל כך חזקה בקרב בני אדם שהם משתמשים במילה "מתוק" כמילה נרדפת ל"טוב", אפילו ביחס לדברים שלא קשורים לתזונה בכלל. כשבן אדם אחד אומר לאחר משהו בסגנון "את כל כך מתוקה," הכוונה היא בעצם "את מעניקה לי הרגשה שמזכירה אכילת מזון עשיר בפחמימות קצרות שרשרת שאותן גופי יכול לפרק לגלוקוז ובכך לקבל אנרגיה זמינה אשר תאפשר למוחי לעבוד ביעילות שיא," רק בניסוח קצת יותר רומנטי.
מה שבני אדם רוצים
גלרפ, כאמור, היא בדיוק כמונו, בגוף ובמוח. לבני האדם שחיים כיום ישנם בדיוק אותם אינסטינקטים כמו לה. ההבדל בינינו לבין גלרפ הוא שבניגוד אליה, אנחנו לא מתאימים לסביבה שלנו.
לא משום שהשתנינו, אלא בדיוק להפך: משום שנשארנו אותו הדבר. אנחנו עדיין מפחדים מנמרים, עדיין מעוניינים בחברת בני אדם אחרים, ועדיין רוצים להכניס לפה כל דבר שכולל פחמימות ומיני סוכרים. זאת הסביבה שהשתנתה.
בני אדם פיתחו לאורך אלפי השנים האחרונות הרבה יכולות מופלאות. הם למדו לעוף, להתחסן נגד מלריה, ליצור קשר מיידי זה עם זה ממקומות מרוחקים ולחמם שניצל תוך דקות בודדות בלבד. אבל עוד לפני שעשו את כל אלה, הם פיתחו את היכולת לייצר סוכר, הרבה, ובזול. וזה לא מפתיע, כי בני אדם, כפי שהזכרתי כבר, אוהבים סוכר.
כיום, סוכר הוא דבר זמין וזול להפליא. מדף אחד בסופרמרקט כולל יותר סוכר מכפי שגלרפ ראתה לאורך כל חייה. אדם טיפוסי כיום (ששמו, לצורך העניין, יועד) יכול בקלות לאכול ביום אחד את כמות הסוכר שגלרפ הייתה אוכלת בשנה. ומה שמהותי יותר — הוא רוצה לעשות את זה.
אבל הוא בהחלט לא צריך.
סוכר הוא חומר חשוב ובריא, במינון הנכון. אותו הדבר נכון בנוגע לגזר, למים, לוויטמין A ולחמצן. כולם חשובים או אפילו הכרחיים לבריאות, אבל צריכה מוגזמת של כל אחד מהם עלולה לגרום לאדם הממוצע להשפעות בלתי רצויות כגון מוות. ובדיוק כפי שאכילת 280 גזרים מדי יום ביומו או נשימת חמצן טהור תגרור השפעות שליליות, גם בליעת סוכר בכמות גדולה פי 20 מהצריכה היומית המומלצת היא רעיון גרוע.
הברירה הטבעית התאימה את בני האדם לסביבה שבה סוכר הוא מצרך נדיר, לכן כדאי בהחלט לאכול אותו ברגע שמוצאים אותו — וממילא לא תוכלו לשמור הרבה למחר, כי עוד לא המציאו את המקרר. האבולוציה לא כללה במוח שלנו מנגנון שיגרום לנו לרצות להפסיק לאכול סוכר, כי הרעיון שיהיה אי־פעם יותר מדי סוכר לא עלה על דעתה המטאפורית.
אז בני אדם — משום שהם בני אדם — רוצים סוכר. הם מתאווים לזה. ואפילו אם מסבירים להם שזה לא בריא, אפילו אם הם מבינים את ההסבר, אפילו אם הם יודעים שהם לא צריכים לאכול את זה — הם עדיין רוצים לאכול את זה. זאת לא אשמתם; אלה הגנים והברירה הטבעית שגרמו להם להיות כאלה. האדם לא אשם בכך שהוא רוצה לאכול סוכר יותר מכפי שהוא אשם בכך שיש לו תוספתן.
מאותה הסיבה בדיוק אנחנו אוהבים גם חומרים אחרים, כמו שומן ומלח: אלה חומרים חשובים ונדירים, או לפחות היו כאלה בעבר. זאת הסיבה לכך שגלרפ וחבריה השקיעו הרבה מאמץ ואפילו סיכנו את חייהם בציד חיות לשם אכילת בשרן, ולכך שצ'יפס זה ממש טעים.
דברים שצריך לעשות
האוכל הוא לא התחום היחיד שבו בני אדם כבר לא מתאימים לסביבתם. ההתפתחויות בטכנולוגיה והשינויים החברתיים שהתרחשו ב־30,000 השנים האחרונות שינו לחלוטין את הסביבה, התפריט וסדר היום של בני האדם. רובנו הגדול חיים היום בתנאים שלא דומים בכלל לנדודים וליקוט בסוואנה האפריקאית.
גלרפ מעולם לא הוטרדה, בשום רמה, מקנסות על חניה. היא לא ראתה אף פעם בית דו־קומתי, מיקרוגל, משקפי שמש, מכונית סובארו, סניף של ארומה, טלפון נייד, כיסא או את ספיידרמן. לעומתה, יועד, החי במאה ה־21, מעולם — אפילו פעם אחת — לא חפר בקרקע כדי למצוא שורשים לאכול. הוא לא יודע ליצור חנית מעץ ואבן בלבד, ומקדיש מעט מאוד תשומת לב, אם בכלל, לאמצעי הגנה מפני התקפת נמרים. למעשה לא בטוח שהוא אפילו ראה אי־פעם נמר, מלבד דרך מסך.
אבל האינסטינקטים של יועד ושל יתר בני האדם עדיין מוכוונים לסוואנה. האינסטינקט, למשל, גורם לנו — עדיין — לפחד מנמרים. זאת על אף שהסיכוי של אדם מודרני להיפגע על ידי נמר הוא קלוש, בעוד הסיכוי להיפגע מצ'יזבורגר הוא כמעט ודאי. אילו האינסטינקטים שלנו היו מסונכרנים עם העולם המודרני, היינו אדישים כלפי נמרים אבל בורחים בצווחות למראה צ'יזבורגר.
עוד אינסטינקט שהאבולוציה העניקה לנו הוא הרצון לנוח.
גלרפ עוסקת בפעילות גופנית, והרבה, בכל יום. יש אוכל ללקט, חיות לצוד וצאצאים לדאוג להם. זה מחייב הרבה תנועה: ביום אופייני היא הולכת, או רצה, לפחות שמונה קילומטרים, רק כדי להאכיל את עצמה. אבל גוף האדם חייב גם לנוח כדי לחדש את כוחותיו, ולכן האבולוציה השאירה במוח של גלרפ הוראות מפורשות שאומרות: כשאת לא חייבת לנוע — תנוחי. אם ברגע זה שום דבר לא רודף אחרייך, את לא רודפת אחרי שום דבר, אם את לא רעבה מספיק בשביל לצאת לחפש מזון — שבי, או עוד יותר טוב: שכבי. גלרפ לעולם לא תצא לג'וגינג רק בשביל הכיף. היא בכושר מצוין, אבל כשאפשר, היא רוצה — מכיוון שהיא צריכה — לנוח.
בדיוק כמו סוכר, הזדמנויות לשבת הן דבר שהיה נדיר בזמנה של גלרפ, אבל נפוץ מאוד כיום. יועד, בניגוד לגלרפ, מבלה את רוב היום בישיבה. הוא עובד במשרד, כשהוא יושב על כיסא. את המעבר מהבית אל המשרד וחזרה הוא עושה בכלי תחבורה שבמהלך השהייה בו הוא יושב על כיסא אחר. גם הוא צריך לאכול, כמובן, אבל הוא לא צריך לגמוע מרחקים גדולים לשם כך — בדרך כלל רק עד המקרר, שמכיל הרבה מזון לזמן רב. פעם בכמה ימים יועד בכל זאת יוצא למסע כדי להשיג מזון נוסף, אל הסופרמרקט, אבל גם המסע לשם ובחזרה נעשה בדרך כלל בישיבה. יועד אפילו יכול, בלחיצת כמה כפתורים, לגרום לאוכל מוכן להגיע ממש עד אליו הביתה בלי שהוא יצטרך אפילו לעבור למצב עמידה, ובמקרה כזה החלק המורכב והמתיש ביותר בתהליך הוא להחליט מה מתחשק לו לאכול היום. יועד מודע לכך שחיים ללא תנועה הם לא בריאים, ולכן יש לו מנוי לחדר כושר, מקום שמאפשר לו לחקות את מה שגלרפ הייתה עושה יום יום. הוא אפילו הולך לשם, לפעמים. לעיתים קרובות יותר הוא מוותר, כי אין לו כוח. הוא יודע שהוא צריך לעשות כושר, אבל הוא רוצה לנוח. האבולוציה דאגה לזה.
כדי להסתדר, לשרוד ולחיות חיים סבירים בחברה, צריך האדם המודרני לעשות הרבה דברים שגלרפ מעולם לא עשתה — כמו להכין שיעורי בית במתמטיקה, לשלם מקדמות מס הכנסה, ללכת לסידורים במשרד הרישוי ולבקר בקביעות אצל רופא השיניים, בגלל כל הסוכר הזה. אנחנו צריכים לעשות את כל הדברים האלה, אנחנו יודעים שאנחנו צריכים, אבל אנחנו לא רוצים לעשות אותם. בני אדם רבים, בעודם ממהרים למשרד הרישוי, יאמרו לכם שמה שהם היו רוצים לעשות עכשיו זה לשכב לנוח ולאכול אוכל עתיר פחמימות. מכיוון שהם לא מותאמים לסביבה שלהם, בני אדם כבר לא רוצים את מה שהם צריכים, ולא צריכים את מה שהם רוצים.
זה הדבר הראשון שצריך לדעת על בני האדם: האינסטינקטים שלהם מוכוונים לתקופה ולסביבה שונה לחלוטין מזו שהם חיים בה, וזה גורם להם לעשות הרבה שטויות.
יכול להיות שכל זה עניין זמני. כשהסביבה משתנה, הברירה הטבעית משנה את היצורים שחיים בה — כולל את האינסטינקטים שלהם — כדי שיתאימו לסביבה החדשה. זה פשוט לוקח זמן. ייתכן שתוך שניים־שלושה מיליוני שנים בני אדם יפתחו סט חדש של אינסטינקטים, שיגרמו להם להימנע מסוכר אחרי הכפית השנייה, לצאת לריצת 10 קילומטרים כל בוקר, ולהפיק הנאה עילאית מתשלום מס הכנסה או מהכנת שיעורי בית במתמטיקה. ייתכן שדברי חיבה בעולם החדש הזה יהיו, "הו, טיפול־שיניים קטן שלי" או "יקירתי, את לי כטופס 1301."
אבל בינתיים, בא לנו משהו מתוק, ולנוח.
2 ילדים הם בני אדם שנמצאים בשלב מוקדם של התפתחותם. הם נוטים להיות בעלי מסה קטנה יחסית, נמוכים, קולניים ואוהבים ממתקים ומיינקראפט. בהמשך התפתחותם הם עוברים בהדרגה להגדרת "מבוגרים", שהם בדרך כלל גבוהים יותר ורוצים לנוח וקפה.
3 למעשה ישנם מקרים שבהם זברות כן אוכלות חול. במקרים של מחסור בצמחים, לפעמים אפשר לראות זברות — וגם ג'ירפות, בפאלו וחיות רבות אחרות — אוכלות אדמה כדי לספוג את המינרלים שבה. אבל כל עוד אין מחסור, הן בהחלט מעדיפות עשב. זה טעים יותר.
4 שמה המלא והמדויק הוא למעשה אאאאאאאאגגג, אבל הוא לא נראה כל כך אסתטי בדפוס, ולכן כאן אני אשתמש בשם החיבה, הידידותי יותר לדף המודפס, גלרפ.
5 הייצור כלל בין השאר שימוש רב בצמח Saccharum, המכונה קנה הסוכר התרבותי, ועבדות.
6 הפגיעה הבריאותית שנגרמת ממפגש אופייני עם צ'יזבורגר אומנם קטנה בהרבה מזו שנובעת ממפגש עם נמר, אבל היא בהחלט קיימת, ומצטברת ככל שפגשתם יותר צ'יזבורגרים.
7 כל זה לא אומר שאנשים יוותרו בשמחה על כל מה שהחיים המודרניים מציעים להם כדי לאמץ את אורח החיים של גלרפ; אם יעשו זאת, הם יגלו שהחיים שלה לא היו גן עדן. לגלרפ לא היה חיבור לאינטרנט, לא היו לה ימי חופש, הסיכוי שלה למות כתוצאה מלידה או מנמר היה גדול, ויש גם הרבה מה לומר לזכותם של חיסונים נגד מלריה.
8 בדבר פרטים, ראו פרק 4, פרק 5, פרק 8 ובעצם גם כל היתר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.