אנרגיות טובות חיים טובים

כדי שחוק המשיכה יוכל להתקיים, אתם חייבים לחשוב באופן חיובי. אולם לא קל להישאר חיוביים כל הזמן. כשחיינו משתבשים, או כשדברים אינם קורים כפי שאנחנו מצפים, קשה להישאר אופטימי.

רוב האנשים ראו בי אדם חיובי, אבל כשהתעוררו קשיים, הייתי רחוק מלהיות חיובי והכעס השתלט עליי. אירועים חיצוניים גרמו לי לכעוס כל כך שרציתי להרוס את כל מה שסביבי, ומייד התחיל תהליך של סחרור כלפי מטה. עברתי כל הזמן בין מצבים של שמחה ועצב. היו לי תקופות טובות מאוד ורעות מאוד. הרגשתי כמו שני אנשים שונים. מצבים אלה של חוסר עקביות השפיעו על חיי. חוויתי תקופות מעולות ואחריהן תקופות קשות במיוחד. במהלך התקופות הקשות, לא הצלחתי לשמור על אופטימיות. נכנעתי לתסכולים שלי והוצאתי את כעסי על הדברים ועל האנשים סביבי: שברתי רהיטים, התנהגתי בגסות וקיטרתי על חיי האומללים.

בשנה האחרונה שלי באוניברסיטה, נתקלתי בבעיות קשות בפרויקט הקבוצתי, שהציון עליו היווה אחוז נכבד מהציון הסופי שלנו. הקבוצה הסתכסכה על רקע תרומתם השונה של החברים לביצוע הפרויקט. ניסיתי לשמור על אופטימיות וקיוויתי שהבעיה תיפתר. אבל זה לא קרה, ובסופו של דבר הריב בין חברי הקבוצה הידרדר והפך למכוער.

היה לי ברור פתאום, שחוק המשיכה איננו תמיד מצליח. הקבוצה שלי הייתה מחולקת, חבריה רבו כל הזמן על התפקידים השונים ועל המאמצים שכל חבר השקיע בפרויקט, וכל זה כמה חודשים בלבד לפני טקס סיום הלימודים. הדברים יצאו משליטה והמריבות היו קולניות ולא נעימות. לרוע המזל, לא הצלחנו לפתור את הבעיות. חברי דריל ואני הרגשנו שהיחס אלינו לא היה הוגן, אבל לא יכולנו לעשות דבר, ונאלצנו להמשיך לעבוד קשה יותר, כי מועד סיום הפרויקט הלך והתקרב. הבנו שיהיה לנו קשה מאוד לעמוד בלוח הזמנים וגם להמשיך בעבודתנו הרגילה. היינו משוכנעים שניכשל במבחנים ולא נעמוד בלוחות הזמנים של המטלות, ואולי אפילו לא נצליח לסיים את התואר. הרגשנו שבזבזנו את זמננו לשווא באוניברסיטה.

אני הלכתי ללמוד באוניברסיטה משום שחשתי שזו חובתי. כל מי שרצה עבודה טובה וחיים נוחים, שלא זכיתי להם בילדותי, היה חייב ללמוד באוניברסיטה. אבל בתוך תוכי, לא באמת רציתי ללמוד באוניברסיטה. לא נהניתי שם. תמיד ידעתי שלא אוכל לעבוד בעבודה משרדית מסורתית. יותר מכול, המשכתי בלימודיי כדי לרצות את אימי. ראיתי אותה נאבקת כל חייה ורציתי להראות לה שמאמציה לא היו לשווא.

עתה, כשהייתי קרוב מאי פעם לקו הסיום, הרגשתי שכל זה עלול להילקח ממני. חשבתי רק על האכזבה של אימי, על הכסף הרב שהושקע בלימודיי, ושעתה יתברר אולי שבוזבז לריק. מחשבות שליליות ומייאשות השתלטו עליי.

אמרתי לאימי שאני מתכוון להפסיק את לימודיי, משום שלא היה כל טעם שאמשיך. שנאתי את זה והרגשתי שכל זה לא הגיע לי או לה. הכעס שלי היה זקוק לשעיר לעזאזל, ולכן האשמתי את אימי בכל מה שקרה לי. היא המשיכה לשכנע אותי באהבה להישאר ולעשות כמיטב יכולתי, אולם אני כעסתי והתווכחתי איתה אפילו יותר.

נמאס לי מכל הבעיות ורציתי לברוח מהכול. לא מצאתי טעם ומטרה ראויה בחיי. מצבי הקשה אפילו גרם לי להיזכר בזמנים רעים מן העבר, שרק יצקו שמן למדורה, ושכנעו אותי שחיי חסרי ערך. מה הטעם לחלום חלומות שלעולם לא אצליח להגשים? שכנעתי את עצמי שאני חי בשקר אחד גדול ומשלה את עצמי שאוכל להגיע לגדולה.

היה לי ברור שדברים גדולים לא נועדו לי. התחלתי לעבור על כל האתרים להצעות עבודה ופניתי להרבה משרות שנראו מעניינות והציעו משכורות סבירות, אף על פי שלא היו לי הכישורים הדרושים. חשבתי שאוכל למצוא עבודה ראויה ולהוכיח שאינני כישלון מוחלט. קיוויתי שאצליח לפחות להשתכר קצת כדי לסייע למשפחתי לשלם חובות, חשבונות והוצאות, ואפילו לממן את החתונות של אחיותיי. במכתבי הפנייה הסברתי שחרף העובדה שחסרים לי הכישורים הדרושים, אני מבטיח להיות עובד מעולה. איש לא ענה למכתביי.

בתוך תוכי, ידעתי שלא אוכל לעזוב את לימודיי באוניברסיטה קרוב כל כך לסיומם. הקדשתי זמן רב לניסיונות למצוא פתרון לבעיה, אבל ידעתי שהגיע הזמן להתמודד עם הדברים שחייבים להיעשות ולקוות לטוב.

תחילה, הייתי צריך להגיע לחתונתה של אחותי המבוגרת, וזה רק הוסיף ללחץ שהייתי נתון בו. פירוש הדבר שהייתי צריך להגיש את מטלת סיום השנה שלי לפני כולם, ולצאת לחופשה, חודשיים לפני המועד הסופי, דבר שרק הגביר את המתח הגדול שהייתי שרוי בו ממילא. הודעתי למשפחתי שלא אוכל להיות נוכח בחתונה, אף על פי שידעתי שאצטער מאוד על הפסד אירוע משפחתי חשוב כל כך. בסופו של דבר, נסעתי לחתונה בחוסר רצון.

ברגע שהגעתי, קרה משהו לא צפוי. הרגשתי לפתע שאני נינוח ושָׁלֵו. החתונה התקיימה בגואה שבהודו, והיא הייתה יפהפייה. כל הנוכחים הרעיפו אהבה ואושר על אחותי ועל בעלה הטרי. אני מודה, שבשלב הזה אפילו לא ניסיתי להרגיש חיובי. היה לי נוח להרגיש כפי שאני, לרחם על עצמי, ורציתי שגם האחרים ישתתפו בצערי. אולם הסביבה החדשה הזאת גרמה לי לשינוי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי אסיר תודה.

לעולם אזכור את חתונת אחותי, שלימדה אותי המון על האופן שבו היקום פועל.

החשיבה החיובית נשארה גם כשחזרתי הביתה. הרגשתי טוב והייתי שָׁלֵו לגבי כל התוהו ובוהו שהיה סביבי. היציבות החדשה שלי הניעה אותי לסיים את מטלותיי בזמן.

הכנתי לעצמי תעודת סיום מזויפת ובה הציון ששאפתי לקבל עם השלמת התואר. הסתכלתי עליה במשך כמה דקות כל יום ודמיינתי שהציון המרשים שהיה רשום בה יהיה אמיתי. לא ממש האמנתי שאשיג ציון כזה, בסך הכול זה היה ציון ששאפתי אליו ורציתי לקבל. אולם למרות הכול האמנתי שבסופו של דבר אצליח.

החלטתי לפקוד את הספרייה מדי יום ביומו, במשך כמה שעות. הוספתי שעות רבות יותר של עבודה על הפרויקט הקבוצתי. בהפסקות הקפדתי לשוחח עם אנשים חיוביים שגרמו לי להרגיש טוב. אחת מהם הייתה האישה שהתאהבתי בה.

כשהגיע זמן הגשת הפרויקט והפרזנטציות השונות לסיום שנת הלימודים, הייתי בטוח שעשיתי את מירב המאמצים. אומנם לא קיבלתי את הציון שרשמתי לעצמי, אך עברתי בציון סביר, ולהפתעתי, הצלחתי באחד המבחנים הקשים ביותר בקורס שלמדתי.

המשכתי לצבור הצלחות נוספות בעזרת ״חוק המשיכה״. אולם התוצאות לא היו עקביות. ידעתי שמשהו חסר לי. כשגיליתי את החסר, ההצלחות שלי היו טובות וקבועות יותר. ניסיתי את זה גם על אחרים, כדי לראות אם גם הם יכולים ליהנות מהגילוי שלי — והם אכן הצליחו. למעשה, רבים מהם הצליחו לעשות דברים שנראו להם בעבר בלתי אפשריים.

לא כל מה שרציתי הצליח להתגשם. במקרים רבים חשבתי שאני רוצה וצריך משהו, מהסיבות הלא נכונות. במהלך השנים הצלחתי לראות את הדברים בצורה ברורה יותר ורווח לי לגלות שהדברים שלא זכיתי בהם לא באמת התאימו לי. פעמים רבות קיבלתי את מה שרציתי, ובשלב מאוחר יותר גיליתי שבזכותם קיבלתי אפילו יותר.