אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה

1

בקיץ הזה

"פופי," אומרת סְוַואפְּנה ממקומה בראש שולחן הישיבות האפור והסתמי. "מה יש לך בשבילנו?"

כי הרי סְוַואפְּנָה בַּקְשי־הַייסמית, השליטה רבת־החסד של אימפריית "פנאי ונופש", פשוט לא סובלת את ערכי הליבה הנעלים של המגזין שלנו.

בפעם האחרונה שהיה לה פנאי זה היה בערך לפני שלוש שנים, כשהיא הייתה בחודש התשיעי להריונה ומרותקת למיטה בצו הרופא. ואפילו אז היא העבירה את רוב זמנה בשיחות וידאו עם המשרד, כשהמחשב הנייד מונח במאוזן על הבטן שלה, ולכן לא נראה לי שהרבה פנאי היה מעורב בזה. כל פרט בהופעתה הוא חד, מהוקצע ומתוחכם, החל בתספורת הקארה האופנתית המוחלקת לאחור וכלה בנעלי העקב מבית אלכסנדר ואנג, המשובצות אבנים נוצצות.

קו האייליינר החתולי המדויק והחד שלה מסוגל לפלח פחית אלומיניום, ועיני האזמרגד שלה מסוגלות למעוך אותה אחר כך. כרגע שתי העיניים האלה נעוצות בי. "פופי? את איתנו?"

אני מעפעפת כדי לצאת מההלם, מתקדמת קצת על הכיסא ומכחכחת בגרוני. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון. כשהעבודה שלך מחייבת אותך להגיע למשרד רק פעם בשבוע, לא אידיאלי לאבד ריכוז במשך חמישים אחוז מהזמן כמו תלמיד בשיעור אלגברה, וכדאי עוד פחות לעשות את זה לנגד עיניה של הבוסית שלך, שהיא מפחידה, אבל גם מעוררת השראה.

אני מעיינת בבלוק הכתיבה שלפניי. פעם נהגתי להגיע לישיבות של ימי שישי עם עשרות תוכניות משורבטות בהתלהבות. רעיונות לכתבות על פסטיבלים לא מוכרים בארצות אחרות, על מסעדות מקומיות מפורסמות שמגישות קינוחים שמטוגנים בשמן עמוק, על תופעות טבע בחופים מסוימים בדרום אמריקה, על יקבים חדשים ומבטיחים בניו זילנד, על טרנדים חדשים המתאימים למחפשי הריגושים או על שיטות הרפיה עמוקה עבור חובבי תיירות הספא.

בעבר כתבתי את הרעיונות שלי במעין בהלה, כאילו כל חוויה שקיוויתי שאתנסה בה ביום מן הימים גדֵלה בתוך הגוף שלי ומצמיחה ענפים הלוחצים על הקרביים שלי ודורשים להיחלץ מתוכי. לפני כל ישיבת רעיונות כזו נכנסתי למעין טראנס גוגל מיוזע, גללתי בזו אחר זו תמונות של מקומות שלא הייתי בהם מימיי, ותחושה הדומה לרעב נהמה במעיי.

אבל היום הקדשתי בדיוק עשר דקות לכתיבת שמות של ארצות.

ארצות, אפילו לא ערים.

סוואפנה מביטה בי, מחכה שאשטח את התוכנית לכתבת הקיץ הגדולה שלי לשנה הבאה, ואני לוטשת את עיניי במילה ברזיל.

ברזיל היא המדינה החמישית בגודלה בעולם. בברזיל חיים 5.6 אחוזים מאוכלוסיית העולם. אי־אפשר לכתוב כתבה קצרה ותמציתית על חופשה בברזיל. צריך לפחות לבחור אזור מסוים.

אני הופכת דף במחברת שלי ומעמידה פנים שאני מעיינת בדף הבא. הוא ריק. כשחברי לעבודה גָארֶט גוחן לעברי כאילו כדי לקרוא מעל כתפי, אני סוגרת את המחברת. ״סנט פטרבורג," אני אומרת.

סוופאנה זוקפת גבה, פוסעת לאורך ראש השולחן. "עשינו כתבה על סנט פטרבורג בגיליון הקיץ שלנו לפני שלוש שנים. פסטיבל הלילות הלבנים, זוכרת?"

"אמסטרדם?" זורק גארט לצידי.

"אמסטרדם היא עיר של אביב," אומרת סוואפנה ברוגז קל. "אי־אפשר לכתוב כתבה על אמסטרדם בלי לכלול בה את הצבעונים."

שמעתי פעם שהיא הייתה ביותר משבעים וחמש ארצות, וברבות מהן היא ביקרה פעמיים.

היא נעצרת לרגע, מחזיקה את הטלפון שלה ביד אחת וטופחת עליו בכף ידה השנייה בזמן שהיא חושבת. "חוץ מזה, אמסטרדם כל כך... כל כך טרנדית."

סוופאנה מחזיקה באמונה עזה שאם אתה עוקב אחרי טרנד מסוים, הגעת מאוחר מדי. אם נראה שרוח הזמן נוטה לתעדף את טָאוּרוֹן שבפולין, אז טאורון יורדת מהרשימה לעשר השנים הבאות. למעשה, יש רשימה הנעוצה בקיר הסמוך לקוביות העבודה שלנו (טאורון לא מופיעה ברשימה הזו), ומופיעים בה המקומות שמגזין "פנאי ונופש" לא יכתוב עליהם. כל שם ברשימה הזו כתוב בכתב ידה של סוואפנה, בצירוף תאריך, ויש לנו מעין קופת הימורים מחתרתית בנוגע לערים שיֵצאו מהרשימה. אף פעם לא שוררת במשרד התרגשות שקטה כמו בבקרים שבהם סוואפנה צועדת פנימה, על זרועה תלוי תיק מחשב נייד של מעצב כלשהו, והיא ניגשת אל הרשימה עם עט שלוף מראש, מוכנה למחוק בקו את אחת הערים האסורות המופיעות בה.

כולם לוטשים בה את עיניהם בנשימה עצורה ושואלים את עצמם איזו עיר היא עומדת לגאול מהחרם של "פנאי ונופש", ורגע אחרי שסוואפנה מתמקמת במשרדה, מאחורי דלת סגורה, האדם הקרוב ביותר אל הרשימה ניגש אליה בריצה, קורא את השם שנמחק בקו, חוזר ולוחש אותו לכל הנוכחים במערכת. בדרך כלל יש חגיגה חשאית.

בסתיו החולף, כשפריז שוחררה מהרשימה, מישהו פתח בקבוק שמפניה, וגארט הוציא ממגירת השולחן שלו בֶּרֶט אדום, שכפי הנראה החביא בתוכה במיוחד לכבוד המאורע הזה. הוא חבש אותו כל היום, אבל הוריד אותו מהראש בכל פעם ששמענו שדלת משרדה של סוופאנה נפתחת בחריקה. הוא גם חשב שהצליח לעבור את זה בשלום, עד שבסוף יום העבודה היא נעצרה ליד השולחן שלו בדרכה החוצה ואמרה: "אוֹ רֶבוּאר, גארט."

הפרצוף שלו הסמיק כמו הברט שלו. ואף על פי שנדמה לי שסוואפנה התכוונה לזה רק בתוך בדיחה, הביטחון העצמי שלו עדיין לא ממש השתקם מאז.

העובדה שאמסטרדם זכתה בתואר "טרנדית" מעלה בלחייו סומק אדום יותר מצבעו של הברט. עכשיו הן סגולות כמו סלק.

מישהו אחר זורק את שמו של האי קוֹזוּמל, ואחרי זה יש הצבעה על לאס וגאס, שסוואפנה שוקלת לרגע ברצינות. "לאס וגאס יכולה להיות כיפית." היא נועצת בי את מבטה. "פופי, את לא חושבת שלאס וגאס יכולה להיות כיפית?"

"היא בהחלט יכולה להיות כיפית," אני מסכימה.

"סנטוריני," אומר גארט בקול של עכבר מסרט מצויר.

"האי סנטוריני מקסים, כמובן," אומרת סוואפנה, וגארט פולט בקול אנחת רווחה, "אבל אנחנו מחפשים משהו מעורר השראה."

היא מביטה בי שוב. בהדגשה. אני יודעת למה. היא רוצה שאני אכתוב את הכתבה הגדולה. כי זה מה שבאתי לעשות כאן.

הבטן שלי מתהפכת. "אני אמשיך לעשות סיעור מוחות ואכין מצגת ליום שני," אני מציעה.

היא מהנהנת בהסכמה. גופו של גארט שוקע בכיסא הסמוך אליי. אני יודעת שהוא והחבר שלו מתים לצאת לנופש חינם בסנטוריני. כמו כל כתב תיירות. כמו שכל בן אנוש היה רוצה מן הסתם.

כמו שאני בהחלט צריכה לרצות.

מתחשק לי להגיד לו: אל תרים ידיים. אם סוואפנה רוצה השראה, היא לא תקבל אותה ממני.

כבר הרבה זמן אין לי השראה.

*

"לדעתי כדאי לך ללחוץ על סנטוריני," אומרת רייצ'ל ומסובבת את כוס יין הרוזה שלה על משטח הפסיפס של השולחן. זה יין קיצי מושלם, ובזכות הפלטפורמה השיווקית שלה, אנחנו מקבלות אותו בחינם.

רייצ'ל קרוֹהן: בלוגרית סטייל, חובבת נלהבת של כלבי בולדוג צרפתי, נולדה והתחנכה באַפֶּר וֶסט סַייד (אבל למרבה המזל, היא לא מאלה שמעמידים פנים כאילו זה ממש חמוד שאני מאוהיו, או מכך שאוהיו קיימת בכלל – מישהו שמע פעם על המקום הזה?) והחברה הכי טובה שלי בפער, ולא רק בגלל העבודה.

אף על פי שרייצ'ל מחזיקה במכשירי החשמל הטובים ביותר מסוגם, היא מדיחה ביד את הכלים שלה, כי היא חושבת שזה מרגיע, והיא עושה את זה כשלרגליה נעלי עקב בגובה עשרה סנטימטרים, כי היא חושבת שנעליים שטוחות מיועדות לרכיבה על סוסים ולגינון, וגם אז רק אם לא מצאת שום מגפי עקב מתאימים.

רייצ'ל הייתה הבחורה הראשונה שהתחברתי איתה אחרי שעברתי לניו יורק. היא "משפיענית" ברשתות החברתיות (כלומר: מקבלת תשלום על כך שהיא משתמשת במוצרי איפור של חברות מסוימות ומצטלמת מאופרת ליד שידת השיש היפה שלה), ואף שמעולם לא קשרתי קשרי חברות עם אדם נוסף שעובד כמוני ברשתות החברתיות, מתברר שיש לזה יתרונות (כלומר: אף אחת מאיתנו לא מרגישה מבוכה כשאנחנו מבקשות זו מזו לחכות עד שנסיים לביים תמונות של הכריכים שלנו). ואף שלא ציפיתי שיהיה לי הרבה במשותף עם רייצ'ל, בבילוי השלישי שלנו (בבר היין בדאמבו שבברוקלין שאנחנו יושבות בו עכשיו), היא הודתה שהיא מצלמת את כל התמונות לכל השבוע בימי שלישי, ומחליפה בגדים ותסרוקות בין נקודות הצילום בפארקים ובמסעדות שונות, ובשאר ימי השבוע היא עוסקת בכתיבת כתבות ובניהול פרופילים של כמה מקלטים לכלבים.

היא נקלעה לעבודה הזו כי היא בחורה פוטוגנית וכי יש לה חיים פוטוגניים ושני כלבים פוטוגניים (אף שהם זקוקים לטיפול רפואי בלתי פוסק).

ואילו אני יצרתי לי מאגר עוקבים ברשתות החברתיות במטרה להפוך בטווח הארוך את הנסיעות לעבודה במשרה מלאה. דרכים שונות אל אותו מקום. כלומר, היא עדיין גרה באפר וסט סייד היוקרתי, ואני עדיין גרה בלוֹאֶר איסט סייד העממי, אבל שתינו פרסומות חיות.

אני לוגמת מהיין התוסס, מגלגלת אותו בפה ומהרהרת תוך כדי כך במה שאמרה רייצ'ל. מעולם לא הייתי בסנטוריני, ואיפשהו בבית העמוס מדי של ההורים שלי, במכל טאפרוור מלא חפצים שבהחלט אין שום קשר ביניהם, יש גם רשימה של יעדים חלומיים שהכנתי באוניברסיטה, וסנטוריני מופיע באחד המקומות הראשונים. הקווים הלבנים והנקיים ומרחבי הים הכחול והמנצנץ היו רחוקים מהבית הדו־מפלסי באוהיו יותר משהייתי מסוגלת לצייר בדמיוני.

"אני לא יכולה," אני עונה לה לבסוף. "גארט יחטוף התמוטטות עצבים אחרי שהוא הציע את סנטוריני, וסוואפנה תאשר את זה, אבל בשבילי."

"אני לא מבינה את זה," אומרת רייצ'ל. "כמה קשה יכול להיות לבחור אתר נופש, פופ? זה לא שאת חוסכת את הפרוטות שלך אחת לאחת. תבחרי מקום. תיסעי. אחרי זה תבחרי מקום אחר. זאת העבודה שלך."

"זה לא כל כך פשוט."

"כן, כן." רייצ'ל מנופפת בידה. "אני יודעת. הבוסית שלך רוצה חופשה 'מעוררת השראה'. אבל כשתגיעי למקום מקסים עם כרטיס האשראי של 'פנאי ונופש', ההשראה כבר תבוא מעצמה. אין בכל העולם אדם שמצויד טוב יותר לחופשה קסומה מאשר כתבת תיירות עם פנקס צ'קים של תאגיד ענק. אם את לא מסוגלת לצאת לנסיעה קסומה, איך בשם אלוהים את מצפה ששאר בני האדם יעשו את זה?"

אני מושכת בכתפיים וחותכת פיסת גבינה מלוחה מקרש העץ. "אולי זה עצם העניין."

היא מרימה גבה כהה אחת. "מה עצם העניין?"

"זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד! שאין שום עניין," אני אומרת, והיא נועצת בי מבט של סלידה יובשנית.

"אל תהיי חמודה ושובבית," היא אומרת בנעימה נטולת הבעה. בעינֵי רייצ'ל קרוהן, חמודה ושובבית זה גרוע כמעט כמו שטרנדי גרוע בעיני סוואפנה בקשי־הייסמית. למרות האסתטיקה הרכה והמצועפת של התסרוקות, האיפור, הבגדים, הדירה והפרופילים שלה ברשתות החברתיות, רייצ'ל היא בעצם אדם מעשי ביותר. מבחינתה החיים לעיני הציבור הם עבודה ככל עבודה אחרת, עבודה שהיא מחזיקה בה כי היא משלמת את החשבונות (לפחות כשהדברים אמורים בגבינות, יין, איפור, בגדים וכל דבר אחר שחֲבָרוֹת מחליטות לשלוח לה), ולא מפני שהיא מתענגת על התהילה המזויפת היחסית המתלווה לאורח החיים הזה. בסוף כל חודש היא מעלה פוסט שמכיל את התמונות הכי גרועות ולא ערוכות שהושמטו בצילומים שלה וכותבת: דף התוכן הזה מכיל מאגר תמונות שנועד לעורר בכם ערגה לחיים שלא קיימים. משלמים לי על זה.

כן, היא למדה באקדמיה לאמנות.

ומשום־מה המיצג האמנותי כביכול הזה לא גורע כלל מהפופולריות שלה. כשאני נמצאת בעיר ביום האחרון בחודש, אני תמיד משתדלת לקבוע איתה פגישה כדי לשתות יין ולראות איך היא עוברת על ההודעות ומגלגלת את העיניים כשהלייקים והעוקבים החדשים זורמים בהמוניהם. מדי פעם היא פולטת צווחה כבושה ואומרת "תשמעי את זה! 'רייצ'ל קרוהן היא כל כך אמיצה ואמיתית. אני רוצה שהיא תהיה אימא שלי'. אני אומרת להם שהם לא מכירים אותי, ובכל זאת הם לא קולטים את זה!"

אין לה סבלנות לאופטימיות ועוד פחות לדכדוך.

"אני לא חמודה," אני מבטיחה לה. "ואני בהחלט לא שובבית."

היא זוקפת את הגבות גבוה יותר. "את בטוחה? כי יש לך נטייה לשני הדברים, מותק."

אני מגלגלת את העיניים. "את רק מתכוונת לומר שאני נמוכה ולובשת בגדים צבעוניים."

"את לא נמוכה. את קטנטונת," היא מתקנת אותי. "ואת לובשת הדפסים רעשניים. הסגנון שלך מתאים לבת של בעל מאפייה בפריז בשנות השישים, שרוכבת עם שחר בכפר על האופניים שלה וצועקת בּונְזוּ'ר, לה מוֹנְד בזמן שהיא מחלקת את הבגטים."

"בכל אופן," אני חוזרת אל נושא השיחה, "מה שאני רוצה להגיד זה שאין לי שום עניין בזה. מה הטעם לצאת לחופשה יקרה בהגזמה, ואחרי זה לכתוב עליה לארבעים ושניים האנשים בעולם שיש להם כסף וזמן לשחזר אותה?"

הגבות שלה הופכות לקו ישר בזמן שהיא חושבת. "טוב, אז קודם כול, אני משערת שרוב האנשים לא משתמשים בכתבות של 'פנאי ונופש' בתור מסלול, פופ. את מציעה להם מאה מקומות לבקר בהם, והם בוחרים שלושה מתוכם. שנית, אנשים רוצים לראות חופשות אידיאליות במגזינים של תיירות. הם קונים את החלום, לא את התוכנית." אפילו כשהיא מתפקדת כרייצ'ל המעשית, בכל זאת רייצ'ל הצינית מהאקדמיה לאמנות מתגנבת פנימה, מה שמעניק מידה של עוקצנות לטענות שלה. רייצ'ל מהאקדמיה לאמנות היא כמו זקן נרגן, כמו אב חורג ליד שולחן האוכל, שאומר: "למה שלא תתנתקו קצת מהמסכים, ילדים?" ומושיט קערה כדי לאסוף את הטלפונים של כולם.

אני אוהבת את רייצ'ל של האקדמיה לאמנות ואת העקרונות שלה, אבל אני גם מתערערת כשהם מופיעים פתאום בפטיו הזה שאנחנו יושבות בו. כי כרגע מבעבעות בקרבי מילים שאני עדיין לא אומרת בקול. מחשבות רגישות וכמוסות שעדיין לא נחשפו בפניי במלואן בשעות הרבות שאני מעבירה בשכיבה על הספה החדשה בדירה הלא־חמימה שאני כמעט לא גרה בה, כי אני נמצאת בה רק בהדממות שבין הנסיעות שלי.

"מה הטעם?" אני שואלת שוב בתסכול. "את לא מרגישה ככה לפעמים? הרגשה שעבדתי כל כך קשה, עשיתי הכול נכון..."

"לא הכול," היא מציינת. "בכל זאת נשרת מהאוניברסיטה, מותק."

"...כדי להשיג את עבודת החלומות שלי. והשגתי אותה. אני עובדת באחד המגזינים הכי נחשבים בתחום התיירות! יש לי דירה נחמדה! ואני יכולה לנסוע במוניות בלי לדאוג יותר מדי לאן הכסף הזה באמת צריך ללכת, ולמרות הכול..." אני נושמת נשימה רוטטת, מהססת בבחירת המילים שאני עומדת להוציא מפי, אפילו שהן נוחתות עליי פתאום, כבדות כמו שק חול. "...למרות הכול, אני לא מאושרת."

פניה של רייצ'ל מתרככות. היא מניחה את ידה על היד שלי, אבל ממשיכה לשתוק, נותנת לי מרחב להמשיך. לוקח לי קצת זמן להכריח את עצמי. אני מרגישה שאני אידיוטית כפוית טובה מפני שיש לי בכלל מחשבות כאלה, ובטח מפני שאני מודה בהן בקול.

"הכול פחות או יותר כמו שדמיינתי," אני אומרת לבסוף. "המסיבות, העצירות הקצרות בשדות תעופה בינלאומיים, הקוקטיילים במטוס, החופים והסירות והיקבים. והכול נראה כמו שהוא צריך להיראות, אבל ההרגשה שונה מאיך שדמיינתי את זה. האמת היא שאני מרגישה שזה שונה מכפי שזה היה בעבר. פעם הייתי מטורפת מהתרגשות שבועות לפני הנסיעה, את מבינה? וכשהגעתי לשדה התעופה, הרגשתי כאילו... כאילו הדם שוצף בוורידים שלי, כאילו האוויר פשוט רוטט סביבי מרוב אפשרויות. אני לא יודעת. אני לא מבינה בדיוק מה השתנה, אולי אני השתניתי."

היא מסיטה תלתל כהה אל מאחורי האוזן שלה ומושכת בכתפיה. "רצית את זה, פופי. לא היה לך את זה, ורצית את זה. היית רעבה."

אני יודעת מייד שהיא צודקת. בתוך כל דייסת המילים היא קלטה את לב העניין. "זה לא מגוחך?" אני ספק נאנקת ספק צוחקת. "החיים שלי הסתדרו בדיוק כמו שקיוויתי, ועכשיו אני פשוט מתגעגעת להרגשה שאני רוצה משהו."

מתגעגעת לרטט של הרצון הזה. לדם ששוצף בוורידים שלי מרוב אפשרויות פוטנציאליות. מתגעגעת לבהייה בתקרת הדירה העלובה בקומה החמישית בבניין נטול המעלית בתקופה שקדמה ל"פנאי ונופש", אחרי משמרת כפולה של הגשת משקאות ב"גַרדן" ולחלומות בהקיץ על העתיד. על המקומות שאבקר בהם, על האנשים שאפגוש – על האדם שאהפוך להיות. מה נותר לרצות אחרי שהשגת את דירת החלומות שלך, את בוסית החלומות שלך ואת עבודת החלומות שלך (ששוללת כל חרדה בנוגע לשכר הדירה הגבוה עד הפקרות של דירת החלומות שלך, כי ממילא את מבלה את רוב זמנך באכילה במסעדות עם כוכבי מישלן על חשבון החברה)?

רייצ'ל מרוקנת את הכוס שלה, מניחה פיסת גבינת בְּרי על קרקר, ומהנהנת כיודעת דבר. "השעמום הקיומי של דור ה־Y."

"זה מושג מוכר?" אני שואלת.

"עדיין לא, אבל אם תחזרי על זה שלוש פעמים, עוד הלילה יהיה על זה מאמר מערכת ב'סְלֵייט'."

אני זורה חופן מלח מעל הכתף שלי, כאילו כדי לגרש את הרעה הזו, ורייצ'ל פולטת נחרת לעג ומוזגת לנו גביע יין נוסף.

"חשבתי שכל הקטע עם דור ה־Y הוא שאנחנו לא משיגים את מה שאנחנו רוצים. בתים, עבודה טובה, עצמאות כלכלית. אנחנו רק לומדים באוניברסיטה לנצח ועובדים בתור ברמנים עד שאנחנו מתים."

"נכון," היא אומרת, "אבל את נשרת מהאוניברסיטה ובחרת לעשות את מה שאת רוצה. אז אנחנו חוזרות לאותו מקום."

"אני לא רוצה לסבול מהשעמום הקיומי של דור ה־Y," אני אומרת. "אני מרגישה כמו סתומה כי אני לא שבעת רצון מהחיים המדהימים שלי."

רייצ'ל פולטת שוב נחרת בוז. "שביעות רצון היא שקר שהמציא הקפיטליזם," אומרת רייצ'ל של האקדמיה לאמנות. אבל אולי יש משהו בדבריה. בדרך כלל יש. "תחשבי על זה. כל התמונות שאני מעלה? הן אומרות משהו. סגנון חיים. נשים מסתכלות על התמונות האלו וחושבות: 'אם רק היו לי נעלי עקב כאלה של סוניה ריקל, דירה מהממת כזו עם פרקט מעץ אלון צרפתי בדגם של אדרות דגים, אז הייתי מאושרת. הייתי מסתובבת לי, משקה את העציצים שלי ומדליקה את האספקה הבלתי נדלית של נרות ג'ו מלון, והייתי מרגישה שיש הרמוניה מושלמת בחיים שלי. סוף־סוף הייתי אוהבת את הבית שלי. הייתי נהנית לבלות את החיים שלי בפלנטה הזו'."

"את מוכרת את זה טוב, רייצ'," אני מציינת. "את נראית די מאושרת."

"נכון מאוד. אני נראית. אבל אני לא שבעת רצון, ואת יודעת למה?" היא לוקחת במהירות את הטלפון שלה מהשולחן, גוללת אל תמונה מסוימת ומרימה מולי את הטלפון. בתמונה היא שרועה על ספת הקטיפה שלה, עמוסה בכלבי בולדוג עם צלקות זהות מניתוחי הרחבת הנחיריים מצילי החיים שעברו. היא לבושה בפיג'מת בוב ספוג ואין לה אפילו טיפת איפור על הפנים.

"כי כל יום מרביעים את הקטנטנים האלה שוב ושוב בחווֹת הרבעה פיראטיות! מכריחים את אותן כלבות אומללות להתעבר שוב ושוב ולהמליט שגרים על גבי שגרים של גורים עם מוטציות גנטיות, שהופכות את החיים שלהם לקשים ומייסרים. ואני כבר לא מדברת על כל הפיטבולים שמתרבים במלוּנוֹת ושנרקבים במכלאות גורים."

"את רוצה להגיד שאני צריכה להביא כלב הביתה?" אני שואלת. "כי כל הקטע של להיות כתבת נסיעות לא מאפשר בעלוּת על חיות מחמד." למען האמת, אפילו אם לא הייתי כתבת נסיעות, אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לגדל חיית מחמד. אני אוהבת כלבים, אבל גדלתי בבית שורץ כלבים, ואני יודעת שאת הבעלות על חיות המחמד מלווים גם הפרווה והנביחות והבלגן. בשביל אדם מבולגן יחסית, זה מדרון חלקלק. אם הייתי הולכת למקלט לבעלי חיים כדי לבחור כלב לאימוץ, יש סבירות גבוהה שהייתי חוזרת הביתה עם שישה כלבים מאומצים וזאב ערבות פראי.

"אני אומרת," עונה רייצ'ל, "שתכלית בחיים חשובה יותר מאשר שביעות רצון. הייתה לך תכלית, והיא נתנה לך המון יעדי קריירה. הגשמת אותם בזה אחר זה, ו־voilà. אין יותר תכלית."

"אז אני זקוקה לתכלית חדשה."

היא מהנהנת בהדגשה. "קראתי מאמר על זה. מתברר שהשגת יעדים לטווח ארוך מובילה לדיכאון. מה שחשוב זה המסע, מותק. לא היעד, וכל שאר הקשקושים הרוחניים האלה."

פניה מתרככות שוב, נעשות עדינות וערטילאיות, כמו בתמונות שהיא מעלה ושזוכות להכי הרבה לייקים. "את יודעת, הפסיכולוגית שלי אומרת..."

"אימא שלך," אני מתקנת.

"היא הייתה פסיכולוגית כשהיא אמרה את זה," היא חולקת עליי, ואז אני יודעת שסנדרה קרוהן בהחלט תפקדה באותם רגעים כדוקטור סנדרה קרוהן, בדיוק כפי שרייצ'ל היא לפעמים רייצ'ל מהאקדמיה לאמנות. לא שרייצ'ל הייתה במפגש פסיכולוגי טיפולי. גם אם היא תפציר באימא שלה עד מחר, היא תסרב להתייחס אליה כאל מטופלת. אבל רייצ'ל מסרבת להיפגש עם שום פסיכולוג אחר, ולכן הן נשארות במבוי סתום.

"בכל אופן," ממשיכה רייצ'ל. "היא אמרה לי שכשמאבדים את האושר, לפעמים הכי טוב לחפש אותו כמו שמחפשים כל דבר אחר."

"באמצעות גניחות וזריקה של כריות הספה ברחבי החדר?" אני מנחשת.

"באמצעות שחזור הצעדים שהביאו אותך למקום הזה," אומרת רייצ'ל. "אז פופי, הדבר היחיד שאת צריכה לעשות זה לחשוב על העבר ולשאול את עצמך מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית מאושרת באמת."

הבעיה היא שאני לא צריכה לחשוב על העבר. ממש לא.

אני יודעת בדיוק מתי הייתי מאושרת באמת בפעם האחרונה.

לפני שנתיים, בקרואטיה, עם אלכס נילסן.

אבל אי־אפשר לחזור אל זה, כי לא דיברנו מאז.

"רק תחשבי על זה, בסדר?" מבקשת רייצ'ל. "דוקטור קרוהן תמיד צודקת."

"בסדר," אני אומרת. "אני אחשוב על זה."