אסון 6: הקרבה יפהפייה

1.

המולת אנשים רבים מדי בחדר קטן מזכירה במידה רבה שאגת אש — העליות והירידות בצליל, ההמהום הקבוע והמוכר שמתחזק כשמתקרבים. בחמש השנים שמילצרתי אצל צ'אק ופֶדרָה ניילס בקפה "בַּאקסו" השהות היומיומית במחיצת אנשים רעבים וחסרי סבלנות עוררה בי לפעמים חשק להצית את המקום. לא נשארתי בגלל לקוחות ארוחת הצהריים, אלא בזכות זמזום השיחות המנחם, חום המטבח והחירות המתוקה מהגשרים ששרפתי.

"פאלין! תזיזי ת'תחת!" אמר צ'אק והשתדל לא להזיע לתוך המרק.

הוא הושיט את ידו ועירבב את מרק הבשר בסיר עמוק. זרקתי לעברו מגבת מטבח נקייה.

"ממתי חם כל כך בקולורדו?" הוא התלונן. "עברתי לכאן כי אני שמן. שמנים לא אוהבים שחם להם."

"אז אולי לא כדאי שהעבודה שלך תהיה ליד תנור," אמרתי בחיוך שבע רצון.

כשהרמתי את המגש הוא היה כבד, אבל לא כמו בעבר. עכשיו יכולתי לסחוב עליו שש צלחות מלאות בשעת הצורך. התקדמתי עם הגב אל הדלתות המיטלטלות והטחתי בהן את התחת.

"את מפוטרת," הוא נבח. הוא ניגב את הקרחת בפיסת הבד הלבנה ואחר כך העיף אותה למרכז משטח העבודה.

"אני מתפטרת!" אמרתי.

"לא מצחיק!" הוא הִטה את הגב לאחור כדי להתרחק מהחום שבקע מתחנת העבודה שלו.

פניתי לעבר המסעדה, עצרתי בדלת והתבוננתי בעשרים ושניים השולחנות ושנים־עשר כיסאות הבר שנתפסו על ידי אנשי מקצוע, משפחות, תיירים ומקומיים. לטענת פדרה, בשולחן שלוש־עשרה ישבה סופרת מצליחה עם העוזרת שלה. רכנתי כדי לפצות על המשקל שבידי וקרצתי בהכרת טובה לקירבּי, שפתחה לצד השולחן מעמד שעליו אוכל להניח את המגש.

"תודה, מותק," אמרתי והרמתי את הצלחת הראשונה.

הנחתי אותה מול דון, הקבוע הראשון שלי ומעניק הטיפים הנדיב בעיר. הוא דחף את משקפיו בעלי העדשות העבות במעלה האף, התרווח בכיסא והסיר את כובע הפדורה שהיה הסימן המסחרי שלו. ז'קט החאקי של דון היה מעט מרופט, בדומה לחולצה המכופתרת ולעניבה שלבש מדי יום. במשמרות אחר צהריים חלשות נהגתי להקשיב לסיפוריו על ישו ועל הגעגועים לאשתו.

הקוקו הכהה הארוך של קירבי פילח את האוויר כשפינתה שולחן קרוב לחלון הזכוכית הגדול. היא הצמידה למותן גיגית קטנה מלאה כלים מלוכלכים וקרצה לי כשפילסה דרך למטבח. היא פרקה את ערמת הצלחות והכוסות לשטיפה אצל הקטור, ומיד חזרה למקומה בעמדת המארחת. זוויות שפתיה, שצבען הטבעי כצבע יין, נעו כלפי מעלה כשרוח קלה נשבה מבעד לדלת הכניסה העשויה זכוכית, שהוחזקה פתוחה בעזרת אבן גאודה גדולה, אחת ממאות שצ'אק אסף במשך השנים.

קירבי קיבלה את פניהם של ארבעה גברים שנכנסו בזמן ששירַתי את דון.

"אתה מוכן לחתוך את הסטייק, חתיך?" שאלתי.

דון לא נזקק לתפריט. הוא הזמין את אותה ארוחה בכל פעם — סלט הבית שוחה ברוטב, חמוצים מטוגנים, סטייק ניו יורק מידיום־רייר ועוגת גבינה בשכבות של פדרה — ורצה שהכול יוגש באותו הזמן.

דון ציית. הוא תחב את העניבה בין כפתורי החולצה ובידיו הרזות והרועדות ניסר את הבשר העסיסי שעל הצלחת. הוא הרים מבט ושלח אלי הנהון מהיר.

בזמן שהוא בירך על האוכל, עזבתי אותו לרגע וחטפתי את קנקן התה הקר המתוק שעל הבר. כשחזרתי הטיתי את הכוס שלו כדי שהרבה קרח יישפך למשקה החום הבהיר.

דון לגם מהכוס ונאנח בסיפוק. "שככה יהיה לי טוב, פאלין. כמה שאני אוהב את התה הקר של פדרה."

הסנטר שלו היה מחובר לתחתית הצוואר בשכבה של עור רפוי, והפנים והידיים שלו היו מנוקדות כתמי גיל. הוא היה אלמן, ומאז מותה של מארי־אן ירד במשקל.

שלחתי אליו חצי חיוך. "אני יודעת. אני אחזור אליך עוד רגע."

"כי את הטובה ביותר," צעק לי דון.

קירבי הובילה את קבוצת הגברים לשולחן הפנוי האחרון. כולם, למעט אחד, היו מכוסים פיח וזיעה של יום עבודה. הנקי נראה כאילו הצטרף אליהם רק עכשיו. השיער שלו, שנחפף לפני שעה קלה, היה קצת ארוך ונכנס לו לעיניים. האחרים נראו מרוצים מתשישותם, שהעידה על סופה של משמרת קשה וארוכה.

רק התיירים נעצו מבטים בגברים המחוספסים. המקומיים ידעו בדיוק מי הם ומה מעשיהם. המגפיים המאובקים ושלוש הקסדות הכחולות הבהירות — עם סמל משרד החקלאות — שבחיקם הקלו עליהם את הניחוש. הם היו צוות כיבוי, ככל הנראה מהמחלקה האלפינית של אסטס פארק.

בעונה הנוכחית היו השרֵפות אכזריות במיוחד, ונראה ששירות היערות זימן צוותים ממחוזות אחרים, אפילו מוויומינג ומדקוטה הדרומית. קולורדו ספרינגס היתה מכוסה אובך כבר שבועות. העשן מהשרֵפות הצפוניות הפך את שמש אחר הצהריים לכדור אש אדום, בוהק ויוקד. לא ראינו את הכוכבים מאז המשכורת האחרונה שקיבלתי.

בירכתי את הגברים בנימוס. "מה אנחנו שותים?"

"יופי של שיער," אמר אחד מהם.

הטיתי את הסנטר כלפי מטה והרמתי גבה.

"סתום ת'פה ותזמין, זיק. בטח יקפיצו אותנו חזרה בקרוב."

"לעזאזל איתך, טיילור," אמר זיק. את ההבעה הזעופה הוא הפנה אחר כך אלי. "תביאי לו אוכל, בסדר? הוא נהיה עצבני כשהוא רעב."

"אין בעיה," אמרתי. הם כבר עיצבנו אותי.

טיילור הרים אלי מבט, ולרגע אחד נלכדתי בזוג אישונים חומים חמימים. לשבריר שנייה ראיתי משהו מוכר מאחורי המבט. ואז הוא מיצמץ וחזר לתפריט.

גברים חתיכים, מקסימים ברובם ותמיד בעלי שרירים מרשימים ונעליים מכוסות אפר, שעברו בעיר כמו משב רוח, נועדו להערצה מרחוק. שום בחורה מקומית שמכבדת את עצמה לא תצא עם אחד מהצעירים המרתקים, האמיצים והשזופים האלה משתי סיבות: הם היו עונתיים, והם ישאירו אותך מאחור, בהיריון או שבורת לב. ראיתי את זה יותר מדי פעמים, ולא רק עם צוותי כיבוי, אלא גם עם צוותי האוויר שעברו כאן בדרכם. עבור הגברים, שאותם אבא שלי כינה "נוודים", ספרינגס היתה מזנון של צעירות שהיו מספיק נואשות כדי להתאהב, שלא לטובתן, במישהו שמראש ידעו שלא יישאר.

לא הייתי אחת מהן, אם כי לטענת ההורים שלי, הייתי הזונה הכי משכילה בקולורדו ספרינגס.

"בואו נתחיל עם השתייה." הקפדתי להישאר חביבה והתמקדתי בטיפ הנדיב שהכבאים בוודאי ישאירו על השולחן.

"מה אתה רוצה, טְרֵקְס?" שאל זיק את הַנקי.

טרקס הסתכל עלי מתחת לקווצות השיער הלחות בעיניים נטולות רגש. "רק מים."

זיק הניח את התפריט על השולחן. "גם אני."

טיילור שוב הסתכל עלי. הלבן בעיניים שלו כמעט זהר על רקע הפנים המלוכלכות. החוּם החמים של אישוניו היה גם גון השיער הפרוע שלו. למרות העיניים החביבות, שתי הזרועות שלו היו מלאות קעקועים, ונראה שהוא עבר מספיק כדי להצדיק כל אחד ואחד מהם.

"יש לכם תה מתוק?" שאל טיילור.

"כן. תה קר. זה בסדר?"

הוא הינהן והביט בציפייה באיש שמולו. "דלטון, מה אתה רוצה?"

דלטון החמיץ פנים. "אין להם צ'רי קולה." הוא הרים אלי מבט. "איך זה שבכל מדינת קולורדו המזורגגת אין מקום אחד עם צ'רי קולה?"

טיילור שילב ידיים על השולחן, ושרירי הזרועות שלו נראו חלקים ומהודקים מתחת לעור המוכתם בדיו. "למדתי לחיות עם זה. כדאי גם לך, גבר."

"אני יכולה להכין לך צ'רי קולה," אמרתי.

דלטון העיף את התפריט על השולחן. "זה לא אותו הדבר," הוא רטן, "תביאי מים וזהו." לקחתי את התפריטים וגהרתי לעבר הפנים של דלטון. "צודק. שלי יותר טעים."

כשהתרחקתי, שמעתי שניים מהם מצחקקים כמו ילדים.

אחד מהם אמר," וואו."

בדרך לעמדת המשקאות נעצרתי ליד השולחן של דון. "הכול בסדר?"

דון הימהם "כן" תוך כדי לעיסת הסטייק. הוא כמעט גמר אותו. כל המנות האחרות, חוץ מעוגת הגבינה, כבר חוסלו.

טפחתי על כתפו הגרמית והמשכתי אל מאחורי הבר. מילאתי שתי כוסות פלסטיק במים קרים ואחת בתה קר והתחלתי להכין את הצ'רי קולה לדלטון.

פדרה עברה בדלת הכפולה והביטה בדאגה במשפחה שעמדה ליד העמדה של קירבי. "יש תור?" היא שאלה. היא ניגבה את הידיים במגבת המטבח הקשורה סביב המותניים בתור סינר.

פדרה נולדה וגדלה בקולורדו ספרינגס. היא וצ'אק נפגשו בהופעה. היא היתה היפית במשרה מלאה, והוא ניסה להיות כזה. בעבר הם נהגו להשתתף בעצרות שלום ולהפגין נגד מלחמות, ועכשיו הם היו הבעלים של בית הקפה הכי פופולרי במרכז העיר. ה"אוּרבָּן־ספּוּן" בחר את קפה "באקסו" למקום החביב עליו לארוחת צהריים, אבל פדרה לקחה את זה אישית כשאנשים עמדו בתור.

"אי אפשר גם שירות נהדר וגם בלי המתנה. עמוס זה טוב," אמרתי תוך כדי מזיגת תרכיז הדובדבן המיוחד שלי לקולה.

שביל חצה את שער השיבה הארוך של פדרה שהיה אסוף לפקעת מהודקת, ועיניה היו מוקפות קמטים שחרצו את עורה בגון הזית. היא היתה אישה קטנטונת, אבל קולטים מהר מאוד שכשמרגיזים אותה היא מסוגלת להפוך לדוב. היא הטיפה לשלום ולפרפרים, אבל היתה לה אפס סובלנות לשטויות.

פדרה השפילה מבט ואמרה, "אם נרגיז אנשים, לא נישאר עמוסים לאורך זמן." היא מיהרה לדלת הכניסה, התנצלה בפני המשפחה הממתינה והבטיחה שבתוך זמן קצר יתפנה שולחן.

שולחן עשרים בדיוק שילם. פדרה מיהרה להודות להם ולפנות את השולחן וניקתה אותו בזריזות. אחר כך סימנה לקירבי שתושיב שם את המשפחה.

העמסתי את המשקאות על המגש וחציתי את החדר. הצוות עדיין עיין בתפריט. בתוך תוכי רטנתי. זה העיד על כך שהם עדיין לא החליטו.

"רוצים עוד רגע?" שאלתי תוך כדי הגשת המשקאות.

"אמרתי מים," אמר דלטון והרים את הצ'רי קולה בפרצוף חמוץ.

"רק תטעם. אם זה לא ימצא חן בעיניך, אני אביא לך מים."

הוא לגם לגימה ואז עוד אחת. העיניים שלו נפערו לרווחה. "היא היתה רצינית, טיילור. זה יותר טעים מהדבר האמיתי."

טיילור הרים אלי מבט. "אז גם אני אקח אחד."

"אין בעיה. ומה תאכלו?"

"כולנו ניקח את הפניני הודו הפיקנטי," אמר טיילור.

"כולכם?" שאלתי בפקפוק.

"כולנו," אמר טיילור והושיט לי את הדף הארוך המנוילן.

"בסדר גמור. אני כבר אביא לך צ'רי קולה," אמרתי והלכתי לבדוק מה קורה בשולחנות האחרים שלי.

עשרות הקולות בבית הקפה העמוס התנגשו בחלונות וקיפצו בחזרה אל הבר, שבו עירבבתי עוד צ'רי קולה. קירבי עקפה את העמדה שלה, ונעליה חרקו על המרצפות הלבנות־כתומות. פדרה אהבה דברים מוזרים — פורטרטים מצחיקים, חפצים קטנים ושלטים דהויים. זה היה אקלקטי, כמו פדרה.

"בבקשה," אמרה קירבי ותחבה את החולצה שלה לתוך החצאית.

"על המעמד למגש? כבר אמרתי תודה."

"על חבורת הכבאים החתיכים שהושבתי באזור שלך."

קירבי היתה בקושי בת תשע־עשרה, ולחייה עדיין היו תפוחות משומן תינוקות. היא וגאנר מוט היו זוג מאז שהיתה בכיתה י', כך שהיא הפיקה עונג עז מניסיונותיה לסדר לי כל גבר בעל מראה חצי־נורמלי ועבודה שנכנס למקום.

"לא," עניתי בפשטות. "אני לא מעוניינת באף אחד מהם, אז תפסיקי לנסות עלי את השידוכים הדפוקים שלך. והם כבאי שרֵפות יער, לא סתם כבאים."

"מה ההבדל?"

"הבדל גדול. הם הולכים קילומטרים עם המון ציוד; הם עובדים שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה; הם נוסעים לכל מקום שפורצת בו שרֵפה; הם מנסרים גזעים שנפלו וחופרים שבילי אש."

קירבי הסתכלה עלי בשוויון נפש.

"אל תגידי להם כלום. אני רצינית," הזהרתי.

"למה לא? ארבעתם חתיכים. הסיכויים שלך די נפלאים."

"כי את איומה בזה. לא אכפת לך בכלל אם הם הסגנון שלי. את מסדרת לי בחורים רק כדי לדמיין את עצמך יוצאת איתם במקומי. זוכרת את הפעם האחרונה שניסית לסדר לי מישהו? נתקעתי עם התייר החלקלק ההוא ערב שלם."

"הוא היה סקסי," היא אמרה, מפנטזת מולי בלי בושה.

"הוא היה משעמם. הוא דיבר רק על עצמו, על כושר... ועל עצמו."

קירבי התעלמה מהמחאה. "את בת עשרים וארבע. אין שום דבר רע בשעה של שיחה משעממת תמורת שלוש שעות של סקס נפלא."

"איכס, לא. תפסיקי." עיקמתי את האף והנדתי בראשי כשבעל כורחי עלו בי מחשבות על שיחה מלוכלכת שכוללת את המילים "אימונים" ו"חלבון". הנחתי את הכוס של טיילור על השולחן.

"פאלין, המנות שלך!" צעק צ'אק מהמטבח.

מיהרתי אל אשנב ההגשה עם המגש ביד וראיתי שההזמנה של שולחן שלוש־עשרה מחכה על המדף שבין הבר למטבח. נורות החימום מעל חיממו לי את הידיים כשלקחתי את הצלחות והנחתי אותן על המגש ואז מיהרתי עם האוכל אל השולחן. הסופרת והעוזרת שלה בקושי שמו לב שהנחתי מולן סלט בקר וגבינת פטה וקלאב סנדוויץ' עוף.

"זה בסדר?" שאלתי.

הסופרת הינהנה והמשיכה לפטפט בלי לקחת נשימה כמעט. לקחתי את כוס הצ'רי קולה האחרונה לשולחן הכבאים. כשהתרחקתי משם, אחד מהם תפס לי את מפרק כף היד. הסתכלתי מעבר לכתף ונעצתי מבט בגבר שהיה הבעלים של היד הפוגענית.

טיילור התכווץ לנוכח התגובה שלי. "קש?" הוא הרפה את האחיזה. "בבקשה?"

לאט־לאט שלפתי קש מהסינר והושטתי לו. ואז פניתי לאחור וסרקתי את כל השולחנות שלי בזה אחר זה.

דון גמר את עוגת הגבינה והשאיר שטר של עשרים על השולחן, כמו תמיד, והסופרת השאירה סכום כפול. צוות הכבאים בסך הכול עיגל את הסכום כלפי מעלה.

ניסיתי לא להגיד כלום ורקעתי ברגלי באכזבה. "דפוקים," אמרתי בקול כבוש.

בשאר אחר הצהריים לא היה רגע אחד למנוחה, כמו בכל אחר צהריים מרגע שאפליקציית "אורבן־ספון" הציבה את קפה "באקסו" במפת חובבי הגסטרונומיה. בשעות שחלפו שירַתי כבאים רגילים וכבאי שרֵפות יער, וכולם השאירו טיפים יפים, כמו שאר השולחנות שלי, ובכל זאת לא הצלחתי להתנער מהמרירות שטיילור, זיק, דלטון וטרקס עוררו בי.

חמישים ואחד סנט. הייתי רוצה למצוא אותם ולהעיף להם את העודף בפרצוף.

פנסי הרחוב האירו על ההולכים והשבים מול הדיינר בדרכם לבר הדו־קומתי בסגנון המערב הפרוע שנמצא בהמשך הרחוב, במרחק ארבעה בניינים. צעירות בחצאיות מיני ובמגפיים גבוהים, רובן בנות עשרים ואחת בקושי, טופפו בחבורות ונהנו מאוויר הלילה הקיצי — אם כי לאוגוסט לא היתה בלעדיות על בגדים חשופים. רוב המקומיים נפטרו משכבות הבגדים לטובת כל טמפרטורה מעל ארבע מעלות.

סובבתי את השלט שעל הדלת, כך שהמילה "סגור" פנתה אל המדרכה, אבל קפצתי פנימה בבהלה כשפרצוף בהה בי מעברה השני של הזגוגית. זה היה טיילור, אחד הכבאים הקמצנים. לפני שהמוח שלי הספיק לבלום את הבעת הפנים שלי, צימצמתי עיניים וגיחכתי בבוז.

טיילור פשט את ידיו, וקולו נשמע עמום מבעד לזגוגית. "אני יודע. הֵי, מצטער. התכוונתי להשאיר מזומן, אבל הקפיצו אותנו ושכחתי. ידעתי שזה לא רעיון טוב להיכנס לעיר בזמן תורנות, אבל נמאס לי מהאוכל במלון."

בקושי זיהיתי אותו בלי שבע שכבות הטינופת. בבגדים נקיים היה אפשר לחשוב בטעות שהוא מישהו שאני עשויה להימשך אליו.

"זה בסדר," אמרתי ופניתי אל המטבח.

טיילור הלם על הזגוגית. "הֵי! גברת!"

באטיות מכוונת הטיתי את הצוואר לעברו. "גברת?" כמעט ירקתי את המילה.

טיילור שמט את הידיים ותחב אותן לכיסים. "אולי תפתחי את הדלת כדי שאוכל לתת לך טיפ? את גורמת לי להרגיש לא בנוח."

"בצדק!" הסתובבתי בזעף וגיליתי את פדרה, צ'אק וקירבי מאחורי, משועשעים — ממש יותר מדי לטעמי — מהמצב. "צריכה קצת עזרה?"

אותה הבעה זחוחה היתה שפוכה על הפנים של שלושתם. גילגלתי עיניים ופניתי חזרה לטיילור.

"אני מעריכה את המחווה, אבל אנחנו סגורים," אמרתי.

"אז אני אתן לך טיפ כפול בפעם הבאה."

הנדתי בראשי בזלזול. "מה שתגיד."

"אולי אפשר... להזמין אותך לארוחת ערב? להרוג שתי ציפורים במכה אחת."

הרמתי גבה.

טיילור הביט לצדדים. הולכי רגל התחילו להאט כדי לצפות בחילופי הדברים.

"לא, תודה."

הוא פלט צחוק. "את מתנהגת כאילו אני מניאק מדופלם. כאילו, אולי אני — קצת כזה. אבל את... את... מתעתעת."

"הא, אז עכשיו זאת אשמתי שלא השארתם טיפ?" שאלתי והצבעתי על חזי.

"כן... בערך," הוא אמר.

בהיתי בו. "אתה לא מניאק. אתה טיפוס דוחה."

הפה של טיילור נמתח אט־אט לחיוך רחב, והוא הצמיד את שתי כפות הידיים לזגוגית. "עכשיו את חייבת לצאת איתי."

"תעוף מפה," אמרתי.

"פאלין!" צווחה פדרה. "תירגעי!"

הושטתי יד וכיביתי את האורות החיצוניים כך שטיילור נשאר בחושך. הסמרטוט והדלי הצהוב, שמילאתי במים חמים ובסבון לפני שקטעו אותי בגסות שכזאת, עדיין חיכו לי.

פדרה ציקצקה בלשונה. היא תפסה את מקומי ליד הדלת, סובבה את המפתח במנעול עד שנשמעה נקישה, ואז שמטה אותו לתוך הסינר. צ'אק נמלט למטבח, וקירבי ואני ניקינו את המסעדה.

קירבי טיאטאה מתחת לשולחן שש והנידה בראשה. "את תצטערי על זה."

"אני בספק." שלחתי יד לסינר והכנסתי מסטיק גדול לפה.

קירבי נראתה מאוכזבת. לא ידעתי אם היא מרחמת עלי, או שפשוט נמאס לה להתווכח.

האוזניות הישנות הנאמנות שלי נתחבו בנוחות לתוך האוזניים, הסולן של "הינדר" שר דרך הכבל שנמתח מהטלפון הנייד שלי, ואני אחזתי במגב ושטפתי את כל הרצפה. מקל העץ בדרך כלל השאיר לי לפחות שבב אחד ביד מדי ערב, אבל העדפתי את זה על פני שיעורי פסנתר שלוש פעמים בשבוע. העדפתי את זה על פני דיווח על מעשַי בכל כמה שעות, או שאהיה צפויה לנזיפה בפומבי, והעדפתי את זה בהרבה על פני לימודי רפואה.

שנאתי להיות חולה או בקרבת חולים, נוזלי גוף ופיזיולוגיה במובן הכי בסיסי שלה. האנשים היחידים שחשבו שזה רעיון טוב שאלך ללמוד רפואה היו ההורים הדפוקים שלי.

בשתי השניות של השקט, אחרי שהשיר "החיים" נגמר, שמעתי נקישות על חזית הזכוכית של בית הקפה. כשהרמתי את הראש, בדיוק כששלפתי את שני החוטים שהשתלשלו לי מהאוזניים, קפאתי במקומי.

ד"ר ויליאם פֶרצ'יילד, ראש העיר לשעבר של קולורדו ספרינגס, עמד על המדרכה ונקש שוב במפרקי אצבעותיו אף על פי שהישרתי אליו מבט.

"הו, שיט. שיט... פאלין," לחשה קירבי.

"אני רואה אותו... ואותה," אמרתי וצימצמתי את עיני מול הבלונדינית הקטנטונת שהיתה חבויה כמעט לגמרי מאחורי הרופא החסון.

פדרה ניגשה מיד לדלת, תקעה את המפתח במנעול וסובבה. היא פנתה לזוג שעמד על המדרכה, אבל לא האירה פנים לזוג שעמד על המדרכה. "שלום לך, דוקטור פֶרצ'יילד. לא ציפינו לך."

הוא הודה לה, הסיר את כובע הבוקרים וניסה להיכנס. "רצינו לדבר עם פאלין."

פדרה הניחה יד על המשקוף ומנעה ממנו לעשות אפילו צעד נוסף. "מצטערת, ויליאם. כמו שאמרתי, לא ציפינו לך."

ויליאם מיצמץ פעם אחת והעיף מבט באשתו.

"פאלין," היא אמרה, מציצה מעבר לכתף הרחבה של בעלה.

היא לבשה שמלה אפורה צמודה יקרה ונעלה נעליים תואמות. על פי הלבוש שלה והחליפה והעניבה שלו, הנחתי שהם הגיעו לעיר כדי לפגוש מישהו לארוחת ערב.

היא זזה הצידה כדי שנעמוד פנים אל פנים. "יש לך זמן לדבר?"

"לא." ניפחתי בלון גדול והנחתי לו להתפוצץ.

הדלת הכפולה נפתחה בתנופה, וצ'אק הגיע מהמטבח כשידיו ומצחו עדיין רטובים ומכוסים קצף. "דוקטור פֶרצ'יילד," הוא אמר. "בלייר."

בלייר לא היתה מרוצה. "גם אני דוקטור," היא אמרה בניסיון כושל להישמע אגבית.

"עם כל הכבוד," אמר צ'אק, "אתם לא יכולים לבוא הנה בלי הודעה מוקדמת. אני חושב שאתם כבר יודעים את זה. למה שלא תתקשרו בפעם הבאה? זה יהיה הרבה פחות מלחיץ לכולם."

העיניים של בלייר ננעלו על צ'אק. היא כבר תיכננה איך תגרום לו להתחרט על התגובה שלו.

"יש כאן בחור צעיר. הוא בא אלייך?" שאל ויליאם.

שמטתי את המגב, המבט שלי עבר על פני פדרה וההורים שלי ונעצר בטיילור, שנשען על פינת הבניין ממש מעבר לזגוגית עם הידיים בכיסים.

"מה אתה עוד עושה כאן?" שאלתי.

טיילור הזדקף ופתח את הפה.

ויליאם הצביע עליו. "הזבל הזה הוא אחד ממנהלי הקרקעות הזמניים?"

הסומק בלחייו של ויליאם ועיניו שהזדגגו פתאום מילאו אותי בסיפוק שרק תרעומת אמיתית יכולה לגרום לו.

טיילור צעד כמה צעדים לעברנו. לא נראה שהכעס של ויליאם הרתיע אותו בכלל. "זה בטח אבא שלך."

לעסתי את המסטיק בקול, חסרת שקט מהמפגש הלא צפוי.

בלייר הסיטה את המבט בגועל. "תראי את עצמך, פאלין, את כמו פרה שמעלה גירה."

ניפוח בלון גדול ופיצוצו בתוך הפה היו התשובה היחידה שהצלחתי להפיק.

טיילור הושיט יד בביטחון. "טיילור מדוקס, אדוני. זבל משירות היערות של ארצות הברית."

הכבאי זקר את הסנטר מתוך מחשבה שזה ודאי ירשים את הדביל הנפוח שעמד מולו.

אבל ויליאם רק העביר את משקלו מרגל לרגל, רותח מזעם. "נווד. ואני עוד חשבתי שלא תוכלי להידרדר יותר. אלוהים ישמור, פאלין."

טיילור משך את היד לאחור ותחב אותה בחזרה בכיס הג'ינס. הלסת שלו התהדקה, וניכר בו שהוא מתאפק לא לענות.

"ביל," התרתה בלייר והעיפה מבט שמאלה וימינה כדי לראות מי נמצא בטווח שמיעה. "אלה לא הזמן ולא המקום."

"אני מעדיף את ההגדרה 'עונתי'," אמר טיילור. "אני בצוות כיבוי שרפות היער האלפיני שהוצב באסטס פארק."

הכתפיים הגדולות שלו התרוממו כשהוא תחב את האגרופים עמוק יותר בכיסים. זה יצר אצלי רושם שהוא עשה את זה כדי לוודא שהוא לא יחבר אחד מהם ללסת של ויליאם.

התנועה של טיילור גרמה לאבא שלי להבחין בזרועות שלו. "צוות כיבוי שרפות יער, מה? ומִשטח שרבוטים במשרה חלקית, כמו שאני רואה."

טיילור גיחך והעיף מבט בזרועו הימנית. "אחי אמן קעקועים."

"את לא באמת יוצאת עם הלוזר הזה, נכון?" כמו תמיד, השאלה של אבא שלי היתה דרישה לתשובה.

טיילור הסתכל עלי, ואני חייכתי.

"לא," אמרתי. "אנחנו מאוהבים." התקרבתי אל טיילור, שנראה לא פחות מופתע מאבא שלי, והצמדתי נשיקה רכה לזווית פיו. "ניפגש מחר, אני גומרת את המשמרת בשמונה בערב."

טיילור חייך, כרך את זרועו סביב מותני והצמיד אותי אליו. "בשבילך הכול, בייבי."

ויליאם חייך בלעג, אבל בלייר נגעה לו בעדינות בחזה וסימנה לו שיישאר בשקט.

"פאלין, אנחנו צריכים לדבר," היא אמרה, בעודה מתעכבת על כל קעקוע של טיילור ועל כל קרע בג'ינס שלו.

"כבר דיברנו," אמרתי. החיבוק של טיילור נסך בי ביטחון. "אם יהיה לי עוד משהו להגיד, אני אתקשר."

"לא דיברת איתנו כבר חודשים. הגיע הזמן," היא אמרה.

"למה?" שאלתי. "שום דבר לא השתנה."

העיניים של בלייר ירדו מהפנים שלי אל הגוף שלי וטיפסו בחזרה. "די הרבה השתנה. את נראית זוועה."

טיילור הרחיק אותי ממנו, סקר אותי מכף רגל ועד ראש ועשה הצגה שלמה שנועדה להביע חוסר הסכמה עם הנאמר.

בלייר נאנחה. "נתַנו לך מרחב וזמן כדי שתגיעי למסקנות בעצמך, אבל זהו זה. את צריכה לחזור הביתה."

"ולמרוץ הבחירות המתקרב אין שום קשר לזה, נכון?" החוויתי בסנטר לעבר אבא שלי, שניפח את החזה, ממורמר.

החוצפה שלו להעמיד פנים שנעלב כמעט גרמה לי לאבד את העשתונות.

הפנים שלי התעוותו. "אני רוצה שתלכו מפה. עכשיו."

ויליאם הִטה את גופו קדימה וצעד לעברי כאילו כדי לתקוף אותי. טיילור ייצב את עצמו, מוכן להגן עלי במקרה הצורך. צ'אק התעמת עם ההורים שלי בעבר, אבל לצד טיילור הרגשתי אחרת. הוא בקושי הכיר אותי, ובכל זאת נעמד לפני בתנוחה מגוננת, לטש עיניים באבא שלי ואיים עליו שלא יעשה אפילו צעד נוסף. הרבה זמן לא הרגשתי בטוחה כל כך.

"לילה טוב, דוקטורים," אמרה פדרה באנפוף הדרומי הרוטט שלה.

טיילור אחז בידי והוביל אותי על פני ההורים שלי בחזרה לבית הקפה.

פדרה סגרה את הדלת בפרצופו של אבא שלי ונעלה את הדלת תחת מבטה של בלייר. אחרי שפדרה הפנתה אליהם את הגב, המשיכו הורי אל יעדם המקורי.

צ'אק שילב את זרועותיו ונעץ מבט בטיילור.

טיילור הסתכל עלי מלמעלה על אף המטר שבעים וחמש שלי. "עשית את זה רק כדי לעצבן את ההורים שלך, נכון?"

מתחתי את הסינר ואז הסתכלתי לו בעיניים. "כן."

"את עדיין רוצה שאני אאסוף אותך בשמונה?" שאל טיילור. "או שזאת היתה רק הצגה?"

העפתי מבט בקירבי, שנראתה די מרוצה מכל המצב.

"זה לא הכרחי," אמרתי.

"בחייך" — שיניו של טיילור הבזיקו לרגע כשחייך, וגומה עמוקה נראתה במרכז לחיו השמאלית — "שיתפתי פעולה. את לפחות יכולה לתת לי להזמין אותך לארוחת ערב."

העפתי את הפוני מהעיניים בנשיפה. "בסדר." התרתי את הסינר כדי ללכת הביתה.

"אמרת כן כרגע?" שאל טיילור.

צ'אק פרץ בצחוק. "כדאי שתסתפק במה שהיא אמרה ותעוף מפה, בחורצ'יק. עבר הרבה זמן מאז שהיא אמרה כן למישהו."

עליתי בריצה במדרגות לדירה שלי שמעל בית הקפה ושמעתי את נקישת דלת הכניסה אחרי שמישהו פתח אותה לטיילור. בתוך כמה צעדים הגעתי לחלון שמשקיף על רחוב טֵג'ון וראיתי את טיילור הולך לטנדר שלו בחניון.

אנחה ארוכה נפלטה מפי. הוא היה חתיך מדי, מקסים מדי וחבר בצוות כבאי שרפות יער. כבר הופעתי בסטטיסטיקה אחת, אני לא אתן לו להפוך אותי לעוד סטטיסטיקה. ארוחת ערב אחת זה לא נורא, ואני די חייבת לו על זה שהוא שיתף פעולה בהרגזת ההורים שלי.

בכל מקרה, הייתי מיומנת בהסתלקויות. ארוחת ערב אחת וזהו.