אפוקליפסה של חג

 פרק 1

הד מחריש אוזניים בוקע מקרביהם המתכתיים של רמקולים יגעים, המתריעים על פריצה בקומה השלישית של בניין משרדי התעשייה הצבאית. בדכדוך ומתוך שגרה אני לוחץ על כפתור המנטרל את השאון הטורדני, שמותיר אחריו תזכורת בלתי נעימה של צליל פנטום צורם המהדהד במחילות אוזניי, כזיכרונה המטושטש של זעקה ממערת אבן עמוקה. כהרגלי, אני מקלל בלבי, ואחר כך מסנן נאצה עסיסית מבין שפתיי; שולח אותה היישר אל יצרן המערכת, שוודאי הניח כי מאבטחי מתקנים הם ברנשים עצלים המעדיפים לנום על משמרתם, ועל כן נדרש צליל של פאניקה אלקטרונית לעורר אותם; מה שלא תלוש לחלוטין מהמציאות, אם להיות כן, אך עם זאת אני מרשה לעצמי להיעלב בשם המאבטחים העצלנים כולם, שכן בתוך עמי אני יושב, ואין אני מורם מאחרון שומרי הקניונים ובודקי תאי המטען.

אני לוגם מספל קפה מהביל. לגימה ארוכה ומתריסת שאננות כנגד ההתרעה, שהפכה כעת לנקודה אדומה מהבהבת בתרשים הצבעוני של הבניין המופיע במסך המחשב מולי, ואז ממשיך בנשיפה קנטרנית של אוויר מתוך שקי ריאותיי, להבהיר ליקום שזו הפעם האחרונה שיעז להפריע את מנוחתי.

אני שומר את כתב היד מהבהב במחשב הנייד הישן שלי, ולאחר זמן־מה, תוך שאני מעוות את פניי בחוסר שביעות רצון ניכר, אני מאלץ את ישבני להינתק מהכיסא המשרדי הישן, ששופשף על ידי ישבנים רבים של אלו שקדמו להגעתי לעמדת השמירה. במשך שנים העמיקו השפשופים בריפוד השחור, עד שהפכו לחורים עמוקים שמהם בוקע ספוג בצבע קרם, כמו פיסות שומן המציצות מתוך חתכים עמוקים בעור.

אני צועד פסיעות גדולות ונחושות בפרוזדור ארוך, המזכיר רוכסן שאין־ספור משרדים חותכים בו פתחים ודלתות. הפרוזדור מסתיים בגרם מדרגות רחב, המוביל אותי לקומה השנייה, וממנה אל השלישית. אני מטפס בו במהירות, שתי מדרגות בכל פעם; את צעדיי רודפות טפיפות עמומות, כאילו מטפסים איתי ארבעה מאבטחים נוספים. אני יודע לאן מועדות פניי, מכיר את הגלאי הסורר שהפריע למלאכת הכתיבה שלי. אני מתמצא במבוך המשרדים כמו חפרפרת המכירה את מחילותיה, רגליי נושאות אותי מעצמן, מותירות לי את השהות לשקוע בהרהורי לבי: אדם מופנם אני, שדיבורו הפנימי סוער בקקופוניה של מחשבות.

בכל משמרת המערכת מפעילה כמה התרעות פנטום שמקורן בגלאים סוררים, בתקלות טכניות או בעכביש שפרש את קוריו בתוך גלאי נפח, אך לעולם לא מפריצה ממשית לבניין. ואף על פי כן, אני קרב אל המשרד המתריע כשבידי השמאלית פנס גדול וכבד, שיכול לשמש באותה מידה של יעילות ובמקרה הצורך גם כאלה מנפצת גולגולות; אצבעות כף ימיני אוחזות בקת אקדח הגלוק הנח בדממה בנרתיק הצמוד למותני. יש מנהגים שקשה להתנתק מהם. שלוש שנים חינכו ותרגלו אותי לא לקחת סיכונים מיותרים, ולעולם להיות מוכן לבלתי אפשרי, כי כאשר הוא קורה הוא מפתיע בעוצמתו ובמהירותו.

בכניסה למשרד קבוע שלט קטן. יהיה זה יומרני מעט לכנות את פיסת הפלסטיק הזעירה "שלט", שכן גודלה לא עולה על זה של כרטיס ביקור, אך בהחלט יש בה כדי להעיד כי לעת עתה ועד הודעה חדשה בעולם העסקי, שבו מוביליות תעסוקתית נפוצה כיבלית בשדה בור, זהו משרדה של הגברת אילנה גבינזון. היא ולא אחרת, מכריז השלט, מנהלת את מחלקת פיתוח התוכנה של חטיבה שלוש.

אני מאיר את תוכו של המשרד, עוקב אחר אלומת האור הדוחקת את החשכה ומגלָה נסתרות, חושפת שולחן משרדי שאינו עשוי מעץ מלא, ואינו דומה כלל למכתבה כבדה שניתן למצוא במשרדם של עורך דין או רופא. שולחנה של הגברת גבינזון הנו אחד מני מאות אלפים שיצאו מפס ייצור תעשייתי; רהיט עשוי סיבית תפלה חסרת חן, שעליו מסודרות מגשיות פלסטיק במבנה קומות הדומה לחניון, ובהן ניירת הממוינת בשיטתיות ובסדר מופתי. גם מסך מחשב יש, מקלדת ועכבר, צעצוע מנהלים שבסיסו מגנט ועליו ערמה של כדורי מתכת. עוד חושפת בפניי אלומת האור כיסא מנהלים נוח בהרבה מזה המשמש אותי בעמדת השמירה, מושב שוודאי נחנך על ידי ישבנה הקטן של הגברת, ולא עבר אליה בירושה מאדם אחר. לוח שעם תלוי על הקיר מימין למשענת הכיסא ומשמאל לחלון גדול. מוצמדות אליו תמונות ילדיה של בעלת המשרד, שאותם אינה רואה מספיק בגלל שעות העבודה הרבות, ולפיכך תמונותיהם משמשות לה מעין פיצוי דו־ממדי חסר מגע וריח.

אלומת הפנס מתעכבת לרגע על התמונות: אני מביט בשני בנים, בבת זקונים ובבעל נאה, משפחה שמחה ומאושרת בהחלט. אולם תמונות ידועות ביכולתן להוליך שולל, הן מעוותות ומסלפות, ערמומיות כשועל, משקרות במצח נחושה, כי את מה שמסתתר מאחוריהן המתבונן אינו יודע לראות. גם אלבומי התמונות של אמי מכילים משפחה מאושרת, אמא דאגה לכך, הבימאית של החיים, היודעת לגרום לכך שכולם יהיו יפים, שיחייכו למצלמה, שילבשו את הבגדים הכי יפים, שיהיו מסורקים ומטופחים, כאילו ההיסטוריה תשפוט אותה על פי תמונות המשפחה המבריקות.

אני לוחץ לבסוף על מתג החשמל, ובן־רגע החדר מוצף באור פלורסנטי, פלסטי ומסנוור שאמנם גירש את החשכה, אך חשף את המשרד עירום בריקנותו. עיניי סורקות במהירות את החדר. הניכור של האור הלבן מזכיר לי את שיממון חיי, ועל כן אני מזדרז לכבות את האור ולעשות את דרכי חזרה לעמדת הכניסה.

הממלכה שלי בטוחה כעת, פרוזדורי הטירה ניצבים מוכנים לקראתי; שקטים ומיותמים הם קדים לכבודי. מכונות הצילום והמחשבים סדורים בתוך משרדים, ממתינים שהשליט יחלוף על פניהם, מנופפים אליי בניירות משרד כמו היו מטפחות משי. ללא ספק, בשעות הקטנות של הלילה אני הוא הקיסר, שליט יחיד של ממלכה נטושה, ואף על פי שנתיניי עלומים ונעלמים מעין, אני נוהג להלך במין חשיבות עצמית, ממלכתית כמעט, דיקטטור של כלום, שכן יכול אני לעשות ככל העולה על רוחי במדינת הפרוזדורים, הנתונה כולה לרשותי.

השעות החלולות של הלילה מעצימות בי תחושות של בדידות, ומחשבותיי סוחפות אותי אל בור הניקוז של החיים. אני חש כאילו האנשים כולם נטשו את הבניין במהירות – ייתכן שנמלטו על חייהם – הותירו מחשבים דולקים, לא כיבו את האורות, נעלמו כפי שאנשים נעלמים כשהסערה הגדולה עומדת להגיע, ואילו אני נותרתי לבדי אחריהם. אני, מנחם פינגר, האדם האחרון, ולא יהיו בני אנוש אחריי, נצר למין האנושי שכבר מזמן איבד את אנושיותו.

באופן שאינו נהיר לי לחלוטין, מחשבותיי מובילות אותי הלאה והופכות לחלומות בהקיץ; או אז מחליפה את בדידותי תחושה של חופש אין־סופי, נטול זרים הדוחפים בתורים שהתחלה יש להם אך לא סוף. אני מצמיד את שפתיי אל הזגוגית שמלבינה מנשימותיי, ודוחק בדמיוני לשאת אותי צעד נוסף אל עבר חיים נטולי אמא. איזה חופש גלום בהיעלמותה של הטרוריסטית הצנומה והגאוותנית הזאת, שפצצות קטנות טמונות בחיק הלוע שלה; שדיה קטנים, ופטמות דוקרניות כמו שתי פירמידות ננסיות מזדקרות עליהם. מחשבתי מקבלת ממשות כאשר היא נקרעת מגרוני כאנחה שקטה ארוכה, גניחה של עונג, פליטה של ילדותי האומללה, ולרגע אני מצליח לחוש את הווייתי ללא האישה המטורפת שרחמה העניק לה שליטה מלאה בחיי. ייסורי נפש קשים גורמים לי מיד להצטער על שאפשרתי לעצמי להשתעשע ולו לרגע אחד במותה, ועל כן אני מאיץ במחשבותיי להיעלם, ואז מתעקש להצטער ולהבטיח בכל לבי שלא אאפשר להרהורי חטא כאלו להתל בי שוב. ילד אסור שיהיו לו מחשבות שטנה כלפי אמו.

אני שב למקומי, לעמדת העץ המהוהה, אל הלכלוך שדבק בה, אל הסימנים הכחולים של עט כתיבה, ולכה שלוטשה בתנועות ידיים מזיעות שהונחו עליה כמשענת לראש עייף, אל יומן האירועים המקומט משימוש יום־יומי, ואל שני מסכי מחשב דוממים. הטלפון הנייד שלי נותר על הדלפק; שיחה שלא נענתה הטביעה בו זיכרון דיגיטלי. מי חיפש אותי בשעת לילה? חברים אין לי, למעט חילל, אך הטלפון הנייד מזהה את מספרו. זה גם לא המספר של אמי או של אבי, ובכל זאת, ישב איזה אדם במקום כלשהו וחייג אליי בשעה שבה מרבית האנשים ישנים. הסקרנות מכריעה אותי, כי אני אנושי לפחות כשאר האדם, וכאשר אחד מרים גדר גבוהה, חייב שכנו להציץ ולבדוק מה מאחוריה. אני לוחץ על כפתור החיוג. הצלילים ארוכים וברורים, אחוזי בדידות. הם בוקעים בזה אחר זה כמו צנחנים במטוס שלאחר המתנה לתורם מזנקים לחלל התדרים הסלולריים, אך ככל שאלו מזנקים ונעלמים בריק, הם אינם גוררים תגובה. וכך מסתיימת הרפתקה קטנה של אמצע הלילה.

אני מניח את המכשיר ומביט בשעון. השעה שתיים בדיוק, זמן שאגש להוציא פחית צוננת של קוקה קולה מהמכונה האוטומטית המוצבת בקומה השנייה. בשגרה החדגונית של עבודתי, החלוקה למקטעים זעירים היא סימני הפיסוק הנחוצים להסדרת הזמן, פעולות בודדות ופשוטות של אכילה ושתייה, של כוס קפה או אוננות בשירותי הנשים, של סיבוב בבניין והצצה מבעד לחלון הגדול שצופה אל העיר. בכל אלו יש כדי לתחום את השעות, להציב להן גבולות ברורים. את יתרת זמני אני מעביר בכתיבה.

אני עושה את דרכי למכונה האדומה, שלפקודת מטבע מקיאה פחיות משקה. מוחי צפוף במחשבות. יכולת מופלאה היא החשיבה, עננה חסרת משקל וגודל, נטולת ממדים וזמן. לעתים אני שוכב במיטתי שעה או שעתיים וראשי ריק לחלוטין, ופעמים אחרות, בשלושים השניות שנדרשות לי להגיע מעמדת השמירה למכונת המשקאות, מוחי סוער כאילו נוקב בו פתח וכל רוחות השמים מנסות להימלט דרכו.

עכשיו אני תוהה כיצד שני אחים שיצאו מרחם אותה אם, שאת אותו מזון הם מאביסים לקרבם, מתחנכים על אותם ערכים, ועם זאת, שונים הם זה מזה באופן כה מרחיק לכת, עד שניתן לחשוב אותם לזרים גמורים. כך אחי הבכור אביתר ואנוכי נותרנו עד היום, אחים בדם אך שונים עד אחרון נימינו. היינו החברים הכי טובים, תמיד יחד, לבושים באותם הבגדים כמו תאומים. גם אם אחיה מאתיים שנה, לא אצליח להבין מה היה לה לאישה הזאת, שרצתה להפוך אותנו למגזרת נייר זהה בצורתה ובצבעה. אולם דומים ככל שהיינו, תמיד הייתי אני צלו של אחי.

אני עומד כעת מול מכונת המשקאות, שאני חש כלפיה מין קִרבה וחמימות כאילו היא אישיות מפורסמת. והרי המכונה מצהירה שבתוכה נמצא טעם החיים. ומכיוון שמבחינתי, טעם החיים עשוי להסתכם בפחית משקה שחור רווי סוכר וחומצה זרחתית, אני מגחך ומכניס מטבע לחריץ ולוחץ על הכפתור.

בעוד המטבע מחלחל אל פנים המכונה ומפעיל את המנגנון האטי, מזכירה לי התנועה את עצמי כילד. הייתי כחילזון המתכנס בקונכייתו, מתקפל בתוך חוסר הצלחתו, עד אשר הפכתי לגוש קטן ועצוב.

בעוד אני קטנתי, אביתר גדל וצמח לנרקיס צהוב כתר, מלך ביצת הפינגרים, ילד להתגאות בו, בחור להתרשם ממנו, גבר שנסע לקצהו השני של העולם, ושם עשה כרצונו, חופשי כמעט לחלוטין משלטון הרודנות של האם.

הפחית מתגלגלת ונופלת מתוך קרביים מכניים של פלסטיק ומתכת. אני מתענג על הרגע הזה, בין הלחיצה על הכפתור לנפילת הפחית, סוג מובהק של סיבה ומסובב, הכוח שבאלוהי המטבע הקטן לאלץ פחית משקה להתגלגל מטה. צליל המבשר שמשהו מתרחש, דברים זזים. כמו חייו של אביתר, שנסע לארצות הברית ופגש את מנדי המושלמת; הם עשו ילדים מושלמים, עבדו בעבודה מושלמת וגרו בבית מושלם. לפחות לפי אמות מידה שמכונת המשקאות הייתה ודאי מאשרת.

אני מרים את הפחית ומצמיד אותה אל עורפי, חש בקור נוזל במורד עמוד השדרה, תענוג של אחר חצות. כעת אני מניח אותה על פניי, כאילו בכוחו של הקור לצנן את כעסי שמבעבע בי כמו נזיד המאיים לגלוש מן הקדרה. אני מושך את הלשונית ומאפשר למשקה הצונן להיערות במורד גרוני, לצרוב מעט כאשר בועות של 2CO מקפצות את דרכן מטה. טעם החיים בתחת שלי, אני חושב כאשר אני צועד חזרה אל עמדת השמירה.

היו לילות שבהם נהגתי להרהר מה היה קורה אילו הייתי דורך את הגלוק ויורה לעצמי כדור בראש, ככה סתם, ללא סיבה. פעמים אחדות אפילו דרכתי את האקדח ונהניתי מעצם המחשבה שכדור תשעה מילימטרים נשלף מתוך מחסנית והתיישב בבית הבליעה, מוכן לשפוך לעצמי את המוח. בדיוק כפי שהמטבע מפיל את פחית המשקה, סיבה ומסובב, כך הקליע יכול לחדור את העור ולפצח את הגולגולת. לרגע ארוך אהבתי להתענג על מראה גופי חסר החיים, ראשי שמוט על כתפי, תלתלי ראשי השחורים מרוחים באדום, והקיר מאחוריי צבוע בגרפיטי של חלקי מוח שיתפזרו כמו ציור של ג'קסון פולוק. ואז הייתי נבהל ופורק את הנשק, מסתכל על הכדור שיכול לשנות את המציאות במחי לחיצה על ההדק.

אני מתיישב בכיסא, שחרף נאמנותו לישבני, הוא משמיע אנחה חורקת כשאני מטה את המשענת אחורנית. אני שולף את אקדח הגלוק מתוך הנרתיק, מניח אותו על הדלפק, את פחית המשקה אני מציב לידו, מותיר אותה להזיע טיפות קור קטנות.

שוב בצג הטלפון הנייד שלי מופיעה שיחה שלא נענתה, אותו פלוני בן פלוני, ברנש ללא שם, חיפש אותי. כעת נהיה העניין הרבה יותר מעניין, כמעט תעלומה, אני חושב, ומיד מתקשר אל המספר, ממתין בסבלנות של בלש היושב במעקב.

"בבקשה תגיד שלא הערתי אותך, בבקשה־בבקשה תגיד," היא אומרת, וקולה נעים ומתוק; גם אילו הייתה מעירה אותי, היה קולה מרדים אותי שוב בן־רגע.

"לא הערת אותי."

"אני ממש מצטערת."

"אין לך על מה, לא הערת אותי."

"בטוח?"

"בטוח," אני אומר בקול נחוש.

"חיפשתי את החברה שלי נוגה. היא אף פעם לא ישנה בשעות האלה, אבל כנראה חייגתי שמונה במקום חמש והגעתי אליך, אבל אתה לא ענית, ואני המשכתי לעבוד על נשכני פרווני, אופס, מפגרת, כאילו שאתה מכיר את נשכני פרווני, זו דמות מספר ילדים שאני מאיירת, זו הכלאה בין ילד לכלב שקוראים לו נשכני ויש לו פרווה ארוכה אדומה, אז קוראים לו נשכני פרווני – " והיא מסיימת את המשפט בנשיפה קלה של מבוכה.

"אתה יודע, אם לא הייתי כלואה בתוך העור שלי, מזמן הייתי בורחת מעצמי, או שהגוף שלי היה מחפש תודעה יותר אינטליגנטית, כלומר, איזו דפוקה אני, מספרת לך על נשכני כאילו אתה מכיר אותו, כאילו אתה מכיר אותי."

"את בסדר גמור," אני אומר לה.

"תגיד, זה לא קטע, איך פספסנו אחד את השנייה? כשחזרת אליי בדיוק יצאתי לזרוק את הזבל כי נשרף לי כל הפופקורן והדירה הסריחה כמו משערות שרופות או כמו מקצר במכשיר חשמלי או כמו... טוב, אתה יודע כמה פופקורן מסריח כשהוא נשרף, לא? אז בכל מקרה, הייתי חייבת לנקות את המיקרו ולזרוק את השקית החוצה, וכשחזרתי ראיתי שחיפשת אותי ולא היה לי נעים אז התקשרתי, ושוב לא ענית לי, ועכשיו אתה מתקשר ובטח ישנת, אבל אמרת לי שלא ישנת כי בשונה ממני אתה מנומס וגם ודאי כועס בטירוף, אז רק רציתי לומר לך שאני מה זה מצטערת, כלומר, זו באמת הייתה טעות, אתה מבין, אני ציפור לילה כזאת ולפעמים אני חושבת שכל האנשים חיים הפוך."

"תגידי, את מפסיקה לדבר לפעמים?" אני קוטע אותה, אך לא לזמן רב.

"רק כשהחבר הקודם שלי קשר לי מחסום פה, הוא היה חולה על סאדו־מאזו, ואני דווקא לא כל כך בקטע. בכל אופן, היה לו כזה מחסום עם כדור אדום שנכנס לך לפה ונקשר ברצועות עור מאחורי הראש ו... אני חושבת שאני שוב מדברת שטויות."

"זה בסדר, אני נהנה להקשיב לך, זה לא שיש לי משהו אחר לעשות."

"מה אתה עושה?"

"אני לבד בעולם, אין אף אחד, כולם נעלמו ורק אני נותרתי אחרון בבניין בודד בעיר נטושה, אני ופחית קוקה קולה קרה כי המכונות עדיין עובדות, ויש לי גם אקדח גלוק ומחשב נייד, ופתאום באמצע הלילה את התקשרת, ככה שזה די נחמד לשמוע קול אנושי."

אנחנו שותקים, אני לא בטוח אם היא עדיין על הקו.

"וואו, זה היה חזק, אפוקליפטי כזה," היא קופצת מתוך הדממה, ואני שומע בקול שלה שהיא התכוונה לזה. "מה קרה לכל האנשים?"

"אין לי מושג, הם נעלמו, אולי ברחו, אולי מתו במגפה. הם הותירו הכול מאחור, אז כנראה זה היה פתאומי. את יודעת, יכול להיות שקרה להם בדיוק מה שקרה לדינוזאורים, הם פשוט נכחדו."

"אבל אני פה, אז לא יכול להיות שאתה האדם האחרון בעולם."

"איפה זה פה?" אני שואל.

"אני נמצאת בארץ רחוקה."

"ומה יש בארץ שלך?"

"בארץ שלי יותר חשוב מה אין," היא אומרת, ואני כמעט יכול לשמוע את החיוך שלה.

"אז מה אין בארץ שלך?"

"בארץ שלי אין סבל."

"זהו?"

"מה פתאום, אין בה גם מכאוב ואין בה מועקה, לא אומללות, לא דכדוך ולא מסכנות, בארץ שלי אין פחד ואין חרדה."

"ומה בנוגע לאנשים, בארץ שלך יש אנשים?"

"יש הרבה אנשים, אבל אין בה תוגה וכיליון ופורענות ומצוקה, וגם זדון ורשע אין, ולא מומים ומיחושים ומכאובים ונגעים וצער, ואין תבוסה ואין ניצחון."

"וחיות?"

"מצחיק אחד, ודאי שיש חיות, המון חיות מכל הסוגים, אבל אין התייסרות, ואין מאמץ ואין הרס, וסגפנות וקושי, ואין דלות ורעב וצמצום, ואין דורסנות ואין גזל ושאט נפש, את כל אלו אין בכלל."

"תני לי לנחש," אני משתחצן בפניה. "בארץ שלך אין אקדחים ואין מלחמות, וסרטן, וכולרה, ואולי אפילו שפעת אין, ושחיתויות ואסונות טבע, וגז עצבים, ודלות, ואפליה וגזענות, ואין כיעור וצלקות ושפה שסועה וטחורים, ואין טיפשות ושרפות וחצ'קונים, ואין אסירים ואין סוהרים ואין צבא ואין פיסורה ופסוריאזיס וסכיזופרניה ודיכאון ואין מחלות מין, ובעילה ואונס, ואין סדום."

"לגבי סדום אני דווקא לא בטוחה," היא אומרת, ושנינו פורצים בצחוק, ושלה מתגלגל למקום נעים ורך, ולראשונה זה זמן רב אני מרגיש משהו מעבר לבדידות שלי, ואף על פי שאני יודע שאין שום סיכוי בעולם שהאישה הזאת היא האישה שלי, כי בטח יש לה חבר או שהיא אוהבת נשים בכלל, היא גורמת לי לצחוק וזה הרבה יותר מהמעט שיצא לי מבחורות אחרות.

"אני צריכה לסיים, אבל היה לי נחמד, אולי אנחנו צריכים לעשות את זה שוב."

"לדבר על קשת בענן ולרחף מעל לצרות של העולם?" אני שואל.

"בדיוק," היא אומרת, "לרחף מעל לצרות של העולם. אז תשמור את המספר שלי?"

"אם תרשי לי, אעשה זאת."

"אני מרשה."

"אז אני עושה זאת."

"לילה טוב."

"אפשר לשאול אותך רק עוד דבר אחד לפני שאת הולכת לישון?"

"בטח. "

"איך קוראים לך?"

"סער."

"סער," אני אומר בקול נמוך, ואז "סער," בקול גבוה. אני אומר "סער" באטיות ו"סער" מהר יותר, ואני שבע רצון, האיברים שלי חשים בנוח עם השם שלה, קנה הנשימה ומיתרי הקול, חלל הפה והאף, הלשון והשפתיים, סער נעימה להם. "אני מנחם," אני אומר לה.

"לילה טוב, מנחם."

"לילה טוב, סער."