אפריל מאי 1: חודש עם אפריל-מאי

 אחת

ידעתי שגברת הוֹ היא חדשות רעות כבר ביום הראשון שלי בטריניטי קולג'. אני לא יודעת איך קוראים לה כשאני פוגשת אותה בפעם הראשונה, אבל כבר פגשתי את הסוג הזה קודם: לחוץ, שתלטן, בכיתה עוד לפני שהצלצול הראשון נגמר.

אני נמצאת במסדרון בין הכיתות - עברו רק עשר דקות ביום הראשון שלי בבית־הספר החדש ואני כבר אבודה. היא צועקת עלי. חזק. כאילו אני חירשת.

"איך את קוראת לזה?" היא מנערת את הילקוט שלי באוויר. קופסת האוכל נופלת על הרצפה, ואחריה הלחמניות עם הנקניק.

אני רוצה להגיד לה שזה הילקוט שלי, אבל אני על הידיים והברכיים, מנסה לאסוף הכול מהרצפה ולהתרחק מהצחקוקים של שלושת הבנים שמסתכלים על לחמניות הנקניק שלי כאילו אני מנסה להבריח רימוני יד לתוך בית־הספר.

"כחול." היא מנערת את הילקוט שלי. "לא אדום וסגול." היא מצביעה על הילקוט הצבעוני שלי בגועל. "כחול כהה. אלה החוקים. שאני לא אראה את הילקוט הזה כאן שוב."

היא משליכה את הילקוט על הרצפה ועומדת ללכת משם, כשהיא מבחינה ברגליים שלי. מההבעה על הפרצוף שלה אפשר לחשוב שהרגליים שלי קטועות מהברכיים ומטה, כמו ה"בלייד ראנר" אוסקר פיסטוריוס, רק שלי אין להבים מגניבים, שבעזרתם אוכל לזנק משם אל מדליית הזהב ואל החופש.

"תתרוממי, ילדה."

אני נעמדת, והמבט החודר שלה גומע את גרבי הברך שלי המפוספסים בירוק־לבן.

"את חושבת שאת בקרקס?"

אני מנענעת בראש. ברור שאני לא חושבת שאני בקרקס. אני בבית־הספר.

"תורידי אותם מיד." היא מצביעה על הגרביים שלי.

היא מסתכלת בזמן שאני חולצת את הנעליים ומורידה את הגרביים ואז נועלת שוב את הנעליים. אני יכולה ללכת בלי גרביים כל השליש, עד שאקבל את הגרביים הרשמיים בצבע כחול כהה. היא אומרת את זה ועוזבת אותי יושבת במסדרון, מתכננת איך אחנוק אותה למוות עם הנקניק שנפל מהלחמניות שלי והתגלגל על הרצפה.

המורה הזאת היא צרות. אני מזהה את הסימנים. אני שמה את הפרצוף שלה בראש רשימת החיסול שלי.

סוף כל סוף אני מוצאת את הכיתה שלי ומדדה פנימה רק כדי לקבל שולחן בקצה החדר עם המתנשפת של הכיתה. קוראים לה מֶלָאני, והיא יוצאת מגדרה כדי לקבל את פניי. היא נושפת עלי את הביצה הקשה שאכלה לארוחת הבוקר ולוחשת כמה היא שמחה שסוף־סוף יש לה שותפה לשולחן. היא ישבה לבד כל השנה שעברה. למה אני לא מופתעת?

השולחן שלי ושל מֶלָאני בסוף הכיתה בטריניטי קולג' הולך להיות הבית שלי לאורך כל כיתה ח'. אמרתי בית? בית־הספר הזה נראה יותר כמו כלא. קירות אדומים כדם, מכוסים בקיסוס חונק, כשממעל מתנשא מגדל שעון מאיים המשקיף על החצר ועל הילדים הכלואים בה, מתקתק ללא הרף ומונה את שעות השבי שלנו.

פְלָאפִי אומר שאם אני מפשלת ולא ממצה את הפוטנציאל שלי, הוא מחזיר אותי לאמא שלי.

פְלָאפִי הוא אבא שלי. זה רק אנחנו. פעם היינו שלושתנו, לפני שאמא ופְלָאפִי החליטו בשנה שעברה שהם לא מסוגלים לסבול זה את זה ונפרדו. הם לא יכלו לחלק אותי לשניים, אז פְלָאפִי לקח אותי. אני לא בטוחה מי משניהם חושב שהוא עשה עסקה טובה יותר.

מֶלָאני היא הממונה על הסדר בכיתה. היא נותנת לי כמה ספרי לימוד וכלי כתיבה, ואומרת שכל הספרים חייבים להיות עטופים בנייר חום ומנוילנים בפלסטיק שקוף. אלה החוקים בטריניטי קולג'.

היא גם אומרת לי שהמחנך שלנו הוא איש בשם מר גוּסֶן. אבל כולם קוראים לו "אצבע". אני מבינה למה, כשהוא נכנס לכיתה ומתחיל לבדוק נוכחות. בכל פעם שהוא קורא בשם מסוים, הוא מרים את המבט ומצביע על התלמיד, רק כדי לוודא שהקול והפרצוף מתאימים לשם ברשימה. הוא איבד את האצבע המורה שלו, אז הוא מצביע עם האצבע האמצעית.

אצבע מגיע לסוף הרשימה ומצביע על מֶלָאני. לא, בעצם הקורבן הוא אני.

"אפריל־מאי פברואר."

זאת אני.

בראש רשימת האנשים שצריך להרעיל באמצעות צלחת סלמונלה נמצאים באופן מסורתי פְלָאפִי ואמא. מר וגברת פברואר היו צריכים לפרק את החבילה כבר ביום שבו נולדתי, כשהם לא הצליחו להגיע להסכמה על השם שלי. פְלָאפִי חשב שאפריל הוא החודש הכי יפה בשנה. אמא אהבה את מאי. יש לי שם של לוח שנה.

האצבע האמצעית של אצבע רועדת כשהוא קורא את שמי בפעם השנייה. אני נעמדת ונועצת מבט באצבע הזאת. "קוראים לי בֶּלה," אני מהנהנת לעצמי בעידוד ומצליבה אצבעות מאחורי הגב. אני באמצע הספר דמדומים, הראשון בסדרת הערפדים של סטפני מאייר, ונדמה לי שהשם בֶּלה מספיק טוב בשבילי. אם הייתי בן הייתי הולכת על אדוארד.

אצבע מהנהן ומוריד את האצבע. "יש לנו תלמידה חדשה בכיתה. בואו נקבל במחיאות כפיים את אפריל־מאי פברואר לבית־הספר שלנו."

מתברר שהוא לא לומד מהר.

אחרי שהכיתה העניקה לי מחיאות כפיים קלושות, אצבע אומר שיש לו כמה דברים דחופים לעשות ואנחנו צריכים להמשיך להתקדם עם מה שזה לא יהיה שהוא מלמד אותנו בהיסטוריה. אנחנו צריכים לקרוא את שני הפרקים הראשונים בספר הלימוד ואז לדסקס בינינו את מה שקראנו. בשקט.

מֶלָאני מספרת לי שאצבע הוא גם המחנך וגם המורה להיסטוריה שלנו. הוא גם סגן המנהל והוא נמצא פה מאז שנֹחַ בנה את התיבה. הוא ימשיך בטריניטי קולג' עד שיהיה בן מאה, ואז הוא יפרוש לגמלאות ויפתח צימר בקלארנס - כפר קטן ליד בית לחם שבמחוז פְרי סטייט (בניגוד לבית לחם שבמזרח התיכון).

אני מבלה את השעתיים הבאות בקריאת דמדומים בזמן ששאר התלמידים מסמסים זה לזה. לי אין טלפון סלולרי. אני חושבת שאני הנערה היחידה בכל יוהנסבורג שלא מחוברת. אה, וגם מֶלָאני, שאומרת שהסלולרי שלה נפל אתמול לבריכה. אני אומרת לה שטלפונים סלולריים זה סמל הבינוניות של לפני חודש ושאני מחכה לבְּלוּבֶּרִי החדש שלי. מֶלָאני נשמעת מתעניינת. לאבא שלה יש בְּלֶקבֶּרי.

בְּלוּבֶּרִי, בְּלֶקבֶּרי, מה ההבדל? מֶלָאני אומרת שהיא לא רואה שום הבדל. ואז היא צובעת את הציפורניים שלה בטיפקס ומגרדת אותו בסיכת ביטחון. זה כמו קשקשים שמתפזרים על כל השולחן שלי.

אצבע חוזר כשהשיעור הכפול כמעט נגמר כדי לבדוק שאף אחד לא הבריז. הוא אומר לנו להמשיך לקרוא בספר הלימוד בבית ולחשוב על ההיסטוריה וכאלה. אני מניחה שהוא שייך לסוג הראשון של מורים חסרי תועלת. אצבע יכול להישאר.

השיעור הבא הוא ספרות. תקראו לי חנונית או בֶּלה המבולבלת או כל מה שעושה לכם את זה, אבל ספרות זה המקצוע האהוב עלי. שאר המקצועות אוכלים אבק.

מֶלָאני מספרת לי שהמורה שלנו לספרות היא גברת מוֹרָפִּי, שהיא מתוקה ואוהבת את סטפני מאייר. מיד אני יודעת שגברת מוֹרָפִּי תאהב גם אותי. היא תאהב אותי ותעזוב אותי ואת דמדומים במנוחה.

אני מתחילה לשקול מחדש את הסטטוס שלנו כחברות הכי טובות, כי האישה שנכנסת לכיתה לא יכולה להיות גברת מוֹרָפִּי. היא לא מתוקה. לא יכול להיות שהיא אוהבת את סטפני. היא זאת שנמצאת בראש רשימת ההתנקשות שלי. היא זאת שהחרימה את הילקוט הצבעוני שלי וגרמה לי להזיע בתוך נעליים בלי גרביים עד שנהיו לי שלפוחיות. "הוֹ-הוֹ-הוֹ," מֶלָאני לוחשת.

אני מכסה את הפה עם היד ורוכנת לעבר מֶלָאני, שמספרת לי שהאישה שנכנסה לכיתה היא גברת הוֹ. היא מחליפה את גברת מוֹרָפִּי, שיצאה להשתלמות ולא תגיע לבית־הספר בשבועיים הקרובים. אני כבר מתגעגעת לגברת מוֹרָפִּי.

לגברת הוֹ יש פרצוף כמו של בובת בבושקה. העיניים שלה נראות כמו ראשנים. הן נוצצות וזוהרות כמו עיני שטן כשהיא אומרת לנו להוציא שייקספיר. אנחנו לומדים את רומיאו ויוליה בשליש הזה. לא נראה לי. אני ממשיכה לקרוא את דמדומים. שאלתי אותו אתמול בספרייה ואני לא מסוגלת להניח אותו. קראתי עד חצות אתמול בלילה, ואז פְלָאפִי נכנס ואמר: "כיבוי אורות, מחר היום הראשון שלך בבית־הספר החדש. אם לא תישני לפחות שמונה שעות, לא תוכלי למצות את הפוטנציאל שלך."

המשכתי לקרוא עוד שעה בחדר האמבטיה, עטופה בכרבולית בתוך האמבטיה עצמה. הברז של המים הקרים מקולקל וטיפות קרות טפטפו לי על הרגל. לא שמתי לב לזה. אפילו לא שמתי לב כשפְלָאפִי הלם בדלת ואמר: "בבקשה, אפריל. בבקשה תפסיקי לנעול את עצמך באמבטיה. תפסיקי לקרוא את הספר הזה. את מכורה."

- קוראים לי אפריל־מאי, ואני מכורה לדמדומים.

- שלום, אפריל־מאי!

- ניסיתי להתעלם מהספר הזה כשהוא הגיע לרשימות רבי־המכר, אבל בסופו של דבר נכנעתי כמו עוד מיליארד בני נוער אחרים בכל העולם. אני מכורה.

- ברוכה הבאה לסטפני־מאיירים אנונימיים, אפריל־מאי.

- אני זקוקה לעזרה. אני חייבת להשיג את מולד הירח ברגע שאני גומרת את דמדומים. אני חייבת להזין את ההתמכרות שלי.

אני קוראת את דמדומים בזמן שהכיתה קוראת את רומיאו ויוליה. הזמן עובר ואני לא מבחינה שגברת הוֹ כותבת על הלוח. אני לא שומעת אותה עוברת בין השולחנות בזמן שהיא קוראת בקול והתלמידים רושמים רשימות בספרים שלהם.

אדוארד הערפד רוכן לעבר בֶּלה, וכל גופי נדרך לקראת נשיקת הקרח. אני מרימה את פניי כשאני חשה בשפתיו הקרות מתקרבות לשפתיי. אני עוצמת את עיניי. "נשק אותי, אדוארד," אני לוחשת. אבל כשאני פוקחת את עיניי, אני רואה לפני רק את גברת הוֹ.