אפריל מאי 2: 100 ימים עם אפריל-מאי

 אחת הפלוץ הגדול

הכול קרה באשמת מֶלי. היא אשמה במאה אחוז על זה שנתקעתי עם שְמֶנְדְרִיק. אילו היא היתה בסביבה, זה לא היה קורה.

זה היום הראשון שלי בכיתה ט' בטריניטי קולג'. אני יושבת בסוף הכיתה והראש שלי קבור בתוך תשבץ. הרמז לשלוש אותיות מאוזן הוא: "לא־כלום". אני כותבת "חלל" על הדף ומסתכלת על המושב שלידי. הוא "ריק".

החברה הכי טובה שלי, מֶלי, לא נמצאת בשליש הזה. היא הולכת לעבור ניתוח בבית החולים גרוּט־שוּר בקייפטאון כדי שתוכל לנשום כמו בן אדם נורמלי. היא עזבה אתמול, נושפת על הפנים שלי מהפה שלה. "בבקשה אל תעשי שטויות בזמן שאני לא כאן, אפריל־מאי. תנסי לשמור על פרופיל נמוך ועל פה סגור," היא אמרה. אמרתי לה שהפה שלי תמיד סגור - זאת היא שלא יכולה לנשום דרך האף.

מֶלי נתנה לי צמיד עשוי מפיסת עור וחמישה חרוזים מחרסינה שהיה כתוב עליו: ממה"ע? (מה מֶלי היתה עושה?). היא אמרה שאם אני מוצאת את עצמי במצב בעייתי, אני צריכה להסתכל על מפרק היד שלי, לעצור, ולחשוב על המעשים שלי לפני שאני קופצת למים הרותחים. מֶלי לא פה רק יום אחד - וכבר אני מתגעגעת אליה בטירוף. אני מרגישה את ה"אַיִן" (שלוש אותיות).

מסביבי כולם מדברים על חופשות הקיץ שלהם. פּלֶט ואוּמְלָנְגָה ומאוריציוס וקייפטאון. וסקי באוסטריה. אף אחד לא טורח לשאול את הילדה עם מלגת הלימודים - אני - איפה היא בילתה את החופשה, אז אני לא מספרת להם שעזרתי לפְלָאפִי בניהול המלאי בסוכנות הנסיעות שלו.

פְלָאפִי זה אבא שלי, והוא עובד בבית לוויות שנקרא "הדרך אל האושר". הוא אחראי על המלאי - מה נכנס, כמה זמן הוא נשאר במחסן, ומתי הוא יוצא לנסיעתו האחרונה.

ניהול של מלאי דורש קצת תמרון. יותר מדי מלאי יוצר בעיות של מקום, ומעט מדי פוגע בבונוס של סוף החודש. וצריך גם להביא בחשבון חיי־מדף. פְלָאפִי אומר שהלקוחות שלו הם כמו חלב שלושה אחוזים: אם לא משגיחים עליהם, הם מתחילים להסריח.

אני זורקת את התשבץ הצידה ונעמדת כשהמורה נכנס. הוא מציג את עצמו בתור ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ ואז צועק: "ארצה!"

כל הכיתה מתיישבת, ואִתה מתיישב גם כלב. זה גוֹלדֶן רֶטריבֶר, והוא מחנה את עצמו מתחת לשולחן של ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ, צמוד לכפות הרגליים שלו. הוא אומר: "כלבה טובה," ומספר לנו שהוא יהיה המחנך שלנו השנה. הוא גם מלמד כישורי חיים והוא גם היועץ של בית הספר. הפסיכולוג. האיש שמטפל בילדים משוגעים.

ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ מצביע על הכלבה שלרגליו. "זאת אֶמִילִי," הוא אומר לנו.

האוזניים של אֶמִילִי מזדקפות והיא חובטת בזנבה על הרצפה כשהיא שומעת את השם שלה. אֶמִילִי, מסתבר, היא עיוורת. ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ לא ידע את זה כשהוא בחר אותה מתוך קבוצה של שבעה גורים במקלט לבעלי־חיים לפני שנתיים; אבל כשהוא גילה שהיא מאותגרת ראייתית, היה מאוחר מדי להחזיר אותה - היא כבר הפכה לחלק מהמשפחה. הוא מלטף את הראש של אֶמִילִי כאילו כדי להזכיר לה שהם בני משפחה.

ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ מוציא את רשימת השמות ומתחיל לקרוא אותה בקול רם. הוא מגיע אלי, ואני נעמדת. "אה, זאת אַת," הוא אומר, כאילו נזכר במשהו נעים. אני אומרת לו שכן זאת אני, והוא אומר: "מעניין. שמעתי עלייך הרבה." הוא אומר את זה עם ניצוץ נחמד בעיניים.

יש לי מעמד מוזר של סלבריטי בטריניטי קולג'. אני הילדה שכמעט סולקה מבית הספר בשנה שעברה, אחרי שתלתה את העניבה שלה על מגדל השעון של בית הספר; ושהתעלולים שלה כמעט הרגו שני תלמידים כשהם נפלו מגג בית הספר, ואחד מהם היתה מֶלי היקרה שלי.

נפגע־הגג השני מהנפילה היה סֶבַּסְטְיָאן, ילד עם עיניים בצבע ירוק־לימון שברח מטריניטי קולג' קצת אחרי האירוע, ולקח אתו חתיכה ממשאבת הדם השרירית הפועמת בחזה שלי.

אני מתיישבת, וד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ מגיע לסוף הרשימה. "אֶרִיקָה נְטוֹנָה," הוא אומר ומרים את העיניים.

אין תגובה.

הוא מנסה שוב: "אֶרִיקָה נְטוֹנָה."

ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ מסמן "נעדר" ברשימה, ובדיוק אז נשמעת דפיקה על הדלת, והמזכירה של בית הספר דוחפת את הראש שלה פנימה. "אני מצטערת על ההפרעה," היא אומרת. לידה עומד ילד חדש. הוא הגיע באיחור והלך קצת לאיבוד. היא זזה אחורה והילד החדש נכנס לכיתה.

ילד זאת לא בדיוק המילה. הענק הקטן נכנס לכיתה בצעדים כבדים, כשהוא מניף את הגוף הכבד שלו עם כל צעד. הוא הילד הכי גדול שראיתי בחיים שלי. הוא איזה שלושה מטר גובה ושלושה מטר רוחב, עם פרצוף כהה ורחב כמו ענן סערה בקיץ. אני לא יכולה להוריד ממנו את העיניים שלי.

מישהו באמצע הכיתה שורק שריקה גועלית, ואֶמִילִי פולטת יללה קטנה. כל החדר מתמלא בלחישות כמו קליעים במטווח: "שמן־דובון", "גוֹדזיל", "חבית שומן", "דֶבּ". הילדים הגועליים זורקים מילים לחלל החדר כמו חבורה של משתתפים בכנס של חובבי תשבצים, שמנסים למצוא את התשובה להגדרה "עלבון לאנשים שמנים". הם מחליטים בסוף על השם "שְמֶנְדְרִיק" (ארבע מאוזן). ככה יקראו לו מעכשיו. ככה הוחלט.

"זה אֶרִיקָה נְטוֹנָה," המזכירה אומרת לד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ, "תלמיד מלגה חדש."

ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ מזעיף אליה פנים, בודק את הרשימה שלו, ואז פונה לשְמֶנְדְרִיק. "אֶרִיקָה?" הוא אומר. "זה בטח אֶרִיק, לא?" הוא מלטף את זקן התיש הלבן שלו ומביט בשְמֶנְדְרִיק באי־ודאות דרך המשקפיים שלו.

הפנים של שְמֶנְדְרִיק קודרות, וד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ בולע רוק. "כמובן, אֶרִיקָה. למה לא," הוא אומר.

עוד גיחוכים מהכיתה. "שְמֶנְדְרִיק, שְמֶנְדְרִיק, שְמֶנְדְרִיק," הם לוחשים.

אני מרגישה את החום עולה לי לצוואר ומרכינה את הראש. אני יודעת איך זה כשיש לך שם טפשי. קוראים לי אפריל־מאי פברואר. נערת לוח השנה. אבל יחסית לאֶרִיקָה נְטוֹנָה המצב שלי בסדר.

ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ מחפש שולחן פנוי. אני מאגרפת את הידיים ולוחצת כל כך חזק עד שאני שומעת קליק במפרקי האצבעות. לא ליָדי, לא ליָדי, אני מתפללת לכל האלים. בבקשה, לא ליָדי.

ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ מצביע לכיוון סוף הכיתה. ליָדי. שְמֶנְדְרִיק הולך לשבת ליָדי למשך כל השליש.

מֶלי, תחזרי! אני צועקת בתוך הראש שלי. מנחיתים עלי ילד שמן עם פרצוף מטורף ושֵם של ילדה.

שְמֶנְדְרִיק מדדֶה כמו חבית בין השולחנות וזורק את התיק שלו על הרצפה. הוא מנחית את עצמו על הכיסא שליָדי. כשהוא מתמקם, הוא מרים את השולחן חצי מטר מהרצפה עם הברכיים שלו. אני מכווצת את עצמי כמה שאני יכולה, והוא פורש את הידיים הבשרניות שלו על כל השולחן.

ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ אומר שהיום בשיעור נכתוב חיבור קצר: "המשפחה שלי ואני". הוא רוצה לדעת מי אנחנו. להכיר אותנו, זאת אומרת. תוך כדי שהוא אומר את זה הוא שולח יד מתחת לשולחן שלו ומגרד לאֶמִילִי באוזן.

אני זוכרת כמה מוזר הרגשתי בתחילת השנה שעברה, כשהגעתי לטריניטי קולג' על מלגה ולא היו לי חברים. אני זוכרת איך מֶלי התרוצצה סביבי בלי הפסקה בחמש הדקות הראשונות וטענה שאני הנשמה התאומה שלה.

אני נושמת עמוק (אבל לא נושפת), מוציאה את הדפדפת שלי ומציעה לשְמֶנְדְרִיק דף נייר. הוא מושיט יד. הידיים שלו קטנות; האצבעות שלו דקות עם ציפורניים לבנות כמו משחת שיניים. "קוראים לי אפריל־מאי פברואר," אני לוחשת.

שְמֶנְדְרִיק בּוֹהֶה בי. הוא חושב שאני צוחקת עליו עם בדיחה מפגרת. הוא מושך את היד שלו ומסתובב. אני מנסה להסביר, אבל זה לא יוצא לי טוב. קשה להבהיר למישהו שרק עכשיו פגשת שההורים שלך לא הצליחו להסכים על כלום מהיום שנולדת. שהם אהבו עונות שנה שונות ולא יכלו להחליט על שם איזה חודש לקרוא לי. אני מוותרת על הניסיון להבהיר את העניין ומתחילה לעבוד על החיבור שלי.

שְמֶנְדְרִיק מוציא מַשאֵף אַסתמָה מכיס המעיל שלו ושואף ממנו חזק. ואז הוא מוציא דפדפת מהילקוט שלו. וקופסת אוכל. תוך כדי כתיבה הוא זולל את כל מה שיש בה: סנדוויצ'ים בגודל של מרצפות מלאים בתבשיל מאתמול.

אני כותבת את החיבור שלי, מתעלמת מהנשימות העמוקות והלעיסות שליָדי. אני מספרת לד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ את כל הסיפור המשפחתי שלי: על פְלָאפִי, שהוא מנהל מלאי בסוכנות נסיעות, ועל החברה הכי טובה שלו ובת הזוג שלו, יוליה הוֹ, שהיא סגנית המנהל בטריניטי קולג'. ועל סֶם הוֹ, הבן של יוליה בן השמונה, שמטריף אותי רוב הזמן אבל הוא גם סוג של בסדר. ואחרונה חביבה היא מֶלי, החברה המיוחדת שלי, שהיא יותר כמו אחות בשבילי ושיֵש לה בעיות בתחום הנשימה. זאת המשפחה שלי. פה אני מפסיקה לכתוב.

אני מקשקשת קצת על השולחן ואז כותבת את המשפט האחרון: יש לי אמא ביולוגית שקוראים לה גְלוֹרֶט. היא משקרת המון, והולך להיות לה ילד עם בעלה החדש, סָארֶל העלוקה, בעוד שישה חודשים. וזה מספיק.

שְמֶנְדְרִיק מסיים את התכולה של קופסת האוכל שלו ותוקע גרעפס ענק. הריח עוטף אותי. תבשיל בשר עם בצל. ואז הוא נשען הצידה ומרים פלח ישבן אחד מהכיסא.

אני מכירה את התנועה הזאת. מילא גרעפס, אבל אין מצב שאני יושבת פה בשקט בזמן שהוא מוציא פצצה גרעינית ממחילות המעיים החשוכות שלו.

אני נעמדת. "שלא תעז לשחרר אחד לידי, חזיר שמן אחד!" אני מוציאה צעקה, שהריאות של מֶלי יכולות רק לחלום עליה. אבל ברגע שהמילים יוצאות לי מהפה, אני רוצה לחתוך את הלשון שלי ולהחמיץ אותה בצנצנת מרוב בושה.

ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ מרים את המבט, ואֶמִילִי מתחילה ליילל. "מספיק! שבי!" הקול שלו רועד מרוב זעם.

אני מתיישבת ומנסה לשמור מרחק משְמֶנְדְרִיק, שהוריד את הראש ושילב את הידיים שלו על החזה. הוא שואב מהמשאף שלו כאילו הוא הולך למות או משהו.

הכיתה משתוללת מצחוק ומציצה אחורה עלי ועל שְמֶנְדְרִיק, וד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ קם מהמקום שלו. "ארצה!" הוא מצווה על אֶמִילִי וצועד לסוף הכיתה.

"אני לא מוכן לשמוע עלבונות בכיתה שלי," הוא נובח כשהוא מתקרב לשולחן שלי ומסתכל עלי בעיניים שכבר לא נראות נחמדות. "אני לא מוכן שתלמיד אחד יערער את האוטונומיה הרגשית של תלמיד אחר. אַת מבינה?"

אני מהנהנת. שלוש פעמים. מה שאומר שאני מבינה. ואני מרגישה ממש רע. לגבי מה שאמרתי.

ואז ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ מרים את קופסת האוכל מהשולחן, מביט בי בעיניים נוזפות ואומר שנראה לו שאני זללנית שעושה צרות. "אסור לאכול בכיתה."

אני עוצרת את הלשון שלי ומחכה ששְמֶנְדְרִיק יודה באשמה. אבל הוא רק מחרחר בקצב עם הלב שלי ולא אומר כלום. ונותן לי לחטוף את הנזיפה.

"על אכילה בכיתה מקבלים ריתוק. היום אחרי הצהריים. בכיתה שלי. מיד אחרי הלימודים. אַת מבינה?"

אני מהנהנת. ארבע פעמים. מה שאומר שאני מבינה שבגלל שְמֶנְדְרִיק חטפתי ריתוק. ביום הראשון ללימודים. ואני ממש כועסת. על מה ששְמֶנְדְרִיק לא היה מספיק גבר לעשות.

"סיימת את החיבור שלך?" ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ שואל אותי.

אני נותנת לו את החיבור שלי.

"סיימת את החיבור שלך?" הוא שואל את שְמֶנְדְרִיק.

שְמֶנְדְרִיק תולש את הדף מהדפדפת שלו ונותן אותו לד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ, ואני קולטת חלק מהשורה הראשונה של הדף. כתוב שם: אין לי אמא...

ד"ר גֵיינְסְבּוֹרוֹ צועד בחזרה לשולחן שלו, ואני מסתכלת על הצמיד־מֶלי שלי. מה מֶלי היתה עושה? מֶלי שלי היתה מחליקה על הריתוק הזה ומתייגת אותו כאי־הבנה. היא היתה הופכת לחברה הכי טובה (אחריי, כמובן) של היתום העצוב, השמן, הרעב והשתקן הזה. היא היתה נושפת עליו ואומרת: "אני חושבת שאנחנו הולכים להיות החברים הכי טובים למרות ההרגלים הבלתי־חברתיים שלך." זה מה שמֶלי היתה עושה.

אני יודעת שהדרך של מֶלי היא הדרך הנכונה. הדרך היחידה.

אבל אני עוצמת את העיניים כדי לא לראות את הצמיד ורוכנת לכיוון שְמֶנְדְרִיק ואומרת לו: "סיבכת אותי, חתיכת תולעת. בגללך קיבלתי ריתוק. מעכשיו אני מציעה לך לתפוס ממני מרחק."

שְמֶנְדְרִיק לא אומר כלום, אבל אני יכולה לראות מהאישונים השחורים והבוהקים שלו שהוא הבין את המסר.