אפשר גם אחרת

פרק א מתימן לארץ ישראל

המאבק על הדרך התחיל עוד בכפר הולדתי, הכפר 'עִזְלָה' או עוּזְלָה, ששכן במרום ההרים של דרום תימן, על ההר 'אַלְחֻשַא' הגבוה במחוז צַ'אלֵע. כל עשרים המשפחות שהתגוררו בו היו יהודיות, עובדה זו מנעה מאיתנו חיכוכים על בסיס יומי עם בני תימן המוסלמים, אך לא היה בה כדי לשפר את איכות חיינו. התנאים הפיזיים שבהם גדלנו היו קשים.

בכפרים הקטנים במרומי ההר לא היו תשתיות של חשמל, של מים, ושל ביוב. המגורים היו בצריפים שלא היו בהם בידוד מקור החורף ומחום הקיץ; את המים היה צריך להביא מן המעיין שלמרגלות ההר, ואת העצים להסקה ולבישול היה עלינו לקושש במרחקים. התנאים הקשים היו כר נרחב למאבק ולהישרדות יומיומיים. איש לא התלונן אז, שכן מציאות אחרת לא הייתה מוכרת, והיה מובן מאליו שאלה הם החיים. בית אבי, שָלוֹם (סָעִיד), יליד הכפר, היה אפוף בניחוח מיוחד לצד ריחות התבשילים הטריים שהיו מתבשלים מדי יום. היה זה ריח שאי אפשר לטעות בו: ריח של צמר. אומנות האריגה הייתה נפוצה במחוז צַ'אלֵע, ורוב תושבי הכפר התפרנסו ממנה. חוטי הצמר הצבועים ששימשו לאריגה נשלחו בספינות סוחר מבתי החרושת לטוויית חוטים שבאנגליה ובהודו אל נמל עדן או לנמל חֻידַּיְרה שבדרום־מערב תימן, ומשם עשו את דרכם לבתי האורגים בכפרים הקטנים. האומנים ארגו מן הצמר מוצרים שונים, מרהיבי עין, וססגוניים, שהיו מיועדים לגברים ולנשים כאחד. חגורות למותניים, צעיפים וטליתות לתפילה. משפחתנו, משפחת חשאי, הצמיחה דורות של אורגים. גם סבי היה בן למשפחת אורגים, שהכינו בעבודת יד אבנטים בשלל צבעים. הגברים המוסלמים, בעיקר השֵיח'ים, החזיקו בהם את ה"שַׁבְּרִיָּה" המשוננת והמעוקלת שלהם, והיא שימשה אותם הן להגנה עצמית הן לקישוט, כיאה לכבודו ולמעמדו של הגבר המוסלמי. אריגת האבנטים הללו הייתה התמחותו של סבי, שהגיע בעבודתו לרמות גבוהות של עידון ודיוק.

אבי נולד בכפר בשנת 1912 בקירוב, ושנות ילדותו הראשונות היו מאושרות וחסרות דאגה. בהיותו כבן עשר נפטר אביו — סבי. אף שלא היה הבכור בבנים וקדם לו אחיו זכריה, וחרף היותו "איש תם ויושב אוהלים," שלא שש לעסוק במסחר, נאלץ אבי בעל כורחו לצאת לעבוד בתוקף הנסיבות ולעזור בפרנסת המשפחה — אימו וארבעת אחיו ואחיותיו.

בתחילה עוד חילק את יומו בין ישיבה מול המלמד, המָארִי" (הגייה — מוֹרי) בשעות הבוקר, לבין סיוע לאימו האלמנה בשעות הערב. אחרי מות אביו החליטו בני המשפחה לצרף את אבי לבית האריגה המשפחתי. סבתא, אימו של אבא, ואחותו סָלַאמֶהּ המשיכו במלאכת הטווייה ליד הנוּלים, ואילו אבא הקדיש את זמנו ואת כוחותיו למכירת הסחורה ללקוחות הוותיקים של אביו. אחת לזמן־מה לקח אבי את חגורות האבנט הארוגות, הצטייד בכלי מלאכתו ובמעט מזון לדרך לו ולחמורו, עבר מכפר לכפר בין בתי השיח'ים והאמירים, ומכר את סחורתו. בסיבוב המכירות הראשון שלו הוא בישר ללקוחות שאביו נפטר, ושהוא ממשיך את דרכו ואת מלאכתו. "העסק המשפחתי ממשיך לפעול ולייצר כרגיל," הרגיע אותם, "הינה, הבאתי מעט מן האבנטים החדשים שזה עתה ארגנו".

עם כל הכבוד שרחשו השיח'ים לאביו המוכשר, הם לא ידעו כיצד לנהוג בנער הצעיר והנמרץ. אין זה עניין של מה בכך שילד כבן עשר מעז לצאת לבדו למסעות סחר ארוכים ומאתגרים מעין אלה, ועוד להתמקח על מחירי המוצרים שהוא מציע במרכולתו. כנראה באבא חָברו האומץ, הביטחון העצמי, החריצות ומוסר העבודה עם הכורח, כל אלה הניעו אותו לנדוד למקומות נידחים ורחוקים, להכיר את שבילי דרום תימן כאת כף ידו, להתחשל ולהתחסן בפני כל אתגר וקושי.

המבחן של אבא היה מעשי מאוד: יותר מכל המכירות החדשות, הוא תיקן במקצועיות, ביעילות ובזריזות את חגורות האבנט שמכר אביו למכובדים המוסלמים ושהתבלו במרוצת הזמן. האבנטים הישנים והבלויים יצאו מתחת ידיו של אבא כחדשים. השיח'ים והשליטים נוכחו לדעת שהאורג הצעיר ירש את רזי המקצוע ואת הכישורים מאביו, והוא אף עלה עליו ביכולותיו — הן ביכולות האריגה והתיקון הן בכישורי המסחר. הם קנו בחפץ לב את המוצרים החדשים שיצאו מבית האריגה המשפחתי. עד מהרה חלקו לו המכובדים המוסלמים כבוד רב השמור רק לאומנים היהודים הגדולים שסייעו להאדרת שם השליט. באזורים שבהם הסתובב, ידעו כולם שהוא נכנס ויוצא אצל האמירים והשיח'ים כבן בית וזוכה אף להגנה. אם האמיר והשיח' הזמינו אותו לביתם, איש לא העז לגעת בו לרעה. ואכן כך היה גם בעת ששֵרך את רגליו בדרכים המסוכנות, נע ונד ללא לאות במשך כשלושה חודשים.

לאחר מכן היה חוזר לביתו בכפר ומביא לאימו את הכסף ואת המתנות שקיבל בתמורה לסחורתו. כך ארג, הצטייד בסחורה חדשה, ויצא שוב ושוב לדרכים הפתלתלות ולכפרים הנידחים למשך כשלושה חודשים נוספים. עם זאת, התחרות עם בתי האריגה במחוז הייתה קשה. אבא פרנס את המשפחה אך בקושי. היחס האוהד שהוא זכה לו מצד המוסלמים, לא היה עניין של מה בכך. היחסים בין היהודים בעִזְלָה לבין שכניהם המוסלמים היו מורכבים, בבחינת "כבדהו וחשדהו". אכן אין כמו מצוקה קיומית כדי לקרב לבבות — ובעיקר בין היהודים לשכניהם הערבים. בדומה לחקלאים האחרים, גם הפלאחים הערבים הפשוטים שחיו בשכנות ליהודי עִזְלָה כיבדו והעריכו את יהודי הכפר ואף פחדו מהם. הם נהגו להתייעץ עם היהודים בענייני שחיטה והאמינו שיש להם כוחות מאגיים. הפלאחים המוסלמים היו מגיעים לבתי היהודים לפני עונת הגשמים כדי לבקש ברכה, מתוך אמונה שברכותיהם של היהודים ותפילותיהם יפתחו את שערי השמיים. ואכן אם התבואה עלתה יפה, בזכות הברכה והתפילה כמובן, קיבלו היהודים מעין מעשר עבור השתדלותם אצל בורא העולם. ערבים שסירבו לשלם את התמורה לברכוֹת, זכו לקיתונות של קללות, ועל פי אמונת הכפריים, המזל הרע רדף אחריהם. פעמים רבות מכרו היהודים בשוק את החיטה שקיבלו כמעשר לאותם כפריים שהעניקו להם אותה מלכתחילה, למוסלמים, שסיפקו להם שירותים שונים וסחורות חיוניות. ברוב המקרים הם לא פגעו ביהודים וגם לא ניסו להזיק לפרנסתם, ובדרך כלל היו היחסים בין השכנים משתי הדתות תקינים וטובים.

חוקי המדינה היו לא פעם חזקים מן המציאות בשטח. באותה תקופה נחשבו התושבים היהודים, על פי חוקי תימן, לתושבים נחותים מדרגה שנייה, ל"דִ'מִיוּן", בני חסות. לדוגמה, יהודי לא הורשה לרכוב על גמל או על סוס, אלא רק על חמור, בתנאי ששתי רגליו של הרוכב יימצאו מצד אחד של החמור. הסיבה לגזרה המוזרה: ברכיבה שכזו לא ייראה הולך הרגל המוסלמי נחות לעומת הרוכב היהודי. גזרות משפילות אחרות שהוטלו על היהודים: מס גולגולת או בערבית ג'יזיה" (جزية) על פי סורה 9 בקוראן. אחת מהדוגמאות הקדומות ביותר של מס הגולגולת באה מהתנ"ך. אחרי יציאת מצרים נצטווה כל אדם מגיל עשרים ומעלה לשלם מס קבוע של חצי שקל כדי לממן את עבודתאוהל מועד. בתיאור התשלום, מודגש שגובהו אינו תלוי בהכנסה.

המרושעת מכולן הייתה "גזרת היתומים." על פי גזרה זו, חייבת המדינה לקחת תחת חסותה את כל הקטינים מבני החסות — יהודים וגם נוצרים — שהוריהם מתו, ולחנכם בדרכי האסלאם. בחסות החוק היו לא מעט מקרים שבהם ילדים יהודים יתומים מאב ומאם נחטפו מבתיהם, והשלטון אילץ אותם להמיר את דתם. היה זה המשך טבעי ליחס המשפיל שזכו לו יהודי תימן מהמאות הקודמות. שיאו היה באירוע הטראומטי המכונה "גלות מַוְזַע", כשבמחצית השנייה של המאה ה־17 גירש האימאם אַל־מַהְדִּי (1681-1633) את כל יהודי תימן מארצו אל מַוְזַע שבדרום־מערב תימן. באזור מדברי צחיח זה שררו חום ולחות גבוהים ולא היו מקורות מים בנמצא. מאות רבות של מגורשים מתו בדרך אל מַוְזַע, ואחרים גוועו למוות במשך השנה ששהו בגלות.

בימים שבהם בגר אבי, נהנו השליטים המוסלמים בעיר המחוז צַ'אלֵע (מְחוֹז אַדַּאלִע. בערבית محافظة الضالع) מחסות הבריטים. הבריטים מצידם קיוו להעמיק את אחיזתם באזור ולבסס את שלטונם בעזרת המכובדים המוסלמים. בתמורה לחסות שהעניקו להם הבריטים, ביקשו המוסלמים לפאר את הקצונה הבריטית, ועשו זאת גם במחיר של פגיעה במטה לחמם של היהודים וברכושם. ליחס בריטי אוהד במיוחד, זכו האמיר נַאצֵר ובנו חַיְדַרָה, ששלטו בצַ'אלֵע בשנות השלושים של המאה ה־20. האמיר נַאצֵר היה מן החזקים שבמנהיגי השבטים בדרום תימן, והבריטים לא מנעו בעדו מלעשות ככל העולה על רוחו, לרבות שוד יהודים וגזלת נכסיהם. וכדי למצוא חן בעיני הבריטים, חַיְדַּרָה, בנו של האמיר נַאצֵר, נהג לארח בארמונו את פקידי הממשל ולערוך לכבודם סעודות מלכים. שליחיו של חַיְדַּרָה נהגו להסתובב בין הכפרים ולהחרים בעלי חיים ממשקי הבית של היהודים למאכל בסעודות שנערכו בארמון. את מלאכת התחזוקה ושיפוץ הארמון הטיל בנו של האמיר על היהודים, מבלי שתִגמל אותם בשכר. בתמורה לעבודות השיפוץ והאחזקה הוא רק נתן להם מעין חסות מפני שודדים אחרים, כדי שלא יצטרך לחלוק עימם את הרכוש שנבזז עבורו מן היהודים.

במרחק של כעשרה קילומטרים מן הכפר עִזְלָה שכן כפר ששמו קֻרְצִ'י. אל הכפר הזה עקרה משפחת מַחְפוּץ'־לֵוִי מן העיירה שִבָּאם, השוכנת לא הרחק מעיר הבירה צַנְעַא. עקירת משפחת מַחְפוּץ' התרחשה זמן קצר לאחר שנולדה להם בשנת 1909 לערך תינוקת ששמה שושנה — כַּאצְ'יָה, שלימים הייתה לאימי. בכפר קֻרְצִ'י התפתח יישוב יהודי תרבותי מתקדם, והבתים בו נבנו לגובה של כמה קומות. משגדלה שושנה והייתה לעלמה, נערך שידוך בינה לבין אבי, שלום חשאי.

הוריי ערכו חתונה כדת משה וישראל, נטעו את ביתם המשותף בכפר עִזְלָה ותכננו להקים בו את משפחתם. שלושה הריונות כושלים ספגה אימי בתחילת דרכם הזוגית המשותפת. אושרם של הוריי היה רב כאשר ההיריון הרביעי עבר בשלום, כשאני נולדתי. נראה שהיה זה בערך בשלושה בינואר 1934, שנת תרצ"ד או כמה חודשים לפני כן. עד היום אינני בטוח שאכן התאריך הרשמי שנרשם כיום הולדתי הוא היום שבו נולדתי, כי בעת ההיא לא היו כלל תעודות לידה בתימן, ועל פי רוב רשמו את פרטי הלידה על פתק ושמרו אותו בכריכת ספרי תורה. הספרים לא תמיד נשמרו, והיו כאלה שאבדו. עם קום המדינה ב־14 במאי 1948 התקיימו שישה מפקדי אוכלוסין. זכור לי שהגיע לביתנו זמן קצר אחרי קום המדינה אדם נמוך קומה ושמנמן, שהציג עצמו כפוקד במפקד האוכלוסין של המדינה. הוא שאל על מספר הנפשות במשפחה ועל תאריכי הלידה של כל אחד. הייתי הילד היחיד במשפחה ללא תעודת לידה. לשלושת אחיי היו תעודות. יוכבד נולדה בפורט סעיד בדרכנו ארצה, ואבנר ודינה התאומים נולדו בארץ. אבא אמר לפוקד שאינו יודע את התאריך המדויק. עשיתי עם אבא את החשבון והחלטנו שהפקיד ירשום שנולדתי ב־3.1.1934. רק לאחר שנים רבות, באחת ההזדמנויות שאלתי את אימי אם היא זוכרת מתי נולדתי, והיא אמרה שהיא אינה יודעת את התאריך המדויק, אבל היא יודעת בוודאות שנולדתי "בין פסח לשבועות, ביום חמישי בשעה 10 בבוקר, ליד הטאבון־התנור". שמרתי ידיעה זאת לעצמי. רק כאשר גמלה בי ההחלטה לכתוב את סיפור חיי, פתחתי את היומן ואומנם מצאתי את החודש שבין פסח לשבועות ובחרתי את יום חמישי של השבוע הראשון בחודש מאי ב־4.5.1933.

העלייה לארץ

הכמיהה לעלות לארץ ישראל הייתה בת אלפי שנים, אפשר לומר כי העלייה לארץ הייתה החלום המשיחי־דתי־ציוני האמיתי של הוריי. שומרי המסורת נוהגים לומר שלוש פעמים ביום בתפילת עמידה: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְנָוְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים כְּמֵאָז."

בגלויות רבות בעולם יש האומרים זאת מן השפה ולחוץ; מסתפקים במילה ולא נוקטים פעולה. לא כך היה במשפחתנו, וגם בקרב יתר המשפחות בכפרנו ובקרב יהודי תימן בכלל. הרצון לעלות לארץ ישראל, שממנה הוגלינו בגלות הראשונה בתקופת ירמיהו הנביא, היה עבורנו לא רק חזון. העלייה מתימן לארץ ישראל הייתה תהליך מתמשך, שהגיע לשיאו עם קום מדינת ישראל, כאשר עלו כ־50 אלף יהודים מהקהילות של יהודי תימן. אלא שלעלייה זו הייתה היסטוריה ענפה. העלייה הגדולה הראשונה מתימן התארגנה לקראת שנת תרמ"ב, בהסתמכה על הרמז העולה מן הפסוק "אמרתי אעלה בתמר" — תרמ"ב (1882). בקיץ תרמ"א (1881) יצאו יהודים מתימן במסע רגלי, הגיעו עד לעיר בומביי בהודו ולעיר בצרה בעיראק ומשם המשיכו לאלכסנדריה שבמצרים בדרכם ליפו. עלייה זו כללה כמאה וחמישים נפשות, ואף שהייתה בעלת חשיבות וקדמה לעליית הביל"ויים לארץ, משום מה לא לימדו עליה בבתי הספר בארץ. לא היה אפילו אירוע "ממלכתי" אחד במדינה, שלא לדבר על יותר מכך, לציון אירוע חלוצי והרואי זה, על שמם של העולים היהודים התימנים הראשונים. לימים ניסיתי לתקן את המעוות בכנסת ישראל, והעליתי את הנושא לסדר היום. בישיבה חגיגית של מליאת הכנסת התקיימה "עצרת ממלכתית במלאת מאה שנה לעלייה ולהתיישבות של יהודי תימן בארץ" (ראו בהמשך). העלייה לארץ ישראל לא התממשה כי בשנת 1929 הוציא שליט תימן, האימאם יִחְיֵא חַמִיד אַ־דִּין, גזרה על איסור העלייה לארץ ישראל־פלסטינה, בשל האיסורים שהוטלו על יציאת יהודים לארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון הבריטים. לאחר הפרעות שנעשו ביהודי חברון בשנת תרפ"ט (1929), האימאם הקשיח את עמדותיו והוציא את הצו. לא רק שאסר על יהודים לצאת מתימן לארץ ישראל אלא היהודים הוזהרו: מי שייצא — רכושו יוחרם.

איסור ההגירה שהוטל כמדיניותה הרשמית של תימן לא מנע מן היהודים לנסות לעקוף אותו בדרכים שונות. תימן באותה עת הייתה מחולקת למחוזות ששליטיהם, השיח'ים מנהיגי השבטים, היו חזקים מאוד. חלק מהשליטים התירו ליהודים לצאת מתימן, למשל יהודים שרצו לעלות לארץ עברו ממחוז למחוז שהתיר את יציאתם, ומשם המשיכו בדרכים שונות לארץ ישראל. באופן ממשי, האימאם יחיא לא התאמץ ליישם את הצו שהטיל הוא עצמו, הצו שנועד לעצור את יציאת היהודים מהאזורים שבשליטת השבטים (בערבית אַלְקַבָּאִיל). היו גם מקרים שיהודים פנו אל האימאם בבקשה להגר לארץ ישראל מסיבות דתיות או כדי להתאחד עם בני המשפחה שכבר עלו, וקיבלו ממנו היתר מיוחד לכך. אולם אלה שיצאו ללא היתר, נתקלו בהתנגדותם של השיח'ים, מנהיגי השבטים, ואחת הדרכים שנודעו אז בקרב יהודי תימן כדי לצאת מתימן מתחת לאפם של השלטונות, הייתה בהליכה או ברכיבה על חמורים אל נמל העיר עדן, שהייתה אז בשליטת הבריטים. משם הפליגו בספינה לנמל פורט סעיד במצרים, וסיימו בהפלגה לנמל יפו. היו גם יהודים שהכינו סיפור כיסוי למקרה שיחשדו בהם. הסבירו בתמימות למי שביקש תשובות, "אנחנו עולים להשתטח על קברו של רבי שלום שבזי," ורמזו על העיר תְּעִז שבדרום תימן, שבה נמצא קברו של גדול משוררי תימן, שחי ופעל במחצית השנייה של המאה ה־17. דמותו הנערצת וקברו נחשבו קדושים בעיני כל תושבי תימן ולא רק בעיני היהודים. משם היהודים פנו לעדן בחסות סיפור הכיסוי הזה, וכאן היה להם סיכוי להשיג רישיונות עלייה לארץ ישראל, שנקראו סרטיפיקטים. וכך עלו לארץ ישראל עד שנת 1939 כ־9,000 מיהודי תימן, באותם ימים שלטה בריטניה בעיר עדן וגם בארץ ישראל. היא קבעה את מדיניות ההגירה ואת התנאים לעלייה. כך למשל ממשלת המנדט הטילה הגבלה על מספר הסרטיפיקטים שניתנו לעולים שהיו מחוסרי הון או הכשרה מקצועית. בעלי הסיכוי "הכשרים" לעלייה היו רק מעטים שהוגדרו כ"עובדים", בני 18 עד 35, שנראה היה שיוכלו לעבוד בעבודה פיזית ולתרום לפיתוח הארץ. רוב יהודי תימן היו מחוסרי הון והכשרה מקצועית נדרשת, והרישיונות (הסרטיפיקטים) שקיבלו יהודי תימן, חולקו למעטים בלבד. גם כשהסוכנות היהודית לקחה על עצמה, מאוחר יותר, את האחריות לחלוקת רישיונות העלייה, הוגבל מספר הרישיונות שקיבלו יהודי תימן, כי הסוכנות קבעה כיצד יחולקו הסרטיפיקטים בהתאם ליחסי הכוחות בין המפלגות בקונגרס הציוני בין יהודי הארצות השונות. וכך היא הקצתה מכסה קטנה יחסית של סרטיפיקטים לארצות המזרח התיכון ולצפון אפריקה, כיוון שבהן, הפעילות הציונית המאורגנת הייתה מצומצמת לעומת הפעילות במדינות אירופה. גם הוריי תכננו להגשים את חלום העלייה ממש אחרי שנישאו, אך יציאתם נדחתה שוב ושוב בגלל ההריונות הכושלים של אימי שהעיבו על מצבה הבריאותי. נוסף לכך, הם התקשו לממן מכספם את המסע הארוך, ובעיקר היה חסר להם כסף לשלם עבור סרטיפיקט. ממשלת המנדט הבריטי הנפיקה כמה סוגי סרטיפיקטים. מחירו של סרטיפיקט אחד היה עשוי להאמיר עד לאלף לירות שטרלינג, אך עבור הוריי כל מחיר היה שווה כדי להגשים את מאווייהם לעלות לארץ ישראל.

בסופו של דבר צלחו מאמציהם. למזלם, מספר שנים לפני כן כבר עלו לארץ ישראל קרובי משפחה שהקדימו לעלות לפלסטינה־ארץ ישראל. אחותה של אימי, שולמית, שהייתה "ותיקה" יחסית בארץ, היא עלתה כמה שנים קודם לכן. היא ומשפחתה התיישבו בשכונת "מחנה יהודה" בפתח תקווה. אף על פי שהיה עליהם לפרנס את משפחתם הגרעינית, הם חסכו מפִּיתָם כדי לאפשר את העלייה שלנו, על ידי שהעבירו להוריי כספים המיועדים לקבלת זכאות לסרטיפיקט.

כנראה שבשנת 1933 שלח דודי אהרון שמחי מכתב לסניף המשרד הארצישראלי בעדן. במכתבו הביע דודי תקווה שאבי ומשפחתנו יצטרפו אליהם ויעלו לארץ ישראל. הוא צירף למכתב את סכום הכסף הדרוש במטבעות של גיני — מטבע ישן (לירה שטרלינג) של בריטניה, שהיה מקובל אז בתימן ובעדן — וביקש להפקיד את הכסף בידי הסניף של "המשרד הארצישראלי", שמנהלו הראשי היה ד"ר ארתור רופין. בנוסף, הוקמה גם חברת "הכשרת היישוב" שעסקה ברכישת אדמות בארץ ישראל. "המשרד הארצישראלי" הסתייע גם בקק"ל ועסק בסיוע לעולים, במיוחד לעולים מיהדות תימן. הוא סייע לעלות ולהשתקע בארץ ישראל. הוא השתתף במימון מגרשים להתיישבות התימנים, וכן סייע בטיפול רפואי עבורם. לצידו פעלה ועדה לענייני עולי תימן בהשתתפות נציגי ארגונים שונים, בהם יוסף שפרינצק מהסתדרות הפועל הצעיר, ברל כצנלסון מהסתדרות פועלי יהודה, דוד בלוך־בלומנפלד מהסתדרות פועלי ציון ושמואל יבנאלי. אכן, המשרד הארצישראלי הוכיח שהוא ראוי לאמון שנתנו בו כגוף המתאים להפקיד בידיו את הכסף. הוא שמר על מטבעות הגיני ליום פקודה, וכשנתבקש לכך — מסרו את הכסף לאבי.

הוריי הכינו את יציאתם לארץ ישראל בסודי סודות. אבא היה חדור בשאיפה לעלות לארץ ישראל ותכנן זאת הלכה למעשה, בפרטי פרטים, באופן חשאי. חרף הניסיון לשמור על התוכנית בחשאיות מרבית, התעורר חשש שהדבר ייוודע לשלטונות. כעת כבר היה ברור להוריי שהזמן פועל לרעתם ואל להם להתמהמה — עליהם לצאת לדרך מייד. לימים נודע לי מפי הוריי שהם השאירו את ביתנו בכפר עִזְלָה כמות שהוא, על כל תכולתו, מבלי שלקחו איתם כמעט דבר ומבלי שמכרו דבר. לוּ היו מוכרים את חפציהם, תוכניתם לעזוב את תימן הייתה נחשפת, על כל המשתמע מכך. העניין החומרי לא היה חשוב בעיני הוריי. לעיניהם עמדה המטרה הנעלה של עלייה לארץ ישראל.

הרכוש המועט שהם בכל זאת לקחו איתם לדרך, הסתכם באבן ריחיים כבדה מבזלת (מַטְחָן), הכלים הללו שמורים אצלי עד היום. היום שנבחר ליציאה — יום שישי — נבחר בקפידה, מתוך ההנחה שהשלטונות לא יעלו בדעתם שמשפחה יהודית תצא לדרך ארוכה בערב כניסת השבת. הכול נארז בחופזה. שולחן ליל השבת הערוך נותר מיותם מאחורינו. השכם לעת בוקר יצאנו לדרך לכיוון עדן — הוריי ואני. אימי צירפה גם את אחיה הצעיר, דודי אהרון שֻבַאמִי־לֵוִי, ילד כבן שבע שהיה הרביעי מחמשת ילדיה של סבתי מרים שהתאלמנה לא מכבר, מצד אימי, כך שהיה עליה להתמודד עם מעמסה כלכלית כבדה של גידול שלושת ילדיה שנשארו (שולמית הבכורה ושושנה כבר היו נשואות). לכן הוריי החליטו שהם ייקחו איתנו את אהרון לארץ וידאגו לכל צרכיו. באשר לדודי יוסף, אחיה של אימי, הוא היה איש ספר שהתפרנס יפה מהוראה ומעזרה לילדים בלימוד תורה, ואילו הילדה צביה, אחותה של אימי, הייתה עדיין תינוקת הקשורה לאימהּ מרים. וכך יצאנו עם דוֹדי אהרון אל המסע לעיר הנמל עדן.

את תחילת הדרך עשו הוריי ברגל. המשימה לא הייתה קלה. אל המהמורות הפיזיות שזימנה להם הדרך, התלווה החשש הגדול פן ייתפסו ויואשמו באשמה החמורה של בריחה מתימן ועלייה לארץ ישראל. הפחד ש"החלום" עלול להסתיים בשבר גדול היה ממשי ומוחשי בכל רגע. אבא אמר לאימא: "ליתר ביטחון, את, התקדמי עם הילדים, ואילו אני אישאר תמיד מאחור, במרחק ראייה, אם יקרה משהו, אני כבר אסיט את השומרים מן המסלול שלנו". וכדי להסוות את היותם יהודים, היה אבא לבוש כערבי מוסלמי וכרך כָּאפיה מסביב לראשו. ואומנם, לפתע התקרבו אלינו שני שומרים חמושים של האימאם, רכובים על סוסיהם. הם הגיעו בדהרה אל אבא והחלו לחקור: "האם ראית את המשפחה היהודית הבורחת?" אבי לא נבהל. הוא היה מודע לכך שהוא נראה כמוסלמי, ולכן השיב לשומרים החמושים בקול רפה בערבית, כאילו היה אחד מן האנשים התמימים החולפים להם במדבר: "מא נֹאָש דָּארִי" או "לָא, וַאללָה, מַא בַאעְ רפְש אִישִׁי!" (אינני יודע, באמת, איני יודע דבר!) השניים שוכנעו, וכך המשיך אבא לנוע עד שחָבר שוב אל אימא שנשאה אותי ולצידה אהרון דודי, כפי שתוכנן מראש, ועצרנו בגְלִילָה, הכפר שבו התגוררה אחותו של אבי, שעברה לשם לאחר שנישאה. במציאות המורכבת ששררה אז, לכל מחוז בתימן התמנה שליט ערבי, ומספר מחוזות אוגדו כאזור שליטה של שליט אחר. מחוז זה היה צמוד למחוז שממנו יצאו הוריי, אך נשלט בידי שליט אחר. כשהגענו לגְלילָה, התברר שאהרון, דודי הצעיר, לא יוכל לקבל סרטיפיקט. כעת התברר שגם אם היינו מגיעים בשלום לעדן, לא הייתה כל ודאות שאהרון יוכל להמשיך איתנו במסע לארץ. אימי דווקא לא התרגשה במיוחד מן הגילוי, ואמרה לאבי כי "דיה לצרה בשעתה" ו"יהיה בסדר!" הפשרה שהושגה הייתה שאהרון הילד יישאר בינתיים אצל דודתי בכפר גְלִילָה, אולם אהרון סירב בתוקף להצעת הפשרה, "כי החלו לתקוף אותו געגועים עזים לאימו". הוא החליט לחזור בגפו אל אימו שבכפר קֻרְצִ'י. כל הניסיונות לשכנעו להישאר אצל אחות אבי בגְלִילָה עלו בתוהו.

אהרון התעקש. הוא ויתר על השהות הבטוחה בגְלִילָה וחזר בגפו לבית אימו בקֻרְצִ'י. את כל הדרך המסוכנת והמפרכת בחזרה לכפרו ולביתו עשה לבדו, והוא רק כבן שבע שנים. הוא פסע בשבילים ובדרכים שלא היו מוכרים לו.

רק כעבור שנים רבות, משעלה כבר לארץ עם אחיו יוסף, שאלתי אותו באחת ההזדמנויות, לפשר ההחלטה האמיצה שלו כילד. תשובתו: "התגעגעתי מאוד לאימא שלי", הסביר לי את החלטתו הנחושה ואת תעוזתו. המשכתי להקשות ושאלתי: "אבל איך הצלחת להגיע לבדך בחזרה לכפר קֻרְצִ'י? הרי היית ילד צעיר כל כך, והלכת באזור הררי קשה ומסוכן שמעולם לא היית בו קודם לכן, וגם לא הכרת אותו?" "הלכתי לפי הכיוון", ענה דודי בפשטות, "עליתי על ההר הראשון, ירדתי, עליתי על ההר השני, וכך הגעתי לכפר". לאחר שהות קצרה בגְלִילָה המשכנו את המסע הרגלי לכיוון עיר הנמל עדן — אבא, אימא ואני. אבא שכר את שירותיו של ערבי בעל חמורי משא כדי שיתלווה אלינו. אבי סיכם איתו את הסכום הכספי שישולם לו עבור ליווי ונשיאת המשא על גב החמורים. הערבי צעד לידינו ודאג לשני חמורי המשא, וכעת נראה היה שהמשך המסע יהיה קל יותר מחלקו הראשון. אולם כאן לא תמו התלאות, והפעם הגיעו הצרות מכיוון בלתי צפוי.

באחד מצמתי הדרך התברר להוריי שהערבי גנב חלק מכלי האוכל ומן המזון שהוכן למסע, שכל כולו היה מעט קמח וסַמְנֶה (חמאה מזוקקת). עוד דרש בעל החמורים לקבל תשלום נוסף על מה שסוכם עימו מראש עבור הליווי ושירותי המשא. אבא החליט להמתין ולשתוק עד שנגיע לעדן. בעדן הוא פנה אל הגביר היהודי המקומי וסיפר לו על השוד. לאותו גביר היו קשרים טובים עם השלטונות, והוא סיפר להם על כך. עתה אבא כבר לא היה צריך לדאוג מהאפשרות שניתפס ונואשם כמי שעזבו את תימן.

בתגובה לתלונתו של אבא נקרא המלווה הערבי אל המושל בעדן כדי לספק הסברים. הערבי הכחיש את הכול. "לא היה ולא נברא!" ו"הסיפור כולו הוא בדיה אחת גדולה ופרי דמיונו של היהודי!" נראה כי בעל החמורים ידע היטב כי מסירת גרסתו השקרית עלולה לסבך אותו. ולכן הסתלק מן העיר, מבלי לזכות בתשלום המוסכם עבור הליווי. בסוף שבועיים מתישים של הליכה ברגל חנו הוריי בעיר הנמל עדן וביקשו לנוח מעט, לפני המשך מסעם אל הארץ המובטחת. הם סברו שכל שנדרש כאן יהיה לקבל את רישיונות העלייה ואת אישורי הכניסה לארץ ישראל, אם הם יתנו את הכסף שהופקד עבורם. כסף זה יוכיח שהם בעלי יכולת כלכלית מספקת כדי שהמשפחה לא תהיה מעמסה על תושבי ארץ ישראל. מעדן, כך האמינו הוריי, יפליגו במהירות לפורט סעיד שבמצרים, ומשם הדרך לארץ ישראל כבר תהיה קצרה. לרוע המזל, בתחנה זו, בעיר הנמל שהייתה אזור חסות בריטי, לא הסתיים נתיב המסע המייסר של הוריי. על כל צעד ושעל הם נתקלו בעיכובים, באיומים ובהתנכלויות. תקופת ההמתנה בעדן לסרטיפיקטים ולכספם נמשכה והתארכה הרבה מעבר למשוער. הרישיונות לעלייה היו מצרך מבוקש שתבע המתנה ממושכת בתור, וכאילו לא די בכך, התברר שחל איסור על כניסה לארץ ישראל עם תינוקות בני פחות משנה. מחוסר ברירה נאלצו הוריי להמתין עד שאיראה לכאורה מתאים להגדרת הגיל הזאת, ואז "תיקנו" את גילי הרשום בהתאם לדרישות.

הציפייה בעדן לקבלת האשרות הייתה מורטת עצבים. היא נמשכה על פני מספר חודשים. בינתיים, כדי לשרוד, נאלצו הוריי לעבוד בעבודות מזדמנות. אימי, שרוב זמנה הוקדש לטיפול בי, התינוק, כבר הייתה בהיריון נוסף, והם הצליחו להתקיים רק בדוחק רב. כשהיום המיוחל הגיע סוף סוף, והרישיונות והאישורים התקבלו, עלתה משפחתנו הקטנה על ספינת מסחר בנמל עדן והחל החלק הימי של המסע שלנו בים האדום. הפלגנו באוניית סוחר מעדן דרך תעלת סואץ עד לפורט סעיד. ההפלגה נמשכה כמה ימים. לא קיבלנו תאי לינה רגילים, ומשפחתנו התמקמה מחוסר ברירה ללינת הלילה על רצפת הסיפון. כל הספנים באונייה היו דוברי אנגלית בלבד. הוריי לא ידעו אנגלית והתקשורת בינם לבין הספנים התנהלה בעזרת תנועות ידיים בלבד.

לידת אחותי בפורט סעיד

בפורט סעיד כבר אפשר היה לנשום לרווחה. לא היינו לבדנו. מסביבנו נקבצו יהודים רבים, שכולם עשו את דרכם לארץ הקודש. כולם התאספו בבניין מסוים, שבו המתינו להמשך ההפלגה ליפו. כשתקפו צירי הלידה את אימי, המעמד היה מביך מאוד. לידה מסודרת בבית חולים בפורט סעיד לא באה בחשבון, כי להוריי לא היה די כסף לשלם עבור האשפוז. המחשבה שאימי תיאלץ לחלוק רגע כה אינטימי ומיוחד של לידה עם כל השותפים למגורים בבניין הייתה בלתי נסבלת. למזלם של הוריי, נחלץ לעזרתם גביר יהודי עשיר, יליד צנעא, שעשה חיל בעסקיו ושהה באותה עת בפורט סעיד. הוא הזמין אותנו לביתו והעמיד לרשות אימי את טובי הרופאים בעיר.

בסימן טוב ובמזל טוב הגיחה לאוויר העולם אחותי יוכבד (נג'מה — כוכבה) במקום מסודר יחסית. בתעודת הלידה שלה נרשם תאריך לידתה: 2.12.1934 ובסעיף ארץ הלידה: פורט סעיד, מצרים.

מנמל פורט סעיד על אוניית סוחר בריטית קטנה שהפליגה לנמל יפו שבארץ ישראל.

עומדות היו רגלינו בשערייך, ארץ ישראל

אחרי מספר ימים ולילות של טלטולים בים, נראה סוף סוף מרחוק חוף המבטחים של נמל יפו — ארץ ישראל. התרגשות רבה התעוררה בקרב העולים: הינה, מתגשם החלום. המסע הקשה לארץ ציון וירושלים מגיע לסיומו. ככל שהתקרבה האונייה לחוף יפו, גבהו צריחי המסגדים מול עיניהם של הוריי ושל יתר היהודים שהצטופפו על הסיפון לראות את חופי הארץ המובטחת. כשהגיעה האונייה אל היעד, התברר שלא ניתן לעגון בנמל. באין ברירה נאלצה הספינה לעגון במרחק מה מהחוף. בעזרתם של הספנים, הורדו סירות קטנות שהשיטו אותנו אל הארץ הנכספת. אל הסירה הקטנה שלנו חדרו המים הקרים של חורף 1934. כל העולים החדשים שהגיעו אל החוף ירדו מן הסירה רטובים עד לשד עצמותיהם. היו שנישקו את האדמה, היו שבירכו "שהחיינו" ו"עומדות היו רגלינו בשערייך, ירושלים."

חבלי קליטה

לאחר שהות של כמה ימים במחנה הקליטה והעלייה ביפו, הגיע אלינו דודי, אהרון שמחי, בעלה של אחות אימי, ולקח אותנו לשכונת מגוריו — מחנה יהודה בפתח תקווה. האיחוד היה מרגש. שולמית ואהרון קיבלו אותנו ליד ביתם־צריפם. השכונה נוסדה בשנת 1913 כיישוב עצמאי לעולי תימן. אז עוד שוכנו בה העולים בסוכות וברפתות. אחר כך הפכה לחלק מפתח תקווה. אנחנו הצטרפנו לכאלף תושבי השכונה, רובם ככולם תימנים. כמו כולם גם אנחנו שוכַנו בצריף קטן, שאהרון דודי בנה לנו מבעוד מועד על השטח שבו התגוררה משפחתם. בצריף הרעוע גרנו יחד הוריי, אחותי ואנוכי, ואיתנו היו גם לא מעט רמשים וזוחלים. לא היה מטבח, לא חיבור למקור מים ולא שירותים. חדר השירותים ניצב בחצר, וכך גם הטַאבוּן (התנור) שבישלנו ואפינו בו במשותף. הם היו דתיים מאוד, וילדיהם למדו על פי המסורת התימנית ב"חדר", בניצוחו של מָארִי (מוֹרִי בהטעמה מלעילית — מורה). ואחר כך התחנכו בבית הספר "נצח ישראל" בפתח תקווה. הם לא השתחררו מאדיקותם, אך את מקום הגָלַבִּיוֹת (שמלות ארוכות לגברים במדינות ערב) שלבשו הגברים והנערים, תפסו מכנסיים וחולצה, ואילו הנשים והנערות לא לבשו אותן.

הוריי מוכנים לכל עבודה

תנאי המחיה שלנו היו קשים יחסית, כמו התנאים הקשים שבהם חיו רבים מהעולים מתימן, אך הוריי היו מאושרים במעט שהיה בידיהם. אבא לא בזבז זמן ומייד החל לחפש מקור תעסוקה קבוע. הוא לא בחל בשום עבודה קשה, ומהר מאוד החל לעבוד לפרנסתנו בפרדסים שעטפו את פתח תקווה. הייתה זו עבודת כפיים כמשמעהּ, ולעיתים היא הייתה מפרכת ושוחקת עד מאוד, אך הוא ביצע אותה בחריצות, בנאמנות ובתבונה. לפועלים התימנים יצא שם טוב: כולם ידעו שאפשר לסמוך עליהם, שהם לא יעשו את מלאכתם רמייה, שהם זריזים ועובדים ביעילות ובתבונה. עם זאת, ואולי בשל כך, בעלי הפרדסים והאיכרים היהודים בעלי הממון ניצלו את תכונותיהם הטובות של התימנים לרעה. הם התייחסו אליהם בהתנשאות והעבידו אותם בפרך, עד קצה גבול יכולתם. לימים נתן לכך ביטוי דן אלמגור במחזה שנקרא "יַלְדֵי הַכְּרָךְ", שעלה על הבמה בשנת 1982 בכיכובו של ניסים גרמה ובבימויו של צדי צרפתי, והוצג ברחבי הארץ כ־250 פעמים. השיר "זְמוֹרוֹת יְבֵשוֹת" הלקוח מתוך המחזמר, צונזר ונאסר לפרסום. השיר מעלה פרשה מזעזעת של שלוש תימניות אשר עבדו אצל אחד האיכרים ברחובות. האיכר מצא את הנשים מקוששות זרדים יבשים בכרמו בסוף יום העבודה, והורה לפועליו לתפוס אותן בשעה שניסו להימלט מן הכרם, ולקשור אותן לזנבו של חמור. כך הן נגררו ברחובה המרכזי של המושבה רחובות.

באותם ימים רוב האחוזות והפרדסים בארץ היו שייכים לאיכרים יהודים בעלי ממון, ואלה העדיפו את הפועלים הערבים, שהסתפקו בתשלום מופחת, על פני הפועל העברי. האיכרים לא הפגינו לויאליות לעובדים היהודים ולא ייחסו חשיבות לרעיון יישוב הארץ וכיבוש העבודה מידי הערבים. עניין אותם הכסף בלבד. עובד יהודי שלא הצליח לעמוד במכסה הנדרשת או שביקש תוספת שכר, סולק מן העבודה. הפועלים היהודים היו חייבים להילחם על פרנסתם כדי לכלכל את בני משפחותיהם. היה עליהם להשתדל ולהוכיח את עצמם יותר מן העובדים הערבים, וליישר קו עם הרף שהציבו האחרונים מבלי לשאוף לתמורה גבוהה יותר. גם אבי, שלום, היה מן העובדים היהודים החרוצים והמשקיעים, והיה עליו להתחרות על הזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד. לעיתים הייתה אימי מצטרפת אליו כדי לעזור לו לעמוד במכסת הגומות סביב העצים שהיה צריך לחפור בפרדס כדי לכנוס את מי ההשקיה שזרמו בתעלות המים לאורך השורות. כמו כן, היא סייעה לו לגזום את ענפי העצים לאחר הקטיף ועזרה לו בעיקר במלאכת הקטיף עצמה ובאריזת פרי הדר. הוריי יצאו לשעות ארוכות של עבודה, ולעיתים מזומנות נאלצו לעבוד בפרדס עד לשעות הלילה המאוחרות. אין ספק שלבעל הפרדס היה משתלם ביותר להעסיקם. הוריי ידעו שעמלם הקשה מוקדש לכך שלילדיהם יהיה בעתיד קל יותר, וזהו רע הכרחי הנגזר מהגשמת חלומם לעלות לארץ המובטחת. הם לא התלוננו.

נועדו הם לגדולות

בספר "מסע לתימן" של שמואל יבנאלי (1884–1961), ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ ישראל וממייסדי אחדות העבודה ומפא"י, הוא כתב על תרומתם של יהודי תימן ליישוב הארץ "בייסוד שכונות התימנים וביישובים החדשים שהוקמו ברחבי ישראל." עם זאת, המילים שכתב יבנאלי על האורות שבעלייה זו אינן מסתירות את הצללים: "כך אירע בשאלת הציונות והיישוב. מה נקל היה להם לתפוס את מהות העניינים ולהבינם על ארצנו שלא הייתה מוכנה עדיין לקבל את בניה אלה, שערגו לשוב אליה... על פי כוח השכל הרענן שחוננו בו, עתידים הם להגיע לגדולות. ההסתדרות הציונית בארץ ישראל צריכה להישען על מחנה נאמן לה. התימנים הם מחנה כזה. מעצם מהותם, אלה הם ציונים מצוינים, שמעודם שמרו על שלמותם הלאומית ומעודם שאפו לעלות לארץ ישראל".

בשנת 1911 הגו יבנאלי וחברים נוספים את הרעיון המקורי להעלות פועלים יהודים מתימן. הנחתם הייתה שיהודי תימן הורגלו בעבודת האדמה, ויצליחו לעמוד בתנאים הפיזיים הקשים השוררים בארץ ולקבל שכר דל עבור עבודתם הקשה. כך יכבשו את העבודה מידי הפועלים הערבים כתחליף ציוני הולם. יבנאלי נשלח לתימן כדי לעורר את יהודיה ולהעלותם לארץ, אך כדי שלא יתעורר כל חשד בקרב השלטונות העות'מניים בתימן, שהיו עלולים לסכל את המבצע, יבנאלי יצא לשם במסווה של שליחות דתית. כשהגיע לתימן, הוא הציג את עצמו בפני הקהילה ורבניה כְרַב ירושלמי ששמו אליעזר בן יוסף, אף שלמעשה היה חילוני. הוא התכונן לתפקיד, וכדי לעורר אמינות הוא הצטייד ב־26 שאלות הלכתיות שאליהן התייחס הרב של יפו והמושבות ולימים הרב הראשי לישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הבחירה בשם הכיסוי בן יוסף לא הייתה מקרית. משיח בן יוסף, על פי אחת מהאמונות היהודית, יופיע לפני משיח בן דוד. נראה שליבנאלי היו היכולת והידע לפרוט על הרגשות המשיחיים העזים של יהודי תימן. אומנם לא רבים נענו אז לקריאתו לעלות לארץ הקודש, אבל היו כמה מאות שעלו בזכותו מתימן והתיישבו במקומות אחדים בארץ, בין היתר סמוך למושבה כנרת. את חוויותיו ממסעו ומפעולותיו להעלאת יהדות תימן הוא כינס אחר כך בספר "מסע לתימן". בתהליך קליטתם סבלו עולי תימן בארץ משלוש בעיות עיקריות: מצוקת הדיור, קשיי פרנסה, והבעיה הקשה מכולן — תחושת הניכור מצד החברה הקולטת. רבים מהם נאלצו להתגורר בארץ בתנאים לא תנאים, בפחונים, באורוות, ואפילו במערות (בכפר השילוח ומסביב לירושלים), אף שהיו עובדים טובים, חרוצים ונאמנים. הקשיים והמצוקות גרמו להם להסתגר בקהילתם ולעשות רק למענה. חלק ממנהיגי היישוב ניצלו את המצוקה לטובתם ולמדו לתעל את חולשת יהודי תימן ואת הדימוי שדבק בהם לטובת כלכלת המדינה. כך למשל אומצה הסטיגמה שלפיה יהודי תימן מורגלים בעבודה פיזית קשה, והתפיסה הרווחת הייתה, כי הם יכולים לשמש "פועלים טבעיים", בעוד שבעברם בתימן הם לא הורשו כלל לעסוק בעבודה חקלאית.

היטיב לתת לכך ביטוי, באומץ הראוי לציון, זלמן שזר (1974-1889), איש תנועת העבודה ולימים שר החינוך ונשיא המדינה, שיצא נגד היחס המשפיל כלפי העולים החדשים שבאו מארצות המזרח. בדוח מ־1920 על מצב התימנים הוא כתב, בין היתר:

"…האיכר בחוש הריח שלו חש מיד בעוניים של אותם אחים שבים. כהרף עין נפוצה השמועה על מיעוט הצרכים שלהם ונולדה התוכנית השטנית לשמר אותם במצוקתם, ולהפוך אותם לאובייקט לניצול ככוח עבודה זול… העסקנים הציונים הרשמיים רתמו מייד את כל כושר הארגון שלהם ואת סמכותם להגשמת חלום זה של האיכרים. הכול נעשה כך שהתימנים ימלאו אותו תפקיד שטני שהועידו להם. משפחת תימנים עם חמישה ילדים קיבלה דונם קרקע אחד — כלומר, החלק השלוש מאות ממה שקיבל מתיישב אשכנזי מיק"א! וזאת — כדי שיהיו התימנים שרויים בחוסר כול ובאין ברירה ירוצו אל האיכרים למלכודת".

קשה להבין את שרירות הלב ואת הניצול שהפגינו אז האיכרים האמידים ותיקי היישוב כלפי העולים, שתרבותם הייחודית הייתה מפותחת, ערכית וקשובה לסביבה. הניצול וההשפלה לא נמחו עד היום, והם השאירו צלקת אצל לא מעטים.

מאידך, המפגש של העולים מתימן ואנשי עליות אחרות, עם היהודים הוותיקים בארץ, אנשי "היישוב הוותיק", לא היה פשוט, בלשון המעטה. אין זה סוד שלפני קום המדינה שררה ביישוב היהודי בארץ אווירה כללית של "קיבעון מחשבתי" ואי־מוכנות לקבל את האחר, זאת עקב בורות או אטימות ואולי הקנאות האידאולוגית שדבקה במשימות ההגשמה הציונית, ייתכן שעקב חוסר רצונם ו/או יכולתם להתמודד עם מי ש"אינו משלנו". ייתכן מאוד שחלק מאנשי היישוב הוותיק לא ידעו כיצד לקבל את העולים החדשים, שהיו האחר השונה המוחלט עבורם — שונים מהם גם במראה, בלבוש, במנהגים, בשפה ובמבטא, אף על פי שיהודי תימן ידעו את השפה העברית על בוריהּ, על כל פרטיה ודקדוקיה, עם ההטעמות הנכונות וההגייה המדויקת, אך זה לא עזר להם להתקבל לחיקם של מי שהגייתם הייתה אשכנזית.

לעיתים נתקלו העולים בגילויי אטימות הן מצד הממסד הדתי הן מצד הקהילות האשכנזיות וגם הספרדיות. לא פעם הייתה נימת התנשאות של חלק מהוותיקים כלפי יוצאי תימן ואף נימת ביטול ושלילה למנהגיהם וחוסר רצון להכיר במסורת שלהם. ויש שאף הטילו ספק ביהדותם. קל להבין מדוע נפגעו העולים מתימן, אחרי שבמשך מאות שנים בגלות נלחמו בקנאות ובקפדנות לשמר את המסורת, את המנהגים ואת העברית, ודווקא עם בואם לארץ הנכספת נאלצו להיתקל בקבלת פנים צוננת, פוגענית ומעליבה, שלא החשיבה את התרבות ואת המנהגים שהביאו עימם. מכולם הגדילו לעשות האיכרים ובעלי הממון מהיישוב היהודי הוותיק, שנטו להערים קשיים על בני העליות השונות ובמיוחד על מי שהגיעו מארצות המזרח, והקשו את השתלבותם החברתית והכלכלית בארץ. היה זה מעין כדור שלג, שהתחיל כנראה מתחושת פחד ועוינות כלפי האחר, שגרמה לתחושות עלבון וחוסר ביטחון אצל העולים, והידרדרה גם לניצול מצבם החברתי הקשה ולהעצמת השפלתם. מצב זה היה זר לעולים מתימן. אף שבארץ המוצא שלהם הם חיו בין מוסלמים ויחסיהם איתם היו מורכבים, הם לא הכירו עד בואם לארץ תחושה של דחייה מצד יהודים אחרים ובוודאי שלא חוו בתימן תחושה של ביטול ערכם העצמי. אולם למרות כל הקשיים שספגו בארץ, העולים מתימן לא נרתעו.

ראה מאמרו של פרופ' אמיר גולדשטיין על מאבקם העיקש של עולי תימן בקריית שמונה שנשא פרי.

"אות החלוצים"

הודות ליוזמתו המבורכת של פרופ' שמעון שטרית, נשיא האיגוד הספרדי העולמי, זכינו הוריי ואני להכרה בחלוציותנו וקיבלנו את "אות החלוצים".

נותני האות:

גברת יפעת שאשא ביטון, שרת החינוך;

פרופ' שמעון שטרית, נשיא האיגוד הספרדי העולמי;

מר יעקב חגואל, נשיא הקונגרס הציוני העולמי;

פרופ' אהרון ממן, יו"ר ועדת השיפוט של 'אות החלוצים', ראש האקדמיה העברית ללשון, חתן פרס ישראל ללשון.

[1] 'עִזְלָה' או 'עוזְלָה' — ראו משה גברא, אנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן, בני ברק תשס"ה, חלק ב, עמ' 426. [חזרה] [2] ראו גברא, הערך "צַ'אלֵע" חלק ב, עמ' 462–464. ראו גם גברא, הערך "גחף" (אזור ועיירה בדרום מזרח תימן), חלק א, עמ' 109. [חזרה] [3] ראו גברא, חלק א, עמ' 242. היו אלה משפחות חֻשַאִי, שִמְחִי, חַדַּאדּ, ועַנְגַלִ. [חזרה] [4] לשם משפחה זה אין כל קשר לחשאיות ולסודיות; הוא נגזר משם האזור שבו התגוררו בני משפחתי בתימן, חִישַׁא, ויש שביטאו זאת חוּשַׁא. ראו גברא, הערך "חֻשֵׁא", חלק ב, עמ' 110, 286, הערך "חשאי", עמ' 403, 432. [חזרה] [5] שַׁבְּריָּה — חרב קצרה, בעיקר של לוחמים ערבים, הנישאת בנדן; פגיון הלהב והנדן של השברייה מעוקלים על פי רוב בקצותיהם. השברייה נועדה לשמש גם כפגיון, כלומר כנשק. השברייה המסורתית עשויה בעבודת יד, נחשבת לעיתים למשפחתית ומוטבע עליה סמל המשפחה. ראו גם מילון ספיר מרוכז 1997, עמ' 1025. [חזרה] [6] על פי בראשית כה, כז: "איש תם יושב אוהלים". [חזרה] [7] ישיבה מול המלמד, ה"מָארִי" (מָרי). ראו י' טובי ושלום סרי, ילקוט תימן — לקסיקון, תל אביב תשס"א, עמ' 173. [חזרה] [8] ראו ילקוט תימן, עמ' 60. [חזרה] [9] ראו ילקוט תימן, עמ' 51–52. [חזרה] [10] שמות ל, יד-טו, פרשת כי תשא: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל, לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". [חזרה] [11] ראו ילקוט תימן, עמ' 53. [חזרה] [12] ראו ילקוט תימן, עמ' 56. [חזרה] [13] כפר ששמו קֻרְצִי נרשם אצל גברא, חלק ב, עמ' 515 (משפחת מחפוד נזכרת שם בתוך רשימת המשפחות שהתגוררו שם. יש לתקן שם את שם הכפר ל'קֻרְצִ'י'. עוד על משפחת מַחְפוּץ' בכלל, ראו אצל משה גברא, שמות המשפחה של היהודים בתימן, בני ברק תשע"ד, עמ' 607-627. [חזרה] [14] ראו ילקוט תימן, עמ' 288. [חזרה] [15] לתקציר ביוגרפי של משפחת המחבר, ראו ילקוט תימן, עמ' 10. [חזרה] [16] לתקציר ביוגרפי של משפחת המחבר, ראו ילקוט תימן, עמ' 10. [חזרה] [17] ברכת העבודה (בתוך תפילת העמידה) הידועה גם כברכת רצה, היא הראשונה משלוש ברכות ההודאה המסיימות את תפילת העמידה. זו הברכה ה־17 בתפילת שמונה עשרה. [חזרה] [18] "אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו, 'שיר השירים ז, ט.' בתמר" היא תרמ"ב בשיכול אותיות . [חזרה] [19] ארבעה עשר חברי תנועת ביל"ו ובראשם ישראל בלקינד (1861–1929) הגיעו ארצה בשישה ביולי 1882. [חזרה] [20] יחיא מוחמד חמיד א־דין מוחמד אל־מֻתַוַכִּל (בערבית: يحيى محمد حميد الدين محمد المتوكل) ששלט משנת 1904 עד 1948 וייסד את שושלת אל־מֻתַוַכִּל (אל־מֻתַוַכִּל עלא אללה הראשון. מילולית: הנסמך על האל). [חזרה] [21] ראו ילקוט תימן, עמ' 288. [חזרה] [22] ילקוט תימן, עמ' 309. [חזרה] [23] סֶרטִיפִיקָט (מאנגלית Immigration certificate מילולית: אשרת הגירה). בערבית נקרא 'רֻחְ'צַה' (אישור או רישיון העלייה, מילולית: אשרת הגירה). חולקו על פי מכסות שקבעו הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון. [חזרה] [24] על כלי מטבח תימניים, ראו ילקוט תימן, עמ' 259. [חזרה] [25] עַדַן, בערבית: عدن נהגה A'dan באנגלית, ובשפות לועזיות נוספות ידועה כ־Aden. עדן היא עיר נמל בתימן, לימים בירתה של הרפובליקה העממית של דרום תימן. [חזרה] [26] כאפיה (בערבית: كُوفِيَّة, תעתיק מדויק: כוּפִיַה, מן כופה שבעיראק; נקראת גם "חַטַה", בערבית: حَطَّة) היא כיסוי ראש מסורתי ערבי אשר נפוץ בעיקר בירדן, בעיראק ובחצי האי ערב. הכאפיה מוצמדת לראש באמצעות פתיל בצורת טבעת (בדרך כלל מחבל עשוי מכותנה) הנקרא "עִקַאל" בערבית, או "עָקָל" בעברית. מידת העיטור של העקל, כמו גם השימוש בעקל כפול ואף משולש, מסביב לראש ומשמשת כעדות למעמדו של החובש אותו. [חזרה] [27] בתרגום לעברית: "לא, באמת, איני יודע דבר!" [חזרה] [28] על כפר גְּלִילָה ראו גברא, חלק א, עמ' 115 (הערך השני). [חזרה] [29] תהילים קכב, ב. [חזרה] [30] מחנה יהודה נוסד ב־9.2.1913 כמושב ליד פתח תקווה. לאחר מכן, מ־30.6.1937, הפך ממושב לשכונה בפתח תקווה. ראו אמנון מעבי (ד"ר), מחנה יהודה הוקמה ב־9.2.1913, בעריכת ט' סולמי, פתח תקווה. [חזרה] [31] ראו: "עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם" ספר זכריה, וכן: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". [חזרה] [32] שמואל יבנאלי (1961-1884) מסע לתימן: בשליחות המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית בשנות תרע"א-תרע"ב, תל אביב תשי"ב. הוצאת עיינות 1963 (הוצאה שנייה). על שליחותו של יבנאלי ועל שאלותיו של הרב קוק לרבני תימן, ראו במאמרו של א' גימאני, "תשובות חכמי תימן לשאלות הראי"ה קוק", הליכות קדם במשכנות תימן (בעריכת ש' סרי וי' קיסר), תל אביב תשס"ו, עמ' 37–52. וכן מסע לתימן, יבנאלי, עמ' 187, וכן לתקנת מצב התימנים, כרך א, תשרי-אדר תר"ף, עמ' 85 (באדיבותה של פרופסור בת ציון עראקי). [חזרה] [33] ילקוט תימן. עמוד 261 [חזרה]