ארזת לבד

יער הנעליים נמשך ככל שהגיעה העין. נעלי עור חומות, שטוחות, ולאורך חרטומה של הימנית שריטה ארוכה. נעלי בד אפורות ורכות. נעלי עור שחורות ומחודדות. זוג נעלי עקב אדומות, חרטומה של האחת מזדקר מעלה ונע הלוך ושוב כמטוטלת. כפכפי קרוקס כחולים כהים ולצדם עוד זוג, צהוב, וגרביים מפוספסים מיתמרים ממנו.

וכל האנשים עמדו שם, וכל הבנים שעמדו לצד אביהם חשבו על מות אביהם, וכל האבות החיים שעמדו לצד בניהם חשבו על מות בניהם ועל מותם שלהם ועל מות אבותיהם, וכל האבות המתים לא חשבו דבר, כי הם כבר מתו.

דורית כרעה על ברך אחת, לשרוך את הנעל שכמעט נשמטה קודם לכן, בהליכה מבית ההספד אל החלקה. היא קמה על רגליה. נוף הנעליים התחלף במעילים ובכתפיים. גוש האנשים החל לפעום ולהיפרם, מן המעגל החיצוני זרמו המנחמים פנימה, אל הקבר ואל החיבוקים והמילים החמות ולחיצות הידיים, ומשם שוב החוצה, לעמוד בין הקברים ולדבר בקולות מהוסים. בקצה השביל, מימין, ניטע עץ דק ענפים. סביב־סביב לגזע נחו עלי כותרת לבנים כמו קליפות ביצים שבורות. אבל מה בקע משם, חשבה.

כמה שורות משם, קבוצת אנשים קטנה ומפורדת ליד מצבה. אישה צעירה, נערה כמעט, עם תינוק בידיים. גבר מבוגר, שמוט כתפיים. אישה אטומת פנים. עמדו איש לעצמו. דורית הביטה ואז התיקה עיניים. גוש האנשים סחף אותה שוב אל מגרש החניה. השמש בהקה. דורית הזיעה. אישה אחת, לפניה, דרכה על מסטיק – מי זורק מסטיק באמצע בית קברות? – והנעל שחררה אותו מן המרצפת במשיכה. היא נזכרה במשהו, משיכת הרגל האיטית, זה הזכיר לה משהו, היא היתה ילדה קטנה והיה אז קיץ והיא הלכה על המדרכה וסוליות הנעליים כמעט נדבקו. עד כדי כך האספלט היה לוהט. זה הגיוני? בכל צעד היית צריכה לשחרר את הרגל בכוח. הגומי התנגד מעט ואז ניתק בקול קטן. כמו ללכת בבוץ, ככה היא זכרה את זה. אבל זה בטח לא היה. אולי על גג עם זפת, זה עוד ייתכן. אבל סוליות של נעליים ככה, על מדרכה? כל כך חמה. זה בלתי אפשרי.

היא נכנסת למכונית ונוסעת הביתה. יש שם חניה בשפע. היא יוצאת מן המכונית ונכנסת לחדר המדרגות. נחכה לה על המדרכה, היא כבר יורדת.