ארנה 1: ציידי העבדים

 פרק 1

היום הזה קשה יותר ממרבית הימים. אני מטפסת על צלע ההר, והרוח מצליפה בי ללא רחם ומעיפה גושי שלג מהאורנים הכבדים היישר אל פניי. רגליי, הנתונות בנעלי הרים שקטנות עליי במידה אחת לפחות, נעלמות בתוך עשרים סנטימטרים של שלג. אני מחליקה ומועדת בניסיון למצוא אחיזה. משבי הרוח קרים כל כך ואני מתקשה לנשום. אני מרגישה כאילו אני נכנסת לתוך כדור שקוף בגודל טבעי, כמו אותם כדורים שכאשר הופכים אותם יורד בהם שלג.

בְּרי אומרת שעכשיו דצמבר. היא נהנית לספור את הימים עד חג המולד; היא מוחקת כל יום שעובר בלוח שנה ישן שמצאה. היא כל כך מתלהבת עד שאין לי אומץ לגלות לה שאנחנו בכלל לא קרובים לדצמבר. לא אגלה לה שלוח השנה שמצאה הוא בן שלוש שנים. לא אגלה לה שלעולם לא יהיה עוד לוח שנה, כיוון שהפסיקו לייצר אותם ביום שהעולם הגיע לקצו. לא אמנע ממנה את הפנטזיה, זה מה שאחיות גדולות עושות.

כשברי מאמינה במשהו, היא מאמינה בו בכל לבה, ומבחינתה, שלג משמעותו דצמבר. אני חוששת שאין לי סיכוי לשכנע אותה שהיא טועה; ככה הם בגיל עשר.

ברי פשוט מסרבת להבין שהחורף כאן מגיע מוקדם יותר. אנחנו נמצאים גבוה בהרי קֶטְסְקיל, שבהם חילופי העונות שונים ולכן תחושת הזמן אחרת. כאן, במרחק של שלוש שעות ממה שהיה פעם ניו יורק, העלים נושרים בסוף אוגוסט ומכסים את רכסי ההרים לכל מלוא העין.

לוח השנה שלנו היה פעם מעודכן. אני זוכרת איך בחנתי את השלג בהפתעה כשהגענו לכאן לפני שלוש שנים. זה נראה לי מוזר; איך ייתכן שבלוח כתוב אוקטובר? חשבתי ששלג מוקדם כל כך הוא משהו חריג, אבל עד מהרה הבנתי שלא. ההרים היו גבוהים מספיק כדי שהחורף יטרוף את הסתיו.

אילו ברי הייתה רק מדפדפת לאחור, היא הייתה רואה שכתוב בו במפורש 2117, והייתה מבינה שזה לוח שנה ישן.

מובן שכבר שנים אין לנו לוח שנה מעודכן, אין טלפונים ניידים או מחשבים, אין טלוויזיה, רדיו, אינטרנט או טכנולוגיה מכל סוג שהוא, ואפילו לא חשמל ומים זורמים, ובכל זאת, איכשהו, הצלחנו לשרוד כך שלוש שנים. בקיץ המצב היה נסבל; היו פחות ימי רעב, יכולנו לדוג, בנחלים היו תמיד דגי סלמון. היו גם פירות יער ואפילו קצת תפוחי בר ומטעי אגסים שעדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, נושאים פרי. מדי פעם אפילו הצלחנו לצוד איזו ארנבת.

אבל החורפים פשוט בלתי נסבלים. הכול קפוא או מת, ובכל שנה אני בטוחה שלא נשרוד. החורף הזה הוא הגרוע ביותר. אני כל הזמן אומרת לעצמי שהדברים ישתנו, אבל כבר כמה ימים שלא אכלנו ארוחה ראויה לשמה, והחורף רק בתחילתו. שתינו חלשות בגלל הרעב, וברי גם חולה. זה לא מעודד.

אני עושה את דרכי על צלע ההר, ממש כמו אתמול, כדי למצוא את הארוחה הבאה, ואני מתחילה להרגיש שהמזל נוטש אותנו. רק המחשבה על ברי ששוכבת לבד בבית גורמת לי להמשיך. אני מפסיקה לרחם על עצמי ומעלה את פניה בדמיוני. אני יודעת שלא אוכל למצוא תרופה, אבל אני מקווה שזה רק חום שיעבור, ושארוחה טובה וקצת חימום הם כל מה שהיא צריכה.

מה שהיא באמת צריכה זה אש, אבל אני כבר לא מדליקה את האח שלנו; העשן והריח עלולים לגלות לציידי העבדים את מקומנו. הערב אפתיע אותה, אסתכן לזמן קצר ואדליק אש. ברי מאוד אוהבת אש, וזה יעודד את רוחה. ואם רק אצליח למצוא ארוחה טובה - לא משהו גדול, ארנבת תספיק - היא לבטח תחלים, ולא רק מבחינה פיזית. בימים האחרונים היא החלה לאבד את התקווה, אני יכולה לראות זאת בעיניה, ואני צריכה להבטיח שהיא תשמור על כוחה. אני לא מוכנה לשבת בחוסר מעש ולראות אותה נגמרת כמו אמא.

עוד משב רוח מצליף בפניי, והוא כל כך ממושך ואכזרי שאני נאלצת להרכין את ראשי ולחכות שיעבור. הרוח שואגת באוזניי. הייתי נותנת הכול עבור מעיל חורף טוב. אני לובשת רק קפוצ'ון בלוי, שמצאתי מונח בצד הדרך לפני שנים. נראה שהיה שייך לבן, אבל זה טוב, כי השרוולים ארוכים מספיק כדי לכסות את כפות ידיי ולשמש ככפפות. אני לא ממש נמוכה - גובהי בערך 1.67 מטרים - לכן נראה לי שבעליו של הקפוצ'ון הזה היה די גבוה. אני תוהה לפעמים אם היה מתנגד לכך שאני משתמשת במשהו שלו, אבל אז אני מזכירה לעצמי שהוא קרוב לוודאי כבר מת, כמו כולם.

מצב המכנסיים שלי לא טוב בהרבה; למרבה הבושה, אני עדיין לובשת אותו זוג ג'ינס שלבשתי כשנמלטנו מהעיר לפני שנים. אם יש משהו שאני מתחרטת עליו זאת העובדה שברחנו בחיפזון. בטח חשבתי שאמצא כאן בגדים, שאולי תהיה איזו חנות בגדים שעדיין פועלת, או מרכז של צבא הישע. כמה טיפשי; מובן שכל חנויות הבגדים נבזזו מזמן. העולם הפך בן לילה ממקום של שפע למקום של מחסור. הצלחתי למצוא כמה פריטי לבוש במגירות שבביתו של אבי ונתתי אותם לברי. שמחתי שלפחות חלק מבגדיו, כמו הגרביים התרמיים שלו, עזרו לשמור על חום גופה.

הרוח שוככת לבסוף. אני מרימה את ראשי וממהרת למעלה לפני שהיא תתגבר שוב. אני מאלצת את עצמי להתקדם במהירות כדי להגיע למישור.

אני מגיעה למעלה, מתנשמת בכבדות, רגליי בוערות, ואני סוקרת את הסביבה. בגובה הזה יש פחות עצים. במרחק אפשר לראות אגם קטן בין ההרים. הוא קפוא, כמו כל האגמים, ואני מסונוורת מהקרח שמחזיר את אור השמש בעוצמה רבה.

אני ממהרת לבדוק את החכה שהשארתי שם אתמול, תקועה בין שני סלעים מעל האגם, וחוט משתלשל ממנה לתוך חור בקרח. אם החכה כפופה, סימן שתהיה לברי ולי ארוחה הערב. אם לא, אדע שנכשלתי - שוב. אני רצה בין העצים ודרך השלג כדי לבדוק.

החכה ישרה. כמובן.

איזו אכזבה. אני מתלבטת אם כדאי שאלך על הקרח ובעזרת הגרזן הקטן שלי אצור חור נוסף, אבל אני יודעת שזה לא יעזור. המיקום הוא לא הבעיה אלא האגם. האדמה קפואה מכדי לחפור ולמצוא בה תולעים, ואני אפילו לא יודעת איפה לחפש אותן. אני לא ציידת מטבעי, ואין לי שום ידע בהנחת מלכודות. אילו הייתי יודעת שנגיע הנה, הייתי מקדישה את כל שנות ילדותי לטבע וללימוד טכניקות הישרדות. אני ממש חסרת תועלת; אני לא יודעת איך להניח מלכודות וכמעט אף פעם לא מעלה דבר בחכתי.

כבתו של אבי, שהיה חייל המרינס, אני יודעת להילחם, אבל זה לא עוזר לי עכשיו. אני יודעת להתנהל מול בני אדם, אבל אני חסרת אונים מול בעלי חיים. כבר מגיל צעיר ביותר עמד אבא על כך שאהיה ילדת מרינס ושאתגאה בזה. הוא גם רצה שאהיה הבן שמעולם לא היה לו. הוא רשם אותי לחוגי אגרוף, היאבקות ואמנויות לחימה... שיעורים אינסופיים על השימוש בסכין, אימוני ירי, זיהוי נקודות לחץ, טקטיקות מלוכלכות של לחימה. יותר מכול עמד על כך שאהיה קשוחה, שלעולם לא אראה פחד ושאף פעם לא אבכה.

כמה אירוני שאף פעם לא הייתה לי הזדמנות להשתמש אפילו בדבר אחד מכל מה שלימד אותי, וכאן למעלה כל זה חסר תועלת לחלוטין; אין כאן אנשים כלל. מה שאני באמת צריכה לדעת זה איך למצוא מזון, לא איך לבעוט במישהו. הרי אם אי פעם אתקל באדם אחר, לא אפיל אותו אלא אבקש את עזרתו.

אני נזכרת שיש כאן בסביבה עוד אגם, קטן יותר. ראיתי אותו פעם, באחד הקיצים, כשהייתי הרפתקנית וטיפסתי גבוה יותר במעלה ההר. עלייה תלולה של ארבע מאות מטר בערך. מאז לא ניסיתי לחזור לשם.

אני מביטה למעלה ונאנחת. השמש מתחילה לשקוע בגוונים אדומים וקודרים של חורף. אני כבר חלשה, עייפה וקפואה. אזדקק לכל כוחותיי רק כדי לחזור ולרדת מההר. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להמשיך ולטפס, אבל קול קטן בתוכי דוחק בי לעלות. כשאני לבדי בימים אלה, הולך קולו של אבא ומתגבר בי. אני כועסת ורוצה להשתיק אותו, אבל לא מצליחה.

חדלי ליילל, מוּר! אסור לך להיכנע!

אבא אהב לקרוא לי בשם המשפחה שלי, מוּר. זה עצבן אותי, אבל לא היה לו אכפת.

אם אחזור עכשיו, לא יהיה לברי מה לאכול הערב. האגם ההוא למעלה הוא האפשרות הטובה ביותר, המקור היחיד למזון. אני גם רוצה להדליק אש בשביל ברי, וכל העצים למטה ספוגים במים. שם למעלה, היכן שהרוח חזקה יותר, יש סיכוי שאמצא די עצים יבשים להסקה. אני שולחת עוד מבט אל ראש ההר ומחליטה ללכת על זה. אני לוקחת את החכה, משפילה את ראשי ומתחילה לצעוד.

כל צעד מכאיב לי, מיליוני מחטים פועמות בירכיי, ואוויר מקפיא חודר אל ריאותיי. הרוח מתגברת, והשלג מצליף כמו נייר זכוכית על פניי. למעלה בשמים קוראת ציפור, כאילו כדי ללעוג לי. בדיוק כשנדמה לי שלא אוכל לעשות אפילו צעד אחד נוסף, אני מגיעה אל הרמה המישורית.

היא גבוהה מאוד ושונה מכל המישורים האחרים; עצי אורן גדלים עליה בצפיפות רבה כל כך, עד שקשה לראות יותר מכמה מטרים קדימה. חופת היער מסתירה את השמים, והשלג מכוסה מחטים ירוקות. הגזעים הענקיים חוסמים את הרוח. אני מרגישה כאילו הגעתי לממלכה פרטית קטנה, הנסתרת משאר העולם.

אני עוצרת ופונה לראות את הנוף. הוא מדהים. תמיד חשבתי שהנוף הנשקף מביתו של אבא, שנמצא במחצית גובהו של ההר, מקסים, אבל מכאן, מלמעלה, הנוף פשוט נפלא. מכל עבר נישאות פסגות ההרים, ומעבר להן, במרחק, אני יכולה אפילו לראות את נהר ההדסון מנצנץ. אני רואה גם את הדרכים המתפתלות בין ההרים, ולמרבה הפלא הן שלמות. זה כנראה מפני שמעט מאוד אנשים מגיעים הנה. האמת היא שמעולם לא ראיתי מכונית או כל כלי תחבורה אחר. למרות השלג, הדרכים נקיות; הדרכים התלולות, המוארות באור השמש, מנקזות את המשקעים, ומדהים שרוב השלג כבר נמס.

פתאום אני נתקפת דאגה. אני מעדיפה שהדרכים תהיינה מכוסות בשלג ובקרח, שמכוניות וכלי רכב אחרים לא יוכלו לעבור בהן, כיוון שהאנשים היחידים שיש להם מכוניות ודלק בימים אלה הם ציידי העבדים - אנשים חסרי רחמים שמשימתם היא להאכיל את ארֶנה 1. הם מסיירים ואורבים בכל מקום כדי למצוא ניצולים. הם חוטפים אותם ומביאים אותם לארנה 1 לשמש כעבדים. מספרים שבשביל הבידור מאלצים אותם להילחם עד מוות.

ברי ואני בנות מזל; במשך השנים שאנחנו כאן אף פעם לא ראינו ציידי עבדים - אבל זה כנראה רק משום שאנחנו גרות במקום כל כך גבוה ובאזור נידח. רק פעם אחת שמעתי את יללת המנוע של הרכב ששימש את ציידי העבדים, אי שם בצדו השני של הנהר. אני יודעת שהם שם, שהם מסיירים. אני לא מסתכנת; אני מקפידה לשמור על פרופיל נמוך; רק לעתים רחוקות אני מבעירה אש, ואני לא מסירה את עיניי מברי. בדרך כלל אני לוקחת אותה אתי כשאני יוצאת לצוד; הייתי עושה זאת גם היום אילו לא הייתה חולה כל כך.

אני מחזירה את מבטי אל המישור ומתמקדת באגם הקטן יותר; הוא קפוא לגמרי ומנצנץ באורה של שמש אחר הצהריים. הוא נראה כמו תכשיט שהלך לאיבוד בסבך העצים. אני מתקרבת אליו ובוחנת את הקרח בצעדים מהוססים כדי לוודא שלא ייסדק תחתיי. אני מרגישה שהקרח יציב ומתקדמת עוד. אני מוצאת נקודה, שולפת את הגרזן הקטן מחגורתי ומכה בקרח בחוזקה כמה פעמים. נוצר סדק, ואני מוציאה סכין ומכה בדיוק במרכז הסדק. אני חופרת בעזרת חוד הסכין עד שנוצר חור שאפשר יהיה למשוך דרכו דג.

אני מחליקה ומועדת בדרכי חזרה אל הגדה, מציבה את החכה בין שני ענפים, מתירה את החוט ורצה בחזרה כדי להשליך אותו אל החור. אני מושכת בו כמה פעמים בתקווה שברק המתכת ימשוך איזה יצור חי מתחת לקרח, אבל זהו מאמץ שווא; קשה לי שלא לחשוב שכל מה שפעם חי באגמי ההרים האלה, מת מזמן.

בגובה הזה קר אף יותר, ואני לא יכולה להישאר ללא תנועה ולהביט בחוט. אני חייבת לזוז. אני פונה ומתרחקת מהאגם. החלק שבי שמאמין באמונות טפלות אומר לי שאם לא אסתכל, יש סיכוי שמשהו ייתפס. אני צועדת סביב העצים במעגלים קטנים ומחככת ידיי זו בזו כדי לשמור על חום גופי. זה לא עוזר כל כך.

ואז אני נזכרת בעץ היבש. אני מתחילה לחפש עצי הסקה, אבל זה מתברר כבזבוז זמן. הקרקע מכוסה שלג. גזעי העצים וענפיהם מכוסים אף הם שלג, אבל במרחק אני מגלה כמה עצים סחופי רוחות ועירומים משלג. אני מתקרבת אליהם וממששת את קליפתם. אני שמחה לגלות שכמה מהם יבשים. אני כורתת בעזרת גרזני ענף גדול. אני לא צריכה הרבה והענף הזה יספיק בדיוק.

אני תופסת בענף כשהוא צונח, כדי שלא ייגע בשלג, משעינה אותו אל הגזע ומבקעת אותו לחצי. אני חוזרת על הפעולה כמה פעמים, עד שיש לי ערמה נאה של בולי עץ להסקה שאוכל לשאת בזרועותיי. אני מניחה אותם בשקע שבין שני ענפים, כדי שלא יירטבו מהשלג שעל הקרקע.

אני סוקרת את שאר העצים סביבי, ומשהו גורם לי לעצור. כשאני מתקרבת אל אחד העצים, אני רואה שקליפתו שונה מזו של שאר העצים. אני נושאת את מבטי ומבינה שזה אינו עץ אורן, זהו עץ מייפל. מפתיע למצוא עץ מייפל בגובה הזה, ומפתיע עוד יותר שאני מזהה אותו. האמת היא שעצי מייפל הם אולי הדבר היחיד בטבע שאני יכולה לזהות, והזיכרונות מציפים אותי נגד רצוני.

פעם, כשהייתי קטנה, החליט אבי לקחת אותי למסע בטבע. רק אלוהים יודע למה הוא החליט לצאת למסע להפקת סירופ מייפל, אבל זה מה שעשינו. נסענו במשך שעות רבות כדי להגיע לחבל ארץ שכוח אל, כשאני נושאת דלי ממתכת, והוא - משפך. אחר כך שוטטנו עוד כמה שעות בליווי מדריך כדי למצוא את עצי המייפל המושלמים. אני זוכרת את האכזבה על פניו כשחתך את הגזע הראשון ונוזל שקוף זלג ממנו אל הדלי. הוא ציפה לסירופ.

המדריך צחק. הוא הסביר לו שעצי המייפל לא נותנים סירופ - הם נותנים לשד שצריך להרתיח כדי לעשות ממנו סירופ. התהליך אורך שעות, אמר, ונחוצים בערך שלוש מאות ליטרים של לשד כדי לייצר ליטר אחד של סירופ.

אבא הביט בדלי העולה על גדותיו והסמיק, כאילו מישהו מכר לו סחורה פגומה. הוא היה האדם הגאה ביותר שהכרתי, והוא שנא שצחקו ממנו אפילו יותר מששנא להרגיש טיפש. כשהמדריך צחק, הוא השליך את הדלי לעברו וכמעט פגע בו, ואז לקח את ידי והוביל אותנו משם בחמת זעם.

אחרי זה כבר לא לקח אותי עוד לטבע.

לא היה אכפת לי; נהניתי מהמסע ההוא, אפילו שבמשך כל הנסיעה בחזרה הוא רתח מכעס. הצלחתי לאגור קצת לשד בכוס קטנה לפני שהוא לקח אותי משם, ואני זוכרת שלגמתי ממנה בחשאי במהלך הנסיעה הביתה. אהבתי את זה מאוד; היה לזה טעם של מי סוכר.

עכשיו, כשאני עומדת מול העץ, אני מזהה אותו כאילו היה אחי. הוא גבוה מאוד, כחוש ודק, ונראה כאילו אין בו לשד כלל. אבל אין לי מה להפסיד. אני שולפת את סכיני ומכה בעץ שוב ושוב באותה הנקודה. אני דוחפת את הסכין אל תוך השקע שנוצר וחופרת בתנועות סיבוביות. אני לא מצפה שיקרה משהו.

ואז, להפתעתי, זולגת החוצה טיפת לשד, והפתעתי גדלה כאשר הטיפה הזאת הופכת אחרי כמה דקות לזרם. אני נוגעת בו באצבעי ומביאה אותו ללשוני. אני מזהה מיד את הטעם וחשה בהתרגשות הגואה בי; ממש כמו שזכרתי. אני לא מאמינה.

הלשד נוזל עכשיו מהר יותר ורובו הולך לאיבוד. אני מחפשת נואשות אחר כלי קיבול כלשהו, אבל כמובן איני מוצאת. ואז אני נזכרת בתרמוס שלי. אני מוציאה אותו מחגורתי, הופכת אותו כדי לרוקנו ממים - אוכל למצוא מים מתוקים בכל מקום, בייחוד עם כל השלג הזה - הלשד הזה הוא יקר המציאות. אני מצמידה את התרמוס ככל האפשר לגזע העץ. חבל שאין לי משפך ראוי לשמו. אני כמעט מועכת את התרמוס ומצליחה לאסוף די הרבה. התהליך אטי מדי לטעמי, אבל אחרי כמה דקות התרמוס מלא עד מחציתו.

זרם הלשד נפסק. אני מחכה כמה שניות, תוהה אם הוא יתחיל שוב, אבל זה לא קורה. אני מביטה סביב ומוצאת עוד עץ מייפל במרחק כמה מטרים. אני ממהרת לשם וכבר מרימה את סכיני כדי להכות חזק יותר הפעם. אני מדמיינת איך התרמוס יתמלא לגמרי; אני מדמיינת את פניה של ברי כשתראה את נוזל המייפל. הוא לא מזין, אבל בטח ישמח אותה.

אבל בפעם הזאת, בעקבות מכת הסכין נשמע קול פיצוח עז שאיני מוכנה לקראתו, ולאחריו נהמה מתוך העץ. אני נושאת את מבטי ורואה את כל העץ נוטה, ואני מבינה, מאוחר מדי, שהעץ הזה, שקפא מעל שכבת הקרח, מת. מכת הסכין הייתה כל מה שנדרש כדי להפיל אותו.

העץ, שגובהו היה שישה או שבעה מטרים לפחות, נפל על הקרקע ברעש גדול, ונפילתו הרימה ענן של שלג מעורב במחטי אורן באוויר. אני משתופפת; אולי קול הנפילה עורר את תשומת לבו של מישהו. אני ממש כועסת על עצמי. זה היה חסר אחריות, טיפשי. היה עליי לבדוק את העץ קודם.

אחרי כמה דקות מואטות פעימות לבי; אני מבינה שאין איש. אני מציאותית שוב; עצים נופלים ביער כל הזמן, ולכן הרעש הזה הוא לא סימן לנוכחות בני אדם. כשאני מביטה אל המקום שבו עמד העץ אני קופאת על מקומי בתדהמה.

שם, במרחק, מוסתר על ידי קבוצת עצים, עומד בית אבן קטן הבנוי ממש בצלע ההר. מבנה זעיר, ריבוע מושלם, חמישה מטרים על חמישה. גובהו כארבעה מטרים והוא עשוי לבני אבן עתיקות. מהגג בולטת ארובה קטנה, בקירות חלונות קטנים ודלת העץ המקושתת פתוחה קמעה.

הבית הקטן מוסווה בצורה מושלמת, הוא משתלב כל כך טוב בסביבתו שאפילו כשאני לוטשת בו את מבטי, אני מתקשה להבחין בו. גגו וקירותיו מכוסים בשלג, והאבנים החשופות משתלבות היטב בנוף. הוא נראה עתיק יומין, כאילו נבנה לפני מאות שנים. אני לא מבינה מה הוא עושה כאן, מי היה יכול לבנות אותו ולמה. אולי בנו אותו בשביל שומר היערות; אולי היה ביתו של מתבודד או של חובב הישרדות מושבע.

הוא נראה כאילו לא נגעו בו במשך שנים רבות. אני סוקרת בקפידה את אדמת היער כדי לראות אם יש עליה עקבות של אנשים או של בעלי חיים שנכנסו או יצאו. אין. השלג החל לרדת לפני כמה ימים. אני מחשבת ומגיעה למסקנה שאיש לא היה כאן לפחות שלושה ימים.

המחשבה על מה שאני עשויה למצוא בפנים גורמת ללבי לפעום במהירות; מזון, בגדים, תרופות, כלי נשק, חומרים - לא משנה, כל דבר יכול לעזור.

אני חוצה בזהירות את קרחת היער, תוך שאני מביטה מעבר לכתפי כדי לוודא שאף אחד לא עוקב אחריי. אני מתקדמת במהירות. העקבות שלי בשלג גדולות ובולטות. ליד הדלת אני מביטה עוד פעם לאחור, ואז מקשיבה במשך כמה שניות. הקולות היחידים הם של הרוח ושל המים הזורמים בפלג שנמצא כמה מטרים לפני הבית. בעזרת ידית הגרזן אני מכה בדלת מכה חזקה ומהדהדת, כדי להזהיר את בעלי החיים שאולי נמצאים בפנים.

אין תגובה.

אני דוחפת את הדלת ונכנסת. למעט אור חלש של אחר צהריים, החודר דרך החלונות הקטנים, המקום חשוך. נדרשות לעיניי כמה דקות להתרגל לאפלולית. אני עומדת על המשמר כשגבי אל הדלת, למקרה שאיזו חיה מצאה כאן מחסה. אחרי כמה דקות של שקט ואחרי שעיניי התרגלו לאפלה, ברור לי שאני כאן לבדי.

הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא שהבית חמים. אולי מפני שהוא כל כך קטן, שתקרתו נמוכה או שהוא בנוי ממש בתוך קיר ההר; אולי זה משום שהוא מוגן מפני הרוחות, אף שהחלונות והדלת פתוחים. נראה שבתוך הבית יש כמעט עשר מעלות יותר מאשר בחוץ - בבית של אבא, אפילו כשהאש בערה באח, אף פעם לא היה כל כך נעים. מלכתחילה הבית של אבא זול יותר, קירותיו דקים ומצופים ויניל, והוא נבנה בצד הגבעה שתמיד היה חשוף לרוח.

כאן זה שונה. קירות האבן עבים כל כך ובנויים היטב, והם משרים עליי ביטחון והרגשה נעימה. אני מדמיינת כמה חם יהיה אם נסגור את הדלת, נחסום את פתחי החלונות ונדליק אש באח שנראית תקינה.

בתוך הבית יש חדר אחד די גדול. אני מכווצת את עיניי כדי להיטיב לראות את הרצפה. אני מחפשת משהו - כל דבר - שאוכל לעשות בו שימוש. למרבה התדהמה נראה שלא נכנסו הנה מאז המלחמה. בכל בית אחר שראיתי החלונות היו מנופצים, ושאריות היו מפוזרות בכל מקום אחרי שלקחו ממנו כל מה שהיה שימושי, אפילו את חוטי החשמל. לא בבית הזה; הוא נקי ומסודר, כאילו בעליו פשוט החליט יום אחד לעזוב. אני תוהה אם זה היה אפילו לפני שהמלחמה התחילה. אם לשפוט לפי קורי העכביש שבתקרה ומיקומו המדהים מאחורי העצים, נדמה לי שזה אכן המצב. נדמה לי שאיש לא היה כאן זה עשרות שנים.

אני רואה את קווי המתאר של משהו ליד הקיר שמולי, ואני מתקדמת לעברו כשידיי מושטות לפניי ואני מגששת את דרכי באפלה. כשאני נוגעת בו, אני מזהה שזו שידת מגירות. אני מעבירה את ידיי על משטח העץ החלק וחשה באבק המכסה אותה. אני ממששת את הידיות, מושכת בעדינות ופותחת אותן בזו אחר זו. כבר חשוך מכדי לראות, ולכן אני ממששת בתוכן. במגרה הראשונה איני מוצאת דבר. גם בשנייה לא. אני פותחת את כולן וחשה בייאוש המתגנב, ולפתע, במגרה החמישית, אני מרגישה משהו בחלקה האחורי. אני מוציאה אותו לאט.

אני מרימה אותו אל האור ובהתחלה לא מזהה מה שבידי, אבל אז אני רואה נייר כסף ומבינה: זו חפיסת שוקולד. מישהו אכל ממנה קצת, אבל היא עדיין נתונה בעטיפתה המקורית ונשמרה במצב לא רע בכלל. אני פותחת פינה של העטיפה ומריחה. אני לא מאמינה: שוקולד אמתי. לא אכלנו שוקולד מאז המלחמה.

הריח מביא אתו התכווצות של רעב, ואני נדרשת לכל כוח הרצון שבי כדי שלא לזלול הכול כאן ועכשיו. אני מאלצת את עצמי להיות חזקה. אני שבה ועוטפת את החפיסה ומניחה אותה בכיסי. אחכה עד שאהיה עם ברי כדי שניהנה ממנה יחד. אני מחייכת כשאני חושבת על פניה כשתנגוס בשוקולד בפעם הראשונה. זה יהיה נפלא.

אני מחטטת בשאר המגירות מקווה למצוא בהן כל מיני אוצרות, אבל הן ריקות. אני פונה אל החדר והולכת לאורכו ולרוחבו, לאורך הקירות, אל כל אחת מארבע הפינות ומחפשת. שום דבר. המקום נטוש.

פתאום אני דורכת על משהו רך. אני כורעת על ברכיי ומרימה אותו אל האור. אני נדהמת: דובון מפרווה. הוא בלוי וחסרה לו עין, אבל ברי אוהבת מאוד דובוני פרווה ומתגעגעת לדובון שהשאירה מאחור. היא תתרגש מאוד כשתראה אותו. זה יום המזל שלה.

אני דוחסת את הדובון לחגורתי, וכשאני מתכוננת להתרומם, אני מרגישה שידיי נוגעות במשהו רך על הרצפה. אני מרימה אותו ושמחה לגלות שזה צעיף. הוא שחור ומלא אבק, ולכן לא ראיתי אותו קודם. אני מצמידה אותו לצווארי ולחזי וממש מרגישה את חומו. אני מנערת אותו מחוץ לאחד החלונות כדי להסיר ממנו את כל האבק. אני בוחנת אותו באור; הוא ארוך, עבה, ואין בו אפילו חור אחד. זה כמו למצוא זהב טהור. אני כורכת אותו על צווארי, מכניסה את קצותיו לתוך החולצה ומיד מרגישה מחוממת. אני מתעטשת.

השמש שוקעת, וכיוון שנראה שמצאתי כל מה שאפשר למצוא, אני מתחילה לצאת. לפתע, בעודי מתקדמת לעבר הדלת, נתקלת כף רגלי במשהו קשה, מתכתי. שוב אני עוצרת, כורעת על ברכיי וממששת. אולי זה כלי נשק? זה לא נשק, זו מעין טבעת ברזל שמחוברת לרצפת העץ. אולי מקש או ידית.

אני מושכת בטבעת ימינה ושמאלה, ודבר לא קורה. אני מנסה לסובב אותה. אחר כך אני מחליטה להסתכן; אני נעמדת בצד ומושכת בה חזק, ישר כלפי מעלה.

נפתחת דלת, וענן של אבק מתרומם באוויר.

אני בודקת ומגלה חלל בגובה מטר ועשרים בערך, שרצפתו אדמה. אני ממש מתרגשת כשאני חושבת על האפשרויות. אם נגור כאן ויקרה משהו, אוכל להסתיר כאן את ברי. ערכו של הבית הקטן עולה בעיניי.

וזה לא הכול; כשאני מסתכלת למטה, אני רואה משהו מבריק. אני דוחפת את דלת העץ הכבדה ויורדת בסולם. למטה שוררת חשכה מוחלטת, ואני מושיטה את ידי כדי למשש את דרכי. צעד אחד קדימה, ואני מרגישה משהו. זכוכית. יש מדפים על הקיר ועליהם צנצנות של זכוכית. אני מורידה אחת ובוחנת אותה מול האור. תכולתה אדומה ורכה; נראה כמו ריבה. אני פותחת את המכסה ומריחה; ריח חזק של פטל מכה באפי. אני לוקחת קצת באצבעי ומלקקת. אני לא מאמינה; ריבת פטל. והיא טרייה כאילו הכינו אותה אתמול.

אני שבה ומהדקת את המכסה, מכניסה את הצנצנת לכיסי וחוזרת למדפים. יש שם עוד עשרות. אני לוקחת את הקרובה ביותר, רצה בחזרה אל האור ובודקת; נראה כמו חמוצים.

אני מלאת פליאה; המקום הזה הוא ממש מכרה זהב.

הלוואי שהייתי יכולה לקחת אתי הכול, אבל ידיי קפואות, אין לי אפשרות לסחוב כל כך הרבה, וכבר מחשיך. אני מחזירה את צנצנת החמוצים למקומה, ממהרת לטפס בסולם, וכשאני מגיעה למעלה, אני סוגרת את דלת המרתף היטב. הלוואי שהיה לי מנעול. אני חוששת לעזוב הכול בלי שמירה, אבל אני מזכירה לעצמי שהמקום היה נטוש במשך עשרות שנים, ושאפילו אני לא הייתי מבחינה בו לולא העץ שנפל.

אני יוצאת ומקפידה לסגור את דלת הכניסה היטב; אני מרגישה רצון לשמור על הבית הזה, כאילו הוא כבר שלנו.

כיסיי מלאים ואני רצה לכיוון האגם, אבל לפתע אני חשה בתנועה ושומעת קול. לרגע אני חוששת שמישהו עוקב אחריי, אבל אני פונה לאט ורואה משהו אחר. אייל עומד במרחק של כמה מטרים ממני ומישיר אליי את מבטו. זה האייל הראשון שאני רואה זה שנים רבות. עיניו השחורות והגדולות נעוצות בי, ואז הוא פונה ומתרחק בדהרה.

אין לי מילים. במשך חודשים רבים חיפשתי אייל, בתקווה שאהיה קרובה מספיק להשליך את סכיני ולפגוע בו, אבל לא מצאתי. ייתכן שלא חיפשתי במקומות גבוהים מספיק. אולי הם חיים כאן מאז ומעולם.

אני מחליטה לחזור למחרת בבוקר ולחכות כל היום אם יידרש. אם ראיתי אותו פעם אחת, יש סיכוי שהוא יחזור. בפעם הבאה שניפגש אהרוג אותו. אייל כזה יספק לנו מזון לתקופה של שבועות.

אני ממהרת לכיוון האגם, מלאה בתקווה מחודשת. אני מתקרבת ורואה לשמחתי הרבה שהחכה מכופפת כמעט עד מחצית גובהה. כולי רועדת מהתרגשות. אני רצה על פני הקרח, מחליקה, מועדת. אני תופסת בחוט שרועד בפראות ומתפללת שהוא יחזיק מעמד.

אני מושכת אותו בחוזקה. אני חשה בכוחו של דג גדול שמושך בחזרה, ובלבי אני מבקשת מהחוט שלא ייקרע. משיכה אחרונה, והדג עף החוצה. סלמון ענק, בגודל של זרועי. הוא נוחת על הקרח ומתהפך אנה ואנה כשהוא מחליק על המשטח הקפוא. ידיי חלקות מכדי שאוכל לאחוז בו. אני מכסה אותן בשרוולים ומצליחה לתפוס אותו. במשך כשלושים שניות הוא ממשיך להתפתל בין ידיי, עד שלבסוף התנועות מפסיקות. הוא מת.

אני נדהמת. בפעם הראשונה זה חודשים הצלחתי לתפוס משהו.

בהתרגשות אני מחליקה על הקרח ומניחה אותו על הגדה. אני עורמת שלג סביבו כי אני חוששת שהוא יצליח לשוב לחיים ולקפוץ בחזרה אל תוך האגם. אני שולפת את החכה ומחזיקה אותה ביד אחת, ואת הדג ביד השנייה. אני מרגישה בצנצנת הריבה בכיס אחד ובתרמוס המלא לשד של מייפל בכיס השני, ליד חפיסת השוקולד, ואת דובון הפרווה קשור למותניי. איזה שפע יהיה לברי הערב.

נשאר עוד דבר אחד לקחת. אני הולכת לכיוון ערמת עצי ההסקה, מאזנת את החכה בידי, ובידי הפנויה מרימה בולי עץ ככל שביכולתי לשאת. כמה נופלים. אני לא מצליחה לקחת את הכמות שרציתי, אבל אין לי טענות. אוכל לחזור לקחת את השאר בבוקר.

הידיים, הזרועות והכיסים מלאים. אני מחליקה ומועדת במורד ההר לאורו האחרון של היום, נזהרת שלא להפיל אף אחד מהאוצרות. אני הולכת ומהרהרת בבית הקטן. הוא מושלם, ולבי פועם בחוזקה כשאני חושבת על כל האפשרויות. זה בדיוק מה שאנחנו צריכות. הבית של אבא, שניצב ממש על הדרך הראשית, בולט מדי. מצבנו הפגיע שם מדאיג אותי כבר חודשים רבים. מספיק שאיזה צייד עבדים יעבור בסביבה - ואנחנו בצרות גדולות. כבר זמן רב שאני רוצה לעבור למקום אחר, אבל לא יודעת לאן. אין כאן בתים אחרים.

הבית הקטן, כל כך גבוה וכל כך רחוק מכל דרך - ממש בנוי בתוך ההר - מוסווה בצורה טובה כל כך, כאילו נבנה במיוחד עבורנו. איש לא יוכל למצוא אותנו שם, וגם אם מישהו ימצא אותנו, הוא לא יוכל להתקרב אל הבית בכלי רכב. יהיה עליו לטפס ברגל, ומהתצפית הגבוהה שלי אוכל לגלות אותו ממרחקים.

הפלג שזורם בחזית הבית הוא גם מקור למים מתוקים; לא אצטרך להשאיר את ברי לבדה בכל פעם שארצה להתרחץ או לכבס את בגדינו. לא אצטרך לשאת דליים של מים מהאגם, אחד בכל פעם, כשארצה לבשל ארוחה. נוסף על כך, חופת העצים הדחוסה תסתיר אותנו כל כך טוב, שנוכל להדליק אש באח כל ערב. נהיה במקום בטוח יותר, חם יותר, עם שפע ציד ודגה; מקום שיש בו מרתף מלא מזון. החלטתי. אנחנו עוברות לשם מחר.

אני מרגישה שאבן כבדה נגולה מעל לבי; כאילו נולדתי מחדש. בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא מרגישה ברעב ובקור. אני ממשיכה לרדת, ואפילו הרוח הנושבת בגבי עוזרת לי בדרכי, ואני יודעת שבסוף המצב ישתפר. בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי אני יודעת שיש לנו סיכוי.

אנחנו נשרוד.