ארץ אחרת

1

הוא הביט אל השדרה השביעית בכיכר טיימס. השעה הייתה אחרי חצות, והוא ישב בקולנוע, בשורה העליונה של היציע, מאז שתיים בצהריים. פעמיים העיר אותו המבטא האלים של הסרט האיטלקי, פעם אחת העיר אותו הסדרן, ופעמיים התעורר מאצבעות שהזדחלו בין ירכיו. הוא כבר היה עייף כל כך, הוא כבר ירד נמוך כל כך, שבקושי היה לו כוח לכעוס; שום דבר ששייך לו כבר לא היה שלו - לקחתם את המבחר, לא תיקחו גם את השאר? - אבל הוא רטן מתוך שינה וחשף את השיניים הלבנות בפניו הכהות ושיכל את רגליו. היציע כבר כמעט התרוקן אז, הסרט האיטלקי התקרב לשיא; רגליו כשלו במדרגות שאין להן סוף, מטה אל הרחוב. הוא היה רעב וחש שפיו מטונף. באיחור הבין, כשיצא מבין הדלתות, שהוא רוצה להשתין. והוא היה מרושש. ולא היה לו לאן ללכת.

השוטר חלף על פניו ושלח בו מבט. רופוס פנה משם, זקף את צווארון מעיל העור שלו ברוח המכרסמת בעונג בעורו מבעד למכנסי הקיץ והתקדם צפונה בשדרה השביעית. הוא חשב ללכת לכיוון דאונטאון ולהעיר את ויוואלדו - החבר היחיד שנותר לו בעיר, ואולי בעולם - אבל כעת החליט שיצעד רק עד לבר ג'ז ומועדון לילה מסוים ויציץ פנימה. אולי יראה אותו מישהו ויזהה אותו, אולי אחד מהחבר'ה ייתן לו מספיק כסף לארוחה או לפחות לנסיעה ברכבת התחתית. עם זאת קיווה גם שלא יזהו אותו.

גם השדרה הייתה שקטה, ומרבית פנסיה הבוהקים היו כבויים. פה ושם חלפה אישה, פה ושם גבר; לעיתים נדירות זוג. בפינות הרחוב, תחת הפנסים, ליד הקיוסקים הפתוחים מסביב לשעון, דבוקות קטנות של לבנים, קורנים, פטפטנים, חשפו זה לזה שיניים, הניחו זה על זה את טלפיהם, שרקו למוניות, הסתחררו בהן הלאה, נעלמו מאחורי דלתות חנויות ובאפלת רחובות צדדיים. דוכני עיתונים, כמו אבנים שחורות קטנות על לוח משחק, ביצרו את פינות המדרכות, ושוטרים ונהגי מוניות, ואחרים שקשה למקם אותם, רקעו ברגליהם לפניהם ושוחחו במילים הידועות לשני הצדדים עם המוכֵר המעומעם שבפנים. שלט פרסם את המסטיק שעוזר להירגע ולהמשיך לחייך. שֵם מלון שהתנוסס בכתובת נאון ענקית קרא תיגר על השמיים הריקים מכוכבים. כך גם שמותיהם של כוכבי קולנוע ואחרים המופיעים כרגע או עתידים להופיע בברודוויי, ולצידם שמותיהם המיתמרים מעל של כלי הרכב שיישאו אותם אל האלמוות. הבניינים הגדולים, לא מוארים, קהים כפאלוס או חדים כחנית, שמרו על העיר שלא יָשנה מעולם.

תחתיהם צעד רופוס, אחד הנופלים - שכן משקלה של העיר הזאת רצחני - אחד מאלה שנמחצו באותו היום, כלומר בכל יום, שבו נפלו המגדלים הללו. הוא היה לבד לחלוטין, וזה הרג אותו, חלק מהמון חסר תקדים. בחורים ובחורות שתו קפה בדלפקי הקיוסקים, ומכשולים חצצו בינם לבין מצבו, מתכלים כמו הסיגריות המתמעטות שלהם. רק בקושי היה בכוחם לשאת ידע, ומעולם לא יכלו לשאת את מראהו של רופוס, אם כי הבינו מדוע הוא ברחובות הלילה, מדוע נסע ברכבות תחתיות כל הלילה כולו, מדוע קרקרה בטנו, מדוע השיער שלו נפוח, בתי השחי שלו מצחינים, מכנסיו ונעליו דקים מדי, ומדוע הוא לא מעז לעצור להשתין.

כעת עמד מול דלתותיו העכורות של מועדון הג'ז, הציץ פנימה וחש - יותר משראה - את השחורים אחוזי התזזית על הבמה ואת הקהל המעורב, האדיש, שעל הבר. המוזיקה הייתה רועשת וריקה, איש לא עשה דבר, והיא הוטחה בקהל כמו מְאֵרָה שאפילו חדורי השנאה העמוקה ביותר כבר לא האמינו בה. הם ידעו שאיש לא הקשיב, שאי אפשר להכריח אנשים חסרי דם לדמם. ולכן נשפו את מה שכולם כבר שמעו בעבר, הרגיעו את כולם ששום דבר נורא לא מתרחש, והאנשים שבשולחנות גילו שנעים לצעוק על רקע החיזוק הנפלא הזה, והאנשים שבבר, בחסות הרעש שבקושי יכלו לחיות בלעדיו, ניסו להשיג דבר זה או אחר שחשקה נפשם. הוא רצה להיכנס וללכת לשירותים אבל התבייש במראה שלו. בעצם התחבא כבר קרוב לחודש. וכעת ראה את עצמו בעיני רוחו, משתרך בתוך הקהל אל השירותים ואז זוחל בחזרה החוצה נוכח מבטי החמלה, הבוז והלעג של כולם. מישהו בטח ילחש “זה רופוס סקוט, לא?" מישהו יסתכל עליו באימה, ואז יתנגן לו “בח־יי!" ארוך ומלא רחמים והאיש יחזור לענייניו. הוא לא היה מסוגל לעשות זאת - והוא ריקד על רגל אחת ואז על האחרת ודמעות נקוו בעיניו.

זוג לבן נכנס בקול צחוק בדלת ובקושי זרק לעברו מבט כשחלף על פניו. החמימות, ריח האנשים, הוויסקי, הבירה והעשן שיצאו והכו בו עם פתיחת הדלתות, כמעט הביאו אותו לידי דמעות של תרעומת, ובטנו הריקה החלה שוב לקרקר.

זה עורר בו זיכרונות מימים ולילות, ימים ולילות, שבהם היה בפנים, על הבמה או בקהל, חד, אהוב, הולך לו עם כל בחורה שרצה, הולך לו למסיבות ומתמסטל ומשתכר ומשתעשע עם הנגנים, שהיו חברים שלו, שרחשו לו כבוד. ואז, כשחזר לדירה שלו, נועל את הדלת וחולץ את הנעליים, אולי מכין לעצמו משהו לשתות, אולי מקשיב לתקליטים, משתרע על המיטה, אולי מתקשר לאיזו בחורה. ומחליף תחתונים וגרביים וחולצה, מתגלח, ומתקלח, והולך לו להארלם למספרה, ואז פוגש את אימא שלו ואת אבא שלו ומקניט את אחותו איידה, ואוכל: ספריבס או צלעות חזיר או עוף או סלט או לחם תירס או בטטות או ביסקיטס. לרגע חשב שיתעלף מרעב ונע אל אחד מקירות הבניין ונשען שם. מצחו קפא מזיעה. הוא חשב: זה חייב להיפסק, רופוס. החרא הזה חייב להיפסק. ואז, בתשישות ובפזיזות, משלא ראה איש ברחובות וקיווה שאיש לא יצא מן הדלת, נשען בידו האחת על הקיר, שיגר את קילוח השתן שלו אל המדרכה הקרה כאבן וצפה באדים הקלושים העולים ממנו.

הוא נזכר בליאונה. ואולי בחילה פתאומית, קרה ומוכרת אחזה בו וכך הבין שנזכר בליאונה. והוא התחיל ללכת, לאט, הרחק מהמוזיקה, ידיו בכיסיו וראשו מושפל. הוא לא חש עוד את הקור.

שכן להיזכר בליאונה משמעו גם - איכשהו - להיזכר בעיניים של אימו, בזעם של אביו, ביופי של אחותו. משמעו להיזכר ברחובות הארלם, בילדים על המדרגות במפתני הבתים, בילדות שמאחורי המדרגות ועל הגגות, בשוטר הלבן שלימד אותו לשנוא, במשחקי הסטיקבול ברחובות, בנשים הרוכנות מחוץ לחלונות, ובשירים שניגנו מדי יום, מקווים ללהיט, שאביו מעולם לא יצר. משמעו להיזכר במכונת התקליטים, בהתגרויות, בריקודים, בזקפות, בקרבות הכנופיות ובתקיפות האלימות, במערכת התופים הראשונה - שקנה לו אביו - בפעם הראשונה שניסה מריחואנה, בפעם הראשונה שהסניף הרואין. כן, והבנים מחוקים מדי, מכוּוצים על מדרגות הבתים, הילד שמת ממנת יתר על גג בשלג. משמעו להיזכר בקֶצב: “כושי," אמר אביו, “חי כל החיים שלו, חי ומת לפי קצב. בנאדם, הוא מזיין לפי הקצב הזה, והתינוק שהוא תוקע שם קופץ לפי הקצב הזה ויוצא אחרי תשעה חודשים כמו טמבורין מחורבן." הקצב: ידיים, רגליים, טמבורין, כלי הקשה, פסנתרים, צחוק, קללות, סכיני גילוח; הגבר מתקשח בצחוק ובנהמה ובגרגור והאישה מתלחלחת ומתרככת בלחישה ובאנחה וביפחה. הקצב - אפשר כמעט לראות אותו בהארלם בקיץ, מנענע מעל המדרכות והגג.

והוא נמלט, כך חשב, מהקצב של הארלם, שלא היה אלא קצב פעימות ליבו. למחנה טירונים בדרום, ואל פני הים הגועש.

כשעדיין היה בצי, הביא עימו מאחד ממסעותיו צעיף הודי לאיידה. הוא קנה אותו איפשהו באנגלייה. ביום שנתן לה את הצעיף והיא מדדה אותו, הזדעזע בקרבו משהו שטרם הרגיש בעבר. מעולם לא הבחין ביופיים של שחורים. אך כשהביט באיידה, שעמדה מול החלון במטבח בהארלם, וראה שהיא כבר לא רק אחותו הצעירה אלא נערה שבקרוב תהיה אישה, היא התקשרה במוחו עם צבעי הצעיף, צבעי השמש, ועם תפארת קדומה לאין שיעור מן האבן האפורה של האי שנולדו בו. הוא חשב שאולי התפארת הזאת תשוב לעולם באחד הימים, לעולם המוכר להם. לפני עידן ועידנים לא הייתה איידה רק צאצאית של עבדים. למראה פניה הכהות באור השמש, בצילו המרכך של הצעיף הנהדר, ניכר כי פעם הייתה בת מלוכה. ואז הביט החוצה מהחלון, אל פיר האוורור, וחשב על הזונות בשדרה השביעית. חשב על השוטרים הלבנים ועל הכסף שהרוויחו מבשר שחור, הכסף שהרוויח כל העולם.

הוא הביט שוב באחותו שחייכה אליו. היא סובבה על זרתה הארוכה את טבעת הנחש עם אבן האודם שהביא לה מנסיעה אחרת.

“תמשיך ככה," היא אמרה, “ובזכותך אני אהיה הבחורה שלבושה הכי יפה ברחוב."

הוא שמח שאיידה לא יכולה לראות אותו עכשיו. היא הייתה אומרת: אלוהים, רופוס, אין לך שום זכות להסתובב ככה. אתה לא יודע שאנחנו סומכים עליך?

לפני שבעה חודשים, לפני חיים שלמים, עלה להופיע באחד המקומות החדשים בהארלם, בניהולו ובבעלותו של כושי אחד. זה היה הערב האחרון שלהם. זה היה ערב טוב, כולם הרגישו טוב. אחרי הסט התכוונו רובם להמשיך לבית של זמר כושי מפורסם שלא מזמן זכה להצלחה בסרטו הראשון. המועדון היה חדש, ולכן גם עמוס. הוא שמע שלאחרונה כבר לא הולך להם כל כך. כל מיני אנשים היו שם באותו ערב, לבנים ושחורים, מכל עבר. אנשים שבאו בגלל המוזיקה ואנשים שכל החיים שלהם שרצו במקומות כאלה מסיבות אחרות. היו כמה פרוות מינק וכמה כמעט מינק ואלוהים יודע מה עוד נצץ שם על פרקי ידיים ועל אוזניים ועל צווארים ובשיער. הצבעוניים עשו חיים כי הם הרגישו שמסיבה כלשהי הקהל הזה עומד איתן לצידם; והלבנים עשו חיים כי אף אחד לא ירד עליהם משום שהם לבנים. המועדון, כמו שפאטס וולר היה אומר, התרומם באוויר.

מריחואנה עברה שם מיד ליד והוא התמסטל פחות או יותר. הוא הרגיש נהדר. ובסט האחרון הוא התעורר כפליים כי נגן הסקסופון, שהיה מעולה כל הערב, המריא בסולו נהדר. הוא היה ילד בגיל של רופוס בערך, מאחד המקומות הלא שפויים, כמו ג'רזי סיטי או סירקיוז, אבל בשלב כלשהו הוא גילה שהוא יכול להגיד את זה בעזרת הסקסופון. היה לו הרבה מה להגיד. הוא עמד שם ברגליים פשוקות, פמפם את האוויר שמילא את החזה הרחב שלו, רועד בתוך סחבות של ילד בן עשרים, וצורח דרך הכלי, “את אוהבת אותי? את אוהבת אותי? את אוהבת אותי?" ושוב, “את אוהבת אותי? את אוהבת אותי? את אוהבת אותי?" כך או כך זאת השאלה שרופוס שמע, אותו משפט שחזר על עצמו בווריאציה אין־סופית, בלתי נסבלת, בכל כוחו של הבחור. בקרב המאזינים השתררה דממה מוחלטת עם התמקדות תשומת הלב הפתאומית, סיגריות לא הודלקו, וכוסות המשקה נותרו על השולחנות; וכל הפרצופים, אפילו החרֵבים והמשועממים ביותר, הוארו במבט סקרני ודרוך. הם הותקפו בידי הסקסופוניסט שאולי כלל לא רצה עוד באהבתם, ורק השליך לעברם את זעמו באותה גאווה פגאנית, רווית בוז, שבה פמפם את האוויר. ובכל זאת השאלה הייתה נוראה ואמיתית; הילד נשף במלוא ריאותיו מעמקי קרביו מתוך עברו שלו הקצר; במקום כלשהו בעבר הזה, בביבים או בקרבות הכנופיות והזיונים הקבוצתיים, בחדר המצחין, על השמיכה שהתקשתה מזרע, מאחורי מריחואנה או מזרק, בריח השתן במרתף תחנת המקוף, הוא ספג את המכה שלעולם לא יתאושש ממנה, ולזה איש לא רצה להאמין. “את אוהבת אותי? את אוהבת אותי? את אוהבת אותי?" הנגנים על הבמה נשארו איתו, קרי רוח ומעט מרוחקים, מוסיפים ומפקפקים ומאמתים, מחזיקים מעמד ככל יכולתם בלעג עצמי ובאירוניה; אבל הם ידעו, הגברים האלה, שהבחור נושף עבור כל אחד ואחד מהם. בתום הסט היו כולם מכוסים זיעה. רופוס הריח את הניחוח שעלה ממנו ומהגברים שסביבו ו"טוב, זהו זה," אמר הבסיסט. הקהל צרח וביקש עוד, אבל הם כבר ביצעו את הקטע הכי מוכר שלהם והאורות נדלקו. כך ניגן את הסט האחרון בהופעה האחרונה שלו.

הוא התכוון להשאיר את כלי ההקשה שלו שם עד יום שני אחרי הצהריים. הוא ירד מהבמה, ובחורה בלונדינית בלבוש פשוט מאוד עמדה שם והביטה בו.

“מה עובר לך בראש, מותק?" הוא שאל אותה. כולם היו עסוקים סביבם, התכוננו לצאת למסיבה. זה היה באביב, היה חשמל באוויר.

“מה עובר לךָ בראש?" החזירה לו, אבל היה ברור שפשוט לא ידעה מה עוד להגיד.

היא אמרה מספיק. היא הייתה מהדרום, ומשהו ברופוס ניתר כשהביט בפניה הלחות, הדהויות, פני הלבנים העניים הדרומיים, ובשערה החלק הבהיר. ניכר שהיא מבוגרת ממנו, בת יותר משלושים כנראה, וגופה היה רזה מדי. למרות זאת, פתאום הוא נהיה הגוף המלהיב ביותר ששזפו עיניו כבר הרבה זמן.

“דובשנית קטנה," הוא אמר וחייך אליה את חיוכו המעוקם, “את קצת רחוקה מהבית, לא?"

“ועוד איך," היא אמרה, “ואני לא חוזרת לשם בחיים."

הוא צחק והיא צחקה. “טוב, מיס אן,"3 הוא אמר, “אם לשנינו עבר אותו הדבר בראש, בואי נלך למסיבה."

והוא אחז בזרועה, מאפשר בכוונה לגב ידו לגעת באחד משדיה, ואמר: “לא באמת קוראים לך אן, נכון?"

“לא," היא אמרה, “קוראים לי ליאונה."

“ליאונה?" והוא שוב חייך. החיוך שלו פעל את פעולתו לא פעם. “זה שם יפה."

“ולךָ?"

“לי? אני רופוס סקוט."

הוא הרהר מה היא עושה במועדון הזה, בהארלם. היא בכלל לא נראתה טיפוס שמתעניין בג'ז, ועוד פחות מכך כמי שנוהגת ללכת לברים לא מוכרים לבדה. היא נשאה על זרועה מעיל דק, שערה הארוך סורק בפשטות לאחור והודק בכמה סיכות, מעט מאוד אודם היה משוח על שפתיה, וחוץ ממנו לא הייתה מאופרת כלל.

“בואי," הוא אמר. “נצטופף במונית."

“אתה בטוח שזה בסדר אם אני אבוא?"

הוא סינן אוויר בין שיניו. “אם זה לא היה בסדר, לא הייתי מזמין אותך. אם אני אומר שזה בסדר, זה בסדר."

“טוב," היא צחקה צחוק קצר. “אז בסדר."

הם נעו עם הקהל שהתקדם במקוטע, בהרבה דיבורים וצחוק ובבלבול ארוטי, הלאה אל הרחובות. השעה הייתה שלוש בלילה, ואנשים חגיגיים שהקיפו אותם מכל עבר נצצו ושרקו ותפסו את כל המוניות. אחרים, הרבה פחות חגיגיים - אלה היו בקצה המערבי של רחוב 125 - עמדו בדבוקות לאורך הרחוב, העבירו את משקלם מרגל לרגל, התהלכו בשחצנות או בחוסר מעש ומבטיהם החטופים או הישירים היו מחושבים יותר משהייתה בהם סקרנות. השוטרים חלפו על פניהם; בזהירות, ויש לומר באופן די מסתורי, הראו שהם מכירים בכך שהכושים המסוימים האלה, אף שהסתובבו ברחובות בשעה כה מאוחרת ומרביתם שיכורים, אין להתייחס אליהם כמקובל; וגם לא אל הלבנים שעימם. רופוס הבין לפתע שעוד מעט תיוותר ליאונה הלבנה היחידה. זה עורר בו אי־נוחות, ואי־הנוחות הכעיסה אותו. ליאונה איתרה מונית ריקה ועצרה אותה.

נהג המונית, שהיה לבן, לא היסס כמדומה לעצור להם, ולכשעצר, לא נראה כמי שמתחרט על כך.

“את הולכת לעבודה מחר?" הוא שאל את ליאונה. עכשיו, כשהיו לבד ביחד, הרגיש קצת מבויש.

“לא," היא אמרה. “מחר יום ראשון."

“נכון מאוד." הוא הרגיש מרוצה מאוד וחופשי. הוא תכנן לבקר את משפחתו, אך כעת חשב איזה כיף יהיה לבלות את היום במיטה עם ליאונה. הוא שלח אליה מבט והבחין כי למרות מידותיה הקטנות, היא הייתה בנויה היטב. הוא הרהר מה היא חושבת. הוא הציע לה סיגריה והניח לרגע את כף ידו על כף ידה, והיא סירבה. “את לא מעשנת?"

“לפעמים. כשאני שותה."

“זה קורה הרבה?"

היא צחקה. “לא. אני לא אוהבת לשתות לבד."

“טוב," הוא אמר, “את לא הולכת לשתות לבד בזמן הקרוב."

היא לא אמרה כלום, אבל בחושך נראתה דרוכה וסמוקה. היא הביטה אל מחוץ לחלון שבצד שלה. “אני שמח שאין לי מה לדאוג להחזיר אותך הביתה מוקדם הערב."

“בכל מקרה אין לך מה לדאוג. אני ילדה גדולה."

“נשמה," הוא אמר, “את גדולה כמו אפרוח שנולד לפני דקה."

היא נאנחה. “לפעמים דקה אחת יכולה להיות משהו מאוד רציני."

הוא החליט לא לשאול אותה למה היא מתכוונת. הוא שלח אליה מבט מלא משמעות ואמר, “זה נכון," אבל לא נראה שהבינה את כוונתו.

הם היו בריוורסייד דרייב והתקרבו ליעדם. משמאלם הדגישו אורות חיוורים וחסרי חן את חשכת חוף ג'רזי. הוא נשען לאחור במושב, נשען מעט על ליאונה, והתבונן בחשכה ובאורות החולפים על פניהם. ואז פנתה המונית; הוא הציץ בחטף בגשר המרוחק שזהר כמו כתובת ברקיע. המונית האטה כדי לחפש את מספר הבית. המונית שלפניהם בדיוק פרקה חבורה גדולה ונעלמה בהמשך הרחוב. “הנה, הגענו," אמר רופוס; “נראה שזאת חתיכת מסיבה," אמר נהג המונית וקרץ. רופוס לא אמר כלום. הוא שילם לאיש והם יצאו ונכנסו למבואה, שהייתה גדולה ונוראה, מלאה מראות וכיסאות. המעלית בדיוק החלה לעלות; הם שמעו את הקהל.

“מה עשית במועדון הזה ככה לבד, ליאונה?" הוא שאל.

היא הסתכלה עליו בבהלה קלה, ואחר כך אמרה: “אני לא יודעת. פשוט רציתי לראות את הארלם אז נסעתי לשם הערב כדי לעשות סיבוב. ובמקרה עברתי ליד המועדון ושמעתי את המוזיקה ונכנסתי פנימה ונשארתי. המוזיקה מצאה חן בעיניי." היא הביטה בו בלגלוג. “זה בסדר?"

הוא צחק ולא אמר כלום.

היא נפנתה ממנו כששמעו את קולה של דלת המעלית הנסגרת מהדהד במורד הפיר. אחר כך שמעו את זמזום הכבלים כשהמעלית החלה לרדת אליהם. היא התבוננה בדלתות הסגורות כאילו חייה תלויים בהן.

“פעם ראשונה שאת בניו יורק?"

“כן, ראשונה," היא אמרה לו, אבל היא חלמה על כך כל חייה - שוב הפנתה אליו צדודית, בחיוך קטן. היה משהו מהוסס בהתנהלותה שריגש אותו מאוד. היא הייתה כמו חיית פרא שלא יודעת אם לבוא אל היד המושטת או לנוס על נפשה, והיא צצה שוב ושוב בבהלה, תחילה בכיוון אחד ואז באחר.

“אני נולדתי כאן," הוא אמר והסתכל עליה.

“אני יודעת," היא אמרה, “זה בטח לא נהדר בעיניך כמו שזה בעיניי."

הוא צחק שוב. פתאום נזכר בימיו במחנה הטירונים בדרום והרגיש שוב את נעלו של קצין לבן על פיו. הוא היה במדיו הלבנים, על הארץ, צמוד לאדמת החמר האדומה והמאובקת. כמה מחבריו הצבעוניים החזיקו אותו, צעקו באוזנו, עזרו לו לקום. הקצין הלבן סינן קללה ונעלם, אבד לנצח מחוץ לטווח נקמה. פניו היו מלאות בחמר ובדמעות ובדם; הוא ירק דם אדום לתוך האבק האדום.

המעלית הגיעה והדלתות נפתחו. הוא אחז בזרועה כשנכנסו והצמיד אותה אל חזהו. “אני חושב שאת בחורה ממש מתוקה."

“גם אתה נחמד," היא אמרה. בתוך המעלית הסגורה המתקדמת מעלה היה בקולה רעד מוזר וגם גופה רעד - רעד קלוש מאוד, כאילו מניעה אותו רוח האביב הרכה שבחוץ.

הוא הידק את הלחץ על זרועה. “לא הזהירו אותך שם בבית, בדרום, מהכהים שתמצאי כאן בצפון?"

היא שתקה רגע. “הם בחיים לא הדאיגו אותי משום דבר. מבחינתי, אנשים זה רק אנשים."

ומבחינתי כּוּס זה רק כּוּס, הוא חשב לעצמו - ובכל זאת, היה אסיר תודה על נימת הקול שלה. היא העניקה לו רגע להתעשת, שכן גם בו אחז רעד.

“מה הביא אותך צפונה?" הוא שאל.

הוא הרהר אם הוא אמור לשדל אותה או לחכות שהיא תשדל אותו. אסור לו להתחנן. אבל אולי לה מותר. גירוד קל התעורר בשערות מפשעתו. השריר האיום בבסיס בטנו החל להתחמם ולהתקשח.

המעלית עצרה, הדלתות נפתחו, והם הלכו במסדרון ארוך לעבר דלת פתוחה למחצה.

היא אמרה: “כנראה שכבר לא הייתי מסוגלת להיות שם יותר. הייתי נשואה, אבל אז נפרדתי מבעלי ולקחו לי את הילד - לא נתנו לי אפילו לראות אותו - והתחלתי לחשוב שבמקום לשבת שם ולהשתגע, אני אנסה לבנות לעצמי חיים חדשים כאן."

משהו עורר את דמיונו לרגע, הזכיר לו שליאונה היא אדם ושיש לה סיפור משלה, ושכל הסיפורים פירושם צרות. אבל הוא התנער מהתזכורת הזאת. הוא לא יישאר מספיק זמן עד שהסיפור שלה יציק לו. הוא רצה אותה רק ללילה הזה.

הוא דפק על הדלת ונכנס בלי לחכות לתשובה. היישר מולם, בתוך הסלון הגדול שבסופו דלתות זכוכית גדולות ומרפסת, התהלכו להם יותר ממאה איש, כמה בשמלות ערב, כמה במכנסיים ובסוודרים. גבוה מעל לראשיהם תלוי היה כדור כסף ענקי, ששיקף חלקים לא צפויים מהחדר וסיפק פרשנות קרה משלו לאנשים שבתוכו. החדר המה כל כך בתנועת היוצאים והבאים, קרן כל כך באור התכשיטים והכוסות והסיגריות, עד שנדמה כי הכדור הכבד הוא יצור חי.

המארח - שלא ממש הכיר אותו היטב - לא נראה לעין. מימינם היו שלושה חדרים, ובראשון שבהם נערמו צעיפים ומעילים בערמה גדולה.

הסקסופון של צ'רלי פרקר נשמע ברמקולים ומשל בכל יתר הקולות בחדר.

“תורידי את המעיל שלך," הוא אמר לליאונה, “ואני אנסה לראות אם אני מכיר כאן מישהו."

“אוי," היא אמרה, “אני בטוחה שאתה מכיר את כולם."

“קדימה, לכי," הוא אמר בחיוך, ודחף אותה בעדינות לתוך החדר. “תעשי מה שאני אומר לך."

בזמן שהסירה את מעילה - ופידרה את אפה, כנראה - הוא נזכר שהבטיח להתקשר לוויוואלדו. הוא שוטט ברחבי הבית בחיפוש אחר טלפון מבודד יחסית, ומצא אחד כזה במטבח.

הוא חייג את המספר של ויוואלדו.

“שלום, מותק. מה איתך?"

“אה, בסדר, נראה לי. מה קורה? חשבתי שתתקשר אליי יותר מוקדם. כבר כמעט ויתרתי עליך."

“טוב, רק עכשיו הגעתי הנה." הוא הנמיך את קולו, כי זוג נכנס למטבח, בחורה בלונדינית בתספורת קארה קצר פרועה, וכושי גבוה. הבחורה נשענה על הכיור, הבחור נעמד מולה והעביר את ידיו באיטיות לאורך ירכיה. הם בקושי העיפו מבט ברופוס. “יש פה מלא מרובעים אלגנטיים, אתה מבין מה אני אומר?"

“כן," אמר ויוואלדו. השתררה שתיקה. “נראה לך ששווה לבוא לשם?"

“טוב, תשמע, אני לא יודע. אם יש לך משהו יותר טוב לעשות - “

“ג'יין כאן," מיהר ויוואלדו לציין. רופוס הבין שג'יין שוכבת כנראה על המיטה ומקשיבה.

“אה, אתה עם סבתא שלך, אז אין לך מה לחפש כאן." הוא לא אהב את ג'יין, שהייתה מבוגרת מוויוואלדו, ושערה האפיר בטרם עת. “שום דבר כאן לא מספיק מבוגר בשבילך."

“מספיק עם זה, מנוול." הוא שמע את קולה של ג'יין ואת ויוואלדו ממלמל; הוא לא הצליח להבין מה הם אומרים. ואז נשמע שוב באוזנו קולו של ויוואלדו. “נראה לי שאני אוותר."

“עדיף לך, כנראה. נתראה מחר."

“אולי אני אקפוץ אליך - ?"

“בסדר. אל תיתן לסבתא להתיש אותך; אומרים שנשים נעשות ממש פראיות כשהן מגיעות לגיל שלה."

“לא פראיות מדי בשבילי, אבא'לה!"

רופוס צחק. “אני מציע לך להפסיק לנסות להתחרות בי. אתה בחיים לא תצליח. להתראות."

“להתראות."

הוא ניתק בחיוך והלך למצוא את ליאונה. היא עמדה בכניסה בחוסר אונים, והתבוננה במארח ובמארחת שאמרו ערב טוב לכמה אנשים.

“חשבת שנטשתי אותך?"

“לא. ידעתי שלא תעשה את זה."

הוא חייך אליה ונגע באגרופו בסנטרה. המארח נפנה מן הדלת וניגש אליהם.

“תיכנסו פנימה, ילדים, וקחו לכם משהו לשתות," הוא אמר. “קדימה, תיכנסו לעניינים." הוא היה גבר גדול, נאה ורחב כתפיים, מבוגר ואכזרי משנראה, שנלחם כדי להתברג בצמרת עסקי השעשועים באמצעות כמה מהמקצועות הקשוחים יותר, כולל אגרוף וסרסרות. הוא חב את מעמדו לחיוניותו ולמראה החיצוני שלו יותר מלקולו, והוא ידע זאת. הוא לא היה מסוג האנשים שרימו את עצמם, ורופוס חיבב אותו כי הוא היה מחוספס וחביב ונדיב, אם כי רופוס גם קצת פחד ממנו; היה בו משהו, למרות קסמו, שלא עודד קרבה. הוא נחל הצלחה גדולה בקרב נשים, שנהג להתייחס אליהן בבוז גדול ולבבי, והיה נשוי ברביעית.

הוא אחז בזרועותיהם של ליאונה ורופוס והוליך אותם אל שולי המסיבה. “אולי נעשה לנו כאן משהו מעניין, אם המרובעים האלה יתחפפו אי־פעם," הוא אמר. “תישארו בסביבה."