ארצי רוסיה! – חפצתי הפרד ממך

א. השפעה ספרותית – פנים רבות לה

השפעתן של יצירות אמנות מוקדמות, ובהן גם יצירות ספרות, על יצירות מאוחרות ואף מאוחרות יותר – מוכרת וידועה בתולדות האמנות. בספרות היא ניכרת מאוד, וראשיתה של התופעה כבר בספרות העתיקה בהשפעתה העצומה של הספרות היוונית על הספרות הרומית. סופרים רומים חונכו על ברכי הספרות היוונית שראו בה מודל לשלמות אמנותית, ושילבו ביצירותיהם נושאים, דמויות ועלילות ששאלו ממנה. ואכן, בקומדיות של פלאוטוס וטרנטיוס מורגשת היטב השפעתם של מנאנדרוס ופילמון, מיוצריה של הקומדיה היוונית החדשה; גיבורי הקומדיות שלהם נושאים שמות יווניים, ואף סיפורי העלילות שכתבו נלקחו מיצירותיהם של היוונים. גם ורגיליוס, המשורר הרומי הנודע, הושפע מהאפוס היווני וכתב על פיו יצירה משלו. הטרגיקונים הרומים הושפעו אף הם מן הטרגדיות היווניות, ושאלו מהן נושאים ודמויות ליצירתם. שילוב יסודות ממורשת ספרותית קודמת ביצירותיהם של סופרים מאוחרים מעלה את שאלת המקוריות ביצירתם, וארחיב על כך את הדיבור בהמשך, בדיון ביצירות לגופן.

גילוי מובהק של השפעה ספרותית מופיע בטרגדיות הניאו־קלאסיות של הסופרים הצרפתים בני המאה השבע־עשרה, ז'אן רסין ופייר קורניי, שהעריכו מאוד את הטרגדיות היווניות הקלאסיות, וראו בהן את פסגת ההישג האמנותי. ואומנם בטרגדיות שלהם לא רק הנושאים דומים לנושאיהן של הדרמות היווניות; הם נטלו מן הדרמה היוונית גם עקרונות יסוד אמנותיים, עיצוביים, כמו עֶקרון שלוש האחדויות (אחדות המקום, אחדות העלילה ואחדות הזמן, שאריסטו קבע וניסח בפואטיקה, ואשר כל טרגדיה טובה מחויבת בהן). נושאים בטרגדיות של רסין לקוחים מן המיתולוגיה היוונית ומן ההיסטוריה של יוון העתיקה; מחזותיו פדרה ובריטניקוס בנויים על עקרונות הדרמה היוונית, ובהן דמויות ועלילות השאובות אף הן מן המקורות. ואולם, השאלות שבהן מתחבטים הגיבורים שלו הן שאלות זמנו; דמות האדם שהעלה ותפיסת עולמו אופייניות לתקופתו. ועל כן יצירותיו עם כל יניקתו מיצירתם של קודמיו, הן יצירות עצמאיות, חדשות בתוכניהן ובדרכי עיצובן. ובמורכבות הזאת הוא השכיל ליצור יצירה קוהרנטית, המשלבת את היסודות הקלאסיים, המקנים לה עוצמה, עם החידושים בני זמנו, שהקנו לה מקוריות רבה.

וכך גם יצירות שניכרת בהן היטב השפעתם של יוצרים אחרים מזמנים אחרים וממקומות אחרים, ונכללו בהן יסודות תימטיים ועיצוביים מתקופות אחרות, יכולות להיחשב מקוריות אם הן משקפות את רוח הזמן ואת טעמו, ואם נושאיהן מעוררי עניין לקהל של זמנן, ודרכי העיצוב שלהן מתאימות למוסכמות התקופה. באלה תלויים מקוריותן וייחודן.

יצירות אלה מתוך רבות אחרות, הן דוגמה להיקפה הנרחב של ההשפעה בתולדות הספרות. ההשפעה הספרותית רווחה מאוד מאז ומתמיד; היא הייתה הבסיס שהעשיר את היוצר, וממנו התפתחו ויצאו היצירות הבאות, והתחדשו פניה של הספרות. היא שעוררה סופרים והניעה אותם לכתוב יצירות חדשות על בסיס הישנות, והציבה בפניהם אתגר להגיע להישגים של קודמיהם. ההשפעה הייתה אפוא גורם מעצב של אישיות הסופר ושל כליו הספרותיים, ומתוכה ומכוחה הוא בנה לעצמו מודל ליצירה משלו. וכך תרמה להמשך מעשה היצירה, והצמיחה והעצימה דורות רבים של סופרים.

לא אחת בתולדות הספרות היה קנה המידה להערכתן של יצירות רבות מידת ההשפעה שהושפעו מיצירות קודמות – השפעה על היצירות וגם על יוצריהן; ואף רמתן האמנותית נידונה במונחים של "השפעה" ו"מקוריות". ואכן ספרות המחקר לתקופותיה עד ימינו אלה גילתה עניין רב בתופעת ה"השפעה" ובגילוייה השונים, תוך כדי הידרשות למונחים האלה.

המחקר על יצירתו של דיקנס מרבה להדגיש את ההשפעה הגדולה והרבה שנודעה למחזות שקספיר ולהצגתם על הבימה על אישיותו של זה, ואת היותם מקור השראה שממנו שאב דיקנס חומרים וכלים לכתיבת יצירותיו. עם זאת עמד המחקר גם על השוני הרב של יצירות דיקנס ועל ייחודן. הוא כתב יצירות בז'נר אחר, תיאר עולם שונה וחזון חברתי שונה בדרכי כתיבה אחרות. דיקנס אומנם הושפע מבן ארצו ומבן תרבותו שכתב כמאתיים שנה לפניו, אך היצירות שכתב שונות, ואין חולק על מקוריותו הרבה. תיאור השפעה זו שב ומאיר היבט חשוב בתופעת ההשפעה הספרותית, שכבר ראינוה לעיל.

אכן מתברר שבצד ההשפעה שסופר מושפע מקודמו הקרוב אליו בשפתו ובתרבותו, הוא עשוי להיות מושפע עמוקות גם מסופר בן תרבות אחרת, ומסופר שחי בריחוק מקום ממנו. דוגמה מובהקת לכך היא השפעתו הרבה של אדגר אלן פו האמריקני על סופרים צרפתים בני זמנו. המשורר שארל בודלר שהכיר את יצירותיו ואף תרגם חלק מהן לצרפתית, הושפע ממנו רבות, והשפעה זו של פו ניכרת היטב ברבים משיריו. עם זאת, שירתו של בודלר שונה לחלוטין משירתו של פו, והיא סימן דרך בהתפתחותו של הכיוון הדקדנטי והזרם הסימבוליסטי בצרפת. גם גי דה מופסן הכיר את יצירתו של פו, וגם על יצירתו היא הטביעה את חותמה. השפעתו של פו ניכרת, למשל, בדמיון הרב בין סיטואציות בסיפורו של מופסן "רוח רפאים", למצבים בסיפורו של פו "נפילת בית אושר". פו שימש אפוא למופסן מודל ליצירתו בז'אנר אחר, הסיפור הקצר.

ז'יל ורן, אף הוא סופר צרפתי חשוב שהושפע מיצירתו של פו. דוגמה להשפעה זו מתגלה בסיפור "הספינקס של שדות הקרח", שכתב כהמשך לסיפורו של פו "עלילת ארתור גורדון פים". הסיפור של ורן מציג שלב חדש בחייהם של גיבורי סיפורו של פו, ומשלב רמיזות וצירופי מילים מן המקור. בסיפור זה ניכרת השפעתו העמוקה של פו על ז'יל ורן בפיתוח הסיפור הפסידו־מדעי.

השפעתו של א"א פו על הספרות הצרפתית אף היא דוגמה, אחת מרבות, לכוחה של ההשפעה הספרותית לא רק להפרות ולאתגֵר אומנים ויוצרים, כי אם גם להביא לשינוי ולחידוש ואף למפנה בספרות הצרפתית ובכל ספרות. השפעת פו קידמה את כתיבתן של יצירות חדשניות ופורצות דרך כמו שירתו של בודלר, ומינפה את צמיחתו של הזרם הסימבוליסטי ואת תנועת הדקדנס ועימהם את פיתוחו של ז'אנר הסיפור הקצר.

גילויים מעניינים על הימצאות ההשפעה ועל היקפה מוצאים לעיתים ביטוי בדבריו של הסופר עצמו עליה. ועדות זו גם מעוררת ומעודדת לעסוק בחקר התופעה ביצירתו. והנה, חקר ההשפעה ומקורותיה שב ומגלה ביתר בהירות את עצמאותו ומקוריותו של הסופר בבחירת הנושא, בעמדה הרעיונית ובדרכי העיצוב ביצירה, ואת החידוש והייחוד של היוצר שההשפעה היא לו קרקע לצמיחתו.

וראיה לדבר, עדותו של הסופר האמריקני הנרי ג'יימס על ההשפעה הרבה שהשפיע איוואן טורגנייב, הסופר הרוסי, על יצירתו שלו. ג'יימס ראה ביצירת טורגנייב מודל ליצירתו, ודיבר על הדמיון הרב בין התימות שלו ועמדותיו לבין אלו של טורגנייב. עדותו של ג'יימס הביאה חוקרים בימיו למסקנה שבהיותו יוצר היה ג'יימס מושפע כל כך מיצירת טורגנייב, עד שהיה קרוב לחקות אותו. ואולם, מחקר מאוחר יותר העלה גם את השוני הרב בין היצירות. המחקר תיאר דמיון רב בין סיפורו של ג'יימס האמריקני לבין הסיפור של טורגנייב קן אצילים. שניהם, נושאם הוא חוויית הגלות ותיאור הגיבור הגולה, ועם זאת נמצא שהצגת הנושא בסיפורו של ג'יימס, אווירת הסיפור ומציאותו, וכן דרכי העיצוב שונות ואחרות. מסקנת המחקר המאוחר הייתה אפוא כי לא זו בלבד שיצירת ג'יימס איננה חיקוי של טורגנייב, אלא שסיפורו של ג'יימס מגלה פנים חדשות בחומרי היצירה. מנקודת מבטו שלו, על רקע תרבותו, מציג ג'יימס גוונים ובני גוונים המיוחדים לו, ומביא עימו חידוש ומקוריות. הוא לוקח ומושפע מאחרים, ולומד מהם; ומכל אלה אוסף ויוצר את עולמו שלו, עולם אינדיווידואלי מגובש וייחודי, וגם בזאת גדולתו.

דרכיה של ההשפעה הספרותית מורכבות הן ומפותלות. סופר עשוי להשפיע על סופרים בני תרבויות שונות, מארצות אחרות ומזמנים אחרים. והיצירות שייכתבו בהשפעתו לא זו בלבד שהן חדשות ומקוריות, אלא שהן אף שונות זו מזו בלא כל דמיון ביניהן. ואף כי מקור ההשראה וההשפעה הוא אחד, תצטיין כל יצירה בייחודה ובערכה.

א"פ צ'כוב וד"ה לורנס, שניהם הושפעו בראשית דרכם מיצירותיו של ל"נ טולסטוי. צ'כוב הושפע מעמדותיו של טולסטוי ומרעיונותיו, ושילב אותם בסיפוריו, וגם לורנס הכיר את כתבי טולסטוי והושפע רבות מיצירתו. וחרף השפעה זו אין יצירתו של האחד דומה ליצירת חברו. כל אחד מהם יצר בדרכו, ויצירותיהם שונות לחלוטין באופיין; גם אלה וגם אלה הטביעו חותם עמוק על ספרות זמנם.

יש שמשקעיה של השפעה נשארים בעינם ורישומם נמשך וניכר, אבל עמדת הסופר שאימץ השפעות מתוך הערכה והתפעלות, מְשַנה כיוון, ואפילו נהפכת ההשפעה על פיה, עד כי סופר שהושפע בשלב כלשהו בחייו מסופר גדול בעיניו, עשוי בהמשך דרכו להביע ביקורת על יצירתו. ואף כי, כאמור, השפעת הסופר הזה עדיין ניכרת – עקבותיה לובשים מעתה אופי אירוני ואף סטירי, ומבטאים ביקורת על יצירת הסופר הראשון, על ערכיה ועל עמדותיה; ועמדה ביקורתית זו, שיש בה משום לגלוג אירוני כלפי מושא הערצתו בעבר, היא עכשיו עמדתו של הסופר המושפע, וככזאת היא מתבטאת ביצירתו. דוגמה בולטת לשינוי היחס לסופר נערץ מופיעה בסיפוריו המאוחרים של צ'כוב. בסיפורו "חיי" (1896) עולה הרעיון של טולסטוי, על האושר והשלמות אשר בחזרה לחיים פשוטים בטבע, בקרב האיכרים; אלא שצ'כוב מתאר חיים אלה כסיוט מתמשך, ומציג את תפיסתו של טולסטוי כמגוחכת וכתלושה מן המציאות, ועמדתו שלו כלפיה היא אירונית־מלגלגת וגם עוקצנית.

דרך השפעה ספרותית מורכבת מופיעה גם בריבוי מקורות ההשפעה על סופר אחד. סופר מושפע לעיתים מסופרים אחדים, והשפעותיהם עליו ניכרות ביצירתו בעת ובעונה אחת. פיודור דוסטוייבסקי הוא אחד מהסופרים האלה; ביצירתו המוקדמת הושפע דוסטוייבסקי מבן ארצו, ניקולאי גוגול, וכמוהו עיצב עיצוב גרוטסקי דמויות של פקידים עלובים. אבל בו בזמן הוא הושפע גם מהסופר הגרמני את"א הופמן, ומיצירותיו שאל את היסוד הפנטסטי ומוטיבים ידועים – כמוטיב הכפיל, ואת נושא החוטא הגדול הזוכה לקדושה.

ביצירתו המאוחרת של דוסטוייבסקי בולטת השפעתם של סופרים אחרים, אונורה דה בלזק וצ'רלס דיקנס, אך בה בעת לא נפקדת גם השפעתם של הסופרים הקודמים. ביצירתו המונומנטלית החטא ועונשו ניכרת השפעת הרומן של בלזק אבא גוריו בתיאור העיר המנוכרת, העיר החוטאת והמחטיאה. השפעת דיקנס על יצירה זו בולטת בהצגה מקוטבת של טיפוסי הדמויות: דמויות שטניות לעומת מעין דמויות מלאכים מושיעים, דמויות עניות ואומללות בצד דמויות מוסריות הנחלצות לעזרה. הצגה מקוטבת זו בנתה, כמו אצל דיקנס, עולם מקוטב הנע ותועה בין האלוהי לשטני, שמאבק קשה מתחולל ביניהם.

ואולם, דוסטוייבסקי לקח את הקטבים האלה ששאב מדיקנס לעיצוב שונה של הגיבורים: את הקונפליקט הזה העתיק פנימה, לנפשות הגיבורים. הגיבורים בסיפוריו מצטיינים במורכבות פסיכולוגית עמוקה: רובם, ובהם אנשים מרבדים חברתיים שונים – דלים ושועים, משכילים ופשוטי עם, מתחבטים בייסורי נפש, אומללים הנקרעים בינם לבין עצמם. דמויותיו מתייסרות ונאבקות בסתירות פנימיות בין כוח מוסרי ליצרים שטניים, והן מתפתחות והולכות מתוך ההתחבטות הזאת. המורכבות הפסיכולוגית של הגיבורים הקנתה ליצירתו איכות חדשה המשווה לה ייחוד ועוצמה רבה. ומכוח עוצמתה של יצירתו זאת ויצירותיו האחרות השפיע הסופר הגדול הזה על סופרים רבים אחריו.

אחד מהסופרים האלה הוא פרנץ קפקא שתיאר ביצירותיו, בדומה לדוסטוייבסקי, דמויות מיוסרות, רדופות אשמה, החיות בחברה מנוכרת ומתחבטות בשאלות מטפיסיות (מעין "דמויות המרתף" של דוסטוייבסקי). אך קפקא תיאר עולם שונה ממנו, ועיצב בהקצנה יתרה עולם שבו האדם חי בבדידות קיומית, ומתמודד עם חוקים חסרי פשר ותכלית, המובילים אותו למצב ללא מוצא. קפקא השתמש אפוא בחומרים מיצירתו של דוסטוייבסקי, ושילב אותם ביצירות חדשות, שמקוריותם הרבה הייתה אף היא מקור השראה לסופרים רבים אחריו.

מכאן אעבור למחקר התופעה, לחקר המושג "השפעה ספרותית" וגלגוליו. ראשיתו של המחקר הזה באמצע המאה השמונה־עשרה, ולקראת סוף המאה העשרים הוא פנה לכיוונים אחרים, בכלים שהשתכללו והעמיקו את הבחנותיו. במאה השמונה־עשרה שימש המושג לחקר מקוריות היוצר ומקוריותה של יצירתו, והוא היה האמצעי העיקרי להערכת המקוריות ואפילו מידת הגאונות של היוצר. במאה התשע־עשרה רווח עדיין פירוש המושג במשמעות הזאת, וככזה הוא סייע למבקרים לבחון שינויים ספרותיים שחלו במשך הדורות. בכך היה המושג "השפעה ספרותית" לנדבך מרכזי בגישה ההיסטוריציסטית של מחקר הספרות באותה התקופה, והחוקרים הציגו השפעה של יצירות מסוימות על יצירות אחרות ככלי מחקר, לבדוק בו שינויים בתקופות ספרותיות ולהעריך את מקוריות הסופרים, שהייתה, כאמור, אמת המידה החשובה לבחון בה את איכותה של היצירה. הוראה זו המשיכו החוקרים לייחס למושג עד אמצע המאה העשרים.

בשלושים השנים האחרונות של המאה העשרים חל שינוי בתפיסת המושג "השפעה ספרותית", ופתח דרכים חדשות להבנת התופעה. ומכאן ואילך הפכו "השפעה ספרותית" ו"אינטרטקסטואליות" לנושאים מרכזיים במחקר הספרות.

החוקר האמריקני הרולד בלום סבור שהמושג "השפעה" הוא החשוב ביותר בחקר היצירה הספרותית. לדעתו, השפעה של מחבר אחד על מחבר אחר היא מעין "רומנסה משפחתית" שניתן לתארה במונחים פסיכואנליטיים. ההשפעה היא ביטוי למעין מערכת יחסים אדיפלית בין בן לאב, שבה המחבר־הבן סופג אל קרבו ערכים, קולט מושגים ותכנים מן המחבר־האב כמו במערכת הקשרים המשפחתית. הערכים והמושגים מוטמעים בבן במודע ושלא במודע. עם הגיעו לעצמאות הוא חייב למרוד בדמות הפטרנלית של המחבר־האב כדי לגבש את ייחודו כיוצר. המרד של המחבר־הבן בא לידי ביטוי בביטול ערכיו ומושגיו של האב ואף בהתכחשות אליהם. ואולם, ערכיו של האב ומושגיו כבר הוטמעו בבן, והם צצים ועולים ביצירתו גם אם אין הוא מודע לכך. לכן, טוען הרולד בלום, יש לקרוא כל שיר כ"פרשנות שגויה (מיס אינטרפרטציה) של המשורר לשיר קודם..." ( עמ' 43), והביקורת חייבת לוותר על הבנת השיר כשהוא לעצמו, ולבחון אותו בזיקתו ליצירה או ליצירות שהשפיעו עליו.

בלום ממקד את התיאוריה שלו בתהליכי השפעה בין יוצרים גדולים. יוצר גדול אחד מושפע מיוצר גדול אחר ("אב קדמון" – בלשונו). היוצר המושפע מפתח חרדת השפעה אשר היא המניעה אותו למרוד ב"אב הקדמון", ולתת ביטוי למרד הזה בכתיבתה של יצירה חדשה בעלת ייחוד משלה; אבל אין הוא יכול להימנע מלתת ביטוי לאותם היסודות והערכים, ולכל אשר קלט בהשפעתו של המחבר־האב. משום כך, בלום סבור, שמשמעותו של שיר יכולה להיות רק שיר אחר, והוא רואה בביקורת הספרות "אמנות של ידיעת הדרכים הנסתרות המובילות מיצירה אחת ליצירה שנייה" (עמ' 96). וכך לדעתו אין טקסטים העומדים בפני עצמם אלא רק יחסים בין טקסטים.

התיאוריה של בלום רואה בתופעת "ההשפעה" יסוד מרכזי במחקר היצירה הספרותית, ובאמצעותו יוכל החוקר להעמיק ולפענח את רכיבי היצירה ואת מאפייניה לעומקם. לדעתו, עיקר עניינו של חוקר הוא במקורות ההשפעה ובחקר היחס בין טקסט היצירה לבין המקורות המשפיעים עליה, וזאת גם אם היוצר יכחיש מכל וכל יסוד של השפעה כלשהי. תיאוריה זו דחקה לחלוטין את המושג "מקוריות" מן הדיון על היצירה הספרותית, והציבה במקומו את המושג "השפעה" (מודעת ובלתי־מודעת), כשבלום מעמיד במרכז הדיון את מחבר היצירה. גישה זו נהייתה אחת התיאוריות המרכזיות בחקר המושג "השפעה", והיא שגרמה ותרמה להצבתו כמושג מפתח במחקר הספרותי. התיאוריה של בלום העוסקת בבחינת טקסטים, רומזת גם אם לא נאמר במפורש, על מתודה של השוואת טקסטים – השוואה בין יצירות ספציפיות שבאמצעותה ניתן לעמוד על דרכי ההשפעה בתכנים ובסגנון, והיא שאפשרה לו לגבש תיאוריה זו.

כיוון אחר במחקר בלא זיקה לקודמו, פיתחה החוקרת ז'וליה קריסטבה. היא טבעה את המונח "אינטרטקסטואליות", ובעיקרון המושגי הזה, מיקדה את עיקר עבודתה. חידושה זה, המושג "אינטרטקסטואליות" עורר עניין רב בקרב חוקרים. המושג צמח אגב ההצגה שהציגה קריסטבה את התיאוריה של מיכאל באחטין, ובה שילבה יסודות ממחקרים שרווחו בצרפת באותה התקופה. קריסטבה תיארה את המושג "אינטרטקסטואליות" בדבריה אלה: "כל טקסט בנוי כמוזאיקה של ציטטות"; "כל טקסט הוא ספיגה ושינוי של טקסטים אחרים" (עמ' 66); "בחלל של טקסט נתון יש ביטויים שונים שנלקחו מטקסטים אחרים, המגיעים לידי הצטלבות ומנטרלים זה את זה" (עמ' 36).

בקביעתה שהמחבר "קורא מחדש טקסטים, כאשר הוא כותב" (עמ' 86), העמידה קריסטבה אף היא במרכז התיאוריה שלה את המחבר. זהות המחבר עוצבה באמצעות הטקסטים השונים שהוא קרא, ויצירתו הספרותית בנויה ממובאות של טקסטים רבים אחרים. לדעת קריסטבה, ההשפעה שהמחבר מושפע מטקסטים שונים היא רחבה וקיצונית כל כך, עד שאין כל אפשרות לעמוד על המקורות המשפיעים ולגלותם. המושג "אינטרטקסטואליות" שטבעה ז'וליה קריסטבה נהיה מושג מרכזי במחקר על ההשפעה. גישתה הרחיבה את ההבנה של המושג, אך הגבילה את היכולת לחקור אותו כיוון שאין דרך לעמוד על מקורות משפיעים ספציפיים.

חוקר הספרות רולאן בארת העמיד גם הוא במרכז התיאוריה שלו את המושג "אינטרטקסטואליות", ותיאר את הטקסט הספרותי כ"חלל מרובה ממדים שבו מגוון כתבים לא מקוריים מתערבבים ומתנגשים. טקסט הוא מרקם של ציטטות שנשאבו ממרכזי תרבות רבים" (עמ' 147). גישה זו אל הטקסט הספרותי רואה בהשפעה מושג דומיננטי, אך בדומה לגישתה של קריסטבה, גם התיאור שלו אינו מאפשר למצוא את מקורות ההשפעה ומרכיביה הואיל והמקורות האלה הוטמעו בטקסט הספרותי עד לבלי הכר.

בארת פיתח את המושג השפעה בכיוון נוסף: הוא הכריז על "מות המחבר" שאישיותו הועמדה במרכז המחקר הספרותי במשך תקופה ארוכה. לדעתו, עם "מותו" של "המחבר" עובר המוקד של העיון בטקסט הספרותי ממנו אל הקורא: "הקורא הוא המרחב שבו כל הציטטות שמרכיבות את הכתיבה מצויות ולא הולכות לאיבוד" (עמ' 148). בעיניו, הקורא הוא ישות אימפרסונלית, ללא היסטוריה, ללא ביוגרפיה וללא פסיכולוגיה, ואשר בה חוברים יחד כל מרכיבי הטקסט. קביעתו של בארת בדבר מות המחבר והסבת מרכז העניין ממנו אל הקורא, מרחיקה עוד יותר את האפשרות לחקור את מקורות ההשפעה ואת היקפה.

הפילוסוף מישל פוקו נדרש אף הוא למושג "אינטרטקסטואליות", וגם הוא סובר שהטקסט הספרותי עומד ביחסי גומלין עם טקסטים אחרים; ובכל זאת, לדעתו, אין תחליף לישותו של המחבר, העומדת מחוץ ליצירה, ומגדירה אותה מבחינות שונות. פוקו שב ומתרכז במחבר, וטוען כי המחבר ממלא פונקציות שונות בקשר לטקסט הספרותי. אומנם הפונקציות האלה השתנו במהלך ההיסטוריה של התרבות, אך חשיבותן הרבה בתיאור הטקסט ובהגדרתו קיימת ועומדת לאורכה. אין הוא נדרש להיבט האישי של המחבר ולדמותו האמיתית, כביכול, אלא לדמות שיש בה ריבוי "אני". לדעתו, דמות המחבר היא ישות מאחדת היוצרת את העיקרון של אחדות הטקסט. גישתו של פוקו מדגישה גם היא את חשיבותם של יחסי הגומלין בין הטקסט ובין טקסטים אחרים, ועם זאת פוקו, בניגוד לבארת, עומד על חשיבותה של דמות המחבר, שהוא, לדעתו, גורם מאחד, השומר על לכידותו של הטקסט הספרותי.

שני החוקרים החשובים וולפגנג אייזר ורוברט יאוס העמידו אף הם במרכז התיאוריות שלהם את המושג "השפעה", מתוך הפניית המבט החוקר אל הקורא. החוקר רוברט יאוס טבע מושג חדש – "ההתקבלות" של יצירה ספרותית על קהל הקוראים – והציע תיאוריה מהפכנית סביב המושג שהוטמעה בשיח הביקורת על יצירות ספרות. הוא טען ש"ההתקבלות" מושפעת מצפנים לשוניים ומנורמות אמנותיות וכלליות של התקופה, והוא שטבע את המושג "אופק הציפיות של הקורא", מושג המכוון אל הצופן שבאמצעותו בא לידי ביטוי הקשר שבין הקורא ליצירה. לדעתו, "אופק הציפיות של הקוראים" משתנה מתקופה לתקופה בשל צפנים לשוניים ונורמות אמנותיות המשתנים בכל תקופה. בכל תקופה תהיה תגובתם של הקוראים ליצירת ספרות על פי "אופק הציפיות" של תקופתם; ועקב כך יצירות מתאימוֹת ל"אופק הציפיות" של התקופה יתקבלו, ויצירות שאינן מתאימות ל"אופק" הזה, יידחו. גם בתיאוריה הזאת המושג "השפעה" הוא מרכזי; ואולם, עיקר עניינו הוא הקורא, ואין הוא עוסק בהשפעה שחלה על יצירה, וכיוון שכך, אין התיאוריה מציעה לחוקר כלים ומתודה לבחון את מושג ה"השפעה" על היצירה.

חוקר הספרות וולפגנג אייזר מעמיד אף הוא במרכז התיאוריה שלו את נושא ההשפעה. בדומה לרוברט יאוס, מתמקד אייזר בתגובת הקורא לטקסט הספרותי. לדעתו, בעת קריאת הטקסט הקורא מגלה שטחי הפקר של אי־מוגדרות, היוצרים פערי מידע בהבנת הטקסט. הקורא ממלא פערים אלה באמצעות דמיונו מתוך רפרטואר של טקסטים שאותם הוא קלט ומהם הוא הושפע. טקסטים אלה רומזים לנורמות חברתיות והיסטוריות המסייעות לו למלא את פערי המידע שהתגלו בטקסט. בתהליך הקריאה הקורא מגשר על פערי המידע בטקסט בניסיון להבין את משמעותו. זוהי, לדעת אייזר, המהות האסתטית של תגובת הקורא בעת קריאת הטקסט הספרותי. גם אצל אייזר המושגים "השפעה" ו"אינטרטקסטואליות" הם במוקד העניין, ולמעשה הכרחיים, מפני שלדבריו, בתהליך הקריאה הקורא מביא לכלל מימוש את שטחי ההפקר של אי־המוגדרות בטקסט באמצעות רפרטואר הטקסטים שמהם הושפע. אלא שגם תיאורו של אייזר אינו מציע כלים אופרטיביים לבחינה של מקורות ההשפעה והיקפה.

החוקר יונתן קאלר עמד על הפתיחות הרבה שיוצר המושג "אינטרטקסטואליות" באינטרפרטציה של יצירה ספרותית. הוא טען שיש להציב גבולות למושג הזה, ובכך לשוב ולהחזיר לאינטרפרטציה של היצירה מידה מסוימת של יציבות. הוא הציע לדון ב"אינטרטקסטואליות" בטקסט הספרותי על סמך הנחות יסוד שיציבו לה גבולות, ולדעתו, הנחות אלה, המוסכמות מראש, חייבות להתבסס על קונבנציות לשוניות וספרותיות. קונבנציות אלה יסייעו לקורא לבחון את המשחק האינסופי של המשמעויות הגנוזות בטקסט ולהגיע לאינטרפרטציה אחדותית ומשמעותית.

גם החוקרים ג'יי קלייטון ואריק רוטשטיין עמדו על הקשיים שמעלה המושג "אינטרטקסטואליות". גם לדעתם המושג הזה הוא רב חשיבות בתרומתו להבנת תהליך ההשפעה ולהבנת התפתחויות בתרבות. ואולם, גישתה של קריסטבה אינה מקנה אמצעים מתודיים לבחון בהם טקסט ספרותי ספציפי ולהגיע למסקנות. לטעמם, גם תפיסתו של בארת את האינטרטקסטואליות אינה מספקת כלים אפקטיביים לניתוח טקסט ספרותי. גישתו מזמנת אפשרות למצוא בטקסט מאגר אינסופי של טקסטים אחרים, אך נעדרת כל קריטריון לבחון בו את הרלוונטיות שלהם לגבי טקסט ספציפי. לכן למרות ניסיונם של החוקרים לאמץ את המושג "אינטרטקסטואליות" בדרכים שונות, לא עלה בידם לפתח למענו ובהתייחס אליו מתודה ברורה ואפקטיבית לניתוח טקסט ספרותי.

 

השיטה ששימשה חוקרים רבים בחקר ההשפעה על יצירות ספרות היא השיטה הוותיקה, המסורתית של השוואת טקסטים. המתודה של השוואת טקסטים הוכיחה את יעילותה במחקרים רבים, והניבה אבחנות מאלפות על יצירתם של סופרים. ושיטה זו עשויה גם להצביע בעתיד על דמיון בין יצירות, ולהראות את ההשפעה על היצירה, בעיקר באותן היצירות שעקבות ההשפעה בהן ברורים.

שיטת מחקר זו – הורתה ולידתה במתודה הסטרוקטורליסטית, והיא גובשה, למשל, במחקריו של קלוד לוי־שטראוס בזיקה לבלשנות ולתחומי דעת אחרים. לוי־שטראוס נקט מתודה זו בחקר המיתוסים, והשווה באמצעותה בין נוסחים שונים של מיתוסים. בהשוואה בין גרסאותיו השונות של מיתוס השיג לוי־שטראוס במחקריו תיאור של מבנה העומק של המיתוס והבהרת מהותו. הגישה הסטרוקטורליסטית במחקר הטקסט הספרותי מניחה שטקסט הוא מכלול לשוני שמצפין שדר. לדעת לוי־שטראוס, משמעות השדר צפונה במרכיבי הטקסט, והיא מושגת בפענוחם של המרכיבים האלה ובזיהוים, ובגילוי מערכת היחסים הנטווים בין מרכיבים אלה. ולכן בדיקתם של חלקי הטקסט ושל יחסי הגומלין ביניהם יש בה כדי לגלות את תבנית העומק של הטקסט הספרותי ולהבהיר את משמעותו. מרכיבי הטקסט הספרותי ויחסי הגומלין שביניהם קשורים גם בסטרוקטורה שלו. משום כך חקר היחס בין חלקי הטקסט לבין עצמם, ובין חלקיו לבין המבנה שלו יכול להיות בסיס להסקת מסקנות לגבי עיצובו. לוי־שטראוס השווה בין מיתוסים שונים, ומצא דמיון רב בין המרכיבים השונים שבו לבין המיתוס השלם, וממצאים אלה אפשרו לו להסיק מסקנות לגבי מבנה העומק של הטקסט.

מתודה זו של השוואת טקסטים ספרותיים מסייעת בהבנתם של חלקים דומים ומבנים דומים בשתי יצירות ואף בכמה מהן; היא מבהירה מה הם תחומי הדמיון בין יצירות שונות ובין יוצרים שונים, ואף מגלה את ההיקף של השפעת יצירות מסוימות על יצירות אחרות. המתודה הורחבה גם להשוואת יצירות שלמות זו לזו, וכן לתיאור השוני ביצירה המושפעת, ולתיאור ייחודה בהשוואה למקור המשפיע.

יצירותיהם של סופרים מהגרים צופנות בתוכן, לעיתים קרובות, רמזים להשפעות מיצירותיהם של סופרים אחרים. שכן סופרים אלה גדלו בסביבה רב־לשונית ורב־תרבותית, הכירו ספרות אחרת והיו חשופים להשפעתה. לכן חקר ההשפעה של יצירות שנכתבו בידי סופרים אלה עשוי להאיר יסודות מהותיים בדרך כתיבתם, וחשיבותו רבה. הספרות העברית החדשה במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים התפתחה בצידה של התרבות הרוסית וספרותה, והן הטביעו את חותמן על הסופרים העבריים. בביוגרפיות של רבים מן הסופרים העבריים שזורים רמזים על השפעה זו, ועקבות ההשפעה ניכרים ביצירותיהם. רמזים אלה מעוררים לבחון את ממדי ההשפעה ביצירתם ואת תרומתה כדי להבין את ייחודה.

הסופר יעקב שטיינברג היה סופר מהגר שגדל בסביבה רב־לשונית ורב־תרבותית, והיה בן בית בספרות הרוסית, ולא ייפלא כי הושפע ממנה. רבה במיוחד היא השפעתו של צ'כוב על סיפוריו, וגדולה תרומתה ליצירתו, כפי שאראה בהמשך.

[1] על עולמה של הספרות הרומית והשפעת הספרות היוונית עליה נכתבה ספרות מחקר נרחבת גם בעברית. וראה, למשל, קולמן, 1983, עמ' 82-43. [חזרה] [2] זיקתם של כותבי טרגדיות צרפתים אלה לספרות הקלאסית תוארה במחקרים רבים ובהם, מוסיניאק, 1966, עמ' 60-55, וכן Arnott, 1977, pp. 70-97. [חזרה] [3] ההשפעה העמוקה של יצירות שקספיר על דיקנס, והשוני הרב ביצירתו בהשוואה למקור המשפיע תוארו במחקרו של Gager, 1996. [חזרה] [4] רישומו העמוק של אדגר אלן פו על סופרים צרפתים רבים בזמנו תואר במחקריו של סלסטין פייר קאמבייר Cambiaire, 1970. [חזרה] [5] על השפעתו הרבה של איוואן טורגנייב על הסופר הנרי ג'יימס ועל השוני הרב ביצירתו בהשוואה למקור, ראה Turton, 1992, pp. 58-100. [חזרה] [6] במחקרים שונים מתוארת השפעתו של טולסטוי על סיפוריו המוקדמים של צ'כוב; למשל, על הסיפורים: "הקבצן" (1887); "צרה" (1886). ראה Eichenbaum, 1967, p. 24; Rayfield,1985, pp. 41-42. [חזרה] [7] אנגלהארט תיאר את הערצתו הרבה של לורנס לספרות הרוסית, ולטולסטוי בפרט, והוסיף כי בהמשך דרכו הוא מתח ביקורת על טולסטוי במאמרים שכתב. ראה Engelhardt, 1996. [חזרה] [8] 8חוקרים רבים תיארו את הביקורת המובלעת של צ'כוב על יצירתו של טולסטוי ועל רעיונותיו בסיפוריו המאוחרים, וביניהם הסיפורים: "דו־קרב" (1891); "מעשה משעמם" (1889); "אנה על הצואר" (1895); "פרי העכבית" (1898). ראה Adamatova and Williamson, 1997,pp. 216-219; Eichebaum, 1967, p. 24; Rayfield, 1985, pp. 41-43. [חזרה] [9] צ'רלס פאסאג' תיאר את הפרסום הרב של יצירות את"א הופמן וההערכה הרבה ליצירותיו ברוסיה בצעירותו של דוסטוייבקי, והרחיב את הדיבור על השפעתן העצומה על יצירות דוסטוייבסקי. ראה Passage, 1975. [חזרה] [10] השפעתם של גוגול, בלזק ודיקנס על יצירת דוסטוייבסקי תוארה בספרו של: Fanger, 1967, ואילו השפעתו של דיקנס על יצירות דוסטוייבסקי תוארה במחקרו הנרחב שלLary, 1973 . [חזרה] [11] ויליאם דוד תיאר את השפעתו הרבה של דוסטוייבסקי על יצירות קפקא ואת היסודות הרבים מיצירותיו שהאחרון שילבם ביצירתו. ראה Dodd, 1982. [חזרה] [12] סופר נוסף שהשפעת דוסטוייבסקי ניכרת על יצירותיו הוא א"פ צ'כוב. ראה מאמרו של דרקיו על השפעת דוסטוייבסקי על סיפורו של צ'כוב, אולם מספר 6. דרקין טען בו שהסיפור נכתב כתגובה ליצירת דוסטוייבסקיDurkin, 1981, pp. 49-59 . [חזרה] [13] על חקר של המושג "השפעה ספרותית" כתבו בהרחבה החוקרים קלייטון ורוטשטיין Clayton and Rothstein, 1991, pp. 3-36. [חזרה] [14] 14הרולד בלום, בספרו חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, ביסס את התיאוריה שלו בעיקר על יצירות שירה שבהן ניכרת זיקה של שירי המשורר לקודמיו. ראה .Bloom, 1997 [חזרה] [15] המובאות ממחקרה שיובאו להלן הן מספרה. ראה Kristeva, 1980. [חזרה] [16] על התיאוריה של באחטין ראה בספריו, באחטין, 1978, 1989. [חזרה] [17] המובאות הן ממאמרו של בארת – ''מות המחבר''Barthes, 1977, pp. 142-148 . [חזרה] [18] מישל פוקו דן במושג הזה במאמרו – ''מהו מחבר?'' Foucault, 1979, pp. 141-161. [חזרה] [19] גישה דומה לתפיסתו של מישל פוקו על חשיבות המחבר בחקר הטקסט הספרותי תיארה החוקרת סוזן פרידמן. ראה Friedman, 1991, pp. 146-173. [חזרה] [20] שני חוקרים גרמנים אלה תרמו רבות להבנת תגובתו של הקורא ליצירה הספרותית והעלו את המושג "השפעה" כיסוד מהותי לדיון בהבנת הקורא, בעיקר החוקר רוברט יאוס שפרסם את תיאוריית "ההתקבלות" ראה Iser, 1971, pp. 2-45; 1974, pp. 274-294; Jauss, 1982, pp. 18-45. [חזרה] [21] על התיאוריה של רוברט יאוס ומימושה בסיפורת העברית כתב בהרחבה גרשון שקד. ראה שקד, 1979, וכן 1987. [חזרה] [22] גם החוקרת ראז'אן בוחנת את המושג "השפעה" תוך התייחסות לקורא, והיא מבחינה בין שני סוגי טקסטים המכתיבים דרכי קריאה שונות ויחס שונה של הקורא לטקסט הספרותי. ראז'אן מרחיבה את הדיון על תגובת הקורא, אך גם היא אינה מציעה דרך אופרטיבית לבדוק בה את מקורות ההשפעה על הטקסט הספרותי. ראה Rajan, 1991, pp. 61-74. [חזרה] [23] Culler, 1981, pp. 100-118. [חזרה] [24] Clayton and Rothstein, 1991, pp. 3-36. [חזרה] [25] מחקר חשוב נוסף המבוסס אף הוא על מתודה של השוואת טקסטים, הוא מחקרו של החוקר הרוסי ולדימיר פרופ על המעשייה. מחקר זה פורסם לראשונה בשנת 1928, ותורגם לאנגלית בשנת 1968, ומאז השפיע רבות על מחקר הספרות. פרופ השווה בין טקסטים של מעשיות שונות כדי להגדיר את המבנה התחבירי של המעשייה – מושג השאול מן הבלשנות, ולתאר בעזרתו את הסטרוקטורה הבסיסית שלה ואת מהותה. ראה ספרו של Propp, 1968 ומאמרה של הדה יזון, 1971, עמ' 84-53. [חזרה] [26] על מחקריו של קלוד לוי־שטראוס ועל המתודה של השוואת טקסטים שאותה יישם, ראה פרסומיו: לוי־שטראוס, החשיבה הפראית, 1973; עלילות אסדיוואל, 1975, עמ' 27-8; Structural Anthropology, 1963, pp. 31-54, pp. 203-230 Lévi-Strauss,. [חזרה] [27] על הגישה הסטרוקטורליסטית כתב בהרחבה החוקר טרנס הוקס. ראה Hawkes, 1977. [חזרה] [28] על גישתו של לוי־שטראוס ותרומתו לבניית המתודה של השוואת טקסטים כתבו חוקרים רבים. ראה הלל ברזל, 1990, עמ' 233-168; עמ' 292-280; לוי, 1976, עמ' 95-70; נוריס, 1988, עמ' 43;Barthes, 1977, pp. 79-124 . [חזרה] [29] לתופעת הרב־לשוניות שצמחה מתוך מגע בין תרבויות שונות, ועל מקומה ביצירותיהם של סופרים עבריים שגדלו בסביבה רב־תרבותית ורב־לשונית התייחס החוקר איתמר אבן זוהר. ראה אבן זהר, 1970, 302-286. [חזרה] [30] על הזיקה ההדוקה של האוכלוסייה היהודית לתרבות ולספרות הרוסית מאמצע המאה התשע־עשרה עד ראשית המאה העשרים כתבו חוקרים רבים מתחומי הספרות וההיסטוריה. ראה, למשל טלמון, 1974, עמ' 264-184, וכןEttinger, 1984, pp. 1-21 . [חזרה]