אשמה

פרולוג     "אווץ'!" אני מרחיקה את כפות ידיי מהלהבות ונושפת עליהן אוויר קר שלא באמת מקל את השרפה.   "משהו חשוב?" קול עבה נשמע מאחוריי, ליבי הולם בחוזקה, אני עוצמת את עיניי, מקווה שהוא ייעלם.   "אני לא קניבל," הוא מתאמץ לרכך את קולו.   אני מפנה את גופי אליו ונתקלת בעיני דבש יפהפיות. אני מניעה את ראשי באיטיות, מנסה לסרוק את פניו היפים.   "את ילדה!" הוא נשמע מזועזע.   "הלוואי," אני זורקת לאוויר ומחזירה את מבטי אל החבית. הלהבות כבר כמעט כילו את כל עברי.   "תראי, התלוננו כאן על אדם זר," הוא מגרד בראשו בחוסר נעימות, ורק עכשיו אני קולטת את מדי השוטר.   "כולם כאן זרים," אני מחווה בידי אל כל ההומלסים שחיים בסמטה הזו.   "תתפלאי, דווקא הם אלה שיצרו קשר. הם לא רגילים כאן לדם חדש. בטח לא כזה צעיר," הוא אומר בקול רם במטרה שהאנשים בסביבה ישמעו אותו.   "אז אני בבעיה." אני נושכת את שפתיי ושוב מביטה בעברי שהפך ללא יותר מאפר. הוא מסובב את ראשו ומסמן בראשו אל שותפתו.   "מה השם השלך?" הוא שואל.   אני שואפת אוויר. "מל... ג'ניפר." אני כועסת על עצמי שכמעט פלטתי את שמי האמיתי. הוא נד בראשו, ברור שהוא לא קונה את השם שלי. "תראה, מר שוטר, אני חוגגת היום עשרים ואחת, ואני מבטיחה לך שאין אף אחד שמחכה לי. אם עברתי על החוק אז תעצור אותי, אם לא – תניח לי, בבקשה," אני מנסה להקשיח את קולי, והוא עדיין לא קונה את זה.   "המון מזל טוב, מל־ג'ניפר," הוא עוקץ אותי.   "רק ג'ניפר," אני מרכינה את ראשי, ושומעת שהוא שואף אוויר.   "אתה שוטר, לא פסיכולוג. יש שוד בחנות הנוחות מעבר לפינה," השוטרת חוזרת בקול על מה ששמעה במכשיר הקשר.   "תודיעי שלא סגרנו את האירוע הזה," הוא מבקש ממנה ולא מסיר ממני את מבטו.   "מה יהיה איתך? מתי תפסיק להציל אנשים אבודים?" היא מגלגלת את העיניים ומעדכנת בקשר שהם בדרך אל המקום. הוא מביט בה במבט מצמית, והיא מושכת בכתפיה.   "תבואי איתנו," הוא מבקש, ואם יש מישהו שאסור לי להתעסק איתו הוא אנשי חוק.   "אם לא עברתי על החוק, אז תניח לי," אני בולעת את הרוק, ואין לי מושג מה יקרה אם הבקשה שלו תהפוך לדרישה.   הוא מסתכל עליי פעם נוספת, מתחבט עם עצמו על אלוהים יודע מה. "מי שיעז להתקשר שוב לתחנה או לפגוע בה – ייעצר," הוא מכריז ועוזב את המקום.   אני מחבקת את עצמי וצופה בו ובשותפתו נכנסים אל רכב המשטרה ונעלמים, ולאחר מכן סורקת בעיניי את האנשים הזרים המתחילים להיכנס אל המיטות המאולתרות שלהם, לא לפני שהם דוחפים אל בגדיהם ניירות עיתון כדי להתחמם. אני שונאת עיתונים.   המקום נראה מוזנח. מוזנח מדי. נשבעת שלא חשבתי על זה כשהחלטתי למחוק את עברי.