אשמה ללא גבולות

id="Guilt-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> יום שלישי לפני הצהריים

במבט ראשון נראָה לקוֹנִי שיוֹבֶּרג שהם ישנים — הילדה הקטנה המתוקה עד כאב עם האגודל תחוב בפיה, והילד הצמוד אליה. אך המנח הלא־הגיוני של הראשים ביחס לגופות הטיח בו את המציאות האכזרית. וכשהעיניים החלו להתרגל לחושך הוא הבחין בכמויות הדם הגדולות שנספגו בסדינים ונמרחו על הגופות. הוא בקושי הצליח לשאת את מראה הגרונות המשוספים, אבל הכריח את עצמו לבחון את הזירה כמעט דקה שלמה לפני שהסיט את מבטו. הילד היה כבן חמש, בגיל של מאיה בתו, והילדה צעירה ממנו בשנה, קרובה יותר בגילה לתאומים הקטנים שלו. יֶנס סאנדַיין נעמד לצדו, גבו אל הגופות. הוא דיבר חרישית, רכן קלות קדימה, שיוברג חש את המילים על עורו.

"לפחות הם יחד."

"מי מסוגל..."

"נצטרך להתייחס לזה כך," קטע אותו סאנדיין. "האם וילדיה מתו יחד."

"זה כנראה קרה מהר," מלמל שיוברג. "סביר להניח שהילדים לא חשו בדבר."

פֶּטרָה וֶסטמַן הצליחה לגלול את התריס בחבטה. אור אפרפר של חודש מרץ חדר פנימה והחדר נגלה כעת לעיניהם. סאנדיין העיף מבט לעבר המיטה. הילדים לא היו מכוסים בשמיכות. שניהם לבשו פיג'מות; הילד לבש פיג'מת ספיידרמן אדומה עם קורי עכביש שחורים על המכנסיים, הילדה לבשה פיג'מה תכולה מעוטרת בדובונים. האישה היתה לבושה בג'ינס, חולצת פלנל לבנה עם גופייה מתחת. היא היתה יחפה, לק שקוף היה משוח על ציפורניה.

"יש הרבה דם באמבטיה," פסק סאנדיין. "ולכל אורך הדרך משם עד למיטה."

"הוא רצח את האישה קודם," הסיק שיוברג. "בזמן שהילדים ישנו במיטה שלה. אחר כך הוא העביר את הגופה שלה לכאן. אני לא רואה ממצאים שמעידים על מאבק. אבל למה הוא רצח את הילדים אם הם ממילא ישנו?"

"אולי הם ידעו משהו," הרהר סאנדיין.

"אולי היתה כאן איזו מערכת יחסים מלאת תשוקה או אהבה נכזבת. יש אב במשפחה הזאת?"

"טוב, כתוב לארסון על הדלת..."

"ולא נראה שלהם קראו לארסון," השלים שיוברג את המשפט.

שניהם נפנו יחדיו אל המיטה. השיער השחור הבוהק ותווי הפנים האסיאתיים היפהפיים של שלושתם העידו על מוצא הרחק משוודיה.

"אולי תאילנד?" הציע סאנדיין.

"אולי."

על שידת הלילה היה מונח ספר שירי ילדים באנגלית.

"What are little boys made of?

Snips and snails, and puppy — dog's tails,

that's what little boys are made of.

What are little girls made of?

Sugar and spice, and everything nice, that's what little girls are made of ".

"ייתכן שהיא מאומצת," העיר המפקח הזוטר בן השלושים וקצת ג'מאל חאמד, שהתכופף ליד האמבטיה ובחן משהו שהיה דומה לטביעת נעל בשולי כתם דם יבש.

הוא התרומם והביט במפקדיו.

"ראיתי שתלוי תיק על מתלה הבגדים במבואה," הוא המשיך. "אתם רוצים שאעבור בזהירות על התכולה כדי לנסות לקבל מושג לגבי זהות האישה, ואז לאֵיינֶר יהיה עם מה לעבוד עד שגבריאלה תסיים?"

גבריאלה האנסוֹן וצוות החוקרים שלה טרם הגיעו, אבל שיוברג ידע שהם בדרך. הוא סמך על האינסטינקטים שלו, ולכן דאג תמיד שהוא ואנשיו יגבשו דעה על הזירה עוד לפני תחילת עבודת הזיהוי הפלילי.

"עשה זאת," ענה ללא היסוס.

הוא סמך על חאמד ולא חשב שיש צורך להנחות אותו לגבי כללי התנהגות בזירת פשע.

"ואם כבר מדברים עליו, איפה איינר?" שאל שיוברג.

סאנדיין משך בכתפיו.

"אין לי מושג," ענה חאמד, כבר בדרכו אל המבואה.

שיוברג יצא בזהירות מחדר השינה, מקפיד, למרות מגִני הנעליים שלו, לא להשאיר עקבות. הוא עבר במבואה והצטרף לווסטמן במטבח. היא עמדה בגבה אל החלון וסקרה את החדר.

"מה את רואה, פטרה?"

"בעיקר אני רואה ילדים קורבנות," אמרה בייאוש. "שוב."

הוא הניח שמחשבותיה נודדות אל התינוק הקטן שמצאה בשיחים לפני פחות מחצי שנה. מחשבותיו שלו נדדו באותו הקשר אל ילדה קטנה באמבטיה.

"אני רואה אישה בודדה," המשיכה וסטמן. "אישה אבודה, חסרת משאבים."

"שגרה בדירה בנמל המַרַבּי הצפוני? הדירות פה עולות מיליונים."

"כן, אני יודעת שזה לא מתאים. אבל מעבר לדירה עצמה, אין כאן מותרות. המקרר והמזווה מכילים רק את המוצרים הבסיסיים. הכול פה זול: בגדים, רהיטים, כלי מטבח, מוצרי היגיינה. מרוהט בחסכנות, אפשר להגיד. אין כמעט חפצי נוי. הבית נראה לא גמור. אתה לא רואה את זה, קוני?"

"למה את חושבת שהיא היתה בודדה?"

"מהסיבה הזאת. מפני שהכול כל כך חסר אישיות. ארעי. היא לא רצתה להיות כאן. היא היתה שייכת למקום אחר."

כשהגיעו חוקרי המז"פ (המדור לזיהוי פלילי), ובראשם גבריאלה, שיוברג כבר הספיק לצאת מהדירה ברחוב טרוֹלגרֶנד 5 ולכן קיבל את פניהם בחצר הבניין.

"היי, בלה," בירך אותה שיוברג.

"אתה נראה עייף."

היא לא נעצרה, רק האטה כאשר חלפה על פניו.

"יש שם ילדים. דם בכל מקום," הזהיר אותם שיוברג.

"תאונה?"

"אין סיכוי בעולם."

היא הגבירה את הקצב ומיהרה הלאה, נאבקת במשקל התיקים שסחבה, אחד בכל יד. שיוברג הקדים אותה ושב אל הבניין בריצה קלה. כאשר פתח בפניה את הדלת העז לפנות אליה בתחינה:

"אנחנו זקוקים לכל דבר שיעזור לנו להבין מי היתה האישה הזאת. תעודות מזהות, כתובות, חשבונות..."

"...תמונות, קבלות, תכתובות ועוד," השלימה האנסון. "כל זה יהיה מונח על שולחנך לפני השעה ארבע."

גם הפתולוג קַאי זֶטֶרסטרוּם בחברת עמית נוסף הספיקו לחמוק פנימה לפני ששיוברג שמט את הדלת ופנה לעבר נמל המרבי והטיילת שהובילה אל בניין המשטרה במרחק כמה רובעים. הוא לא התאמץ להשיג את עמיתיו שצעדו כמה מאות מטרים לפניו, נרטבים בזרזיף הקל. הוא ביקש כמה רגעים להתבודד עם מחשבותיו, לפחות עד שיגיע לאוֹסטגוּטגאטַן 100.