אשמת שומרון

בימי אחז מלך יהודה ופקח בן רמליהו והושע בן אלה מלכי ישראל, נחר גרון הנביאים מקרא אל בני מרי, וילאו לפרוש כפיהם אל עם סורר תועי לבב. בעת הרעה ההיא סרר אפרים, בגד יהודה, אפרים הוציא להורג בניו, ויהודה נתן פרי בטנו, מחמדי נפשו, להעביר למולך, כן עשה המלך אחז, ועמו בחרו בדרכיו, ותפג תורה מציון, ואמת ונכוחה ברחו משערי שומרון, להטמן בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים; ביער שכן צדק, ובמערות אמונה.

עוד כל ימי הארץ לא יסוף צדק, ולא יחדל רשע כסל; הלא באשר צללים, שם אור, כי כן ברא אלהים תבל וכן הכינה, קיץ וחרף נפגשו, לילה ושחר נשקו מני עד, וכן יצר אלהים את האדם: יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ושכל טוב ככרוב סוכך למו מסביב, למען לא ידח האדם ללכת בשרירות לבו, ונגה מראות הקשת ביום ענן חשך, נוצר לאות ברית שלום מראש מקדמי ארץ, להודיע לבני אדם, כי אלהים יוצר אור ובורא חשך, והוא עושה שלום במרומיו לתהפוכות הצוררות אשה אל אחותה, ומראש עפרות תבל עד ראש כוכבים, נראה פעלו והדרו על כל הנברא בשמו ולכבודו, כי לו נתכנו עלילות, ובעבור הרע לא ישחית את הטוב, כי אם יוציא יקר מזולל, יתן טהור מטמא, ומדור עקש ופתלתול יַפלה לו תמיד ישרי לב המשכילים לדעת את ה', המזהירים בין חשוכים כנגה הקשת ביום הענן ככוכבי הרקיע באישון לילה, וכנר ה' נשמת אדם, החופש כל חדרי בטן. גם בפרוע פרעות בישראל וביהודה, עת נאצו תפארת עזמו, וישח גאון יעקב לפני שקוצי הפסילים, גם אז זרח אור ה' לישרים, התנוססו טהורי לב כאבני נזר על אדמת ה'; ובסגור אחז דלתות ה', פתח לבנון דלתיו לבוא בו שומרי אמונים, אז באורים כבדו את ה', ובסתר יערות – את קדוש ישראל.

מקצה הררי הלבנון, אשר יגבלו צפון ארץ נפתלי, במקום שחוברו למו החרמונים יחדו, נשקף ראש אמנה; תחת רגלי ההר הזה משתרעת בקעה, הנחמדה והנהדרה ברוכסי ההרים אשר סביב לה; מסלעיהם יוצאים מעינות אל המעין, אשר בתוך הבקעה ההיא, ששם יתחברו הפלגים יחדו, פלגים יבלי מים החותרים והנוזלים מתחת לארץ, עד הִגָלותם מבטו אדמה, והיו לנחל שוטף, הוא נחל הירדן.

עוד שכבת טל חרמון תשית חשף בעמקים ובשיחים, בכל הנעצוצים ובכל הנהלולים, והשחר הנה פרוש על ההרים, וכזהב מופז יופיע על כבוד הלבנון ועל גאון ארזיו הרמים, אשר יכו בארץ שרשיהם, וראשיהם לעב יגיעו; ארזי אל אלה עתיקי ימים, כימי אדמת מטעם, דליותיהם וצמרותיהם נטושות וסבוכות אלה באלה, וסבכי היער ישיתו כליל צלם גם בתוך הצהרים, עליהם יקננו כל משפחות בעלי כנף למיניהם, וישירו לה' כבוד הלבנון, לא תמלא אזן משמוע הוד קולם ונעימות זמירותיהם, ולעומתם גם פראים מראש הרים יצוחו, כי שם מעונות אריות והררי נמרים, והנפש השומעת את קול ההמולה הבלולה, תגיל ברעדה. ההרים האלה יטפו עסיס מרוב גפנים, אשר ירבצון תחת משא אשכלותיהם, עפרם מוקטר מור ולבונה, אף יזלו בשמיו וישימו קטורה באף עובר, על כן יאמר "וריח לו כלבנון", כי נהדר הלבנון בהדרו, ואף כי בהבקע עליו השחר, אשר יחשוף כל שכיות חמדתו להרנין לב.

הימים האלה אחרית ימי קיץ, חודש אחד לפני ירח האיתנים, בעת אשר ילַהט השמש ארץ ומלואה, ואין נסתר מחמתו, אז יקומו עוברי ארחות לראש אשמורות, לעשות דרכם בעב טל. בעת הזאת קמו שלשה עוברי ארח, אשר לנו בין החרמונים במשכנות מבטחים, מדמשק הם שבים, מארץ שבותם, ששמה הביא רצין מלך ארם שבי עצום מבני יהודה, וישם את נדיביהם בבתי כלאים, ויקרא דרור לאביוני אדם וישיבם לארצם, למען יגידו שם את צרות נדיבי עם, האסורים בכבלי ברזל, ויחישו למו פדות ברב כופר. ושלושה אלה שבי דמשק מדלת ארץ יהודה, רוכבי גמלים, עוברים דרך החרמונים ומגמת פניהם ירושלימה, ועבדי עשיר אחד היושב בחבל ההוא הולכים עמהם לשלחם, כלם אחוזי חרב וחמושי נשק מפחד בלילות, בעת אשר תרמוש חית לבנון, וכפירים שואגים לטרף, ושפע טל חרמון, שיורד עליהם, יכסה מעיניהם כל ארח ונתיב. שלשה אלה, אביוני יהודה, האחד עדולמי, השני לכישי, והשלישי זיפי, שלשתם אנשים, אשר אין להם חלק ונחלה בארצם, ובירושלים מצאו חית ידם, כי היו עבדים בבתי אלופי יהודה, אשר עיניהם ראו גדולה ויקר בבתי אדוניהם בימי שלום, גם ראו שבר גאונם בימי מלחמה וחרפת צר, על כן בקשום העבדים, יושבי החרמונים, לספר להם את כל אשר ראו ואשר התבוננו על דברת השאת והשבר, ככל הבא על יהודה באחרית הימים האלה.

– שלושתנו מבני דלת הארץ, – ענה העדולמי – ואיך נשא מדברותינו על גוי ואדם? אנכי בשפלה נולדתי, אך עיני ראו מרום עם הארץ, בהיותי נלוה אל בית עזריקם, נגיד הבית אשר למלך אחז; בביתו ראיתי גאון ויקר, אליו בא אלקנה משנה המלך עם יהושבע אשתו הגבירה ועם קציעה בתם תפארת בנות ציון, כי שני שרי יהודה אלה, ראשי אציליה ואלופיה, אמרו להתחתן זה בזה, וקציעה בת אלקנה משנה המלך היתה יעודה לדניאל בן עזריקם אדוני, נגיד הבית, אך מעשיהו בן המלך אחז התיצב כצור בינותם, ומה אחרית הצורים הרמים והנשאים האלה? הה! אחריתם נכרתה, כי את מעשיהו בן המלך, את אלקנה משנה המלך ואת עזריקם נגיד הבית, הרג זכרי גבור אפרים במלחמות מלכי הברית, פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם על יהודה. זכרי הכה את שלשת הכפתורים האלה וירעשו הספים, כי מאה ועשרים אלף בני יהודה, בני חיל, כרעו נפלו לפני חיל בן רמליהו. הה! אבלה נבלה ארץ יהודה.

– כן הוא – ענה הלכישי – שָאו בתים רבים בציון. הלא ידעתם אם לא שמעתם אחרית יורם האלוף, אשר נפל שבי ביד הפלשתים, ונעמה, אשתו האהובה, הריקה אוצרו הטוב, לקחה ממנו חסן ויקר, ותצת אש בנאות יורם בחרות אפה בחגית אשת עברתה, ואם על בנים היו לשרפה, ורק ילד אחד, בן חגית, נותר כאוד מוצל מאש, ונעמה, אחרי הבעירה את הבערה, ברחה ותלך אחרי מאהבה. זה חמש שנים אשר נקרו ויאתיו הדברים האלה, העל זאת לא תחנף הארץ?

– אכן – ענה הזיפי – אמלל מרום עם הארץ ביהודה. הלא ידעתם את מרים הגברת העדינה בציון, אנכי ידעתי כל אדותיה, בהיות עכסה אחותי שפחה בביתה. למרים זאת רבת החן וההון שָפרה נחלת דבורה הורתה, למרות עיני שָמיר אביה, הצורר ליהודה והשונא לבית דוד, באשר הוא חוטר מגזע מלכי אפרים. ויחר לו בראותו את מרים בתו יוצאה בעקבות דבורה הורתה, לאהבה את יהודה מגזע עוזיהו ושמו עוזיאל, ומרים אהבה את יפיו ואת תפארת גדולתו, כי מזרע המלוכה הוא; ובחרות אף שמיר במרים בתו ובעוזיאל אישה, נשבע בסתר לבבו לקחת נקם ולהכרית כל זכר למו, גם הקים את שבועתו, כי נתן את פרי בטנם למולך, ואת עוזיאל הבריח ארצה מואב בראשית ימי ממלכת המלך אחז, ומרים העדינה כאלמנה חיה צרורה זה כחמש עשרה שנה.

– ואת מי תגיד מלין, – ענה הלכישי – הלא בשלוח אותי ידידיה שר הרכוש אשר למלך ארצה פלשתים, לחקור ולדרוש על אדות נעמה הבוגדה ולהתחקות על שרשי רגליה, בעת ההיא שלחה גם מרים לקרא לי בסתר, ותשחרני לחקור על דבר עוזיאל אישה, אשר עזב את ארץ מואב וילך אל ארץ פלשתים, ומשם ירד מצרימה – אך כספה, אשר נתנה לי, ויגיעי לא הועילו; מי יתן ידעתי ואמצאהו, כי עתה עשרתי, מצאתי הון לי, כי רוב הון מרים ואין קצה לאוצרותיה, אשר השאירה לה דבורה אמה, ובשכול ואלמון כל ישעה וחפצה לעשות טוב וחסד, ותהי מעוז ליתומים עזובים ומחסה לגבורי מלחמה, ויתום אחד, עלם יפה פרי-תואר וגבור, ושמו אליפלט, אמון אצלה, ובאהבתה וחמלתה עליו נתנה לו יד ושם בין נערי שרי המדינות אשר למלך, אף תאמצהו כבן לה.

– הן עוף השמים הוליך אליך את הקול – ענה העדולמי – הלא כל גדולת אליפלט היתה לו מאת מעשיהו בן המלך, אשר היה נושא כליו, כמוני נושא כלי דניאל בן עזריקם, נגיד הבית. אך שמעו ותמהו, כי קציעה בת אלקנה משנה מלך, תפארת בנות ציון וחמדת עיני רואים – קציעה זאת לא הביטה אל דניאל אדוני, העלם הנחמד, וגם אל מעשיהו בן המלך אחז לא השגיחה, ועיניה היו נשואות אל אליפלט האמון אצל מרים, למרות עיני אלקנה אביה משנה המלך; אך הוא ועזריקם רעהו, נגיד הבית, עם מעשיהו בן המלך; נפלו שלושתם בחרב זכרי גבור אפרים, ודניאל אדוני הצעיר אסור בכלא בדמשק. עתה קרוב הוא לשמוע, כי קציעה בת משנה המלך תפול חבל בנעימים לאליפלט בן-דלת העם. אכן רוח עועים הוא בלב בני מרום עם הארץ, כן חזיתי בעברי עם דניאל אדוני בן נגיד הבית עם השבי דרך הגלעד; שם נתנו לנו שובינו מנוחה, ושם ראתהו עלמה כלילת כל פאר, כקציעה בת משנה המלך בהודה ובהדרה; היא ראתהו מרחוק, ותבך להולך הזה, וגם עיני דניאל שעו אליה, הניף ידו לה באהבה וחן, אך שובינו האכזרים לא נתנוהו עוד להתענג על מראה עיניו, וזכר העלמה ההיא ידכא לעפר נפשו בארץ שבותו, כי תמונתה נגד עיניו תמיד, והוא לא ידָעה מתמול שלשום, וגם שמה נעלם ממנו, והוא יקרא לה "משאת נפשו". אכן אולת היא הקשורה בלב בני מרום עם הארץ.

כן נדברו בני יהודה בשובם מדמשק ארץ שבותם, ויספרו דבריהם לעבדים, אשר הלכו לשלחם, ובדברם הגיעו אל ראש אמנה, והעבדים עמדו ויקשיבו קשב, והנה קול איָל גועה, והעבד האחד אמר אל אחד מרעיו: "לך הגד לאדונינו, כי כפיר אמנה עודנו במעונתו, ויריק נא את חניכיו לשום מצור על ההר, כי נפול יפול בידינו וחמס לבנון וחיתו על קדקדו ירד. צר לי על עופר האילים, אשר נפל בידו, ונפש האילה הנפרדה ממנו תערוג אליו; הן שני העפרים הנחמדים היו שעשועים לשולמית בת אדוננו, כי הסכינו לאכל מידה וינחמוה בימי אבלה על אמה, ועתה עופר האילים יהיה לברות לאיש עשוק בדם נפש".

ובני יהודה שאלו פשר הדברים האלה, ויגד להם אחד העבדים, כי איש רוצח מצא קן לו על ראש אמנה מראשית ימי האביב, והוא שודד כאריה משחית בלבנון; מכון שבתו נשגב בצור, אשר לא יעלהו פריץ חיות, ועל ראש שן סלע נצב נמר בעל חברבורות כשומר למעונתו, כי איש הדמים מכשף הוא וממנו יגורו גם פראים, הן זה דרכו בירחי מספר, אשר הוא יושב פה: משחר הוא לטרף ומאחר בנשף לשוב אל רבצו, ואיש ממנו לא ראה פניו, וכמוהו כן עבדו הנלוה אליו. אך אמר אדוני לשים קץ לפחד עריץ ולשדד רבצו בבקר הזה, הן דמיו עליו יטוש, דרכו בראשו יתן, וחמס לבנון על קדקדו ירד. כן דבר אחד העבדים אל חבריו, ושלשה בני יהודה השיבו תודות להעבדים, אשר נתנו למו מקום ללון וצידה לדרך, ויברכום וירכבו לדרכם לשוב אל ארצם.

השחר הופיע על ראש אמנה, והנה על ראש שן סלע, אשר לא יעלהו פריץ חיות, איש לבוש שמיכה עבה עומד ומקשיב לקול העבדים, אשר נדברו מתחת ההר, וימהר וישב אל מעונתו החקוקה בשן הסלע, בה שני תאים, התא החיצון – לו, והתא הפנימי – לאדוניו. בתא הזה קרוע חלון הסגור יומם בלוח ארז למחסה ולמסתור מחרבוני קיץ, הנה הוא פתוח עתה לפאת קדים, וריח לבנון ואור שחר יבקיע אליו, ולאור הזה נראתה כל התכונה אשר בתא הזה. הנה קרקעו מכוסה בעורות פראים, ועל קירותיו נראו כל כלי משחית: קשתות, חניתות, רמחים וכידונים, גם חרב גדולה הנסתרה בתערה, אותות נאמנים אלה, כי גבור הציד הזה הוא גבור מלחמה. מחוץ למשכן הזה, על ראש פנה, נצב נמר נורא בחברבורותיו, אותו הכריע הבודד וימלא בשֻׂכּות עורו, ויציגהו על ראש פנה להפיל אימתה ופחד על האנשים הנועזים, אשר יעפילו לעלות, כי מי הוא אשר ערב את לבו לגשת להתגרות באיש הנלחם בפראים ומכריעם באמץ לבו ובעוצם ידו? ולבד אימת פריץ חיות, המשכן הזה בוטח, כי מצודות סלעים משגבו, ובסולם עשוי מחבלים ירדו ויעלו השוכנים שם; הסולם הזה אחוז ביתד ברזל התקוע במקום נאמן, ולעת מצא חפץ הורידוהו, והעבד הנצב לפני הבודד לשרתו בא אל התא, לקח מן הקיר שתי קשתות דרוכות, להיות נכונות בידו בשוב אדוניו.

ואדוניו לא כאיש ערוך למלחמה בעת ההיא, כי ערך לה' בבקר בבקר, ואף כי בקום עליו שונאי חנם לשדד רבצו, הנה הוא עתה עומד משמים. מראו נחמד מאד בחצי ימיו, המון לבו נגלה על פניו, ובהתעורר רוחו בקרבו ענה ואמר: "אתה רב העליליה, אשר גבהו דרכיך מהררי אל, ואשר המון רחמיך רב מהמות ימים, שעה נא אל הערער המדבר משפטים אתך, פנה לאובד נדח, כי יצעק אליך חמס מעקת לב: מדוע אראה עַולתה הולכת קוממיות, העשויה לבלי חת, וצדקה כעוטיה מסתתרת בחגוי הסלעים? רשעה שוררת בהיכלי שן, ונכוחה נחבּאה בכל הנעצוצים מפשע ארץ ומרעת יושבי בה? למה, ה' אלהי, הראיתני ענג ונחת בימי עלומי, למען ענותי בחצי ימי בזכרון מחמדי, בטלטלה גבר ובחרדה לרגעים? למצער ראיתי חיים נעימים עם מרים ידידות נפשי, ראיתיה יושבת לימיני בהיכלי שן, ורוח חן היתה שפוכה על כל מראה עיני מסביב, על ציון ועל כל מקראיה; אך אוי נא לי, כי שמחתי היתה עדי רגע, ומה ארכו לי שנות ראיתי רעה, כי אנפת בי, ה' אלהי, זעמת עלי זה כמה ותצנפני צנפה אל ארצות נכרית, אל מואב, אל גלילות פלשת ואל מצרים, ותשביעני נדודים וטלטלה כימי מלך אחד, ימי ממלכת אחז, ותשב ותקלעני כאבן חשך על ראש ההר הזה להשביעני חרדות, ואל מנוחתי כבוד טרם תשיבני, כי מנת מכאובים מנית לי, כי נגרזתי מעַמי, ממרים אשתי העדינה, משאת נפשי, ומאליפלט ילד שעשועינו, אשר הסיעוהו ידינו מעדן גני ונטעוהו בין עצי היער, למען יהיו אלה עליו סתרה מרוח עריצים, אשר חשבו לעקר משרש גזעו; אל מחמדי אלה שטחתי כפי כל ימי נדודי, ואליהם אשא נפשי גם היום מארץ ירדן וחרמונים. אמנם, ה' אלהים, הראתני קשה, ולכליון חרוץ לא נתתני, אות הוא, כי תותירני לטובה במחמדי נפשי, ועוד תשורם עיני בעת רצון, אך מתי תבוא העת ההיא? עד מתי אהיה כגר בארץ? עד אנה אהיה כנאד בקיטור, נרדף כמוץ הרים, נרעש מיהודה ונבהל מאפרים? הה! נרעש, נבהל ונרדף זה כשש עשרה שנה, כאורח נטה ללון באתי הלום, ואבחר ראש אמנה למעון לי. למצער ישבתי פה ארבעה ירחי שוא, כמעט שקטתי, אמרתי פה ינוח לי עד שוב אפך, ה' אלוהי, אך שנות עמל מנית לי, ועמל ותלאה ימצאוני באשר אני שם. אתה ה', הבוחן כליות ולב, הלא בחנת לבי, ידעת כי חרד אני על דבריך, ומדוע אחרד לקול עלה נדף, ונפשי בכפי תמיד, בחצים ובקשת אביא לי טרף, אשוב, ארבץ אל מעונתי, והנה מגור מסביב מחמת אנשים לא ידעוני, האומרים לשדד רבצי ולצודני כפרא אדם. מתי, אלהי ישעי, תשלח פדות לנפשי, תשיבני אל מרים אשתי תאותי ואנחתי, ואל אליפלט בני, נחמתי ומשוש דרכי בשנות נדודי, הלעולמים תזנח ה'? הלא תקרא לי דרור, כי הנה שנת היובל באה!

"אתה ה' צוית שנת היובל, שנת גאולים לארץ, ושנת גאולי לא באה; דרור היא בארץ, והנני כדרור לעוף, כי אתה, אלהי, תאמר לנפשי: נודי הרריך, נודי מתגרת יד שמיר חותנך, נודי מחמת מלך, נודי מזעם יהושבע, אשת אלקנה משנה המלך. רבת צררתני הגברת הזאת בגאון שלות השקט, אך נפלה עטרת ראשה, נפל אלקנה אישה על מרומי שדה, והיא כתה כאלמנה שוממה ויודעת את נפש מרים אשתי הבוכיה לי, מחמל נפשה, כי נע ונד הוא כדרור לעוף. אך אנה אעופה? הירושלים תקרא לי דרור לבוא אל שעריה? הן אחז קרא בה דרור לפרוע פרעות בעמו וללכת אחרי אלהים חדשים בחר למו, אחרי דרמשק אלהי ארם, אשר בנה לו מזבח בירושלים, ויאמר: אלה אלהי מלכי ארם העוזרים אותם, להם אזבח ויעזרוני. ויעש במות בכל פנה בירושלים ובכל ערי יהודה, והעם ההולכים בחשך ובשרירות לבם מזבחים ומקטרים לדרמשק אלהי ארם, למלכום שקוץ העמונים ולבעלים ולעשתרות גלולי העמים. הוא המלך אחז המכשיל את יהודה, ובכל מקומות ממשלתו הארץ מתקוממה לי. האבחר לי מושבי באפרים? הן שם פחים טמונים לרגלי, ועיני נביאי בית אל וחבר כהניהם הלא צופיות ומשוטטות בכל, ואוי לי אם יוָדע שמי לצרי, כי מבשרי לא ישבעו. ליהודה נשבר לבי בקרבי, ולאפרים יאָמר: זובחי אדם עגלים ישקון, כי דם אדם לא יקר בעיניו, ויאהב את עגליו ואת כהניו ונביאיו, ויאהב את הבעלים, ויהי כעבד נרצע למזוזות פתחי בית-און, עבד עולם לעצביו. הנה שנת היובל באה לשוב כל איש אל נחלתו, וחבור עצבים אפרים עודנו מסתולל בהבלי נכר, מאן לשוב אל ה' נחלת אבותיו. הה! אין דרור ליהודה, אין יובל לאפרים ואין פדות לנפשי. לכן קרא ה' דרור לחרב, לשום ארץ יהודה לשמה, אף תקע שופר בבית און, שופר היובל הוא, ואפרים לאשור יובל".

הבודד כלה לשפוך שיחו לפני ה', ועבדו חרד אליו בבהלה ובקצר רוח ויאמר: "עתה, עוזיאל אדוני, עתה הביאה עצה, כי צרה קרובה: הן אויבינו בנפש עתה סבבונו, הקיפו את ההר מתחת, וידעתי גם אני, כי לא יעפילו אויבינו לעלות אל מקום לא יעלהו פריץ חיות, אך מה יושיענו זה? הלא במצודה אנחנו יושבים אל עקרבים, ומפחדים לרדת מחמת רודפינו האורבים לנו. ראה נא, עוזיאל אדוני, כי באוך דברי, עד כמה פעמים הגדתי לך, אדוני, לאמר: מה לך פה ומי לך פה, כי תשב כנשר על ראש שן סלע, לחמך בשממון תאכל ומימיך בדאגה תשתה, החישה מפלט לך אל מקום אחר. ואתה אמרת להגיד לי את שם אשתך בציון ולשלחני שמה לגלות לה מקום סתרך, למען תביא לך עצות מרחוק. לוּ שלחתני ביום דַבֶּרך, כי עתה אולי מצאה לך אשתך מנוח, אם עודנה נאמנה לך כאשר אתה נאמן לה. הלא דבר שפתים אך למותר, אם לא תעשינה ידיך תושיה". – לא עת דברים היא, – ענה עוזיאל – לך אל פנת הצור ושכבת על הארץ, והטית אוזן להקשיב לדברי אורבינו, ואשר תשמע תגיד לי, וידעתי מה לעשות.

העבד הלך במצות אדוניו ויקשב קשב, וקול דברים עלה באזניו, וישב אל הבודד ויגד לו: "הן בשפה בלולה שמעתי, שפת עדת אנשים, אך קול האחד עלה באזני באמרו לאמר: 'אך שוא נעמוד פה על משמרתנו, אין זה כי אם עזב כפיר אמנה את מעונתו ובעמק שוּלח ברגליו, לכן הבה נפוץ בשיחים לבקשו'. כן דבר האחד, והנה רעהו עונה: הנה אדוננו בא, רוכב על פרדו וחמוש בקשת ובחרב".

ועוזיאל חשב מחשבות מספר רגעים, ואחרי כן התעודד ויאמר אל עבדו: "הבה אנסה דבר אל רודפי בערמה. קח קרן מאהלי ותקעת בה קול תרועה, ואמרו האורבים: אין זה כי אם קול תרועה להזהיר את הצד ציד מרעתו, למען יחיש מפלט לו, ואנכי אתאזר בחרב, בחצים ובקשת להיות ערוך למלחמה, וירדתי אל אויבי, וקראתי אליהם לשלום באמרי, כי נקי וצדיק אני, ואם לא יאמינו לי והתגרו בי מלחמה, אז נקי אנכי מה', והשלכתי נפשי מנגד, וגזרתי על ימין ועל שמאל, או תמות נפשי עם רודפי חנם, כי מה בצע כי אאריך נפשי?"

העבד שמע לדברי אדוניו, ויקח קרן מאהלו ויתקע קול תרועה, גם שָנה וישַלש; וכאשר יעץ עוזיאל כן היה, כי האורבים נפוצו בשיחים לבקש את כפיר אמנה, ויוחל עוזיאל עד בוש, ויצו את עבדו להוריד את סלם החבלים, וירד בו עוזיאל והוא חמוש בנשק ובחרב, כאיש ערוך מלחמה, ונכון לשבט או לחסד.