אתה הבא בתור

פרולוג

הילד בן הארבע מתנועע באי שקט בכיסא האחורי של המכונית המשפחתית. גופו הזעיר נראה כמו בליטה קטנה מתחת לשמיכה שהוא מכוסה בה, וירכו כואבת במקום שאבזם חגורת הבטיחות לוחץ עליה.

הוא מתיישב, משפשף את עיניו מול אור הבוקר ומביט סביבו, מבולבל.

המכונית עוצרת בצד הדרך ומשתהה ליד גדר מתכת. אביו אוחז בהגה בזרועות רועדות. הזיעה נוטפת במורד העור הסמוק שבעורפו.

הילד מתאמץ לבלוע, כדי להרטיב את גרונו היבש. "איפה... איפה מאמא?"

אביו נושם בכבדות ופונה אליו בחצי סיבוב, לחייו מכוסות בזיפים שצמחו במהלך יממה. "היא לא... היא לא יכולה... היא לא כאן." ואז הוא מרכין את ראשו ומתחיל לבכות. הוא רוטט כולו ומתנשם בכבדות, בבכי של מי שאינו רגיל לבכות.

מעבר לגדר, ילדים מתרוצצים על האספלט המבוקע ועומדים בתור להתנדנד בנדנדות חלודות. שלט הצמוד לגדר המתכת מכריז: "בוקר חדש לאמריקה – רונלד רייגן לנשיאות".

חם לילד. הוא משפיל את עיניו ובוחן את גופו. הוא לובש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו ארוכת שרוולים, לא את הפיג'מה שבה הלך לישון. הוא מנסה להבין מה אבא שלו אמר, לזהות את הרחוב הלא־מוכר, את השמיכה המוטלת בחיקו, אבל הוא לא מצליח להתרכז בדבר מלבד הריקנות שהוא חש בתוכו והרעש הגועש באוזניו.

"זאת לא אשמתך, חמודי," קולו של אביו גבוה מהרגיל, רועד. "אתה מבין אותי? אם יש משהו שאתה חייב לזכור... זה שאתה לא אשם בשום דבר ממה שקרה." הוא מזיז את ידיו על ההגה ולוחץ בכוח כזה שידיו מלבינות. קצות השרוולים שלו מוכתמים בעיסה שחורה.

קולות צחוק נישאים עד אליהם. הילדים נתלים על מתקן הטיפוס ומתרוצצים סביב מתקני השעשועים הישנים.

"מה עשיתי?" שואל הילד.

"אמא שלך ואני אוהבים אותך מאוד. יותר מכל דבר אחר."

ידיו של אביו ממשיכות לנוע על גבי ההגה. תזוזה. לחיצה. תזוזה. לחיצה. שולי השרוולים מוארים כעת באור ישיר, והילד רואה שהכתם כלל אינו שחור.

הוא בצבע אדום דם.

אביו רוכן קדימה וכתפיו עולות ויורדות בכבדות, אבל הוא אינו משמיע קול. ואז, במאמץ ניכר, הוא חוזר ומזדקף. "לך לשחק."

הילד מביט מבעד לחלון בחצר הלא־מוכרת ובילדים הזרים המתרוצצים ומצווחים. "איפה אני?"

"אני אחזור בעוד כמה שעות."

"מבטיח?"

אבא שלו עדיין אינו מסתובב, אבל מרים את עיניו אל המראה האחורית, ובפעם הראשונה פוגש את מבטו של הילד. לדמותו שבמראה יש שפתיים חשוקות, קו ישר ועיניו הכחולות הבהירות נחושות וצלולות. "אני מבטיח," הוא אומר.

הילד ממשיך לשבת שם.

הנשימה של אביו נשמעת מוזרה מאוד. "לך," הוא אומר. "לשחק."

הילד מטפס אל המושב הקדמי ויוצא מהמכונית. הוא עובר בשער, וכשהוא עוצר כדי להביט לאחור, המכונית איננה.

ילדים מתנדנדים בנדנדות וצונחים בשריקה במורד מוט כבאים. הם נראים כאילו הם מכירים היטב את המקום.

אחד הילדים רץ אל הילד וחובט בזרועו. "אתה התופס!" הוא קורא.

הילד משחק עם האחרים בתופסת. הוא מטפס בסולמות וזוחל בתוך תעלת פלסטיק צהובה, נדחף על ידי הילדים הגדולים יותר ועושה כמיטב יכולתו לדחוף בחזרה. פעמון מצלצל בבניין שממול, והילדים נוטשים את כל המתקנים במהירות ונעלמים בבניין.

הילד זוחל מתוך המנהרה ועומד לבדו בחצר המשחקים. הרוח מתגברת, העלים הקמלים חורקים כמו ציפורניים על האספלט. הוא לא יודע מה לעשות ולכן הוא מתיישב על ספסל ומחכה לאביו. ענן מכסה את השמש. אין לו מעיל. הוא בועט בערימת עלים שלרגלי הספסל. עוד עננים מתקבצים מעל. הוא יושב עד שכואב לו הישבן.

בסופו של דבר אישה בשיער חום מאפיר מגיחה מתוך דלתות הבניין. היא ניגשת אליו ומניחה את ידה על ברכיו. "שלום לך."

הוא משפיל את עיניו.

"טוב," היא אומרת. "בסדר."

היא מביטה בחצר המשחקים הנטושה ואז מביטה שוב אל מעבר לגדר המתכת, בוחנת את מקומות החניה הריקים לאורך המדרכה.

היא אומרת, "אתה יכול לומר לי איפה אמא ואבא?"

עכשיו פרק 1

מייק שכב בחשכה ומבטו היה נעוץ במוניטור־התינוקות שעמד על שידת הלילה. הוא חייב לקום בעוד שלוש שעות, אבל השינה סירבה להגיע, כמו תמיד. זבוב פירות גדול ריחף ברחבי החדר בפרקי זמן לא קבועים, כאילו דאג להבטיח שיישאר על משמרתו. אמו תמיד אמרה שזבוב פירות בבית הוא סימן למשהו רע האורב למשפחה – זה היה אחד הזיכרונות היחידים שלו ממנה.

הוא עבר בראשו על רשימה של זיכרונות פחות מדכאים מילדותו. הוא זכר מעט מאוד, רק כמה הבזקים של תחושות ולא יותר. ריח של קטורת מרווה במטבח שקירותיו מכוסים באריחים צהובים. אמו רוחצת אותו. העור שלה, שתמיד נראה שזוף. הריח שלה, שהזכיר לו קינמון.

על המוניטור הוארו פתאום פסים אדומים. רחש סטטי. או שאולי זאת קאט שמשתעלת?

הוא החליש את עוצמת הקול כדי לא להעיר את אנאבֶּל, אבל היא התנועעה מתחת לסדינים ואמרה בקול צרוד, "מותק, לא סתם קוראים לזה מוניטור לתינוק."

"אני יודע, מצטער. חשבתי ששמעתי משהו."

"היא בת שמונה, ובוגרת יותר משנינו. אם היא צריכה משהו, היא תבוא הנה ותכריז על זה בקול."

זה היה ויכוח נושן ואנאבֶּל צדקה. לכן הוא השתיק את הקול ושכב והביט בעגמומיות במכשיר העלוב, אבל לא היה מסוגל לכבות אותו לחלוטין. חתיכת פלסטיק שאצרה בתוכה את הפחדים הכי נוראיים שלו כהורה: חנק, מחלה, פורצים.

רוב הצלילים שבקעו משם היו רחשים חשמליים או צלילים אקראיים מתדרים מצטלבים – מטען חשמלי באוויר או התינוק המצונן של השכנים מושך באפו. לעיתים מייק שמע קולות אפילו ברחשי הרעש הלבן. הוא נשבע שיש בדבר הזה רוחות רפאים. מלמולים מן העבר. זה היה שער אל התת־מודע, ואפשר היה לשמוע בלחישות המדומות האלה כל מה שרוצים.

אבל מה אם הוא יכבה את המכשיר בדיוק בלילה שבו קאט תזדקק להם? מה אם היא תתעורר מבועתת ומבולבלת מאיזה סיוט, משותקת פתאום מכישופו של הזבוב, ותשכב כך המומה, במשך שעות, לכודה בפחדיה? איך בוחרים את הלילה הראשון שבו לוקחים סיכון כזה?

בשעות הבוקר המוקדמות נדמה היה לו כאילו ההיגיון והמחשבה הבהירה נרדמים לפניו, וכל הסיוטים האיומים ביותר נראים אפשריים.

בסופו של דבר הוא כמעט נרדם, אבל אז הזבוב יצא לסבב נוסף סביב מנורת הלילה, ורגע לאחר מכן הפסים האדומים התעוררו שוב לחיים על צג המכשיר הדומם. האם קאט קוראת בקול?

הוא התיישב ושפשף את פניו.

"היא בסדר," רטנה אנאבֶּל.

"אני יודע, אני יודע." אבל הוא קם ודשדש במסדרון.

קאט הייתה שקועה בשינה, זרוע דקיקה אחת כרוכה סביב דוב קוטב מפרווה ופיה פעור במקצת. שיער ערמוני הקיף את פניה חמורות הסבר. היא ירשה מאמה את עיניה הגדולות, אפה הזקור ושפתה התחתונה העבה. בגלל המראה וההתנהלות המתוחכמת שלה, לעיתים קשה היה לדעת אם קאט היא דגם בן שמונה של אנאבֶּל, או שאנאבֶּל היא גרסה בת שלושים ושש של קאט. התכונה האחת שקאט ירשה ממייק הייתה התכונה הפחות בולטת שלה – עין אחת חומה ועין אחת בצבע הענבר. הֶטֶרוֹכְרוֹמְיָה קוראים לזה. ואת התלתלים שלה, מי יודע ממי היא קיבלה?

מייק רכן מעליה והאזין לשריקת נשימתה. ואז התיישב על כיסא הנדנדה שבפינת החדר והתבונן בבתו. הוא חש גאווה בזכות הילדוּת שאנאבֶּל והוא העניקו לה, תחושה של ביטחון שאפשרה לה לישון שינה עמוקה כל כך.

"בֵּייבּ." אנאבֶּל עמדה בפתח והסיטה את שערה החלק מעל מצחה. היא לבשה גופייה של גאפ ואת תחתוני הבוקסר שלו ונראתה בהם לא פחות טוב מכפי שנראתה לפני עשור, בירח־הדבש שלהם. "בוא למיטה. מחר מחכה לך יום גדול."

"עוד רגע."

היא ניגשה אליו והם התנשקו בדממה, ואז היא דשדשה בחזרה אל המיטה.

תנועת כיסא הנדנדה הייתה מהפנטת, אבל המחשבות שלו לא פסקו מלהסתחרר סביב הפרשה הבלתי גמורה שהמתינה לו ביום המחרת. לאחר זמן־מה הוא הבין שהוא לא יהיה מסוגל להירדם, ולכן נכנס למטבח והכין קנקן קפה חם. הוא חזר לכיסא ולגם מהספל בסיפוק, השקיע את מבטו בקירות שהיו צבועים בצהוב בהיר, בחבורת הבובות שניצבו על המדף ובדמותה המלאכית של בתו. ההפרעה היחידה הגיעה מכיוונו של הזבוב שזמזם מדי פעם ועופף בעקבותיו.