אתם השגרירים

פרק 1 שני צדי השקל

המדינה המעניינת ביותר שטיילתי בה היא קובה. המכוניות שם נראות כגושי מתכת על גלגלים, והנסיעה בהן אינה מומלצת לנשים בהיריון, לבעלי לחץ דם גבוה או לסתם אנשים שלא בא להם למות בתאונה.

חזית הטכנולוגיה בקובה מסתכמת בטרקטורים, במכונות תפירה ובפטיפונים. למקומיים אין טלפונים סלולריים, מחשבים וקִדְמָה המטמטמת להם את המוח. באחת הנסיעות הפתיע אותי נהג מונית משופם והוציא בגאווה סמארטפון. עיניו נצצו והוא סיפר לי שחבר ישראלי שלח לו במיוחד את המכשיר. "אני מת על ישראלים!" אמר בחיוך שחשף חניכיים אדמדמות ומודלקות.

הוא אמר לי שהוא מתבאס בגלל שהוא אינו מצליח להפעיל את האפליקציות. הסברתי לו שבשביל להפעיל אותן צריך חיבור לאינטרנט. "אז איפה אני משיג את האינטרנט הזה?" שאל בתמימות, כאילו זה משהו שאפשר לקנות במכולת.

"אמממ," אמרתי בטון רציני, אבל לא רציני מדי, כדי שלא אשמע מתנשא, "המדינה צריכה להתקין לכם את זה. זו רשת מקשרת שמחברת את כל המכשירים והמחשבים ויכולה להפעיל לך את האפליקציות האלה." הוא הנהן בראשו כמבין, ובתום ההסבר אמר: "לא הבנתי כלום, איך זה עובד?"

ניסיתי להסביר באופן המקצועי ביותר: "המידע עובר דרך האוויר ומקשר בין הטלפון שלך לעוד מחשבים וטלפונים ניידים." הוא הביט בי כאילו סיפרתי לו שאם אני לוחץ על כפתור בטלפון, אני יכול להעלים את המכונית. ניסיתי שוב: "זה די דומה לרדיו שמשתמש באוויר כדי להעביר נתונים." נראה שהפעם הוא הבין אותי קצת יותר...

הייתה לי תחושה שהזכירה לי את ביקורי בבני ברק, כאילו חזרתי חמישים שנה אחורה בזמן, ואני השליח מהעתיד המבקר במקום. לקחתי את הסמארטפון והראיתי לו שאני יכול לצלם אותו ואז לכווץ ולהרחיב את התמונה. הוא הגיב בהיסטריה וכמוהו גם אני, כי באותו רגע הוא סטה עם המכונית לשוליים.

הסתקרנתי מאוד מהמבנים המשונים שניצבו ברחובות העיר ולא פחות מהם מלבוש האנשים, אבל כל זה אפילו לא השתווה לצורת החיים שנגלתה אליי בכפר ויניאלס. חיי הכפר גרמו לי לרצות לקחת הפסקה וללכת לעבוד איתם בחקלאות.

קצב העבודה שלהם הזכיר לי את התור לקופת חולים, ולפי הבעת פניהם המוארת אפשר היה לחשוב שזו הפעם הראשונה שהם אוחזים במעדר.

הייתה שם שלווה בלתי-מוסברת. כשהלכתי ברחובות הכפר ראיתי חקלאים בכובעי קש חותכים חסות בין השורות, שולפים צנוניות וזורקים לשק התלוי על גבם, כשבכל נשימה נכנס לריאות ריח מענג של אדמה טחובה. המארח שלי הראה לי איך הוא לוקח עלי טבק יבשים, מגלגל אותם על שולחן עץ בידיים חשופות ומעשן. הוא אמר לי שזה בריא מאוד לעשן טבק. "חוץ מהקטע שזה הורג אותך זה מאוד בריא," אמרתי בחיוך. כנראה עוד לא הגיעו לשם מחקרים על נזקי העישון.

החברה החקלאית הזאת מצטיינת בקשרים אישיים הדוקים. אין אדם שאינו מכיר את חברו מהכפר. כולם מברכים לשלום כשהם חולפים זה על פניו של זה, ונראה שאף שאין להם את רשת התקשורת הקרויה אינטרנט, הם מקושרים זה לזה הרבה יותר מאיתנו, החברה המערבית.

בתוך כמה ימים התאהבתי בעם הקובני. לאחר כשבועיים, יום לפני נסיעתי לשדה התעופה, אמרה לי בעלת ההוסטל שבו התארחתי שאוכל לנסוע עם שלושה קנדים במונית ובכך להוזיל את הנסיעה. אמרתי לה שכמטייל ישראלי, בכל הקשור לענייני חיסכון - אני בפנים.

יצאנו מוקדם בבוקר ובדרך אספנו את המשפחה הקנדית. אני כבר ישבתי ליד הנהג, ושלושת בני המשפחה התיישבו מאחור.

"מה שמך ומאיפה אתה?" התעניין האב.

"שמי רותם ואני מישראל."

שתיקה השתררה ברכב.

הבטתי במראה וראיתי את לחייה הימנית של האם מתרוממת מעט ומותחת אחריה את שפתה הימנית המרוחה באודם כהה וצעקני. חיוך קטן וזדוני נפרש על פניה. היא עוד לא הספיקה להתיישב בנוחות ברכב ולמקם את התיק בין רגליה וכבר זרקה לאוויר: "הפלסטינים הם העם הכי נחמד שפגשתי בחיי."

בעיניה הבזיק אור, כאילו באמת נזכרה בחוויות נחמדות ובלתי-נשכחות שהיו לה עם הפלסטינים הנחמדים.

"גם הרומנים נחמדים," עניתי.

"מה הקשר לרומנים?"

"לא יודע, מה הקשר לפלסטינים?" אמרתי בחיוך.

היא התרווחה בכיסא האחורי והתמוגגה כשסיפרה: "פשוט התנדבתי שם. חצי שנה בגדה המערבית. והם היו כל כך נדיבים... את המעט שהיה להם הם חלקו איתי, האוכל שלהם היה כל כך טעים, בקלאוות מתוקות שנוטפות דבש, תבשילים ריחניים עם עוף ואורז, קפה שחור עם ארומה שבחיים לא טעמתי בשום מקום. הם אירחו אותי כל כך יפה שפשוט הייתי חייבת להגיד לך את זה." היא תיארה את החוויה שלה ברגש ובאהבה. התרשמתי שהיא באמת מתגעגעת למקום.

"הייתה לי שנת חופש מהעבודה ורציתי להתנדב בעולם," המשיכה להפליג בזיכרונותיה, "המצב במזרח התיכון נגע ללבי וחשבתי שאני יכולה לסייע לפלסטינים," הסבירה בחיוך את מניעיה.

הרגשתי שהיא מנסה להוביל אותי לשיחה על הסכסוך, ומתקשה קצת להיות ישירה. אולי הייתה זו התנגשות בין נימוס ורמזים קנדיים לבין הישירות הישראלית שאני רגיל אליה.

החלטתי לעזור לה ולקדם את השיחה. "לפי התיאור של האירוח, המזון והאנשים - גם אני הייתי רוצה להתנדב שם. אבל אני נזכר פתאום בלינץ' שתושבי רמאללה ביצעו בשני מילואימניקים שנכנסו לשם בטעות בשנת אלפיים. זה היה מראה מחריד, המוני אנשים מכים ורוצחים שני ישראלים שלא יכולים להגן על עצמם. אולי את קיבלת מהם עוף ואורז, אבל אנחנו קיבלנו מהם מחבלים מתאבדים באוטובוסים, במסעדות ובמקומות הומי אדם."

היא סובבה את ידית החלון כדי להתאוורר מגל החום שפקד אותה, והביטה בי דרך המראה הצדית שהתנדנדה. "תשמע, חמוד," אמרה, "אולי אתה לא בקי בסכסוך ביניכם, אבל חלק מהמעשים שלהם אני יכולה להבין. אתם היהודים הגעתם לשטח לא שלכם וכבשתם אותו." היא ליטפה את שערה הגולש וזזה במקומה, ובתוך כך דחקה לירכתי המכונית את בנה ובעלה שישבו משני צדיה.

"מה זאת אומרת?" שאלתי בפליאה, "היהודים תמיד היו בארץ, עוד לפני שלושת אלפים שנים. לא שמעת על דוד המלך?"

"אני נראית לך דתייה?" קטעה אותי ברוגז, "אל תיתן לי דוגמאות מהתנ"ך. הפלסטינים היו כאן לפניכם, ואתם הגעתם לפלסטין לפני מאה שנה, בעיקר בגלל השואה."

באותו רגע התקשיתי להתמודד עם טיעוניה. למען האמת, הייתי די המום מהאופן הבוטה והבטוח שבו הטיחה את הדברים, וכמוהו מכך שהיא שוגה בעובדות כה בסיסיות.

פתאום נהיה חם מאוד ברכב ורציתי לפתוח קצת את החלון. סובבתי את הידית שלו והיא נותקה ממקומה ונשארה בידי. הושטתי אותה לנהג הקובני שנחלץ לעזרתי וסימן לי לאחוז בהגה שלו. בזמן שרכן לכיווני ידו הלחה והמיוזעת החליקה על ידי, ושערות ידו הברישו אותה בדגדוג מעקצץ. וכך, כשהוא גוחן עליי, ואני מנסה להתרכז באחיזת הגה יציבה ככל האפשר, הוא העניק כמה מכות לדופן הדלת והחלון נשמט מטה.

בריזה מרעננת חדרה פנימה, ושערה של הקנדית התבדר ברוח. יכולתי לחזור לשיחה: "תני לי רגע להבין, את טוענת שהפלסטינים היו בישראל לפנינו? זה פשוט לא נכון. התנ"ך רווי בסיפורים היסטוריים שחלקם הוכחו כנכונים. למשל, הימצאות בתי המקדש בירושלים, מי את חושבת שבנה אותם אם לא היהודים? הרי נמצאו בארץ מטבעות שאותיות עבריות עליהם, כדים ומזוזות בכניסה לבתים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות, מגילות קומראן שנמצאו באזור ים המלח. ההוכחות הן אין-סופיות. את טוענת משהו שהוא פשוט לא נכון."

היא שתקה ואני חשבתי על רעיון נחמד. "תני לי רגע ואראה לך משהו יפה." הזזתי מעט את רגליי וחילצתי את תיק הגב שלי שהנחתי מתחתן. זה חייב להיות פה, חשבתי. הזזתי ספרים ובגדים עד שאצבעותיי מיששו שאריות של מסטיקים ועטיפות אוכל שנערמו בתחתית התיק מתחילת הטיול. המשכתי לפשפש עד שהרגשתי שאני נוגע בכמה מטבעות, ואז שלפתי אותם מתחתית התיק. מתוך מצבור המטבעות מהמדינות שונות בחרתי את השקל הישראלי. "תשמעי, אני מרגיש די נדיב, ואני הולך לתת לך מתנה גדולה. זה שקל ישראלי חדש," הכרזתי בחגיגיות והגנבתי לה אותו בעדינות מאחורי משענת הכיסא.

"או-קיי, למה אתה נותן לי שקל?" שאלה במבט מבולבל. היא הראתה את המטבע לבעלה ולבנה הקטן שהנהנו בראשם וחייכו.

"תסתכלי בבקשה על השקל משני צדיו. עכשיו תדמייני שאנחנו בתוך מכונת זמן, ואני לוקח אותך אחורה 2,600 שנים לארץ ישראל. את יכולה להשתמש במטבע ולקנות איתו כל מה שתרצי. זה אותו מטבע. קוראים למטבע הזה 'יהוד מדינתא' ובעוד 2,600 שנים יקראו לו 'שקל'. מוטבעות בו האותיות י.ה.ד בעברית קדומה.1 הימצאות המטבע העתיק הזה מעידה על זיקה של העם היהודי לאזור."

הילד אחז בשקל בקצות אצבעותיו הקטנטנות. "אני יכול לשמור אותו?" שאל.

"בטח, זו מתנה בשבילך."

האם הניחה את ידה על ראש בנה המחייך ופרעה את שערו בחיבה. זה היה רגע יפה.

לפתע משהו נצנץ לנגד עיניי. תליון בצורת צלב היה מחובר לשרשרת זהב שענדה לצווארה. כשרכנה עם גופה לכיוונו של הילד ונשקה במצחו, הציץ לו הצלב ונצנץ.

"אני רואה שאת עונדת צלב, את נוצרייה?" שאלתי.

"אתה חד הבחנה, רותם," אמרה בציניות שגרמה לי לגחך.

היא הסיטה את שערה הבלונדיני לצדו הימני של ראשה ותפסה את קווצת השער מאחורי האוזן. "אני לא חושבת שאני באמת מאמינה, אבל זו חלק מהמסורת, והשרשרת הזו עברה אליי בירושה."

"הבנתי אותך. בישו אבי הנצרות, בן האלוהים לפי המסורת הנוצרית, את מאמינה?"

"אתה שואל אותי שאלות על אמונה ואני מתקשה לענות כי אני לא יודעת. אני לא הולכת לכנסייה בימי ראשון אבל יש לי קצת זיקה לדת. קצת חגים, קצת מסורת, משהו כזה. אבל בעלי מאמין. הוא יותר קרוב לדת ממני."

בשלב זה, הפניתי את ראשי לאחור ובירכתי לשלום את בעלה השתקן. האיש לא הוציא מילה מתחילת הנסיעה. בחנתי אותו חטופות: מבנה גופו היה גרום, והוא לבש חולצת "פולו" כחולה שהייתה מעוטרת בצמד עיגולי זיעה אחידים באזור בית השחי. נתח מרגליו הדקיקות נחשף ברווח שבין מכנסי החאקי הקצרים לגרביים הלבנים שנמתחו כמעט עד הברך. האיש נראה כעובד מדוגם של רשות הטבע והגנים.

"אם אתה נוצרי, ודאי תוכל לספר לנו איפה ישו נולד," אמרתי לו בחיוך.

"ישו נולד בבית לחם, בישראל," אמר בקול עדין אך בטוח.

"ישו גם היה יהודי בדומה לאבות הנצרות. ומה עשה יהודי בבית לחם? ישו היה חלק מהעם היהודי שישב בארץ כמובן. ישו נולד לפני כאלפיים שנה בארץ ישראל, האין זה מוכיח לך שהייתה התיישבות יהודית בתקופה הזו? העם היהודי חי בארץ ישראל מלפני 3,000 שנה ברצף התיישבותי עד היום. זו עובדה."

היא הקשיבה לי תוך כדי שהיא מפשפשת בתיקה ושולפת ממנו משקפי שמש אדומים שהקנו לה מראה מעט מרוחק. לאחר שווידאה באמצעות המראה הצדית שהם מונחים היטב על אפה אמרה בקול מנצח: "גם לפלסטינים יש הוכחות על קיומם בארץ, ולא מלפני שלושת אלפים שנה, אלא מלפני שבעת אלפים שנה! זה לא יעזור לך, חמודי, הם היו כאן לפניכם. הגעתם לשטח שאיננו שלכם."

היא ניסתה להקשות עליי, אך חשתי ביטחון בעמדתי וידעתי שהעובדות לצדי. "אני הוכחתי לך את הטענה שלי. אם יש לך הוכחות לטענה שלך, אז בבקשה, תציגי לי אותן."

היא הסירה את משקפיה, אחר כך חזרה והרכיבה אותם, ושוב הורידה. ידיה נעו בעצבנות, ונראה שגלגלי מוחה נעו במהירות. אחרי כחצי דקה של משחק עם המשקפיים אמרה בקול קצת נמוך: "סלח לי, אני לא זוכרת את ההיסטוריה שלהם בעל פה, אבל אני בפירוש יודעת שזה מה שהם טוענים, אז בטח שיש להם הוכחות."

"אני בהחלט מצטער לאכזב אותך, אבל אין להם הוכחות לקיומם העתיק. הפלסטינים הם עם חדש שנוצר לפני קצת יותר ממאה שנה."

דרך המראה האמצעית ראיתי את גבותיה מתרוממות מעל למשקפיים האדומים. "מאה שנה?!"

"בהחלט. תראי, את אמרת שאני לא ממש מתמצא בעניינים, אז אולי תוכלי את - לאור היכרותך עם העם הפלסטיני שלטענתך קיים אלפי שנים - לציין שמות של סופרים, משוררים, מנהיגים או לוחמים פלסטינים דגולים מהמאה ה-15? אולי את זוכרת שם של מנהיג פלסטיני מהמאה ה-9? אולי איזה שיר פלסטיני מהמאה ה-17?"

הנהג הקובני החל לגלות סימני עייפות מהוויכוח הארוך ופיהק פיהוקים ממושכים ללא שום מאמץ להסתיר את פיו חסר השיניים. לשמחתו של הנהג שררה דממה ברכב.

הקנדית לא הצליחה להיזכר.

"אני באמת לא יודעת שמות," נאלצה לבסוף להודות, "אבל כך הם טוענים. למה הם אומרים את זה אם לטענתך זה לא נכון?"

"אני חושב שהכי טוב שתשאלי אותם, כי גם אני עדיין לא הצלחתי להבין. אבל העובדות מעידות שאין שום הוכחות לטענותיהם."

הדרך לשדה התעופה ארכה שלוש שעות. בערך מחצית מהזמן שוחחנו אני והקנדית על ישראל ועל ההיסטוריה של האזור. על הנושאים האלה תוכלו לקרוא בפרק הבא, אך בנקודה זו אני רוצה להרחיב מעט את הטענה הישראלית באשר לבעלות היסטורית על השטח.

איך אפשר להוכיח את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לטריטוריה הזו - ארץ ישראל? פשוט מאוד, באמצעות עובדות.

הצגתן של עובדות בכל שיח, ויכוח או נאום, הוא הכרחי ומסייע לשומעים להשתכנע באמיתותן. הקשר היהודי לארץ ישראל רווי הוכחות: מטבעות, מגילות, בתי כנסת, מבנים שאכלסו בעבר משפחות, בית המקדש, כלים, בגדים, ספרים, פסיפסים, חריטות - ההוכחות הארכיאולוגיות הן אין-סופיות.

כשהתעמקתי בהוכחות הללו הבנתי דרכן כי באותם ימים הייתה בארץ ישראל תרבות מתקדמת מאוד. בני העם היהודי שישבו בארץ לפני אלפי שנים היו מהראשונים שפיתחו רשת של בתי ספר, מהראשונים שהשתמשו במטבעות ומהראשונים שאימצו את האמונה באל אחד במקום באלים רבים כפי שהיה נהוג באותם ימים.2

הזיקה של העם היהודי לארץ ישראל ודאית ובלתי-ניתנת לערעור. פשוט צריך לטייל לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל כדי להיווכח. לצורך כתיבת הספר יצאתי לטיול בירושלים. ביקרתי באחד המקומות הנפיצים בעולם - הר הבית. המקום שעליו נבנו ונחרבו שני בתי המקדש, ומאוחר יותר נבנה עליו מסגד אל-אקצא. אגב, כדי להגיע להר הבית יש לעבור דרך הכותל המערבי.

הכותל המערבי הוא שריד לבית המקדש השני, ושופץ על ידי המלך היהודי הורדוס לפני כאלפיים שנה. מאז שחרב בית המקדש בשנת 70 לפנה"ס ועד ימינו, משמש הכותל המערבי מוקד תפילה ומקום היסטורי קדוש עבור היהודים. במשך שנים פקדו את הכותל יהודים מכל רחבי העולם. עובדה זו מונצחת בכתבים היסטוריים, בשירים ובסיפורים.

הר הבית הוא מתחם היסטורי וקדוש לשלוש הדתות. היהודים מאמינים כי במקום זה התרחשה עקידת יצחק. המוסלמים מאמינים כי משם עלה מוחמד השמימה, והנוצרים מאמינים כי במקום זה בילה ישו חלק ניכר מילדותו. לפי עדויות היסטוריות, בעבר ניצבו עליו שני בתי המקדש. היום שוכנים בו כיפת הסלע, מסגד אל-אקצה ומבני דת נוספים. הכותל המערבי הוא אחד מהקירות המקיפים את המתחם.

לצורך כתיבת הספר, החלטתי לערוך סיור במקום. הגעתי תחילה לכותל המערבי וראיתי המון אדם, מכל הגוונים ומכל הצבעים: יהודים עטויי טליתות צחורות, תיירים בלבוש מהודר ובכיפות קרטון, רב-גוניות נדירה. הטיתי אוזן לשיחות הרבות שנאמרו סביבי בבליל שפות. שני יהודים אמריקנים סיפרו זה לזה על עשרות פתקים שהביאו עימם מחבריהם בארץ המוצא כדי להטמין בכותל. מאחוריי רכן אב מעל בנו הקטן והנרגש והסביר לו שאנו עומדים במקום שבו התחיל העולם. ועוד ועוד, שיחות שאי-אפשר לשמוע בשום מקום אחר. נסחפתי לאווירה, והתחלתי להרגיש בעצמי קצת התעלות.

האוויר היה צלול, צלול מדי, דבר שהשתלב היטב עם ההתרגשות הכללית שאחזה ברוב האנשים ברחבה. הרגשתי שאני חייב לזוז משם, ויפה שעה אחת קודם, לפני שאחטוף את סינדרום ירושלים ואתחיל להתנבא.

פניתי לגשר המוגרבים, גשר עץ רעוע המוביל מצדו הדרומי של הכותל למתחם הר הבית. נעמדתי בתור שהשתרך לאורך כמה עשרות מטרים. הגשר נועד לכניסת תיירים ומבקרים להר, ואכן כל העומדים היו תיירים שהחזיקו דרכונים והמתינו לתורם להישאל כמה שאלות לפני הכניסה להר.

סביבי ניצבו שלטי אזהרה שלימדו אותי כי בהחלטת הרבנים נאסרה עליי כיהודי הכניסה להר הבית. כשהגעתי לעמדת הבידוק, ניגש אליי שוטר עב בשר וחיבק אותי. ידיו חלפו בטפיחות על גבי ולאחר מכן הוא התכופף, הקיף את רגליי בידיו וירד מטה לכיוון הקרסול. השוטר חזר על הפעולה פעמיים בכל רגל, לא היה כאן מקום לחוכמות.

עליתי לגשר ונכנסתי להר הבית. המחזה שראיתי היה רחוק מלהיות קדוש. עשרות שוטרים עמדו סביב קבוצת התיירים ובמבט קשוח לא אפשרו להם לזוז יותר מכמה מטרים.

צעדתי כמה צעדים עד ששמעתי צעקות "אללה אכבר" קצובות. הן הגיעו מפיותיהם של עשרות מוסלמים שלא הפסיקו לצעוק בהתרסה מול קבוצה קטנה של יהודים שעמדו שם, וסביבם טבעת שוטרים. זה היה מחזה סוריאליסטי. האווירה הייתה מתוחה ונפיצה, כאילו משהו עומד להתרחש.

המשכתי להתקדם לקצב הצעקות, וכעבור לא יותר מחמישים מטר מצאתי את עצמי מחוץ להר הבית.

זהו? רק כאן מותר לי להסתובב?

הרי אם הייתי רוצה ללכת בין שוטרים הייתי הולך למסיבת טבע ממוסחרת. למה אי אפשר להסתובב יותר ולראות את הר הבית? לא האמנתי שבזבזתי כאן שלוש שעות תמימות רק כדי ללכת חמישים מטר בשביל צר. לא רק שמגבילים יהודים בשעות כניסה, גם מגבילים אותם באזורי ביקור.

המחשבות האלה הרגיזו אותי ויצאתי משם כעוס ומאוכזב.ביציאה ראיתי אדם שחום עור וקצוץ שיער, שעון על הקיר וממתין. ככל הנראה חיכה לבני משפחתו שעלו כמוני לביקור בהר הבית.

"נו, איך היה?" שאל אותי ונשף את עשן הסיגריה מפיו. "מכעיס מאוד," עניתי בעודי הולך.

"מה הכעיס אותך בדיוק?" שאל ושאף מהסיגריה. מבטאו הסגיר אותו, אבל לא הרגשתי פחד. האיש באמת התעניין.

עצרתי, הסתובבתי אליו והתחלתי להסביר כאילו אנחנו מכירים זה מכבר: "אנחנו כאן הריבון, ואני בתור יהודי צריך ללכת בין המוני שוטרים כשמוסלמים צועקים עליי: 'אללה אכבר'?! מגבילים אותנו בשעות כניסה, באזורי הליכה, ושומרים עלינו כדי שחס וחלילה לא נתפלל. יהודים צריכים להרגיש זרים במקום הקדוש ביותר ליהדות?! בעיר הקדושה ליהדות?! ועוד כשאנחנו הריבון?! זה נראה לי אבסורד."

הבחור לחץ את הסיגריה על הקיר מאחוריו והכניס את הבדל הכבוי בין שרוכי נעליו.

"ירושלים קדושה למוסלמים, כמו שהיא קדושה ליהודים," אמר בשלווה, "זו הבעיה. יש כאן התנגשות בין דתיים קיצוניים."

הסתכלתי עליו בפליאה: "העיר הקדושה למוסלמים היא מכה בערב הסעודית. למכה אתם מתפללים ולמכה אתם מחויבים לעלות פעם אחת בחיים. ירושלים היא ללא ספק העיר הקדושה ליהודים.3 אליה ולכיוונה מתפללים יהודים מכל רחבי העולם שלוש פעמים ביום. וחוץ מזה, ירושלים לא מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת."

בתנועה פתאומית הכניס את ידו לכיס האחורי בג'ינס מכנסיו. לרגע קפאתי, ברגע השני הפשרתי - הוא הוציא קופסת סיגריות "קאמל" שהכיתוב עליה היה בצרפתית. הוא קירב את הקופסה לפה ושלף סיגריה בעזרת שפתיו. לאחר שהדליק אותה אמר: "רק במקום שיש קנאות דתית יכולים אנשים להתנהג בשנאה כמו זו שראית עכשיו. הקנאות הזו מעבירה אנשים על דעתם ומובילה לאלימות קיצונית. האסלאם שאני מאמין בו כולל את קבלת האחר וסובלנות דתית."

הושטתי את ידי ולחצתי את ידו.

"אחלה של גבר אתה," אמרתי בחיוך, "זו גם דעתי. אתה יודע, רק משנת 67, מיום שהר הבית בשלטון היהודי, נוצרה סובלנות דתית המאפשרת ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים להגיע להר הבית בחופשיות ובשוויון שלא היה כמותו מעולם בירושלים."

"ובשלטון האסלאם זה לא קרה?" שאל.

"בפירוש לא. המוסלמים הרחיקו את היהודים ואת הנוצרים מירושלים. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבני כל הדתות מרגישים כל כך טוב וחופשי בירושלים."4

"מעניין, לא ידעתי את זה. המשפחה שלי צריכה לצאת משם, אני אספר להם... אתה יודע, אחי, הדברים שהכי קשים לי בדת זו הקיצוניות והאלימות. אני אחד שאומר מה שהוא חושב ואני לא מתבייש להגיד. יאללה, בוא תעשן איתי סיגריה." אמר והגיש לי את הקופסה.

נשענתי לידו על הקיר.

"אני לא מעשן, אחי, תודה. מאיפה אתה? ואיך העברית שלך טובה כל כך?"

"המשפחה שלי מצרפת, אבל יש לי גם משפחה גדולה בארץ, בחיפה. עברתי בגיל צעיר לצרפת, ואשאר שם לפחות עד שאסיים ללמוד רוקחות."

"ואז תחזור לארץ לעבוד בסופר פארם?" שאלתי בחיוך.

"יכול להיות," צחק, "אבל כנראה אשאר בצרפת."

הוא נפנף בידו למשפחתו שהתקדמה לאורך השביל. אחד מהם, בחור צעיר ובנוי היטב, בלט במיוחד.

"הו, הנה המשפחה שלי הגיעה. אני אספר להם את מה שאמרת," אמר בעליזות.

"אולי כדאי שאני אתקדם קודם," אמרתי בחשש קל, "אח שלך לא נראה לי אדם שכדאי להרגיז."

"כן," צחק, "הוא בטח היה רוצה לדבר איתך על הנושא בארבע עיניים אם אפשר."

"פעם אחרת," אמרתי בחיוך, "נעים להכיר, בהצלחה בלימודים."

נפרדנו בלחיצת יד.

עד עכשיו הצגתי את הקשר ההיסטורי והערכי בין העם היהודי לארץ. כעת אבדוק את הקשר של העם הפלסטיני לארץ. ואולי בעצם לא יהיה זה נכון שאתאר את העם הפלסטיני. מוטב שהם יעשו זאת בעצמם. אז מיהו העם הפלסטיני? ומה הקשר שלו לארץ?

באתר "מבט לתקשורת הפלסטינית"5 אפשר למצוא תוכניות, מאמרים ושלל מידע הלקוח מחייהם של הפלסטינים. כדי להיות יסודי התחלתי לבדוק כמה זמן קיים העם הפלסטיני לפי הטענה הפלסטינית.

לפתע צד את עיניי מאמר מאת ד"ר עבד אלמג'יד סווילאם. "איננו רוצים ממנו (ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר) אלא תשובה אחת על שאלה אחת," כתב, "האם אנו עם, שזכאי לחיים באדמתו, שבה נולד לפני יותר משבעת אלפים שנה, או לא."

אם כך, האיש טוען שהעם הפלסטיני קיים יותר מ-7,000 שנה. מעניין, כי בשנת 2011 אמר מחמוד עבאס בנאום לרגל יום העצמאות ה-63 למדינת ישראל את הדברים הבאים:6

"אנחנו אומרים לו (לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו), כשהוא טוען כי להם (ליהודים) יש זכות היסטורית משנת 3,000 לפני הספירה - אנחנו אומרים שהאומה הפלשתינית בארץ כנען החלה 7,000 שנה לפני הספירה (כלומר מעל 9,000 שנה). זאת האמת, ועתה אנחנו חייבים להבין ולשים לב לכך, כדי לומר: נתניהו, אתה אפיזודה חולפת בהיסטוריה. אנחנו עם ההיסטוריה."7

רגע, רגע. לא הבנתי! כמה זמן העם הפלסטיני קיים? מעל 7,000 שנה או מעל 9,000 שנה?

אולי המועצה האסלאמית העליונה של הרשות הפלשתינית תענה לי? והנה היא עונה:

"הערבים נמצאים בפלסטין מאז 7,500 שנים לפני הספירה, הוחלט מהשמים להכריז על האסלאמיות שלה (של הארץ) לפני 1,500 שנה."8

וואו, המספרים עולים בקצב של ריבית בשוק האפור. הנה המועצה הזו טוענת לקיומו של העם הפלסטיני מקדמת דנא, כמעט לפני עשרת אלפים שנה.

הבלבול שלי הלך וגדל ככל שהעמקתי לקרוא. כמה מהכותבים טענו שהפלסטינים הם צאצאים של הפלישתים, כמה טענו שהם צאצאי היבוסים, וכמה אמרו חיטים.

המשכתי לחפש וגיליתי כי המילה "פלישתי" כלל אינה קיימת בשפה הערבית. היא זרה לה. מקור המילה הוא יווני, וכך כונה בעבר אזור סוריה הפלישתית - פלשתין.

הטעות הנפוצה ביותר היא הטענה שהפלסטינים הם הפלישתים מהתנ"ך, אותו עם יווני קדום שישב בדרום הארץ. למרות ניסיונות רבים לא הוכח שום קשר בין הפלסטינים הערבים של ימינו לפלישתים היוונים דאז.

אז למה קראו למקום פלשתין?

בזמן מרד בר כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה, שלטו הרומאים באזור. בר כוכבא, המנהיג היהודי, החליט למרוד בשלטון הרומאי. המרד דוכא באכזריות. מאות אלפי יהודים נהרגו ואחרים הוגלו.

עונש נוסף היה לשנות את שם האזור שנקרא עד אז "פרובינציית יהודה" ל"סוריה הפלישתית". הרומאים סברו כי יוכלו לנתק את הקשר בין העם היהודי לארצו ולהשלים את נקמתם על המרד. השם שנבחר היה על שמו של עם קדום, יורדי ים יוונים שכבר לא שהו באזור שנים רבות.9

אז אם הפלסטינים הם אינם פלישתים, מאיפה הם הגיעו? שם משפחה מעיד על מקום מוצאו של האדם.10 אצל היהודים למשל, שמות המשפחה דרעי, אדרי ואדרעי מרמזים שמוצא המשפחות הוא מעמק הדראע במרוקו. שפירא הם יוצאי גרמניה, העיר הגרמנית שפיר. משפחת גורדון הם יוצאי העיר הפולנית גרודנו וכדומה.

כשנבחן את שמות המשפחה של הפלסטינים היושבים בארץ נמצא שמות כמו אלמסרי - כלומר, ממצרים. חורני - הגיעו מחורן שבסוריה. אלפרני - הגיעו מאפגניסטן. ובכן, הפלסטינים הם ערבים אשר הגיעו ממדינות ערב השונות.

רגע, אז אם גם היהודים וגם הערבים הגיעו ממדינות שונות. למה שלא יפנו טיעון זה גם כלפינו? התשובה פשוטה מאוד: כי ליהודים יש רצף התיישבותי בארץ של כ-3000 שנה.

בעקבות שינוי שמו של האזור מיהודה לפלשתין כל יושבי הארץ נקראו פלסטינים. כן, גם יהודים, מוסלמים ונוצרים. אבל לא רק הם, כל מי שגר בארץ נקרא כך.

היהודים שהתנדבו לצבא הבריטי נקראו פלסטינים, הבנק היהודי ששימש למטרות ציוניות נקרא "בנק אנגלו-פלשתינה".

המונח "פלסטיני" כלל את כל יושבי הארץ, מוסלמים, נוצרים ויהודים, ללא קיום של "עם פלסטיני".

אז למה בעצם הפלסטינים משקרים בנוגע למוצאם? מה האינטרס של עם להמציא לעצמו עבר או להחליט ללא כל הוכחה שהוא חלק מעם קדום?

השקר הזה נולד מתוך צורך. הרי אם הם הגיעו לארץ ממדינות ערב השונות, איזו הצדקה היסטורית יש להם לטענת בעלות על הארץ?

מאחר שהם בחרו לטעון שמורשתם קיימת אלפי שנים, הם צריכים למצוא עובדות היסטוריות וארכיאולוגיות התומכות בכך, הבעיה היא שכאן מתגלה הקושי.

לכן קיימת חוסר עקביות בתשובות לשאלה מתי נוצר העם הפלסטיני - פשוט כי אין כל הוכחה לקיומו העתיק של העם הפלסטיני.

אנשים שביקרו בארץ לפני התעוררותו של הגל הציוני והשיבה לארץ תיארו ארץ עזובה, יבשה, ריקה ונטולת עם היושב בה. בשלהי השלטון העות'מני (1867) ביקר בארץ נוסע מפורסם, הלוא הוא הסופר מארק טווין. בסגנונו המיוחד והציני הוא מתאר את חוויותיו באותו מסע מייגע ומשעמם בספר "מסע התענוגות בארץ הקודש." הספר נותר עדות המתארת את ארץ התנ"ך כפי שחווה אותה טווין באותן שנים.

טווין לא חסך בתיאורים ציניים והומוריסטיים על הנוף ועל האוכלוסייה בארץ. הנה להנאתכם ציטוט:

"שבע בבוקר עכשיו, והיות שאנו נמצאים בחיק הטבע, העשב היה אמור לזהור בנצנוצי טל, הפרחים צריכים לפזר באוויר את ריחם הבשום והציפורים אמורות לזמר בעצים. אך לצערנו לא טל כאן, לא פרחים, לא ציפורים וגם עצים אין. ישנם מישור ואגם ללא צל ומעבר להם מתנשאים הרים צחיחים."11

על פי עדותו של טווין, הוא לא נתקל בעם פלסטיני. גם ערבים ישראלים טוענים אותו דבר. עזמי בשארה הוא חבר כנסת לשעבר שהקים את מפלגת בל"ד ונמלט לקטאר לאחר שנחשד בריגול בזמן מלחמת לבנון השנייה. הנה ציטוט מדבריו:12

"אני לא חושב שיש אומה פלסטינית, אני חושב שיש אומה ערבית. אני תמיד חשבתי ככה ואני לא שיניתי את דעתי... אני חושב שזה המצאה קולוניאלית."

מהתיאורים ומהעדויות הללו אפשר להסיק כי בארץ הייתה אוכלוסייה דלילה שנשלטה על ידי האימפריה העות'מנית. אך לא היה כאן עם פלסטיני.

עדות נוספת היא של משלחת החקר הבריטית. משלחת זו ביקרה בארץ והציגה מפות דלילות של היישוב.13

ובכן, זה שלא היה בעבר עם, אינו אומר שהיום הפלסטינים אינם עם. זהו עם חדש שנוצר לפני כמאה שנה. הציונות וההתיישבות היהודית "עזרו" להתגבשותו.

מיליוני אנשים ברחבי העולם מאמינים שהם שייכים לעם הפלסטיני. ראשי מדינות רבים תומכים בכך, כולל האו"ם ומדינת ישראל. איך אפשר לשלול מושג שכל כך הרבה אנשים מאמינים בקיומו?

זה נכון שהאומה הפלסטינית התגבשה והתהוותה רק בד בבד עם עליית הציונים, ובכל זאת, אי-אפשר להתווכח עם ערבים החיים בארץ ורואים עצמם עם. עם צעיר בן מאה שנה, אבל בכל זאת עם. בכל עם קיימות מחלוקות בנוגע לזהות ולהגדרה העצמית שלו. העיד על כך פרופסור ישעיהו ליבוביץ שדן בסוגיה בספרו “יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל”.14

ההתייחסות שלי בספר לעם הפלסטיני היא כפי שהוא, כלומר עם שהחל לגבש את לאומיותו לקראת סוף המאה ה-19. אך כמובן, עם מן המניין.