באר המשאלות

1

כמה קודרים המקומות האלה, עם סורגי הברזל וגדרות התיל המשוננות, בורות אליהם מושלכים הנידונים כדי להמתין ליום בו יעלה מספרם בגורל והם יובלו במסדרונות הארוכים אל חדר בו תיחקק לעד נשימתם האחרונה.

אפילו השמש לא הצליחה לחדור מבעד לעננים הקודרים ושמי אובך אפורים קידמו את פניה של מֶדוֺאוֺ גרהם בהגיעה לכלא פייוויל, הבור בו נכלא הפושע שגזל ממנה את כל שנותר לה.

הפגישה עימו עתידה לרסק את שרידי ליבה הפועם בקושי, אך היא העפילה בכל זאת במעלה השביל הארוך והמתפתל. ממרחק הגיעו לאוזניה צעקות עמומות של גברים - פושעים וסוהרים כאחד. היא ראתה מבני בטון נוקשים והריחה צחנת אלימות ופחד, שהרוותה את השטח באומללות.

כמה זמן בילה האיש הזה - המפלצת הזאת - בכבלים? נותרו לו שלושה ימים, שבעים ושתיים שעות שהקציב לריאיון אחד, פגישה אחת בה יסביר את המניעים לפשעיו. כשהתקרבה אל שעריו החיצוניים של המתקן השמור היטב, תהתה מדואו מדוע הסכים וינסנט מרסייה לשיחה האחרונה הזאת, מדוע בחר בה מתוך שלל חוקרים, עיתונאים ומעריצים שרופים, לשמוע את סיפור חייו שעברו עליו במותרות, באלגנטיות ובריקבון. אם יש אדם ששונא אותו יותר מכול הרי זו היא, ובכל זאת, חודש קודם לכן הגיע לידיה מכתב המזמין אותה אל בית הכלא כדי לתעד את וידויו האחרון.

בחיוך לסוהר, שלפה את תעודות הזהות והעיתונאי שלה והניחה לו לבדוק את החומרים שהביאה עימה על מנת להקליט את הריאיון שכה רבים ביקשו לערוך ונענו בשלילה.

הסוהר הסביר בנימה מתנצלת, "בהתחשב במעלליו של וינסנט במהלך שהותו במתקן, לא נוכל להרשות לך להכניס דברים רבים לחדר שבו יתקיים הריאיון. רק מכשיר הקלטה, קלטות וזהו. אפילו בעטים האלה אפשר להשתמש ככלי נשק. תצטרכי להשאיר אותם אצלי עד סוף היום."

היא לא הופתעה. ממה שידעה על וינסנט, הוא היה מסוגל לחולל מהומה בכל מקום שבו שהה. "אני מבינה," השיבה ואילצה את עצמה לחייך שוב, אף שהתחשק לה לצרוח. חודש אינו תקופה ארוכה מספיק כדי להכין את ליבה למפגש הזה ולא היה לה די זמן להקשיח את עמוד שדרתה כנדרש.

אחרי שהעביר את אצבעותיו על לוח מקשים אלקטרוני, השתמש הסוהר במפתח אמיתי כדי לפתוח את שער הברזל הגדול, שנע על ציריו הפנאומטיים בנשיפת נחש שכמו קידמה את פני מדואו בבואה לגיהינום. היא התעלמה מהצינה שחלפה בגבה, הרחיקה את שערה הארוך החום מפניה ותהתה מדוע בחרה לבוא כשהוא פזור ולא אסוף מעלה כדי שלא יפריע לה. היא לא ביקשה להרשים את וינסנט בהופעתה, אלא לגרום לו לזכור את פניה - לזכור את פני הקורבן האחרון שלו לפני שנכלא.

הסוהר הוביל אותה במבוך מסדרונות, צעדיו מדודים אך עצלים, כתפיו רבועות וקרקפתו מקריחה בקודקודה. מדואו העריכה את גילו כמתקרב לחמישים, אך שיערה שייתכן שהוא צעיר יותר ושהחיים במחיצת גברים אלימים גזלו ממנו את מראהו הנערי והחליפו אותו בנחישות מאיימת.

הם התקרבו לשער נוסף, מרתיע למראה, שזוג סוהרים בעלי שיער קצוץ וארשת פנים קשוחה ניצבו דרוכים לצידו. הם היו לבושים במדים האפורים־כהים הרגילים וכלי העבודה של מקצועם המשמים הכבידו על חגורותיהם.

הסוהר המבוגר יותר שלף צרור מפתחות מחגורתו ופתח את השער. הצעיר מבין השניים נכנס לתא קטן, הקיש על לוח מקשים והשער נפתח בלחישה דומה לזו שליוותה את פתיחת השער ראשון.

בן לווייתה של מדואו פנה לשניים. "העלמה גרהם באה לריאיון עם וינסנט מרסייה. הוא כבר מאובטח?"

"חדר חקירה שלוש," השיב הסוהר המבוגר יותר ובלבול ניכר בקולו. הוא נשא אליה מבט. "אף על פי שאין לי מושג מה העניין שלך לראיין אותו, הוא אפס. סדיסט עלוב שמגיע לו עונש מוות. למה שתיתני לו אפשרות להתרברב?"

מדואו הבינה את הדברים בעצמותיה. נכון שגבר כמו וינסנט ייהנה מהתיאטרליות שבריאיון כזה. פשעיו לא היו גופניים בלבד ואכזריותו לא הוגבלה להריגת הגוף לבדו. הוא נהנה להטיל את מוראו גם על נשמות הסובבים אותו. מדואו ידעה את זה וניסתה להיערך לכך, אבל איך אפשר להתכונן לקראת אדם מיומן במשחקו כווינסנט? עם זאת, הידיעה שהוא עתיד ליהנות מכך לא הרתיעה אותה. היא רצתה תשובות והייתה מוכנה לשחק בכל משחק שידרוש וינסנט כדי לקבל אותן.

"אולי המידע שאשיג בשלושת הימים הבאים יספק נחמה למשפחות הקורבנות," שיערה מדואו בקול.

הסוהר נשף בפקפוק וזז הצידה כדי להניח למדואו והמלווה שלה לעבור. "הדבר היחיד שינחם את המשפחות זה לראות אותו מת. הוא יביא קהל רציני, לא יישאר כיסא פנוי בחדר הצפייה."

ליבה של מדואו נחמץ וקרב התנהל בקרבה בין השכל לרגש. לא שלא הגיע לווינסנט למות בשל פשעיו. לא שהיא לא שנאה אותו על שהרג את אחותה. אבל היו בו דברים מעבר למה שידעה, סודות שנחשפה אליהם בעזרת מתנה שקיבלה לאחר מות אחותה. היה במפלצת מעבר למה שרבים ידעו, ועל אותו חלק קטן שבו, היא התאבלה.

"תודה שנתתם לנו לעבור," השיבה מטעמי נימוס. סלידתו של הסוהר הייתה מוצדקת בהתחשב במה שעולל וינסנט בחייו באכזריות כזאת, אבל להתענג על מותו היה גרוע כמעט באותה מידה. היא נמנעה מלפגוש במבטו של הסוהר כשחלפה על פניו ושמחה לפנות לתוך מסדרון ארוך ששובץ בדלתות סורגים במרווחים שווים.

מספרים קטנים צוינו מעל לכל דלת ומדואו נעצרה מחוץ למספר שלוש.

"הגענו. בטוחה שאת רוצה לדבר איתו?" בן לווייתה ניסה לחייך, אבל החיוך נעלם בדאגה החקוקה על פניו. "הוא לא הכי נחמד לאנשים."

מתקשה לעצור פרץ צחוק, מדואו תחבה את מכשיר ההקלטה שלה תחת זרועה. "אני מתארת לעצמי שאף אחד מהנידונים למוות לא נחמד במיוחד."

הסוהר חיכך את עורפו בהנהון. "כן, אבל יש כאלה שגרועים במיוחד."

מדואו הטתה את ראשה ונשמה נשימה מחשלת, בזמן שהסוהר פתח את הדלת ואפשר לה להיכנס. ברגע שעיניה נתקלו בעיניו של וינסנט, ליבה החסיר פעימה והחדר הסתובב סביבה.

"בהצלחה," לחש הסוהר בדרכו החוצה וכשהוא נועץ מבט מתרה בכיוונו של וינסנט, הזהיר, "תתנהג יפה, מרסייה. אנחנו משגיחים."

בחיוך שעשוי לעלות רק על דל שפתיו של הערמומי במאהבים, השיב וינסנט, "בּיָאן סוּר, כמובן."

הסוהר סגר את הדלת רק אחרי שהזהיר גם את מדואו, "הוא נוטה לשלב בין שפת אימו לאנגלית. אני מקווה שאת מבינה צרפתית."

ובזאת נטרקה הדלת ומדואו נותרה להישיר מבט אל שטן בעל פני מלאך־נקמות. הכלא לא גזל ממנו את יופיו הגברי החייתי.

וינסנט, שערו החום־כהה מסורק לאחור והוא מלטף את צווארונו, נשען לאחור בכיסאו וכבליו קרקשו כנגד השולחן. עיניו הירוקות בחנו אותה וגוון האזמרגד ברק תחת המנורות שמעל ראשיהם. היו לו עצמות לחיים אצילות, לסת רבועה עטורת זיפים ושפתיים חושניות בדיוק כפי שזכרה.

"מדואו גרהם, כמה מקסים מצידך שנענית להזמנתי. איהנה מהימים האחרונים שנותרו לי, במחיצת אישה יפה כמוך להביט בה."

"מספיק עם השטויות, וינסנט. לא באתי הנה בשבילך."

הוא צחק. צחוק עמוק וחלקלק שערער את נחישותה של מדואו. "ואני חשבתי לתומי שתהיי אלגנטית יותר מאחותך, במיוחד מאחר שזכית לחינוך אירופאי."

בלי שתצטרך להציץ מתחת לשולחן, ידעה מדואו שרגליו הארוכות פשוטות בתנוחה עצלה, שהסוותה את הטורפנות שהישירה אליה מבט.

"היינו תאומות זהות, דומות באישיות לא פחות מאשר במראה. אתה לא בדיוק הטיפוס שהייתי מחשיבה כראוי לגינוניי המעודנים יותר."

וינסנט נעץ בה מבט והיא התקשתה להתנער מהתחושה שהוא מסתכל היישר לתוכה. "אין לי ספק שאת עדינה לא פחות מפנלופי, למרות היעדר הסָוואר פֶר - גינוני הנימוס." בקולו העמוק ניכר עדיין שמץ מבטא צרפתי, ניגון מתגלגל באנגלית האמריקאית המהירה שבפיו.

"פני," אמרה מדואו, מטעימה את השם שהעדיפה אחותה, "הייתה הכול חוץ מעדינה."

הוא חייך והאכזריות בפניו פעפעה לחלל החדר. "בפנים היא הייתה עדינה כפרח, גם אם ניסתה להסוות זאת במרדנות." תוך בחינת ציפורני אצבעותיו, מחווה נינוחה שעמדה בסתירה לאזיקים סביב מפרקי ידיו, המשיך במלמול, "מרד שלא החזיק זמן רב."

דמה של מדואו התרתח. וינסנט נשא מבט בגיחוך זחוח. "כדאי שתשבי כדי שנוכל להתחיל. נותרו רק שבעים ושתיים שעות לחיי והסיפור ארוך למדי. למה באת אם את מתכוונת רק לנעוץ בי מבט כמו חתולה שליטפו את פרוותה בכיוון ההפוך?"

מדואו התעלמה מהניסיון לשחק ברגשותיה והכינה לאיטה את מכשיר ההקלטה. היא הכניסה קלטת, סגרה את המכסה ולחצה על כפתור ההפעלה. היא פנתה לבחון את הגבר היפהפה הכבול לשולחן ונלחמה במשיכה שחשה כלפיו. "הייתי רוצה לדון קודם במה שאני כבר יודעת עליך. אומנם לא הבאתי אותו איתי היום, אבל אני מעוניינת להתחיל את הריאיון בשאלה מסוימת - למה חשת צורך לבקש שמישהו ימסור לי את יומנה של אחותי?"

הוא לא היה צריך לענות לשאלתה כדי שתדע בדיוק למה שלח וינסנט את המתנה זמן קצר אחרי מעצרו, אבל היא רצתה להקליט את הווידוי שלו, רצתה לוודא שהיא אכן מכירה אותו טוב כפי שהאמינה. למיטב ידיעתו של וינסנט כל מה שידעה עליו הגיע מהיומן, אבל היו תכתובות נוספות, מקורות אחרים להבין דרכם מה טיבו של האיש שהשיב לה מבט כעת.

וינסנט מרסייה שמר את הקלפים קרוב לחזה, אך כך גם מדואו. שלושת הימים הבאים עתידים להיות משחק של שני הצדדים.

תגובתו והאופן שבו גיחך איששו את חשדותיה עוד לפני שהמילים הפרו את הדממה הנוקשה בחדר. "אה, מָא שֶרי, יקירתי, נראה לי שאת כבר יודעת את התשובה."

מדואו נשענה על השולחן שמאחוריה והניחה עליו את מרפקיה. "אתה יכול להפסיק עם כינויי החיבה ברגע זה. הודות לחינוך האירופאי שלי, כפי שהגדרת אותו, אני מבינה מספיק כדי לדעת מה אתה אומר לי. ואני לא שום דבר שלך."

"פָּה וְרֶה, לא נכון, את החוקרת שלי, לא? בעצם זה שאת עומדת כאן, כבר יש לך קשר איתי. ולא רק זאת, את גם הקורבן האחרון שלי, אישה שלעד תתאבל על הנשמה האחרונה שאת חייה קיפדתי. אני אמות עוד שלושה ימים, אבל את תמשיכי לחיות באבל... ובשנאה. ומשום כך גם אני אמשיך לחיות, עד היום שבו תנפחי את נשמתך. פיוטי, את לא חושבת?"

"חבל מאוד שאף פעם לא אהבתי שירה," השיבה מדואו במרירות. "בוא פשוט נתחיל עם זה ונפסיק לשחק משחקים. שבעים ושתיים השעות שנותרו לך הולכות ואוזלות." היא חייכה בשביעות רצון. "תיק־תק."

הוא השיב לחיוכה הארסי במבט שהתאים יותר למאהב במיטה והרפה את כתפיו, לא מוטרד כלל מכעסה. "תהיי שם כשאפח את נשמתי? תלווי אותי לעולם הבא? אשמח לראות אותך דרך חלון הצפייה."

מדואו סירבה לענות לשאלותיו, הניחה לסוגיית היומן של אחותה והעדיפה במקום זאת להתחיל את סיפורו בהתחלה. "בוא נחזור לערב שבו פגשת את פני. למה פנית אליה ברחוב? איזה ערך היה בה למישהו כמוך?"

אחרי כמה שניות, אמר, "אם תשבי, אדבר. שיחה צריכה להתנהל בין שני אנשים ברמת נוחות שווה. ואת, כרגע, נראית כעומדת לעזוב."

היא התיישבה באי רצון, יודעת שלא יתחיל עד שתשב.

"תודה לך," אמר וינסנט ושילב את אצבעותיו מעל השולחן. "אם אנחנו אמורים להתחיל בערב שבו נפגשתי עם אחותך, אני יכול לומר לך שלא תהיי מרוצה מהסיבה שבגללה החלטתי לפרוש עליה את חסותי. הרומנטיקה הולכת לאיבוד בפרטים."

מדואו שילבה זרועותיה על חזהּ והישירה אליו מבט, בידיעה ברורה שמשמעות שפת הגוף תהיה מובנת לווינסנט. מבטו נדד לעבר זרועותיה וכעבור רגע שב אל פניה כשחיוך דק מרצד על שפתיו. הוא התעלם מהתנהגותה ופרש את אצבעותיו לצדדים. "כמו סיפורים רבים אחרים, שלי נפתח בשיחה עם ידיד. ועליי להודות שהעניין היחיד שמצאתי בפני, הסיבה היחידה שפניתי אליה באותו רחוב נטוש ושטוף גשם, הייתה בשל התערבות."

כעס התלקח בעורקיה של מדואו ועיניה נפערו. "התערבות! אחותי מתה בגלל התערבות?"

וינסנט צקצק בשפתיים קפוצות. "אולי כדאי שנסיים את הריאיון. נראה שכבר נתקלת בבעיה."

"לא," נחפזה להשיב. "אני רוצה לדעת."

שפתיו נמתחו בחיוך רחב. "אז אתחיל כמו שצריך להיפתח כל סיפור ראוי לשמו."

הוא התמקם במושבו בקרקוש אזיקים.

"היה היו פעם נערה מלוכלכת שגרה ברחובות וגבר שיהפוך אותה לשלו..."