בדידות

1

העלייה

משעברו את רידוֹרְטָה עצרו עגלה שחלפה בדרך, ומָטיאַס, שביקש לחסוך לעצמו את המאמץ, שאל את העגלון אם יואיל בטובו להוביל אותם עד מורדות ההר. האיכר החייכן, ששמח על ההזדמנות לשיחה, פינה לו מיד מקום על המושב לידו והציע למִילָא לשכב על הקש מאחוריהם. באסירות תודה הביטה בזר שעשה עמה חסד כזה, כי חרף רגליה החסונות כבר היתה תשושה. בבוקר אמר לה בעלה שהמרחק בין רידורטה ללְייסְקֶנְטס, שם השאירה אותם עגלת הדואר, הוא חצי שעה בסך הכול. אך עברו שעה ורבע לפחות עד שראו את מגדל הפעמונים הקטן של הכפר משחיר במרומי הגבעה הירוקה; ועד שפגשו בעגלה עברו עוד חמש־עשרה דקות ארוכות והשמש, האבק והתסכול חברו כולם יחד להעכיר את רוחה של האישה המסכנה.

ברגע שהתמקמה בקן הקש שלה, שעונה בגבה אל דופן העגלה וצרור הבגדים לצִדה, התירה את המטפחת שהצלה על פניה, אחזה בקצותיה ונופפה בה על לחייה. היה לה חם, ומשב האוויר הקריר על צווארה ורקותיה היה כליטוף מתוק ומצמרר קמעה שעבר בכל גופה. כשחדלה לנופף במטפחת כבר היתה מאוששת ונינוחה יותר, ויכלה להבחין ביופיין של הדרכים שמטיאס הִרבה כל כך לספר לה עליהן.

היא הסתכלה סביב־סביב. מאחורי העגלה השתפלה בפיתולים ובמורדות הדרך המחוזית, רצופה מהמורות, תלמים ותלוליות בוץ יבש שאותן כבשו אט־אט גלגלי העגלות, בשלווה מרגיזה כל כך, ושנעלמו כליל רק בשיא הקיץ. אז ריפד האבק את הדרך למשך זמן מה, עד ששבו לשבש אותה גשמי הזלעפות של הסתיו.

משמאל לעגלה התנשאה סוללת עפר גבוהה וקעורה שנראתה כאילו היא עומדת לקרוס על הדרך והיתה מחוזקת בתומכות ישנות ומעוקמות, מסוכנות יותר מהסוללה עצמה. בהמשך התגלו לה השדות, תחומים בחלקם בצמחי אגבה זקופים שעליהם הנוקשים והבשרניים פילחו את האוויר כזרי חרבות, ובחלקם באשלים מתנודדים ובשורות של ורד בר שניצניו הלבנים, עטורי הקוצים, אך זה החלו לבצבץ.

מצִדה האחר של הדרך נפרש מישור רידורטה, חובק את הגבעה ומשובץ כולו בחלקות זהות בגודלן, כמו לוח שחמט רחב ממדים. שדות השלח היו שייכים לכל אנשי הכפר והתחלקו ביניהם על פי הסכמים עתיקי יומין. בין תעלות מים זכים שבהקו בשמש כשברי מראה ניקדו את האדמה החומה הצבעים העזים של הירקות המלבלבים.

מילָא הוקסמה מהיופי שהתגלה לה. בעיניה, עיניה של בת המישור הגדול שלעולם חסרים בו המים, האדמה והידיים העובדות, כל זה נראה כמו חלום. והיה נדמה לה שרק בזכות איזה תעתוע מתגלה לה המישור הקטן הזה, ספון בין הגבעה שעליה הצטופפו הבתים לבין מצוקי ההרים החשופים, מישור שבו מתנהלים כאלה חיים של שגשוג ועונג, שונה כל כך מזה המוכר לה: שום כתם חשוף, שום עשב שוטה שימצוץ את לשד האדמה! הכול מעובד, האדמה תחוחה כולה באת ובמעדר, הכול מטופח וערוך לתפארת, הכול פורה להפליא, שופע נדיבות ואהבה!

שם למטה, במחוזות ילדותה של מילא, בני האדם נפוצו על פני השטח ושמרו על מרחק רב זה מזה. בין השטחים העצומים, המכוסים במיני עשבים וסבך, השתזפו בשמש הלטאות וכמה פרות כחושות — שצלעותיהן הבולטות נראו כמו אסכלות ועצמות האגן החדות שלהן איימו לבקע את עורן — ליחכו את השיחים היבשים. אך כאן ברידורטה לא נראתה באופק אף לא חיה אחת שאין בה תועלת, והאנשים היו צמודים זה לזה כאצבעות כף היד. המון נשים התרוצצו על הלוח הגדול ככלי משחק, כדבורים חרוצות ועמלניות עיבדו את האדמה ושאבו מים מהבארות, או נחו בצל תאנה בחצאית מופשלת, פניהן מכוסות במטפחת וזרועותיהן ורגליהן חשופות לשמש, בריאות ושחומות.

למראן חשה מילא איך מתרחבת בחזהּ נפש האיכרה הלוהבת שלה, ומין ערגה, מין גחלת מתוקה ורוחשת, דוחקת בה לרדת מהעגלה, לשוטט בין החלקות ולגעת גם היא כאותן הנשים באדמה החמימה, בעלים הלחים, במים המבורכים הזורמים בין הקָנים המנידים במלכותיות את תפרחות הזהב שלהם.

מטיאס צדק: יפה ומלבבת היתה סביבתו של רידורטה, הכפר הקטן הדחוק במרומי הרכס ומוקף בטבעת הנאה של רצועת המישור; וכיוון שהסביבה מלבבת, לא ייתכן שהמנזר*** על ההר יהיה עגום כל כך כשם שסיפרו לה. מילא תיארה לעצמה שהוא ייראה כמו קן קטן בין ענפי עץ, וברגע שתציץ מהחלון ייפרש לרגליה המישור הגדול המופלא הזה. הו, ואם אפשר שתהיה לה ברבות הימים חלקה קטנה ונהדרת משלה, או־אז לא תצטער עוד על כך שעזבה לעולמים את ארצה!

הרהורים אלה עודדו את רוחה והיא פנתה אל בעלה, להוטה לספר לו עליהם; אך למראה שני הגַבּים שהתנוססו מולה התמוססו המילים על לשונה, והמחשבה המשמחת שעמדה להגיח ממחבואה חזרה חיש מהר פנימה, כחיה מבוהלת.

שני הגברים שוחחו בנחת ומבלי שהקשיבה הבחינה במילים "קור"... "עצב"... "עגלים"... "גבוה מדי"... אבל לא התברר לה על מה דיברו, כי נפשה שוב חמקה מהעגלה ויצאה לתור בסביבה. אך המִקסם כבר התפוגג והאדמה, אף שלא נגרע מאומה מיופייה, לא הצליחה לשוב ולהצית בה את אותה גחלת של ערגה. נעצבת קמעה הסיטה את מבטה ונשאה אותו למרומים: אור מסנוור שטף את מרחבי השמים הכבירים והִכה בעיניה הנרעשות. היא הציצה מבעד לחרך שנפער בין שני הגברים: משהו ירוק נפרש במרחק, כמרבד יפהפה וצפוף... שוב מיקדה את מבטה בשני הגבים: האחד גבו של הפועל, כחוש וגרום כמו הפרות במחוזות ילדותה, ואליו צמודה כשכבת עור נוספת חולצה מרופטת שממנה עלה ריח דשן וזיעה; ואילו הגב השני, רך ורחב כמו כר, נראה כאילו הוא מבקש להיחלץ מהמעיל השחור המעיק שנמתח בין בתי השחי ואיים להתפקע בכל רגע.

איך שהאיש הזה השמין מאז החתונה, חשבה מילא כשהבחינה שוב שכל הבגדים כבר קטנים לו, עד כדי כך שנראה מעוות ודחוס כדחליל. אפילו כומתת הלבד שהלמה אותו כל כך בעבר החלה להיראות כמו כיסוי ראש של כומר, ומשני צִדיה הזדקרו שתי אוזניו, ורודות ושקופות באור כשתי ידיות זכוכית עבות. מתחת להן, בין המעיל השחור לצוואר הבשרני הסמוק, נמתח לרוחב הצווארון המגוהץ, החשוף וצונן כשָיש.

צִלם של הגברים סוכך על מילא כגלימה קרירה, ונעים היה לה במקומה על הקש, כשגופה מכורבל ונפשה שקטה.

ובינתיים נעה העגלה בעצלתיים, עד כדי כך שהיה דומה שהיא מתנדנדת במקום בלי להתקדם, כאילו כל משימתה אינה אלא לכבוש את התלוליות שבדרך. מרגע שראו עץ ועד שחלפו על פניו היה אפשר לומר בנחת חלק ממחרוזת התפילה: והנענוע הזה, המתון כל כך, עמעם לבסוף את התלהבותה של האישה עד שהתחשק לה רק לשכב ולישון, ולא משנה איפה.

קצה נפשה בהתבוננות בגבי הגברים, בשמים ובצבעי החֶלקות, ומרוב שהפנתה את ראשה אנה ואנה כבר כאב לה הצוואר. היא ניערה אותו כאילו ביקשה להיפטר מהטשטוש המעיק, ולאחר שמצאה תנוחה מוצלחת שָקטָה במקומה, גבה שעון אל דופן אחת ופניה אל היריעה שמולה: מין יריעה יפהפייה, פרומה כולה, רשת צפופה של משי צהוב שנזרעה בכוכבים של זהב בזכות האור שנפל עליה מצִדה האחר של הדרך... לֵאות מתוקה הציפה אותה ועיניה כוסו ברעלה אדומה, ואחר בכחולה, ואחר בשחורה...

לפתע פתאום העירה אותה טפיחה על גבה.

"אָיי! מה קרה?" מלמלה בבלבול.

"קדימה, אנחנו צריכים לרדת!" אמר לה אישהּ. העגלה עמדה, והוא כבר קם ממקומו.

היא התעשתה וקמה, מתנודדת כולה, והם ירדו בקפיצה.

"שלום חבר, שאלוהים יגמול לך!"

"שלום לנזיר ולזוגתו. אני עוד אעלה לבקר אתכם בסָנְט פוֹנְס."

"תעלה! אני מזמין אותך למשקה..."

"בשמחה... להתראות!"

"להתראות!"

פניו של העגלון, שחומות ומבריקות כתחתית של קדירה, התרחבו בחיוך גדול. הוא משך עוד ועוד במושכות, כאילו היו עשויות גומי, המריץ את הסוס בכמה קריאות עידוד נינוחות, והעגלה המשיכה במתינות בדרכה והותירה מאחור את האיש ואשתו שעמדו צמודים לסוללה היבשה, מוקסמים בתכלית.

"שמעת?" אמרה באִטיות האישה, "הוא קרא לך 'נזיר'."

"כי סיפרתי לו שאנחנו הולכים למנזר."

"זה מרגיז אותי," הוסיפה, ועיניה בוהות למרחקים.

"מה?"

"זה... מה אתה רוצה שאני אגיד לך! ...נראה לי שלא מתאים לְצעיר התפקיד הזה של... של זקן או נכה..."

"טיפשה...! זאת עבודה כמו כל עבודה אחרת."

והאיש החל לרקוע ברגליו כדי לנער את המכנסיים שהתגבבו במעלה שוקיו.

גם מילא ניערה את החצאית שלה, ובתוך כך מילטה אנחה.

כאשר מכנסיו שוב הגיעו לו עד הקרסוליים, מתרחבים כפעמונים, העביר מטיאס את מקלו בקשר של קצות המטפחת שלו שבתוכה צרר את בגדיו המעטים, והניף אותו על שכמו.

"שנלך?"

היא תחבה את הצרור שלה תחת בית שחיה.

"נלך."

אחרי שהתקדמו צעדים מספר נקטעה הסוללה היבשה והשוליים נפתחו ופינו מקום לשביל — מעין שריטה עמוקה ומשובשת הרצופה כולה בחלוקי אבן עגלגלים, אחד מריבוא הקמטים על פני הסלע הכבירות של ההר, קמטים שלאורכם זרמו בשצף דמעות השמים, גשמי הזלעפות של סופות החורף.

בזה אחר זה פנו אל השביל: הוא שורק בין שיניו והיא אט־אט, ורגליה כושלות שוב ושוב.

עוד לא עשו חמישים צעדים והיא עצרה.

"כבר התעייפת?"

"השביל הזה תלול כל כך!"

"קוראים לו ערוץ הרגליים השבורות. בחורף קשה לעבור פה..."

"יותר מעכשיו?"

"עכשיו זה כלום."

אך כשראה עננה חולפת בעיניה הוסיף בעליזות: "את צריכה לראות את הערוץ השחור! שם קשה באמת."

"וכל הדרכים ככה?"

"אלה הקיצורים, אישה! הדרך האמיתית נמצאת יותר למעלה, מעל מוּרוֹנְס. אבל הקיצורים נוחים יותר. עכשיו קשה לך כי את לא רגילה ללכת בהר, אבל תדעי לך שכשתכירי אותם לא תרצי ללכת משום מקום אחר. הדרך הזאת, שבעלייה קשה יותר מסולם, נעימה בירידה. כאילו את מחליקה בחבל: הרגליים לא מצליחות לעצור והדרך נגמרת ברגע."

היא פלטה אנחה והם המשיכו ללכת. חלוקי האבן זעו בלי הרף תחת רגליה והקוצים שצמחו בשוליים נתפסו בבגדיה כאנקולים.

טיפין־טיפין הוא חדל לשרוק, והיא החלה לחוש שהצרור שלה כבד כסלע. עוד חמישים צעדים והיא נצמדה לשוליים, מתנשמת כולה.

מטיאס, שצעד לפניה, הסתובב.

"שוב את עוצרת?"

"אני... לא יכולה... יותר."

"אנחנו לא יכולים להתעכב הרבה, באמת שלא. תֶכף תשקע השמש."

"חסר עוד הרבה?"

"ברור! הרי בקושי התחלנו!"

היא נבהלה.

"בתולה שבשמים! בקושי התחלנו ואני מתרוצצת בדרכים מארבע בבוקר!"

הוא פרץ בצחוק.

"בקושי התחלנו לעלות, אישה... אל תתייאשי, נגיע בזמן." הוא הסתובב לקטוף ענף של עצבונית החורש שצמחה בשולי הדרך.

מילא נעצה בו מבט מלא חשד ומצוקה. עוד נראה אם צדקו כל אלה שהזהירו אותי, חשבה, נראה אם האיש הזה שוב רימה אותי עם כל ההגזמות שלו. והיא המשיכה ללכת, אך הרגישה כאילו ננעץ מסמר בלִבה.

"יופי, אישה!" הוא עודד אותה. "עוד מאמץ קטן ונגיע לאבן הגבול!"

"אם לא הייתי צריכה לסחוב את החבילה הזאת...!"

אבל מטיאס העמיד פנים שאינו שומע אותה, והם המשיכו לעלות בשתיקה.

מרגע לרגע הערוץ נעשה תלול יותר וההליכה בו היתה לקשה יותר. שוב ושוב החליקו רגליהם על האבנים והם נאלצו להיאחז בסבך שבצדדים כדי לא למעוד. נשימתם המאומצת הבהילה את הלטאות שנמלטו למסתור כאחוזות דיבוק, והענפים הרכים של עצבונית החורש הצליפו בפניהם המשולהבות, שכוסו באגלי זיעה. כומתת הלבד של מטיאס היתה תלויה על עורפו והצווארון המגוהץ היה רופס כמעי.

מעת לעת השתפלו השוליים ופינו מקום למטע זיתים ומיד עלו והתגבהו שוב מזה ומזה וסגרו עליהם, עד שלא ראו עוד אלא את רצועת השמים הזוהרת מעל ראשיהם. באחד המטעים האלה הבחינו בצמד פרדים רתומים למחרשה, עומדים בצל אחד העצים. על הארץ לצִדם ישב הפועל שעצר להפסקת אוכל.

הפרדים נופפו בזנבותיהם ובטשו ברגליהם להניס את הזבובים. האיש אחז בבצל גדול כאגרוף ולצִדו עמד קנקן חרס שחור. עצי הזית, שענפיהם הצטלבו מעליו, רקמו על השמים קשת גדולה של תחרה כסופה ומתחת להם, בין התלמים, נמתחו הרצועות האדמדמות הרחבות של האדמה התחוחה.

מילא הסתכלה על הפועל בקנאה ומלמלה, "אם הייתי מעיזה הייתי מבקשת ממנו קצת מים... הגרון שלי יבש לגמרי!"

"גם שלי... בואי נלך אליו."

הם נכנסו למטע, ושם שתו ושוחחו שעה קלה. מטיאס שוב סיפר שהם בדרכם למנזר ומילא שוב הרגישה מוטרדת ונבוכה, ולא ידעה מדוע.

לאחר מכן המשיכו לעלות, האבנים העגולות תחת רגליהם ומשני צִדיהם, בשוליים הטרשיים, שיחי פטל ואשחר ששרטו אותם בלי הרף כטופרי חיות משוגעות.

מטיאס נתקף שיעול וציפור קטנה ורברבנית שעמדה על אגבה נמלטה בציוץ עז וחודר.

חרף הצל שהוטל על מעמקי הערוץ היה שם חם ולח כמו בשיא הקיץ. מילא חשה שחולצתה, שהיתה רטובה כאילו כובסה זה עתה, נדבקת אל גבה. לִבה הלם בפראות.

לפתע פתאום התפתל השביל בזווית חדה ונמתח מעלה כאילו ביקש לדלג על מכשול. מילא זעקה בהפתעה כשגילתה שגופה מוצף כולו אור, בעוד רגליה שרויות עדיין בחשכה.

כאן הגיע הערוץ אל סופו והתפצל לשלושה סעיפים; שניים שהשתפלו מטה, חובקים שלוחה גדולה של ההר, והשלישי, האלכסוני מעט, שהמשיך מעלה. במפגש של שלושת הסעיפים האלה נוצר מישור קטן ומוארך, שבשעה זו היה שטוף אור ממש כמו המישור למטה.

"כאן אנחנו יכולים לנוח קצת," אמר מטיאס.

מילא לא חיכתה שיחזור על הדברים וצנחה ארצה תשושה ודאובה. במפרקי ידיה ובכפות רגליה הלם הדופק כאילו היא קודחת.

היא הסתכלה בנעליים שלה: מסכנות שכמותן! אחרי מעללי היום הזה היה ברור שכבר לא ישובו לקדמותן... והיא חשבה שאילו סיפר לה מטיאס את האמת על הדרכים שיצטרכו ללכת בהן היא היתה נועלת נעליים פשוטות ולא משחיתה ככסילה את אלו שנעלה בחתונה, הזוג הטוב היחיד שהיה לה.

כדי לכבוש את רוגזה זקפה את ראשה והסתכלה סביב. מימינה צנח הערוץ במאונך, תלול עד כדי כך שמלמעלה נראה כמו באר שנחצבה בהר. כשהביטה בו נדהמה שהצליחה לעלות משם: נתיב כזה לא נועד לנוצרים, אלא לעִזים או ליסטים.

מעבר לערוץ, פזורים על פני המדרונות והצוקים, עמדו עצי זית סדוקי גזע. צִדו הקרוב היה מכוסה טרשים וזרוע בגושי אלונים וקורנית פורחת, שניחוחה נישא מעלה כהבל פה טהור של מלאכים.

הדרך האחרת התפתלה ביתר מתינות משמאל וסופה נסתר בין קפלי ההר. ובין שני הסעיפים התקמרו פני השטח, מעוגלים כשד של אישה, תחומים מצד המישור בתלולית או שמא תל טבעי, שהזדקר כפטמה על רקע השמים הבהירים. לרגלי הפטמה הזאת היו שרידים של מדרגות ענקים ומעליהן, תקוע במאוזן בסלע, הציץ מוט ברזל אכול חלודה.

"את יודעת איפה אנחנו?" שאל פתאום מטיאס.

"איך אתה מצפה שאדע אם לא הייתי כאן אף פעם?"

"אנחנו על המצוק הקטן. את יודעת כבר שיש שלושה מצוקים: המצוק הגדול, מצוק סנט פונס וזה שפה. ולזה," אמר והצביע על הפטמה שמולם, "קוראים אבן המוּרים. אומרים שפעם המלך המורי החזיק כאן שומר שעמד על ההר מבוקר עד ערב, ואם הוא עצם עיניים או זז אפילו צעד אחד, היו מוציאים אותו להורג."

"והמנזר, איפה הוא?"

"שם למטה, מאחורייך, מעבר למצוק... אם תקומי אראה לך אותו."

היא קמה בחוסר חשק והוא הצביע לכיוון דרום־מערב, וגבו אל המישור.

"על ההר ההוא, שחשוך כל כך?"

"לא, זה המצוק הגבוה. תסתכלי טוב. את רואה את המסלול של הערוץ השחור, כמו רצועה שמחברת בין השלוחות של ההר הנמוך יותר שם? אז הערוץ מתחיל במעבר סנט פונס, ושם, מתחת למעבָר, נמצא המנזר."

"אלוהים אדירים! ועד לשם אנחנו צריכים לעלות?"

"לא, אישה! אנחנו נחתוך בפנייה הראשונה, הבהירה יותר. זה השביל."

"מהמנזר בטח רואים את השדות היפים למטה?"

"מהמנזר עצמו לא... רואים אותם מפה."

ומטיאס חצה את המישור הקטן והחל לעלות אל אבן הגבול. מילא רצתה ללכת אחריו, אבל כוחן של רגליה לא עמד לה: גובהה של כל מדרגה היה שתי אמות.

"אלוהים, איזה מדרגות!"

"המוּרים חצבו אותן... אומרים שפעם כל האזור הזה היה מלא במורים. בואי, תני לי את הידיים... כל הכבוד! עכשיו תחזיקי פה ותסתכלי..."

מילא כמעט התעלפה. מולה נפערה תהום כבירה, כרישומו של עולם נעלם, ורק למטה, הרחק־הרחק, נפרש בשלווה, כמשקע מופלא של אחרי הצהריים הזהובים, מישור רידורטה המעובד. מעבר לו היו מישור גדול יותר ועוד ועוד יישובים, ספונים כולם כלהקות יונים ברשת החֶלקות, החורשות והשבילים, מטושטשים בכחול הערפילי של האופק.

האישה מחאה כף אל כף בהתפעלות.

"כמה שזה יפה!"

"לא אמרתי לך שתאהבי את המקום הזה?" והוא החל למנות בשמחה את שמותיהם של כל הכפרים והפסגות מולם.

מילא, שנשבתה בקסם, חבקה את המרחב כולו במבטה, כאילו ביקשה לחקוק את החיזיון המכשף בקרקעית אישוניה. כמעט שכחה שעליה להתקדם, עד שמטיאס, שדילג ממדרגה למדרגה, צחק ואמר לה: "עוד לא הספיק לך, ילדה?"

השאלה השיבה אותה למציאות: אך בטרם נפרדה בצער מאבן הגבול העיפה עוד מבט מוקסם אחרון. השביל שעלו בו עכשיו לא היה תלול כמו הערוץ, וגם חלוקי אבן לא היו בו, אך הוא נחצב בסלע ממש והיה רצוף זיזים ובליטות שהכאיבו לכפות הרגליים עוד יותר מהאבנים.

לאחר המנוחה חשו ביתר שאת בעייפות המצטברת והיא השכיחה מהם כל רצון לשוחח. בראש מורכן עלו, ובשתיקה; אך מילא, ששמעה מעת לעת לפניה את מטיאס המתנשף, חשבה על משמניו של האיש שלה שכבר החלו להכביד עליו. אבל שום דבר לא אִכפת לו, חשבה. בסוף הוא ייראה כמו לווייתן! ובפעם הראשונה ניבא לה לִבה שהאיש הזה, החסון כעץ, ייבול בקרוב ויסבול מקַצֶרֶת.

הפעם מטיאס עצר ראשון.

כשהשיגה אותו אשתו נתנה בו מבט קר ואמרה ביובש: "יכולת להגיד לי שהדרך תהיה ארוכה כל כך. הייתי מביאה קצת צֵידה... אני מותשת..."

"אל תתייאשי, אישה! תֶכף נגיע לשביל וברגע שמגיעים לשביל אתה בבית."

"אני כבר יודעת יפה מאוד איך אתה מדבר על דרכים," השיבה היא בעצב.

הוא לא ענה והם המשיכו ללכת.

אך הפעם מטיאס דיבר אמת: אחרי צעדים אחדים הגיעו לשביל.

"נעצור שוב קצת אם את רוצה," אמר לה.

"זה יותר גרוע מהגיהנום," זה כל מה שאמרה בתשובה.

הם התיישבו. מטיאס שלף את נרתיק הטבק שלו וגלגל סיגריה. האישה הסירה את המטפחת מראשה, ניערה אותה, וכיוון שכבר לא היה חם הניחה אותה על כתפיה.

הם הגיעו בדיוק לאמצע העלייה אל מצוק סנט פונס, שהמשיך להתנשא מצִדם האחד, סמוק כולו בניצוצות הזוהר הכתמתם של השמש השוקעת, וגלש מטה מצִדם האחר, במדרונות וצוקים שכבר כוסו בצללים כחולים גדולים.

מן המישור לא נותר כל זכר, והשמים פרשו מצד אל צד את לובן הפנינה האפרפר שלהם, המוזהב מעט סמוך לאופק. עדר עננות זוהרות, שהחליפו בדרכן צורות וצבעים, עבר על פניהם אט־אט משמאל לימין. מילא הביטה בהן בפיזור נפש עד שגילתה במרכזן נקודה שחורה, כמו זבוב שהלך וגדל...

"מה זה?" שאלה את מטיאס.

"בטח עורב."

"עכשיו הוא עף מעל הצד ההוא של ההר."

"בדיוק מעל הר היַלדָה... הוא בטח מריח משהו שהאנשים בסנט פונס זרקו לערוץ. החווה בדיוק מתחת להר הזה."

"למה קוראים לו ככה?"

"כי מכל מיני כיוונים הוא נראה כמו ראש של בחורה, עם צמה קטנה תלויה מאחור. יום אחד אני אראה לך אותה ממפל השאגות... בזריחה היא כחולה כמו השמים ויפה כמו תמונה."

מטיאס השתתק ומבטו אבד במרחקים. למראה ארשת השלווה המתוקה שלו חשבה מילא שבעיני אחרים הוא בוודאי נראה כמו קדוש מלידה. אך לפתע פתאום, כאילו הכאיב לה משהו בהבעה הזאת, הסיטה את מבטה. צמרמורת עזה עברה בה.

מטיאס קם והסיגריה בין שפתיו. הם החלו להתקדם.

המשעול היה צר וחלק, כאילו התגלגל שם במשך מאות בשנים גלגל ענק שהותיר חריץ בפני השטח. דרכם הובילה לכיוון דרום־מערב וברגע שהתקדמו צעדים אחדים התנוסס מולם הגוש הכביר של המצוק הגדול, שמילא את המרחב כולו, רם ונישא, מושל בכול כריבון יחיד העטוף בגלימה מפוארת של צללים סגולים, שנפרשה במלכותיות על עמקים ותהומות. המראה המרשים שבה מיד את לִבה של מילא.

מהמצוק הרחוק עלה אד קר, משב משונה של חורף שהחריד את הגוף הספוג בשמש האביב ועורר בו דחף פתאומי לחזור לאחור. מילא חשה בו בחריפות כזו שקפאה במקומה. אז הבחינה ברחש עמום שלא ידעה מה מקורו, כנחירותיה של חיה ענקית שעיְיפה ונרדמה.

"מה הרעש הזה, מטיאס?" שאלה בחשש.

"זה הקול של נהר הדם הרע, שפולט את המים של מפל השאגות."

דבריו הזכירו למילא את מה שסיפר לה על מֵי הפלא המשיבים את השמחה למדוכדכים ומרפאים אנשים וחיות מכל התחלואים המחלישים והמדלדלים: שחפת, שלבקת, כיבים מזוהמים, שלשולים בלתי פוסקים, מורסות ממאירות...

ובזמן שחשבה על מחלות ונִסים עלה המשעול והתפתל, הקיף את המצוק וחדר אט־אט אל בין הצללים הקרים. פתאום עצרה והסתובבה לאחור. המראה הותיר בה רושם עז. בתולה קדושה, כמה שהם הלכו כבר!

מתחתיה לא ראתה אלא את גלי ההרים, הרים כבירים ודוממים שהשתרעו, השתטחו ושקעו בשלוות הדמדומים האפלולית שכיסתה אותם בתכריכים כהים של ערפל.

מילא חיפשה במדבר הכחול ההוא כתם עליז של עשן, של בית קטן, של דמות אנושית... אך היא לא גילתה דבר, אף לא סימן זעיר שיעיד על נוכחותם וחברתם של בני אדם.

"איזו בדידות," מלמלה מבועתת, ולפתע חשה שלִבה מתקדר כאותן תהומות, ואולי אף יותר מהן.

*** המנזר נקרא בקטאלנית hermitage, מושג המציין מגוון מקומות מקודשים ומבודדים. בהיעדר מילה מקבילה בעברית, נבחרה זו הקרובה ביותר. (כל ההערות הן של המתרגמת.)