בהמשך

1

הייתי בדרך חזרה הביתה מבית הספר, עם אימא שהחזיקה לי את היד. ביד השנייה החזקתי את תרנגול ההודו שציירנו בכיתה א׳ בשבוע שלפני חג ההודיה. הייתי גאה כל כך בציור שלי שכמעט ריחפתי מרוב אושר. בשביל ליצור תרנגול הודו כזה צריך להשיג בריסטול ואז לצייר עליו את הקווים בצבעי פנדה. ככה יוצרים בהתחלה את הזנב ואת הגוף. כשמגיעים לראש, זה כבר יותר מסובך.

הראיתי לאימא שלי את הציור והיא עשתה כזה, כן, כן, כן, יופי, יופי, יופי, נהדר, אבל נראה לי שהיא בכלל לא הסתכלה. היא בטח חשבה על אחד הספרים שהיא ניסתה למכור. ״לשווק את המוצר,״ היא קראה לזה. שתבינו, אימא שלי הייתה סוכנת ספרותית. פעם זה היה העסק של אחיה, דוד שלי הארי, אבל אימא לקחה על עצמה את הניהול שלו בערך שנה לפני התקופה שאני מספר לכם עליה. זה סיפור ארוך, והוא די מבאס.

אמרתי לה, ״השתמשתי בירוק יער, כי זה הצבע שאני הכי אוהב בעולם. את יודעת את זה, נכון?״ בשלב הזה כבר כמעט הגענו לבניין שלנו. הוא נמצא רק שלושה רחובות מבית הספר.

היא רק אמרה, כן, כן, כן. ואז היא הוסיפה, ״כשנגיע הביתה, חבוב, לך לשחק או לצפות בבארני או באוטובוס הקסמים, כי יש לי טריליון שיחות לעשות.״

אז הפעם אני אמרתי, כן, כן כן, ובתמורה קיבלתי דחיפה קלה וחיוך גדול. אהבתי לראות את אימא שלי מחייכת בזכותי, כי כבר בגיל שש הבנתי מצוין שהיא מתייחסת לעולם מאוד ברצינות. רק בהמשך הבנתי שזה גם בגללי. היא חשבה שהיא מגדלת ילד משוגע. היום שאני מספר לכם עליו הוא גם היום שבו היא הבינה סופית שאני לא באמת משוגע. זו בטח הייתה הקלה, אבל מצד שני גם לא כל כך.

״שלא תעז לספר על זה לאף אחד,״ היא אמרה לי בהמשך אותו יום. ״רק לי. בעצם, אולי גם לא לי, חבוב. בסדר?״

אמרתי בסדר. כשאתה קטן כל כך וזו אימא שלך, אתה אומר לה בסדר על כל דבר. אלא אם כן היא רוצה שתלך לישון, כמובן. או שתאכל את כל הברוקולי שבצלחת.

הגענו לבניין, וגילינו שהמעלית עדיין מקולקלת. יכולתי לומר שהכול היה נגמר אחרת אם המעלית הייתה עובדת, אבל אני לא באמת מאמין בזה. יש כאלה שאומרים שהחיים תלויים בבחירות שלנו ובדרכים שאנחנו בוחרים ללכת בהן, אבל לדעתי הם סתם מזבלים את השכל. כי שימו לב לזה, לא משנה אם ברגל או במעלית, עדיין היינו עולים לקומה השלישית. וכשאצבעו ההפכפכה של הגורל מצביעה עליך, כל הדרכים מובילות לאותו המקום בדיוק, זה מה שאני חושב. מי יודע, אולי כשאתבגר אשנה את דעתי, אבל אני חושב שלא.

״איזה זין עם המעלית הזאת,״ מלמלה אימא. ומייד הוסיפה, ״לא שמעת את זה ממני, חבוב.״

״מה שמעתי?״ שאלתי בתגובה, וזכיתי בחיוך נוסף. אבל זה היה החיוך האחרון שלה באותו יום, תאמינו לי. שאלתי אותה אם היא רוצה שאסחב לה את התיק, כי היה בתוכו כתב יד כמו תמיד, ובאותו יום הוא נראה ענק, משהו כמו חמש מאות עמודים (אימא תמיד ישבה על ספסל וקראה כשחיכתה לי מחוץ לשער בית הספר, כשמזג האוויר היה נעים, כמובן). היא אמרה, ״זה מתוק מצידך, אבל מה אני תמיד אומרת?״

״שכל אחד צריך לשאת את הנטל שלו בחיים,״ עניתי.

״בול פגיעה.״

״זה ספר של ריג׳יס תומאס?״ שאלתי.

״נכון מאוד. ריג׳יס החביב, שמשלם את שכר הדירה שלנו.״

״זה קשור לרוֹאָנוֹק?״

״אתה צריך בכלל לשאול, ג׳יימי?״ גיחכתי בתגובה. כל דבר שריג׳יס החביב כתב היה קשור לרוֹאָנוֹק.

זה היה הנטל שהוא נאלץ לשאת בחיים האלה.

אז עלינו במדרגות לקומה השלישית, שם היו עוד שתי דירות חוץ מהדירה שלנו שבקצה הפרוזדור. שלנו הייתה הכי יוקרתית משלושתן. מר וגברת בּוּרקֶט עמדו מחוץ ל־3A, ומייד ידעתי שמשהו לא בסדר כי מר בּוּרקֶט עישן סיגריה, ואף פעם לא ראיתי אותו מעשן, שלא לדבר על זה שהעישון בתוך הבניין היה אסור. העיניים שלו היו אדומות, והשיער שלו הזדקר לכל הכיוונים כמו קוצים אפורים. אני תמיד קראתי לו מר, אבל האמת שהוא היה פרופסור בּוּרקֶט, כי הוא לימד איזה מקצוע חכם באוניברסיטת ניו יורק. ספרות אנגלית ואירופית, כך גיליתי בהמשך. גברת בּוּרקֶט לבשה כותונת לילה, ועמדה בפרוזדור יחפה. הכותונת שלה הייתה דקיקה ממש, ויכולתי לראות דרכה כמעט הכול.

אימא שאלה, ״מרטי, מה קרה?״

עוד לפני שהאיש הספיק לענות, דחפתי לעברו את תרנגול ההודו שלי. הוא פשוט נראה עצוב, אז רציתי לעודד את רוחו, וחוץ מזה הייתי ממש גאה ביצירה שלי. ״תסתכל, מר בּוּרקֶט! ציירתי תרנגול הודו! תסתכלי, גברת בּוּרקֶט!״ נופפתי בבריסטול מול הפרצוף שלי, כי לא רציתי שתבין שאני רואה לה הכול.

אבל מר בּוּרקֶט לא התייחס אליי. הוא כנראה בכלל לא שמע אותי. ״טִיָה, יש לי בשורות איומות. מונה הלכה הבוקר לעולמה.״

אימא הפילה מידה את התיק עם כתב היד, הוא נחת בין כפות רגליה והיא כיסתה את פיה בידה. ״אוי, לא! תגיד לי שזה לא נכון!״

דמעות החלו לזלוג לו על הלחיים. ״היא קמה באמצע הלילה ואמרה שהיא רוצה לשתות מים. אני חזרתי מייד לישון, והבוקר מצאתי אותה על הספה כששמיכת הטלוויזיה מכסה אותה עד הסנטר, אז יצאתי למטבח על קצות האצבעות והכנתי קפה כי חשבתי שהניחוח הנעים י-י-עיר... יעיר...״

ואז הוא פרץ בבכי תמרורים. אימא חיבקה אותו בחום, כמו שהייתה מחבקת אותי בכל פעם שנפצעתי, רק שמר בּוּרקֶט היה בערך בן מאה (למעשה, שבעים וארבע, כפי שגיליתי בהמשך).

רק אז גברת בּוּרקֶט פנתה אליי. היה קשה לשמוע אותה, אבל בכל זאת לא ממש קשה כמו עם אחרים, כי היא עדיין הייתה טרייה. היא אמרה, ״תרנגולי הודו לא ירוקים בדרך כלל, ג׳יימס.״

״שלי כן,״ אמרתי.

אימא המשיכה לחבק את מר בּוּרקֶט, וכמעט נענעה אותו קדימה ואחורה. אותה הם לא יכלו לשמוע, וגם אותי הם לא שמעו כי הם היו עסוקים בדברים של מבוגרים: אימא הייתה עסוקה בניחומים, ומר בּוּרקֶט היה עסוק בבכיינות.

מר בּוּרקֶט אמר, ״התקשרתי לדוקטור אלן והוא הגיע מייד ואמר שהיא כנראה לקתה באבץ.״ כלומר, זה מה שחשבתי ששמעתי. הוא בכה בקולי קולות אז היה לי קשה להבין. ״הוא התקשר לבית הלוויות. הם באו ולקחו אותה. אני לא יודע מה לעשות בלעדיה.״

גברת בּוּרקֶט אמרה, ״בעלי ישרוף לאימא שלך את כל השיער עם הסיגריה שלו, אם הוא לא ייזהר.״

וזה בדיוק מה שקרה. התחלתי להריח שיער חרוך, כמו שמריחים לפעמים בסלון יופי. אימא הייתה מנומסת מדי להעיר לו על זה, אבל היא אילצה אותו להרפות ממנה, ואז היא לקחה את הסיגריה מהיד שלו, הפילה אותה על הרצפה ודרכה עליה. לי זה נראה דוחה, כי זה לגמרי לזרוק לכלוך במקום ציבורי, אבל לא אמרתי לה כלום. היה לי ברור שאלה נסיבות מיוחדות.

והיה לי גם ברור שאם אמשיך לדבר עם גברת בּוּרקֶט זה רק יבהיל אותו. וגם את אימא. אפילו ילד קטן מבין דברים מסוימים, אם הוא לא לגמרי דפוק בראש. למשל לומר בבקשה, וגם תודה רבה, ולא לשלוף את הבולבול בציבור או לאכול בפה פתוח, וגם לא לדבר עם אנשים מתים, במיוחד אם אתה עומד ליד אנשים חיים שבקושי התחילו להתגעגע. אני חייב לומר להגנתי שבהתחלה, כשראיתי אותה, בכלל לא ידעתי שהיא מתה. בהמשך למדתי להבחין בהבדל, אבל באותה תקופה עדיין למדתי. זו הכותונת שלה שהייתה שקופה, לא היא עצמה. אנשים מתים נראים בדיוק כמו אנשים חיים, חוץ מזה שהם תמיד לובשים את הבגדים שמתו בהם.

בינתיים, מר בּוּרקֶט המשיך לספר את כל הסיפור. הוא הסביר לאימא שהתיישב על הרצפה ליד הספה והחזיק את היד של אשתו עד שהרופא הגיע, וגם אחרי זה עד שהקברן הגיע בשביל לאסוף אותה. למעשה, הוא השתמש במילים ״לקחתה למנוחות״, ואני לא הבנתי את זה עד שאימא הסבירה לי מה זה אומר. בהתחלה חשבתי גם שהוא אומר סַפְּרָן, ואמרתי לעצמי שאימא צריכה אחד כזה, היה לה ריח של שיער שרוף. הבכי שלו נפסק כמעט לגמרי, אבל אז הוא התחדש. ״הטבעות שלה אינן,״ הוא מלמל תוך כדי דמעות. ״גם טבעת הנישואים וגם טבעת האירוסים, עם היהלום הגדול. הסתכלתי על שידת הלילה, ליד הצד שלה במיטה, היא תמיד משאירה אותן שם כשהיא מורחת את הקרם המסריח הזה לדלקת המפרקים -״

״הוא באמת מסריח,״ הודתה גברת בּוּרקֶט. ״לנולין עשוי למעשה מבלוטות חלב של כבשים, אבל האמת שזה ממש עוזר.״

הנהנתי כדי להבהיר לה שהבנתי, אבל לא הוצאתי הגה.

"- גם ליד הכיור במטבח, כי לפעמים היא משאירה אותן שם... חיפשתי בכל מקום.״

״אתה תמצא אותן,״ הרגיעה אותו אימא, ועכשיו שהשיער שלה כבר לא היה בסכנה, היא שוב חיבקה את מר בּוּרקֶט. ״אתה תמצא אותן, מרטי, אל תדאג.״

״אני מתגעגע אליה כל כך! אני כבר מתגעגע!״

גברת בּוּרקֶט נופפה בידה מול פניה. ״מתערבת איתך שתוך שישה שבועות הוא כבר יזמין את דוֹלוֹרֶס מֶגאוֶון לארוחת צהריים.״

מר בּוּרקֶט שוב ייבב, ואימא ניסתה לנחם אותו כמו שהיא תמיד ניחמה אותי כששרטתי את הברך, או פעם אחת כשניסיתי להכין לה כוס תה ושפכתי על עצמי מים רותחים. במילים אחרות, הם עשו הרבה רעש, אז אני ניצלתי את ההזדמנות אבל דיברתי בקול חרישי.

״איפה הטבעות שלך, גברת בּוּרקֶט? יש לך מושג?״

כשהם מתים, הם חייבים לומר את האמת. בגיל שש עדיין לא ידעתי את זה; פשוט הנחתי שמבוגרים אומרים תמיד את האמת, חיים או מתים. כמובן שבאותם ימים גם האמנתי שזהבה היא ילדה אמיתית. בסדר, תקראו לי טיפש. לפחות לא האמנתי ששלושת הדובים יודעים לדבר.

״על המדף העליון בארון שבפרוזדור,״ אמרה האישה. ״ממש עמוק בפנים, מאחורי האלבומים.״

״למה דווקא שם?״ שאלתי, ואימא העיפה בי מבט מוזר. מבחינתה, עמדתי ודיברתי אל הדלת... אבל גם אז היא כבר ידעה שאני לא כמו כל הילדים האחרים. אחרי התקרית שקרתה בסנטרל פארק, ולא הייתה נעימה בכלל - אני עוד אגיע לזה - שמעתי אותה מסבירה בטלפון לאחד מהחברים העורכים שלה שאני סובל ממשהו שנקרא ״שיגיונות״. האמת שזה ממש הפחיד אותי, כי חשבתי שאולי זו איזה מחלה נוראית ואולי אני עומד למות כל רגע.

״האמת שאין לי שמץ של מושג,״ אמרה גברת בּוּרקֶט. ״אולי זה בגלל שלקיתי בשבץ. כל המחשבות שלי טבעו בדם.״

המחשבות טבעו בדם. בחיים לא שכחתי את זה.

אימא שאלה את מר בּוּרקֶט אם הוא רוצה לבוא לדירה שלנו לשתות כוס תה (״או משהו חזק יותר״), אבל הוא אמר שלא, כי הוא רוצה להמשיך לחפש את הטבעות הנעלמות של אשתו. היא שאלה אם הוא רוצה שנזמין לו אוכל מהמסעדה הסינית, כי זה גם ככה מה שאימא תכננה לארוחת הערב שלנו, והוא אמר לה תודה, זה נחמד מצידך, טִיָה.

אז אימא אמרה לו דֶה נאדָה (עוד ביטוי שהיה נפוץ כמעט כמו כן, כן, כן ויופי, יופי, יופי), והבטיחה שנביא לו את האוכל לדירה בסביבות שש, אלא אם כן הוא מעדיף לאכול איתנו אצלנו בדירה, וכמובן שהוא מוזמן. הוא אמר, לא, הוא מעדיף לאכול אצלו בדירה, אבל ישמח אם נצטרף אליו. בעצם, הוא אמר אצלנו בדירה, כאילו שגברת בּוּרקֶט עדיין חיה.

רק שהיא כמובן כבר מתה, חוץ מזה שהיא עדיין עמדה שם ליד הדלת.

״אין לי ספק שעד אז תמצא את הטבעות,״ אמרה לו אימא. היא נטלה שוב את היד שלי. ״בוא, ג׳יימי. נבוא לבקר את מר בּוּרקֶט מאוחר יותר, אבל בינתיים בוא נניח לו לנפשו.״

וגברת בּוּרקֶט אמרה, ״תרנגולי הודו הם לא ירוקים, ג׳יימי, וזה בכלל לא נראה כמו תרנגול הודו. זה נראה כמו גוש שאצבעות יוצאות מתוכו. אתה לא בדיוק רמברנדט.״

מתים חייבים לומר את האמת, וזה בסדר גמור כשיש לך שאלה לשאול אותם, אבל כמו שכבר אמרתי, לפעמים האמת מבאסת. באותו רגע התחלתי לכעוס עליה, אבל פתאום היא פרצה בבכי וכבר לא יכולתי. היא פנתה אל מר בּוּרקֶט ואמרה, ״מי ידאג עכשיו שלא תפספס את לולאת החגורה שמאחורי המכנסיים? דוֹלוֹרֶס מֶגאוֶון? אולי אם לסבתא יהיו גלגלים.״ היא נשקה לו על הלחי... או קרוב ללחי, לא ממש הצלחתי לראות. ״אהבתי אותך, מרטי. אני עדיין אוהבת אותך.״

מר בּוּרקֶט הרים את היד וגירד את המקום שהשפתיים שלה נגעו בו, כאילו הרגיש פתאום איזה גירוי. והוא כנראה באמת הרגיש איזה גירוי.