בואי הביתה

סבתא שלי מחזיקה לי את היד כשאנחנו חוצות את השביל אחרי שאספה אותי מהגן במושב. בבוקר קלעה לי שתי צמות הדוקות בתוך גומיות כחולות, שעכשיו היו חצי פזורות אחרי יום של משחק בשמש, והשמלה שלי שעוד הייתה צהובה בבוקר נצבעה בשלל צבעי גואש שהיו היום בפינת היצירה. אני שואלת מה יש לאכול והבטן מקרקרת. בבוקר אכלנו רק עוגיות לצד התה של הגן, ורחלי, שתמיד יושבת לידי בריכוז של הבוקר, לקחה לי שתי עוגיות מתוך השלוש, ואני כבר מחכה כל כך לארוחת הצהריים. סבתא שלי שאספה אותי מוקדם יותר מכל האימהות, מלטפת לי את הראש ומפרטת באריכות על כל השניצלים והפתיתים שהכינה לכבודי. אני מסתכלת עליה מגובה גיל חמש ומתפעלת מהשיער הלבן שלה האסוף בקפידה ומייחלת שכשאגדל יהיה גם לי שיער כזה בדיוק וסיכה כזו בדיוק שמחזיקה אותו ככה מסודר תמיד ויפה כל כך, כמו שהיא.

יום #1

שנייה, שנייה, שנייה, תעצרי רגע, אמרה שירה, תני לי רגע לנשום.

בסדר, אמרה אחרי כמה שניות, נשמתי, אפשר.

שירה לא חשבה שאי־פעם תקבל זריקה לבטן, פתאום ככה, בלי שתבקש לעצמה ילד בהפריה נניח. זריקה בבטן זה לא משהו שאת מדמיינת. את מדמיינת דברים גרועים בהרבה כמובן, בטח אם את שירה, אבל זריקות בבטן לא.

מה כן? וואו, ים של אפשרויות למות. תאונת דרכים, חתך עמוק באבי העורקים, נפילה מגובה, פורץ מבולבל שדוקר אותך בעין עם עיפרון, ממיר שעולה באש וגומר את כולם כולל הילדים, חוט מתוח שמועדים עליו ושוברים את הראש ואז דימום ואז מוות. כמובן סרטן שד, סרטן בקיבה, גידול בראש, גידולים ספורדיים במקומות אחרים בגוף שאף אחד לא יודע איך להסביר אותם אבל רק את יודעת שזה הסוף, כזה. אה, גם התקף לב, ברור, שירה היא אֵם כל כאבי החזה שיש, עברה כבר שלושה קרדיולוגים שלא מצאו כלום, אבל מתישהו זה יתגלה כי כל כאב הוא פוטנציאל של סוף. עשרות פעמים שהיא דמיינה את המוות שלה, את המוות של הילדים וגם של איתן לפעמים. למרות שכשהוא מעצבן אותה ממש היא אפילו נהנית מזה, מהמחשבה על מיטה ענקית, שינה באלכסון, חיים נטולי מריבות ודרישות סקס לא הגיוניות, לבד. כמו פעם, כשהייתה רווקה וחיה בדירה משלה והחלונות הפתוחים ניערו עשן של סיגריות בטעם מנטול ופחד להזדקן לבד. אז מוות, מחשבה רגילה אבל זריקות בבטן, פחות.

זהו? זה נגמר? שאלה כשראתה את האחות מתרחקת, כאילו מסרבת להאמין שזה ככה, קליל, מהיר ולא כמו שדמיינה את הזריקה כואבת ומלאה סימנים כחולים.

זהו, אמרה האחות שנראתה לשירה מוטרדת יותר מהעובדה שהקפה שהכינה כמה דקות קודם מתקרר עכשיו כששירה פה עוצרת את כל ההתנהלות, מבקשת שנייה ורגע ושנייה במקום להודות לאלוהים ולה שגילו מה יש לה והנה זריקה והכול יהיה בסדר.

יהיה בסדר? כלומר, אני אהיה בסדר? שואלת אותה שירה.

האחות הרימה את כוס הקפה מהדלפק הלבן. היא נראתה לשירה בת חמישים ומשהו, חמישים והרבה, לא חמישים ואחת־שתיים, יותר חמישים ושבע־שמונה, גבוהה ושחומה, זקופה, מלאת חשיבות, מעניינת כזו, אחת שאפשר לדבר איתה על דברים והיא תמיד תקשיב לך, תשחק עם צמיד החרוזים הכחולים שלה ותהנהן ואז אחרי שדיברת לבד כבר שעה היא תגיד משפט אחד, אבל הוא יהיה המשפט המנצח. כאילו היא יודעת הכול. אולי היא מאלה שעשו הסבה לסיעוד אחרי כמה שנים בהייטק, כשהחליטה שמה שהיא עושה חסר משמעות והיא בעצם רוצה לעשות יותר בשביל אחרים, חשבה שירה, או אולי סתם נדמה לה. האחות חייכה לשירה, אפילו שהקפה שלה כבר פושר, אולי קר לגמרי. אצילה. זו שאלה לרופא כמובן, אבל את בחורה צעירה והמדדים שלך טובים אז אני מאמינה שכן. אמרה ואז חייכה שוב, אני מקווה שכן, הוסיפה.

מקווה שכן, וואלה, מלמלה שירה לעצמה, לקוות זה חשוב. היא רצתה להגיד לה שהיא מקווה כל כך הרבה פעמים ביום, במיוחד בתקופה האחרונה, אבל היא לא אמרה כלום, רק חייכה חיוך מנומס וקיוותה שלא תמות פה עכשיו בחדר הזה שכולו לבן בלי אף רופא, רק היא והאחות בהסבה מהייטק ועוד גברת מבוגרת שנכנסה בינתיים לחדר האחות ועכשיו נאנחת לידה, לא אידיאלי ובכלל, חדר מיון בעשר בלילה זו לא חוויה. פתק לעצמי, חשבה.

כשנעמדה מול דלת היציאה מחדר האחיות שהייתה הדלת הנפתחת הכי שקטה שפגשה אי־פעם חשבה שירה שהנה איתן שם בצד השני של הדלת מחכה לה והנה היא יוצאת אליו עוד שנייה עם האבחון הלא ברור, לא פשוט, לא יודעים לאן הולכים עם זה שניתן לה לפני חצי שעה, ואחרי זריקה בבטן ולאן באמת הולכים מכאן. לא הביתה, בכל אופן. הרופאה שישבה איתה חצי שעה קודם ובישרה לה שבגיל שלושים ותשע עברה אירוע מוחי גם הודיעה לה חגיגית שהיא לא הולכת לשום מקום הערב, ובמקום הבית שלה והמיטה הגדולה שלהם שעכשיו מחכה בה חתול אפור עם יותר מדי שיער ושני ילדים ישנים שמחכים לה כבר שעות עם סבתא, היא תבלה את היומיים־שלושה הקרובים לפחות בפנימית ב' כשהיא מושגחת, ובתקווה שאחר כך הכול יהיה בסדר היא תוכל לסלק את כולם מהמיטה שלה ולהיכנס לתוכה לאיזה חודשיים כמו שבא לה לעשות כרגע. במקום זה, יש לה עכשיו את איתן שמחכה מעבר לדלת, את כל הפחדים כולם ומיטה של בית חולים. יופי, לגמרי דומה לנופש האחרון שיצאו אליו רק שניהם יחד, שיממון ועיזבון.

זה לא תמיד היה ככה, האמת שרוב הזמן זה לא היה ככה, אולי זה העניין הזה של שש־עשרה שנות זוגיות עם בחור אחד או שאולי זה גיל ארבעים שכבר שנתיים היא מרגישה שהוא אוטוטו מגיע או כל מה שקורה עכשיו עם אלון, אבל בוא נאמר שזה לא עוזר לזוגיות כשאת מגלה שלבעלך יש מישהי מהצד. איזו זִקנה זה לגלות שלבעלך יש מישהי מהצד ועוד יותר זִקנה לקרוא לזה מישהי מהצד, חשבה שירה, כמעט עלוב כמו לקרוא לזה פילגש שזו, אגב, אחת המילים המוזרות. מחשבות אסוציאטיביות תמיד היו מה שהציל אותי, חשבה שירה, מציל ומפיל. חרוז.

הדלת נפתחה כששירה התקרבה אליה סוף סוף, מבינה שאין דרך להישאר מאחוריה לנצח. היא ראתה באולם הקטן שהתמלא בינתיים את איתן יושב על כיסא ירקרק עם הראש בין הידיים, מלטף לעצמו את הקרחת. כשהכירו דווקא היה לו שיער אבל היא אוהבת אותו יותר ככה וכשהיא אוהבת אותו יותר היא מלטפת את הקרחת הזו שלו שהוא מגלח פעם בשבוע ואומרת לו כמה שהוא הזדקן והוא צוחק והיא צוחקת והכול נראה הגיוני והוא לא נראה לה זקן בכלל, למעשה הוא נראה טוב יותר ממה שנראה פעם, גברי יותר ובטוח בעצמו, כמו ששירה אוהבת כי כשחברות שלה בחרו באבא שלהן, שירה בחרה בגבר שנראה אחרת לגמרי, אוחז בה אחרת ומסתכל עליה אחרת, ולמרות שהיא אוהבת את אבא שלה כל כך, שירה ידעה שהיא צריכה מישהו שיחזיק לה את היד חזק יותר. היא הסתכלה על איתן ואז על החדר כולו וחשבה לעצמה שזה קטע שבלילה יש יותר אנשים במיון ואיך היא תמיד חשבה שזה להפך, שבלילה אנשים נשארים בבית עם הפחדים והכאבים כאילו שכשיבוא הבוקר דברים ישתפרו או פשוט יהיו רופאים בכירים ולא מתמחים בחדר המיון. בכל אופן זה התסריט שתמיד עובר לה בראש כשכואב לה משהו בלילה והיא מדמיינת את הרגע הבא שלה בבית חולים ריק מאנשים ורופאים ומחליטה שהפעם תישאר בבית ושבטח הכול בסדר. ובסוף הכול בסדר, חוץ מהיום כלומר. יש פה הרבה אנשים, חשבה, ממש.

מוש, קראה לאיתן בסוג הלחש הצועק של מקומות הומים בני אדם שאת לא רוצה להפריע להם אבל עדיין צריכה לקרוא לאיש הזה שאת צריכה ממש עכשיו. איתן הרים את הראש, ראה את שירה וקם, מתקרב אליה במהירות.

סיימתי, קיבלתי זריקה ואפשר ללכת אמרה שירה וחשבה איך איתן נראה מוזר, מפוחד, כאילו כל עולמו חרב עליו, כאילו אשתו בבית חולים, כאילו כמעט מתה, כאילו הוא מבין מה חשוב לו בחיים. כאילו. הוא הרים את הראש והסתכל עליה באהבה. יופי. חשבה, עכשיו באים, והרגישה שוב את הבחילה הזו עולה בה.

כבר מהבוקר, כשהכול התחיל, היא מוצפת. מוצפת בפחד מכל הבדיקות ושאלות והשערות וחלוקים לבנים ומבחנות מלאות בדם והתנהלות שהרגישה לה רחוקה ולא שייכת אבל נראה שזו הייתה המציאות שלה עכשיו. מוצפת ממחשבות של מה יהיה ואם זה באמת הסוף ומה יש לה כי מי מתמוטטת ככה פתאום באמצע היום ושוכחת כל מה שהיה לפני וגם קצת אחר כך ופחד להישאר שם כי מה עם הילדים ומה הם חושבים כשאמא לא חוזרת הביתה ובעיקר פחד למות. זה כאילו שהחלום הכי מפחיד שלה מתגשם והיא בתוך הדבר הזה בחוסר רצון אדיר והראש שלה לא מספיק חד כדי לתפוס הכול ושאר הגוף חד ומחובר מדי כדי לרעוד אחת לכמה דקות בחוסר שליטה ואחר כך לשטוף אותה בעייפות גדולה שהיא לא מכירה ושאין לה הסבר. היה רגע אחד היום אחר הצהריים בין סי־טי לאם־אר־איי שבו הניחה את הראש שלה על הכתף של איתן וחשבה על הבית ואז התעוררה ממקום עמוק ורחוק וכבר עברו ארבעים דקות ואיתן ישב שם ופחד לזוז כדי שלא תקום ומה שהעיר אותה היה שביקשו מהם להיכנס לבדיקה אצל הנוירולוג. שירה לא האמינה שהצליחה להירדם שם ככה, הרי היא לא נרדמת בשום מקום שאין בו את הכרית שלה ואת המזגן שדולק על עשרים וחמש מעלות ואת השקט הזה שהיא זקוקה לו כדי לאוורר את כל המחשבות, אבל זה כאילו הגוף שלה פשוט נכבה בלי שליטה, כאילו מישהו הוריד את מתג החשמל ושכח להרים אותו בחזרה. גם עכשיו, כשהיא יוצאת לקראת איתן, כשהיא מבינה מה קרה והגוף כבר אמור להירגע, היא מרגישה שהרגליים תפוסות לה מרוב פחד, שהבלבול גדול ושהיא רק רוצה לישון ולקום מחר בבוקר לאור של שמש ומכתב שחרור מיוחל. הלוואי.

בשלב המוקדם הזה של כל הסיפור עוד הרגישה מרוחקת כל כך מהסיטואציה שכאילו כתבה בראש שלה את הסיפור של מישהי אחרת וחשבה איך אפשר להמיר את זה לכתבה, איזה שאלות תשאל את האישה הזו שהיא עכשיו ואיך תתאר את המקום הזה שהיא נמצאת בו הערב ומה היא מרגישה, המרואיינת שלה, היא כאילו. המשחק הזה בראש לא היה לה חדש או מוזר, זה משהו שהייתה לה נטייה לעשות אותו בכל פעם שהמצב היה גדול ומורכב והזמין התמודדות כלשהי והיא אימצה אותו כבר כשהייתה ילדה. עכשיו היא נזכרת איך פעם, אי־שם בגן חובה, בואך הבנה של מבוכה חברתית מה היא, נעלמה לגמרי בבוקר ההוא כשהגננת בגן רבקה בדקה לה כינים ומצאה אותן, די בקלות יש לומר. רבקה זיהתה את הכינים ואז עיוותה את פניה לגועל צרוף ואמרה מול כל הילדים שישבו במעגל וחיכו לתורם ומול בתיה הסייעת שהנה, יש לשירה כינים בראש וזו הסיבה שהיא מתגרדת כל כך הרבה ושהיא תכתוב לאמא שלה מכתב שעד שהכינים לא ייעלמו שירה לא תוכל לחזור לגן. בזמן שהגננת דיברה דמיינה שירה בת החמש בראש שלה שבעצם כל מה שקורה עכשיו זה בכלל סיפור שהיא קוראת על ילדה מתוקה ורזה עד להדאיג, לבושה חולצה צהובה ומכנסי ג'ינס קצרים שנופלים ממנה בכל פעם שאינה נזהרת, נועלת סנדלים אדומים ומנפנפת ימינה ושמאלה עם הקוקו הצהוב־ג'ינג'י שלה שהגננת מתירה בעדינות כדי לבדוק מה מגרד תוך כדי שהיא שרה לה שיר ומנחמת אותה, ואומרת לה שהנה זה רק כינים ואז הופ, נוגעת בראשה בעדינות במטה הקסם המגנן שלה וכל הכינים נעלמות ובמקומן חוזר הקוקו הבלונד־ג'ינג'י היפה שלה למקומו עטוף בגומייה אדומה ושתי סיכות צהובות כמו החולצה שלה עכשיו, והגננת מחבקת אותה והן יוצאות יחד לשמש שמחכה להן בחצר. זהו, סוף סיפור, סוף טוב. אז עכשיו, כזה, רק בלבן בית חולימי, אור מסנוור, טי־שירט כחולה וג'ינס רפויים שנופלים ממנה עדיין כמו אז כשהייתה ילדה, וקליפס שמחזיק את שערה שפעם היה בלונדיני כמו אפרוחה חמודה ומבוהלת ועכשיו נדרש לחיזוק חיצוני אחת לכמה חודשים כדי שהגוון האירופאי של סבתא שלה יישמר והבלונד־ג'ינג'י ימשיך להאיר את פניה. שיט, איפה סבתא שלי, היא חושבת, בטח יוצאת מדעתה מדאגה, לא אמרתי לה כלום.

סבתא שלי, אני חייבת לדבר עם סבתא שלי, היא אומרת כמשפט ראשון לאיתן כשהיא יוצאת סוף סוף מבעד לדלת הנפתחת השקטה ביותר בעולם. איפה הסלולרי שלי.

כאן, נותן לה אותו איתן.

איך את? הוא שואל.

בסדר, נראה לי, עונה שירה, מוסחת שוב. אני חייבת לדבר רגע עם סבתא שלי.

היא התקשרה פעמיים, אמר איתן, אחר הצהריים ועכשיו, אבל לא רציתי להדאיג אותך.

להדאיג אותי? מה קשור להדאיג אותי? שאלה שירה.

התכוונתי שלא רציתי להפריע לך, אמר איתן.

להפריע לי? שאלה שירה, במה?

נו שירה, אמר איתן, נטול כוחות להסביר, את יודעת למה אני מתכוון.

טוב, סבבה, אני יוצאת לדבר איתה רגע, אמרה.

איזה יוצאת? קפוא בחוץ, בואי נארגן רגע את הדברים שלנו ונראה איפה ישנים הלילה.

מה זאת אומרת איפה ישנים? שאלה שירה, לא מעלים אותי למחלקה הפנימית כמו שאמרו?

כשהיית בפנים הסבירו לי שזה יקרה רק מחר בבוקר כי אין מקום שם הלילה או משהו, אז הלילה נישן פה.

פה? פה? כאילו במיון פה?

כן. מוזר, הא?

מוזר לא מתחיל לתאר את היום הזה, אמרה שירה, עוד לא מעכלת את כל הלבן הזה סביבה.

טוב, את בסדר? רוצה שאלך לשאול את האחות איפה ישנים?

כן. ענתה, אני מתקשרת לסבתא שלי, תכף אני באה.

גם ההורים שלך התקשרו.

סבבה, דבר איתם.

מוש? לחשה שירה, מוש, אתה ישן?

לא ממש. למה? את בסדר?

כן, רק שאני לא יכולה לזוז ככה, תוכל לזוז טיפה כדי שאסתובב?

כן, ברור, אמר איתן וזז, שירה הסתובבה הצידה ואיתן חיבק אותה מאחור. ככה נוח? שאל.

כן, ענתה שירה. ככה יותר נוח, בערך.

הם לא ישנו הרבה בלילה הזה אבל כשכן, עשו את זה יחד, מתואמים, בנשימות עולות ויורדות של זוג שחי ביחד כבר שנים, שאוהב עד העצמות, שמתגעגע, שעובר עכשיו שבר על שבר על שבר, שעוד לא מבין מה לפניו. על מיטת מיון אחת צפופה, מחובקים, מחוברים כמעט לגמרי ורגע לפני שנרדמה אמרה לעצמה שירה שאולי זה יהיה להם טוב הדבר הזה שקורה עכשיו כי כבר חודשים שלא ישנו ככה ביחד, או בכלל.

שעתיים קודם, כשהתארגנו לשינה ב'מיון שוכבים' שנראה אחרת לגמרי מ'מיון יושבים' שזה המיון של המחוננים כנראה, אלה שמגיעים על הרגליים ויכולים לדאוג לעצמם, בערך, ניסה איתן להשיג לעצמו מיטה אבל המקום היה מלא עד אפס מקום ולא נהוג, כך אמרו לו, לתת מיטה נוספת לבני זוג במיון. מה שכן, סידרו לו כיסא. פשששש, אמרה שירה, מפרגנים לך, יהיה לך נוח הדבר הזה? ואז הציעה לו לישון איתה, בכל זאת.

רק כמה לילות קודם שכבה שירה במיטה המשותפת הענקית שלהם ושאלה את עצמה כמה שנים עוד תצטרך לשמוע את הנשימות הכבדות שלו, אם היא רוצה בכלל לשמוע אותן, מה גרם לה לאהוב אותן כל כך פעם ועכשיו רק לחכות שיתעורר כדי שזה יפסיק. בימים הראשונים אחרי שהכול התפוצץ ביניהם לא נתנה לו לישון לידה והוא עבר לישון כל לילה בחדר המשחקים, מקופל נעלב למיטת הפוטון הקטנה שהייתה להם שם, סופג את השקט שלה. שבועיים וחצי קודם כבר הסתובבה עם זה לבד בכוחות לא מוסברים, מנסה לבדוק עם עצמה אם האמת התגלתה פתאום שלא מרצון, ועכשיו שבחרה להגיד את כל מה שהיא יודעת ומרגישה, לא הייתה מסוגלת שיישן לידה או יתקרב אליה או ייגע בה או ידבר איתה. בכלל, העדיפה שלא יהיה, בכלל, שם. ועכשיו, עשרה חודשים עברו מאז וכל מה שבא איתם אחר כך שינה את כללי המשחק ביניהם ובינה לבין עצמה. הנשימות שלו, הרגועות, השלוות, הכבדות האלה היו מה ששיגע אותה והזכיר לה כל הזמן איך במשך חצי שנה שיחק בכל מה שהיה לה יקר באדישות שלו, בקלילות לא ברורה, באבחת שקר נורא הפך להיות אדם שמח ומסופק מתחת לאף שלה. כשקם בבוקר כבר ראתה את כל המכלול וידעה לאהוב אותו שוב, אבל בלילות שמעה בנשימות שלו רק את מה שהתפורר.

עכשיו במיטה הצפופה על כרית לא נוחה וסדין שהריח מימים טובים יותר, בשקט המפחיד של מכונות מצפצפות בקצב אחיד וקרובי משפחה מודאגים, עם זיכרון טרי של בליל הבדיקות שעברה וכשהוא מחבק אותה ככה חזק מאחור, הנשימות שלו עשו בתוכה מדיטציה, כאילו מאחדות את השקט שלו והגוף החזק והחסון שהכירה וידע לעטוף אותה כבר שש־עשרה שנים שלמות גם עם כל הפחדים והמקום הזה שנקלעה אליו עם הראש שלה שעושה מה שהוא רוצה, ושירה הייתה מופתעת עכשיו כמה זה מרגיע ולא מעורר מחשבה וכעסים כמו בדרך כלל וכמה היא פתאום מרגישה מוגנת כמו שרצתה, כמו שתמיד היה יודע לעשות בתוכה. שקט.

השינה הגיעה טרופה ומבוהלת אבל עמוקה להחריד. כאילו אין עוד כלום בעולם.