בוגד 2: צוערים

יערה התרווחה במושב האחורי של הרכב ועצמה את עיניה. הצמיגים הרחבים של האאודי השמיעו רחש מרגיע כשהתחככו באספלט. הטמפרטורה בתוך הרכב, שהיה מבודד מאוויר אחר הצהריים הלוהט בחלונות כהים, הייתה צוננת. שני בחורים שתקנים ישבו מלפנים, ויערה הניחה שהם מהיחידה לאבטחת אישים. שעתיים לפני כן התקבלה השיחה מלשכת ראש הממשלה. ראש הממשלה מעוניין להיפגש אתך, אמרה לה מאי או אולי קים, שם של בחורות צעירות בלשכות של בכירים מבוגרים. מתי, היא שאלה, והמזכירה אמרה לה היום, מיד. נשלח רכב לקחת אותך. אני גומרת את הסמינריון רק בשש וחצי, תוכלו לאסוף אותי מהשער בפינת חיים לבנון־איינשטיין, על יד קינג ג'ורג', זאת מסעדה כזאת של סטודנטים.

את האאודי השחורה היא ראתה מרחוק, ואת הבחור הצעיר שחיכה לה ליד השער היא זיהתה מיד. כמה בחורים צעירים במשקפי שמש כהים ומקטורן כהה רואים ביום לוהט של יוני? השמש עשתה את דרכה לעבר רצועת הים הכחולה הנשקפת במורד רחוב איינשטיין. חוף לוהט, אחריו ים, אחריהם משתרע לו העולם הרחב.

מצומת מורשה צפונה. עננים מוזהבים נראו ממערב, שדות החמרה זהרו בצבע כתום. באור הזה שלקראת שקיעה, צבעם של הפרדסים היה סגול־שחור. היא לא יכלה שלא להתפעל. בדמדומים שעטפו את הדרך נראה לה הנוף עמוק ומלא הוד, כמו בציור גרמני אקספרסיוניסטי. ובכל זאת, זו ישראל.

כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה. היא לחצה על אהרן לוין להרוג אותו, ולוין סירב ונתן לה פקודה שלא לגעת בו. למרות זאת היא החליטה שבמקרה הזה צריך ללכת עד הסוף. יש מקרים שבהם הצדק חייב להיכתב בדם. אלון רגב, היועץ שחצה את הקווים, היה בדרכו לחוף שומם מצפון לאשקלון, שם חיכתה לו סירת חילוץ של שירות הביון הרוסי. הוא מעולם לא הגיע אליה. הוא נהרג בתאונת דרכים בדרכו לשם, וצוות החילוץ חמק בדממה אל המים השחורים. אחרי זה היא לא יכלה לחזור למוסד. אהרן לוין דאג לכך. הוא אמר שהיא תוקפנית, לא ממושמעת, לא צפויה ונוטה לאלימות, והוא לא שמר את דעותיו לעצמו. ובעצם, גם היא לא רצתה לחזור. היא הרגישה שהכללים והנהלים והפקודות והאישורים חונקים אותה. היא רצתה לנשום.

היא נסעה לדרום אמריקה, ובמשך ארבעה חודשים חצתה אותה מדרום צ'ילה ועד אקוודור ברכיבה על אופנוע גדול. כשחזרה חיכה לה חגי בשדה התעופה ואמר לה, עיניו מוצפות דמעות, שהוא לא יכול ככה, ושזה נגמר. היא לקחה את הספרים שלה, את ציוד הצילום ואת הבגדים שלה מהבית במושב וחזרה לתל אביב, לחדר בדירה ששכרה עינת, חברה שלה מהחוליה. היא כמעט לא הרגישה דבר כשנפרדו, רק הקלה זעירה וידיעה שאלֶה הם פני הדברים. בת 34 וגרה עם שותפה בדירת שלושה חדרים מתפוררת בצפון הישן של העיר. אפשר היה להגיע ליותר מזה, נכון, אבל לה לא היה אכפת. היא חזרה לאוניברסיטה, לסמסטר האחרון של לימודי התואר הראשון בקולנוע. היא בהחלט לא מיהרה לשום מקום. סרט הגמר שלה היה בשלבי עריכה אחרונים. הסרט שביימה גדל מול עיניה, קיבל נפח ואופי, חיים משלו. הגיבורים היו גבר ואישה בתחילת שנות השלושים לחייהם. הם הכירו עשר שנים לפני כן ועכשיו נפגשו שוב, במקרה. הַמשיכה ביניהם הייתה מיידית ורבת־עוצמה. הם נסעו לדירה גדולה וריקה בנתניה שהשתייכה להורי האישה, שהתגוררו בחו״ל. הם התקיימו על יין, קפה שחור, תמרים, גבינת גאודה חריפה וערק. הדירה הייתה בקומה העליונה של הבניין, תריסיה מוגפים, רהיטיה בהירים, ניקיונה בוהק. הגבר והאישה עברו ממיטה למיטה, בכל לילה הם עברו לחדר חדש, וככל שעברו הימים כך הורמו התריסים, הדירה נשטפה באור שמש ורוח הים ייבשה את גופם. הם מיעטו לדבר. הגוף הוא שהדריך אותם. היה בסרט משהו חמור אבל כובש. יערה שמחה בו. היא הרגישה שהשיגה הישג אמיתי, שנגעה באיזה אלמנט חשאי שמתקיים בין גבר לאישה. היא ציפתה להקרנה בפני המרצים שלה, קיוותה שיישלח לתחרויות בחו״ל. ועכשיו, פתאום משום מקום, הגיעה השיחה מלשכת ראש הממשלה.

האאודי הגדולה פנתה מזרחה בכביש 57. השמים הרחבים שנפרשו לעיני יערה מבעד לשמשה הקדמית כבר היו כהים. המכונית האטה, פנתה שמאלה ונכנסה לאחד היישובים. יערה לא הצליחה לראות את שם היישוב על שלט הכניסה, וגם לא הצליחה לאתר את שלט העץ שתמיד ניצב ליד המחסום בכניסה למושבים באזור. זה הכעיס אותה. היא הרגישה שהיא לא בכושר. זה לא היה קורה לך לפני כמה שנים, גערה בעצמה ללא קול. ״איפה אנחנו?״ היא שאלה את המאבטחים שישבו מלפנים, ואחד מהם ענה לה, ״עוד דקה אנחנו מגיעים.״ חצוף אחד, היא חשבה. המכונית האטה לפני שער חשמלי, שנפתח חרישית. היא נסעה באיטיות על שביל צר, מוסתר על ידי עצים גדולים, עלוותם שחורה־ירוקה וכבדה. פחות מדקה עברה עד שעצרו מול בית שתאורה נסתרת חשפה את צבעו החום־צהבהב, צבע של אדמה או חומר. מאבטח עם רוס״ר M16 מקוצר ניגש לרכב, הנהן, ופתח את הדלת הימנית האחורית של הרכב. ״בואי אתי, בבקשה.״ ממש מעבר לדלת הכניסה לבית הוא שאל אותה, ״את חמושה?״

״אני? מה פתאום?״

״אני צריך לבדוק אותך בכל מקרה.״

״תקשיב טוב. אני לא יודעת איך קוראים לך, אבל ראש הממשלה הוא זה שהזמין אותי. לא אני ביקשתי לראות אותו. אתה יכול לבדוק את התיק שלי. אתה ממש לא יכול לבדוק אותי. אנחנו עוד לא מכירים מספיק זמן בשביל שתעביר עלי מגנומטר. או את הידיים שלך. ועכשיו תגיד לשני החברים שלך שייקחו אותי בחזרה.״ נימת קולה נותרה קפואה כשדיברה.

״איתן, זה בסדר. אני סומך על הבחורה הזו.״ הקול העמוק של ראש הממשלה, שאותו זיהתה לא רק מהטלוויזיה אלא גם מכמה אישורי מבצעים שבהם השתתפה כשהייתה בחוליה, בקע מעומק הבית, רם וברור. דמותו של ראש הממשלה, לבוש חולצת פולו שחורה, התקדמה לעברה. ידו הייתה מושטת. ״אני מבין שהשמועות נכונות. את באמת מישהי שלא כדאי להתעסק איתה. שלום, יערה. כבר נפגשנו בעבר. קשה לשכוח מישהי כמוך.״

יערה לחצה את ידו של ראש הממשלה. היא תהתה למה הפגישה אתו מתקיימת בווילה גדולה ומוסתרת ולא במשרדו. ראש הממשלה, כאילו קרא את מחשבותיה, אמר לה בעודם פוסעים דרך חדר אורחים רחב ידיים ולתוך חדר עבודה גדול ומוחשך, ״הבית הזה שייך לבן משפחה שמתגורר רוב השנה בחו״ל. הוא העמיד אותו לרשותי, ואני משתמש בו לפגישות שאני רוצה לנהל בנינוחות ובדיסקרטיות, בלי שאף אחד יפריע, בלי שאף אחד יצלם או יקליט, בלי שיישארו רישומים בשום מקום.״ הוא הוביל את יערה לפינת ישיבה, שמנורה עומדת האירה אותה באור צהבהב. מנורה נוספת יצרה מעגל אור על שולחן העבודה הגדול. מעבר לכך שררה עלטה בחדר, ונשמע קונצ'רטו מספר 2 של שופן. הם התיישבו בשתי כורסאות עור תואמות, ואישה מבוגרת הגיחה לפתע, נושאת מגש עם שתי כוסות קפה, קנקן מים קרים וצלחת עוגיות קטנה. ״תודה, ברכה,״ אמר לה ראש הממשלה. ״סגרי בבקשה את הדלת. אם נצטרך משהו, נצעק.״

״אגש ישר לעניין.״

יערה הנהנה, מבטה נעוץ בעיניו של ראש הממשלה.

״אני צריך - מדינת ישראל צריכה - לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים.״

ראש הממשלה קם מהכורסה שישב בה, הלך למזנון עץ כהה וחזר עם בקבוק ויסקי משובח. ״אפשר למזוג גם לך? ברכה שומרת עלי, היא מציעה לי ולאורחים שלי רק קפה ומים קרים. אבל אנחנו אנשים בוגרים. מותר לנו משהו חזק יותר, לא? בלי להפריז, כמובן.״

יערה אהבה ויסקי. היא הוסיפה לכוס שמזג לה ראש הממשלה כמה טיפות של מים קרים. ״זה מוציא ממנו טעמים נוספים,״ היא אמרה, וראש הממשלה הנהן.

״ובכן,״ הוא המשיך, שוב נינוח בכורסתו, ״אני צריך סוס שחור שיצטרף להובלת המרכבה. את מכירה את משל הסוסים של אפלטון?״

כן, היא הכירה. בערך.

״יש הרבה פרשנויות לדיאלוג של סוקרטס ופיידרוס,״ פתח ואמר, ויערה תהתה אם קרא את המשל ביוונית עתיקה. ״כל הפרשנויות שאני מכיר מציגות את הסוס השחור הפרוע כיצור שחייבים להשתלט עליו ולאלפו, כפי שהתבונה צריכה להשתלט על היצר. אני חושב אחרת. אני מאמין שמדינה חפצת חיים זקוקה לשני סוגי סוסים שיובילו את מרכבתה. מוכרחה. האחד - סוס לבן, שמגלם את התבונה, את החוק ואת הסדר הראוי. השני הוא סוס שחור, פרוע, תוקפני, חתרני, שחייבים לרסן אותו כל הזמן. אני חושב - לא, יותר מזה, יערה, אני משוכנע - ששירותי המודיעין שלנו, בעיקר אלה שפועלים מחוץ למדינה, צריכים להיות הסוס השחור שלנו. הממשלה הנבחרת תוביל באמצעות שני הסוסים. הסוס הלבן חיוני, הכרחי. בלעדיו תשקע המרכבה. אבל בעולם מורכב ופרוע ויצרי כמו שלנו, אנחנו זקוקים גם לסוס שחור. נדע לשלוט בו, אבל הוא צריך להוביל אותנו למקומות שבלעדיו לא נגיע אליהם. בתחילת הדרך, שירותי המודיעין שלנו היו סוס שחור. עם השנים הם גדלו, אולי גדלו מדי, והפכו למאורגנים ומסודרים יותר, פיתחו היררכיות וביורוקרטיה, תקנות, נהלים. יש ערך רב לתהליך הזה אבל יש לו גם מגבלות, והן מחריפות עם הזמן. וזה הפער שצריך לסגור. בשביל זה אני צריך אותך. אני צריך סוס שחור.״

יערה התלבטה לגבי הפרשנות של ראש הממשלה למשל של אפלטון. גם ראש הממשלה הודה שהפרשנות שלו ייחודית. אבל היא לא התיימרה להבין פילוסופיה יוונית. היא הבינה מה ראש הממשלה אומר. היא לגמה מהוויסקי, מחרוזת הפנינים הקבועה נוצצת בשקע צווארה, ושאלה: ״על מה בדיוק אתה חושב?״

״אני מודע לכל מה שהוביל לחשיפה של אלון רגב. אני לא משוכנע שהדרך שבה בחר נשיא המדינה לפעול הייתה הדרך הנכונה, אבל כל זה כבר עבר. שמעתי על התפקיד שלך בחשיפה של רגב, ואני חושב שאני יודע איך את הבאת את הפרשה לסיומה. אמרו עלייך שאת אלימה ופרועה. הנה, אני אומר לך את זה בפנים. ולמרות הישיבה השלווה שלך, אני לא בטוח שאת לא כזאת. כנראה יש משהו בך שהוא אלים ולא צפוי. אבל אני מכיר גם חלק מהדברים שעשית כשהיית במוסד. ואני יודע שאת אשת מבצעים יוצאת דופן. את אמיצה, את חכמה מאוד, את מבינה מה מניע אנשים, מה גורם להם לפעול. את יודעת לשלוט באנשים אחרים. להוביל אותם. יש לך את הכוח הזה. ואת אוהבת את העולם החשאי. את אוהבת אותו והוא מוציא ממך כוחות גדולים. אני גם יודע על אחותך, ועד כמה הדבר השפיע עלייך.״

יערה ישבה דוממת בעוד ראש הממשלה מונה את מעלותיה, וגם כשהזכיר את אחותה. היא ידעה שמוכרח להיות לזה המשך.

״אני צריך שתתגייסי מחדש,״ אמר ראש הממשלה. ״לא למוסד. אני רוצה שתקימי יחידה שתפעל על פי כללים אחרים. כמו שאמרתי לך, במהירות, בתוקפנות גדולה, במקצועיות גבוהה, עם נכונות לסיכונים. העולם משתנה כל כך מהר, ואנחנו צריכים כוח שיהיה מהיר ממנו. תבחרי לך את האנשים, תפעלי בניתוק מוחלט מכל גוף ממשלתי. תהיו אלימים ופרועים אם צריך, אבל תפעלו רק נגד המטרות שאני אסמן לך, בשמה של ממשלת ישראל.״

״ואם אני אחשוב שאתה מפעיל אותי כדי לטפל בנושאים אישיים, או כדי לקדם אג'נדה פוליטית?״ שאלה יערה. זה היה המשפט הראשון שאמרה מזה זמן רב.

״הנה, בדיוק בגלל זה בחרתי בך,״ אמר בשביעות רצון גלויה, כמי שהתערב עם עצמו וניצח. ״את יושבת כאן בארבע עיניים עם ראש ממשלת ישראל, ואין לך שמץ של יראה ממני. את לא מהססת לרגע לפני שאת שולחת אגרוף לפנים.״

״אדוני, אני רוחשת כבוד גדול למשרה שאתה ממלא, וגם לך אישית. אבל אני חייבת לשאול אותך את הדברים האלה, בלי פחד. אחרת לא אוכל לעבוד אצלך.״

״אני לא מקים פה מיליציה פרטית או יחידת חיסולים פוליטית. לעולם לא תקבלי ממני הנחיות שלא תוכלי לעמוד בהן. ובכל מקרה, ההחלטה האחרונה תמיד תהיה שלך. לא תבצעי משהו אם לא תהיי שלמה אתו. בסופו של דבר, אֶת המשימות הכי אפלות צריכים לעשות האנשים הטהורים ביותר.״

״אל תתבלבל, אדוני. אני לא טהורה בכלל. ואם אני רואה מישהו עם כנפי מלאך, אני מיד חושדת. אני אדם רגיל, אני מבחינה בין טוב לרע, ואני מנסה לבחור כמיטב יכולתי. אבל מה ששמעת זה נכון. יש בי משהו פרוע. אני הולכת עד הקצה, ולפעמים חוצה את הסף. ואני פטריוטית. אתה צריך להיות מוכן להפתעות, אדוני. אולי אני לא מה ומי שאתה חושב.״

״אני מוכן להסתכן. בכל מקרה, שמורה לי זכות ההתכחשות. דעי לך שאם את והיחידה שלך תיקלעו לצרות, לא נוכל לעזור לכם. תהיו לבד. לגמרי לבד. את מקבלת על עצמך עול גדול. של בדידות, של אלמוניות. לא יהיו תעודות הוקרה ולא פרסי ביטחון ישראל. רק את, ומה שאת יודעת. צריך מנוע פנימי מאוד חזק. תצטרכי לגייס את כוחותייך הפנימיים ולהיות שלמה עם עצמך. אני יודע שאת לקראת סיום לימודי הקולנוע שלך, גם זה יצטרך להידחות. אני מציע לך דרך מסובכת. שום דבר לא עומד להיות פשוט.״

״ייקח לי זמן לגייס צוות ולהכשיר אותו. זה לא יקרה מיד. אתה צריך לדעת את זה.״

״אני מבין. אני רוצה שתבני את היחידה ברצינות. אבל תזכרי, אנחנו במלחמה. כל הכללים הרגילים לא קיימים. מעכשיו חלים חוקי המלחמה.״

שמי הלילה היו שחורים כדיו. ממרחק נראתה ההילה הכתומה של מישור החוף, תוצר של אורות וערפיח. יערה שוב ישבה במושב האחורי של האאודי הגדולה, שהסיעה אותה בחזרה לתל אביב. האופנוע שלה חיכה לה באוניברסיטה. היא חשבה בחגיגיות מסוימת, עכשיו מתחילים החיים החדשים שלי. היא לא ידעה כמה זמן יארך הפרק הזה בחייה. היא לא ידעה אם תצליח להגיע לסופו ללא פגע. היא רק ידעה שהיא עומדת בפני הרפתקה גדולה.

היא סיכמה עם ראש הממשלה כמה פרטים טכניים. עורך הדין הפרטי שלו, שאול בן־עטר, יכין את כל מה שצריך. את חברות הכיסוי, את חשבונות הבנק. תקפידי שזה יהיה פשוט ככל האפשר, אמר לה ראש הממשלה, חולק עמה את ניסיונו. ממילא זה יסתבך. אז ככל שזה תלוי בך, תבני את היחידה ותפעילי אותה בדרך הכי עניינית. הכי ממוקדת. מה שצריך להיות ברור לך בבהירות מתמדת הוא המטרה. מי שאת נמצאת בעקבותיו חייב להיות כל הזמן על הכוונת שלך. כל הזמן במרכז.