בודהיזם ללא אמונות



התעוררות

כל עוד לא היו בי ידיעה וראייה בהירות לחלוטין בנוגע לארבע אמיתות מאצילות, לא התיימרתי לדעת התעוררות אותנטית.

הבודהה

בואו נחזור להתחלה: להתעוררותו של סידְהַרְתא גוֹטַמָה, המכונה "טאטאגאטא", "שַׁקְיאמוּני" "הנכבד בעולם" — הבודהה עצמו. הוא אשר סובב את גלגל הדהרמה מלכתחילה. הוא אשר הצביע על "דרך האמצע" המפורסמת. הוא החלוץ אשר פילס את הדרך. העקבות שנמצא בסוף הדרך — עקבותיו הן.

בואו נתחיל בדרשה הראשונה של הבודהה, שאותה נשא בפני קהל של חמישה סגפנים, רעיו בעבר, בגן הצבאים בסארְנאת ליד וֵרנסי. כאן, שבועות ספורים לאחר ההתעוררות שלאחריה התחבט אם בכלל לומר דבר כלשהו, הניעה אותו החמלה לאמץ אל לבו את סבלו של הזולת. תוך שהוא צולל לים הבוגדני של המילים, "החל להניע את גלגל הדהרמה".

ניתן לסכם דרשה קצרה זו כך: הבודהה מצהיר כי גילה את דרך האמצע על ידי הימנעות מסיפוק התאוות, מצד אחד, ומסגפנות, מצד אחר, אחר כך הוא מתאר ארבע אמיתות מאצילות: על אי־נחת, מקורותיה, הפסקתה והדרך המוליכה להפסקתה. אי־נחת, הוא אומר, יש להבין ולדעת, ממקורותיה יש להרפות, את הפסקתה לחוות, ואת הדרך לטפח. וזה בדיוק מה שהוא עצמו עשה: הוא ידע את אי־הנחת, הרפה ממקורותיה, חווה את הפסקתה וטיפח את הדרך. רק על ידי הידיעה של אמיתות אלה, הידיעה כיצד לפעול על פיהן, והידיעה שהוא אכן פעל על פיהן, היה יכול לטעון כי מצא "התעוררות אותנטית".

***

למרות הדיווח התמציתי שנתן הבודהה על ההתעוררות שלו, היא הפכה להיות מיוצגת (אפילו על ידי בודהיסטים) כדבר אחר לגמרי. התעוררות הפכה לחוויה מיסטית, לרגע של גילוי טרנסצנדנטי של האמת (באלף רבתי). פרשנויות דתיות נוטות לרוב לצמצם מורכבוּת לאחידוּת ובו בזמן לרומם עניין שבעובדה לכדי קדושה. כך, עם הזמן, הוסט הדגש ממכלול מורכב של ארבע אמיתות השזורות זו בזו, והושם דגש גדל והולך באמת מוחלטת אחת ויחידה, כמו "האלמותי", "הבלתי מותנה", "הרִיק", "נירוונה", "טבע הבודהה" וכיוצ"ב.

והאבחנה המכריעה שכל אמת מאצילה מחייבת פעולה התואמת אותה באופן ייחודי (הבנה וידיעה של אי־נחת, הרפיה ממקורותיה, חוויית הפסקתה וטיפוח הדרך), אבחנה זו הועברה לשוליים והיתה לנחלתם של מומחים. קרוב לוודאי שכיום רק מעט בודהיסטים מודעים לאבחנה זו.

אבל כאשר משמיטים אבחנה זו, הופכות ארבע אמיתות מאצילות שיש לפעול על פיהן לארבעה היגדים עובדתיים שיש להאמין בהם. האמת הראשונה הופכת ל: "החיים הם אי־נחת"; השנייה: "הסיבה לאי־נחת היא השתוקקות", וכך הלאה. בנקודה זו בדיוק הבודהיזם הופך לדת. בודהיסט הוא מישהו שפשוט מאמין בארבעה היגדים אלה. בהצבה השטחית של אמיתות אלה כהיגדים המתיימרים להיות אמיתיים, בודהיסטים נבדלים מיהודים, מנוצרים, ממוסלמים או מהינדים, המאמינים בסדרות היגדים אחרות. ארבע האמיתות המאצילות הופכות להיות דוֹגמות עיקריות עבור מערכת אֱמונית הידועה בשם "בודהיזם".

הבודהה לא היה מיסטיקן. ההתעוררות שלו לא היתה תובנה מרעישת עולמות על אמת נשגבת אשר גילתה לו את חידת האלוהים. הוא לא טען כי חווה התנסות אשר העניקה לו ידע השמור ליחידי סגולה על אודות אופן פעולת היקום. רק עם התגבשותו של הבודהיזם לדת יוחסו טענות גרנדיוזיות שכאלה להתעוררותו של הבודהה. כאשר הבודהה תיאר לחמשת רעיו הסגפנים את משמעות ההתעוררות שלו, הוא דיבר על כך שגילה חופש מוחלט של לב ותודעה מהדחפים הכפייתיים של ההשתוקקות. הוא כינה חופש זה: טעמה של הדהרמה.

***

הבודהה התעורר משינה של בלבול קיומי. כה מהממת ובלתי צפויה היתה חוויה זו, עד שהוא הניח בתחילה כי אם ידבר על כך, איש לא יבין אותו. אדם ישן שרוי בחוסר הכרה עמוק או שהוא שקוע בחלום, כך כנראה ראה הבודהה באופן מטפורי את מי שהוא היה לפנים כמו גם את כל מי שהכיר: או שהיו עיוורים לשאלות הקיום או שחיפשו נחמה מהן בהזיות מטפיזיות או דתיות. ההתעוררות שלו, לעומת זאת, הביאה הן את השאלות והן את פתרונן למיקוד חד, בהיר ובלתי צפוי.

הבודהה התעורר לטבעה של הדילמה האנושית ולְדרך המוליכה ליישובה. שתי האמיתות הראשונות (אי־נחת ומקורותיה) מתארות את הדילמה, שתי האמיתות האחרונות (הפסקה והדרך) מתארות את יישובה. הוא התעורר לסדרה של אמיתות בעלות קשרי גומלין, המעוגנות במיידיות של חוויית הכאן ועכשיו.

הבודהה חווה אמיתות אלה כמאצילות. ההתעוררות לא היתה רק רכישה של נקודת השקפה נאורה יותר. היא העניקה לחייו יושרה, כבוד וסמכות טבעיים. אף על פי שבעת שהבודהה נכנס לפארק הצבאים בסארנאת, גמלו חמשת הסגפנים בדעתם שלא להתייחס אל חברם לשעבר, שאותו החשיבו ככופר, מצאו הם את עצמם נעמדים לקראתו במחווה של כבוד. למרות עצמם הם לא יכלו להתנגד לסמכות אשר ניכרה בנוכחותו של גוטמה.

***

קיום שאינו ער, שבו אנו נסחפים בתוך נחשול של דחפים מורגלים מבלי להיות מודעים לכך — אין בו כבוד ואין בו אצילות נפש. במקום לפעול מתוך סמכות טבעית ובלתי מאלצת, כופים אנו את רצוננו על אחרים על ידי מניפולציה והפחדה או הסתמכות על דעותיהם של החזקים מאיתנו. סמכות הופכת לעניין של כוח במקום לעניין של יושרה.

הבודהה לא הציג את עצמו כמושיע, אלא ראה עצמו כמרפא. את האמיתות שלו הציג בצורה של דיאגנוזה רפואית, פרוגנוזה וטיפול. אם יש לכם כאב בחזה, אתם צריכים קודם כול להכיר בכך. אחר כך תלכו לרופא לבדיקה. האבחון שלו יזהה את סיבת הכאב וגם יקבע אם הוא ניתן לריפוי. אם הוא ניתן לריפוי, ייעץ לך הרופא לנקוט דרך טיפול. בדומה, הבודהה הכיר בַּתנאי הקיומי של אי־נחת. הוא מצא על סמך בדיקה כי מקורותיה טמונים בהשתוקקות אגוצנטרית. הוא הבין שזה יכול להיפסק, והצביע על טיפוח דרך חיים המאמצת את כל היבטיה של החוויה האנושית בתור טיפול מועיל.

***

בעוד "בודהיזם" מרמז על עוד מערכת אמונית, "תרגול דהרמה" מרמז על מסלול פעולה. ארבע האמיתות המאצילות אינן היגדים לאמונה; הן אתגרים לפעולה.

ב"אליס בארץ הפלאות" ישנו קטע שבו אליס נכנסת לחדר ומוצאת בקבוק עם התווית "שתו אותי". התווית לא מספרת לאליס מה הבקבוק מכיל, אלא אומרת לה מה לעשות בו. כאשר הבודהה הציג את ארבע האמיתות שלו, הוא קודם כול תיאר לְמה כל אחת מהן מתייחסת, ואז הורה למאזיניו לפעול על פיהן. ברגע שאנחנו תופסים לְמה הוא מתייחס בָּאמת "אי־נחת", אנחנו נקראים להבין ולדעת אותה — כאילו אי־נחת נושאת את התווית "דעו אותי". האמת על אודות אי־נחת הופכת לציווי לפעול.

האמת הראשונה מאתגרת את האופן שבו אנו רגילים להתייחס לאי־נחת. במובן הרחב ביותר, היא מאתגרת את האופן שבו אנו מתייחסים לקיומנו ככזה: לידה, חולי, הזדקנות ומוות. עד כמה אנו מצליחים להבין מציאות זו ואת השלכותיה? כמה זמן אנו מבזבזים בפיזור דעת ושכחה? כשאנו אחוזי דאגה, לדוגמה, מה אנחנו עושים? אנחנו עשויים להשקיע מאמץ להיפטר ממנה ואולי ננסה לשכנע את עצמנו שהדברים אינם כפי שהם נראים, ואם זה לא מצליח, נשתדל להעסיק את עצמנו במשהו אחר. כמה פעמים אנו מאמצים אותה דאגה אל לבנו, מקבלים את מצבנו ומנסים להבין אותו?

כל זמן שאנו מתירים לָאי־נחת להטיל עלינו אימה, כוחה מתקיים. כיוון שאנו רגילים לתפוס אותה כמפחידה ומאיימת, אין אנו רואים את המילים שנחרטו עליה בידי הבודהה: "דעו אותי". אם ננסה להתחמק מגל חזק שמגיח מולנו בחוף הים, הוא יסחף וירסק אותנו אל תוך החול והקצף, אך אם אנו פונים אל הגל, פוגשים אותו וצוללים היישר לתוכו, אנו מגלים רק מים.

להבין ולדעת דאגה, משמעו לחוות אותה ברוגע ובבהירות כפי שהיא: בת־חלוף, תלוית נסיבות וחסרת זהות משל עצמה. ובאותו משקל, לא להבין ולדעת דאגה, משמעו להקפיא אותה כדבר קבוע, נבדל ועצמאי. דאגה שמא חבר הפסיק לחבב אותנו, לדוגמה, הופכת לדבר נפרד, במקום לחלק מתהליך הנגלל מתוך זרם של אפשרויות תלויות הדדית. השקפה זו משרה, בתורהּ, מצב רוח רגשי של חסימה, תקיעוּת, כפייתיות. ככל שמצב קטנוני זה נמשך, אנו נעשים יותר ויותר מוגבלים ביכולתנו לפעול. האתגר של האמת הראשונה הוא לפעול עוד בטרם אותן תגובות מורגלות משתקות אותנו.

***

ניתן ליישם תהליך דומה גם בנוגע לאמיתות האחרות. כשם שהופעת אי־נחת היא הזדמנות להבין ולדעת, כך הופעתה של ההשתוקקות האגוצנטרית שביסודה היא הזדמנות להרפות. השתוקקות מעין זו נגלית במגוון צורות, החל באנוכיות סתם, עבוֹר בכמיהה לביטחון או בפחד מדחייה על ידי מי שאנו אוהבים, וכלה בצורך הכפייתי לעשן סיגריה. בכל עת שרגשות כאלה עולים, התגובה הרגילה היא לרַצות אותם או להתכחש להם, דבר ששוב מונע מאיתנו לראות את האמירה שהוטבעה בהם על ידי הבודהה: "הרפו".

"להרפות" איננו לשון נקייה שמשמעה למְחוץ את ההשתוקקות באמצעים אחרים. הרפיה מתחילה בהבנה, בקבלה רגועה ובהירה של מה שקורה. השתוקקות (האמת השנייה) עשויה להיות מקור או גורם לאי־נחת (האמת הראשונה), אבל אין המשמעות כי אלה הם שני דברים נפרדים — ממש כפי שהנרקיס אינו נפרד מהנבט שממנו צמח. כשם שהשתוקקות מתגבשת לכדי אי־נחת, כך הבנה מתפתחת לידי הרפיה.

להרפות מהשתוקקות או מתאווה, אין משמעו לדחות אותן, כי אם לאפשר להן להיות בדיוק כמות שהן: מצב תודעה תלוי נסיבות אשר הופיע ויחלוף. במקום לשחרר את עצמנו ממנה בכוח, נשים לב שעצם טבעה הוא להשתחרר. להרפות ממנה זה כמו לשחרר נחש שאחזתם בידיכם. כשאנו מזדהים עם השתוקקות ("אני רוצה את זה", "אני לא רוצה את זה"), האחיזה מתהדקת, וההתנגדות שלה מתגברת. השתוקקות אינה עוד מצב תודעתי שאתם חווים, כי אם כורח ששולט בכם. כמו בידיעה של אי־נחת, האתגר בהרפיה מהשתוקקות הוא לפעול לפני שתגובות מורגלות ישתקו אותנו.

הרפיה מהשתוקקות מביאה בסופו של דבר להפסקתה. הפסקה זו מאפשרת לנו לחוות, ולו לרגע, את החופש, הפתיחות והקלות של דרך האמצע. אתנחתא שכזו מהשטף של הכורח והפחד האגוצנטריים מאפשרת לנו לראות בבהירות צלולה, בלתי אמצעית וחד־משמעית את טבעה החולף, תלוי הנסיבות והבלתי אמין של המציאות. ברגע זה השיל מעצמו תרגול הדהרמה עקבות אחרונות של אמונה; הוא מכונן חזון אותנטי שנולד מהתנסות וחוויה. התרגול אינו זקוק עוד לתמיכה של חוקים מוסרניים וטקסים דתיים; הוא נטוע ביושרה ובאוטונומיה יצירתית. הוא חושף את החיים במלוא שבריריותם, ובכך נפתח שער לחמלה.

***

בהפסקת השתוקקות אנו נוגעים בממד חווייתי חסר זמן: התהוות גומלין משובבת שבה דברים נולדים מנסיבות, ללא הפרעה, רק כדי להפוך בעצמם לנסיבות לידתו של דבר אחר. זוהי ריקות: לא רִיק קוסמי, כי אם הממד הלא־נולד, האלמותי, היצירתי עד־אין־סוף של החיים, המוּכר כ"רחם של ההתעוררות"; זהו המרחב הפנוי והבהיר שבמרכזה הדומם של ההתהוות, הנתיב שהאדם הממורכז נע בו. והוא לוחש: "חוו אותי".

אבל בו ברגע שאנו מציצים אל תוכו, הוא נעלם. הפסקת השתוקקות היא כמו פיסת שמים תכולים שנגלית לרגע בין העננים ביום סגריר. השמש קורנת בזוהר במשך רגעים אחדים ושבה ומתכסה. אנו שבים ומוצאים את עצמנו תחת ערפל של אי־נחת, השתוקקות, הרגל, חוסר מנוחה והיסח דעת. אלא שעתה המצב שונה: אנו יודעים לאן הנתיב מוליך. רגלנו דרכה בטריטוריה שעבורה מילים אלה אינן אלא מפה.

אנחנו מבינים שעד לנקודה זו בעצם לא היינו בדרך כלל. פעלנו על סמך תחושות בטן, הקשבנו למילים של אלה שאנו מכבדים כמגששים בסמטאות ללא מוצא, מועדים ומנחשים. יהיו הנחישוּת והשכנוע הפנימי שלנו חזקים ככל שיהיו, לאורך כל הדרך הציקה לנו תחושה לא נוחה שאין אנו באמת יודעים אנה אנו הולכים. בכל צעד שעשינו היינו מהוססים ומאולצים, והיינו לגמרי לבד. ההבדל בין אז לעכשיו הוא כמו ההבדל בין הרעיון של יחסי מין לבין ההתנסות הראשונה בהם. מצד אחד, זהו מעשה רב־חשיבות וצעד שאין ממנו חזרה; מצד אחר, זה פשוט חלק מהחיים. מכאן ואילך, ההחלטה לטפח את הדרך הופכת איתנה ובו בזמן טבעית לחלוטין. זה פשוט מה שאנחנו עושים. אין עוד תחושה כלשהי של מלאכותיות, תכנון מודע, גמלוניות או הססנות. התעוררות אינה נתפסת עוד כדבר להשיגו בעתיד הרחוק, מכיוון שהיא איננה דבר, כי אם תהליך — ותהליך זה הוא הדרך עצמה. עם זאת, היא אינה הופכת אותנו בשום פנים ואופן למושלמים או לחפים מטעויות. אנחנו בהחלט מסוגלים לחתור תחת התהליך למען האינטרסים של תאוותינו — השתוקקויות, שאיפות, שנאות, קנאות ופחדים — כולן רחוקות מאוד מכְּליה. לא התנשאנו לגבהים הנעלִים של התעוררות; ההתעוררות כמו הושלכה ממעמדה הנשגב אל המהומה ואי־הבהירות של חיי היום־יום.

אין בדרך זו שום דבר דתי או רוחני במיוחד. זוהי דרך אותנטית להיות בעולם, הכוללת כל דבר שאנו עושים. היא מתחילה באופן שבו אנו מבינים את אופי המציאות שאנו חיים בה ואת אופי היצורים שאנחנו, החיים באותה מציאות. ראייה שכזאת מונחת ביסודם של הערכים אשר מזינים את המושגים שעולים על דעתנו, של הבחירות שלנו, של המילים שאנו הוגים, של המעשים שאנו עושים, של העבודה שאנו מבצעים. היא מספקת את התשתית האתית למודעות צלולה וממוקדת, אשר מביאה בתורהּ להעמקת ההבנה שלנו את אופי המציאות שאנו חיים בה ואת אופי היצורים שאנחנו, החיים באותה מציאות. וכך הלאה.

טיפוח היסודות המגוונים האלה של קיומנו, משמעו לטפח אותם ממש כפי שהיינו מטפחים גינה. בדיוק כמו שגינה זקוקה להגנה, לטיפול ולטיפוח, כך גם יושרה אתית, מודעות ממוקדת והבנה. תהא התובנה שלנו לגבי טבעם הריק ותלוי הנסיבות של הדברים עמוקה ככל שתהא, אין בה כשלעצמה כדי לטפח איכויות אלה. כל אחד מתחומי החיים האלה הופך לאתגר, לצו פעולה. אין מקום לשאננות, משום שכולם נושאים תווית שמכריזה: "טפחו אותי".

***

הפעולות שמלוות את ארבע האמיתות מתארות את המסלול של תרגול הדהרמה: ידיעת אי־נחת מביאה להרפיה מהשתוקקות, אשר מביאה לחוויית הפסקתה, אשר מביאה לטיפוח הדרך. אלה אינן ארבע פעולות נפרדות, כי אם ארבעה רבדים של תהליך ההתעוררות עצמו. ידיעה מבשילה להרפיה; הרפיה מגיעה לכדי חוויה של הפסקה; חוויה מעודדת טיפוח.

מסלול זה אינו סדרה ליניארית של "שלבים" שאנחנו "מתקדמים" דרכם. איננו עוזבים שלב מוקדם מאחור על מנת להתקדם לדרגה הבאה בהיררכיה כלשהי. כל ארבע הפעולות הן חלק מרצף יחיד ומתמשך של פעולה, ומכאן שאי אפשר לצמצם את תרגול הדהרמה לאחת מהן; הוא מורכב מכולן יחד. ברגע שמפרידים ידיעה מהרפיה, היא מידרדרת לכדי אינטלקטואליות גרידא. ברגע שמפרידים הרפיה מחוויית ההפסקה, היא מצטמצמת להעמדת פנים רוחנית.

האריג של תרגול הדהרמה נטווה מהסיבים של כל הפעולות האלה השזורות זו בזו, שעה שכל אחת מהן מוגדרת באמצעות יחסה לאחרות.

***

הדרשה הראשונה של הבודהה שיכנעה את חמשת הסגפנים שהוא עלה על משהו. הם נשארו איתו, האזינו למשנתו ולהנחיותיו והתעוררו בעצמם. גם הם הבינו וידעו אי־נחת, הרפו מהשתוקקות, חוו את הפסקתה ופנו לטפח את הדרך. גם הם השיגו את חירות הלב והתודעה מהכפייתיות של ההשתוקקות. המילים המתארות את ההתעוררות שלהם זהות למילים ששימשו לתיאור ההתעוררות של הבודהה עצמו. מכאן ואילך, בסיומן של דרשות הבודהה, ידוּוַח לעתים קרובות לא רק על מספר האנשים שבאו לידי התעוררות באמצעות אותו לימוד מסוים, אלא גם לאיזו דרגת התעוררות הגיעו.

הדרשות המוקדמות מרמזות שהתעוררות היתה אירוע נפוץ בקרב אלה שהטו את אוזנם לבודהה ופעלו לאור מה שאמר. עם זאת, יש בהן הכרה בהבדל בין דרגות התעוררות שונות, הבחנה בין אלה שחוו רגע ראשוני של התעוררות ועלו על הדרך, לבין אלה שטיפחו את הדרך הלאה ואף הגיעו לנקודה שבה התפוגג ההרגל להשתוקק. ובכל זאת, הנגישות לתהליך ההתעוררות עצמו היתה ישירה ופשוטה יחסית ולא היתה כרוכה במהומה גדולה.

ואולם, ככל שהבודהיזם התמסד כדת, כך אט־אט הפכה ההתעוררות לנגישה פחות. אלה ששלטו במוסדות טענו שהתעוררות כה מרוממת, עד שכִּכלל ניתן להגיע אליה אך ורק על ידי ההיבדלות וההיטהרות המושגות באמצעות משמעת נזירית. אפילו אז, טענו, הדבר נדיר. כדי להסביר מצב עניינים זה הם נדרשו לָאידיאה ההודית של "התנוונות הזמן", רעיון שמחשיב את מהלך ההיסטוריה כתהליך של דעיכה הכרחית. לפי רעיון זה, אלה שחיו בימי הבודהה היו פשוט מנוונים פחות, "רוחניים" יותר, מן ההמון האנושי המושחת של ימינו אלה.

אולם מעת לעת היו שקראו תיגר על השקפות אלו. שערי ההתעוררות נפתחו לרווחה בפני אלה אשר הודרו ממנה בשל ההגבלות והדוֹגמות של עילית מיוחסת. חילונים, נשים, חסרי השכלה — המוחלשים — הוזמנו לטעום את חירות הדהרמה בעצמם. התעוררות לא היתה עוד יעד רחוק להשגה בחיים עתידיים. לא: התעוררות הפכה זמינה כאן ועכשיו, נגלית בתודעתכם ברגע זה ממש.

אם לנסח זאת בבוטות, השאלה המרכזית שבודהיסטים התעמתו עמה למן ההתחלה היא זו: האם התעוררות קרובה היא או רחוקה? האם היא נגישה בקלות או זמינה רק במאמץ עילאי? אם מדגישים את הקִרבה ואת קלות הנגישות להתעוררות, קיימת הסכנה להפוך אותה לדבר של מה בכך ולהמעיט מהערך ומהחשיבות שהיא ראויה להם. לעומת זאת, אם מדגישים את המרחק ואת הקושי של הנגישות להתעוררות, קיימת הסכנה שנמקם אותה מעבר להשגה, נהפוך אותה לאייקון של שלמות שיש לסגוד לו מרחוק.

האם אין השאלה עצמה מטעה אותנו? האם אין הלוגיקה של או־או מתעתעת בנו להניח כי רק אפשרות אחת יכולה להיות אמיתית? האם אין מתאימה כאן יותר לוגיקה דו־משמעית של גם־וגם? התעוררות היא אכן קרובה — ובו בזמן דרוש מאמץ עילאי כדי לדעת אותה. התעוררות היא אכן רחוקה — ובו בזמן נגישה וזמינה.