בועות ורודות מתנפצות

פרק 1

חגית ירדה בחושך במדרגות מביתה שברחוב שפרינצק לעבר מכוניתה, מאירה את דרכה בפנס קטן שלקחה עמה. עלטה סמיכה עטפה את העיר. כל הפנסים כבו בשל תקלה, ולא היה אפשר לראות דבר סביב. אחרי שפסעה רק כמה פסיעות, נתקלו לפתע רגליה בחפץ כלשהו שהתגלגל על הכביש. היא האירה בפנס על החפץ והתפלאה לראות באמצע הדרך תיבה קטנה מעץ. חגית התכופפה והביטה בעיון בקופסה, שנראתה ממש לא במקומה. התיבה מצאה חן בעיניה, והיא החליטה לקחתה עמה. בהגיעה למכוניתה הניחה את התיבה על המושב לידה ונסעה אל אביה שהתגורר ליד הנמל.

כשהגיעה, פתחה את דלת הדירה במפתח שהיה ברשותה ונכנסה כהרגלה ישירות למטבח. אביה היה שם, בוחש במרץ בסיר גדול ומזמזם לעצמו. חגית נישקה אותו על לחייו ושאלה לשלומו. הוא בישל מרק ושאל אם תצטרף אליו, ולאחר שנענתה להזמנתו הם יצאו למרפסת הקטנה הצופה לים.

הרוח החמימה שנשבה בחוץ הזכירה לה נשכחות. חגית זכרה את ארוחת הערב, שנהגו לאכול כולם יחד כשאמה עוד הייתה בחיים, ואת הערבים, שבהם ישבו היא ואמה במרפסת ושיתפו זו את זו בסודותיהן. בעודה לוגמת מהמרק החם נדדו מחשבותיה לאותם ימים שהיו כה משמעותיים עבורה. אביה החזירהּ למציאות כששאל אם תרצה עוד ספל מרק.

היא סירבה, וכמו תמיד בביקורים שלה בביתו ביקשה ממנו שיספר לה שוב כיצד נפגשו אמה והוא. הוא סיפר לה על חברו הטוב ציון, שהיה בן דודה של אמו, וכיצד הסכים לשדך ביניהם. "ומכאן האהבה צמחה," הוא חייך אליה בחושך.

חגית אהבה לחזור לסיפורי העבר. הם תמיד היו בעיניה כמו סרט קלאסי טוב שיש בו נוסטלגיה וגעגועים למה שהיה פעם.

למחרת התעוררה חגית כהרגלה בשש בבוקר, הכינה משקה וכריכים לה ולילדים, שלחה את אלעד ורוית לבית הספר, ואחר כך הלבישה את ליז הקטנה ויצאה עמה אל הגן.

בדרכה פגשה את סבתה של מור, בירכה אותה לשלום ונזכרה בגעגועים באמה שכל כך עזרה לה.

היא הפקידה את הפעוטה בידי הגננת ומיהרה לעבודתה בבית הספר "יחדיו". הרמזור הבהב ואור אדום נדלק. חגית עצרה ועיניה שוטטו על פני הרכב. לפתע ראתה את תיבת העץ הקטנה שהניחה אתמול במושב ליד הנהג. היא חשבה לעצמה שהתיבה יפהפייה ושמשהו בה היה מוּכּר, כאילו תמונות מגלגול קודם עלו במוחה.

היא חשבה לעצמה שזה ודאי לא מקרה שדווקא היא מצאה את הקופסה הזאת, והחליטה שמיד אחרי יום הלימודים תבדוק את תוכנה.

היום עבר במהרה. היא לימדה שעתיים עברית, שעתיים חשבון ושעתיים תורה, התעכבה מעט במזכירות כדי לתת דפים לשכפול ומיהרה למכוניתה. היא אהבה את שעות הצהריים בבית. ליז הקטנה נמנמה, ואילו אלעד ורוית היו שרועים על הספה הגדולה בסלון, צופים בטלוויזיה ומתקוטטים בצחוק כמו שרק אחים קרובים יודעים לעשות. אלה היו השעות שלה, שבהן ארגנה תכנים להמשך שבוע הלימודים, ואם נותר לה פנאי הייתה מתחילה לארגן דברים בביתה.

לאחר שסיימה את מטלותיה, נזכרה שוב בתיבת העץ והחליטה להביאה מהמכונית. היא ירדה לחניה, אספה את הקופסה ועלתה עמה לחדר השינה.

דקות ארוכות ישבה חגית על המיטה והביטה בתיבה הסגורה. לפתוח או לא לפתוח? חשבה. אולי זו מלכודת? אולי סתם חפץ ישן שמישהו השליך? הדמיון שלה השתולל עד שלבסוף, לאחר שהתעשתה, החליטה לפתוח. היא הרימה את המכסה. בתוך התיבה היו מכתב-נייר שנראה כמו בדיקת מעבדה כלשהי, מפתח קטן ופתק מקופל, שעליו כתוב מספר של כמה ספרות. חגית הוציאה את המכתב מהמעטפה. שורות של כתב מסולסל בצרפתית ניבטו אליה מהדף הלבן. אף שידעה כמה מילים בשפה האצילית, היא החליטה לשתף באוצר את אביה, שדיבר צרפתית שוטפת.

חגית חייגה את מספר הטלפון של אביה. מהצד השני ענה לה קולו הרך והאטי.

"כן, שרי," כך נהג לכנותה, "הכול בסדר? את נשמעת מעט נסערת."

"אבא, הכול בסדר, רק מצאתי משהו מעניין ואני צריכה תרגום שלך מצרפתית."

"אוקיי," היא שמעה את הסקרנות בקולו. "אבוא אלייך מחר אחרי הצהריים. זו תהיה הזדמנות לפגוש את הנכדים המתוקים שלי. זה בסדר מבחינתך?"

"כן. תודה, אבא."

חגית הניחה את התיבה על שידת האיפור, יצאה מחדרה והחלה להדיח את הכלים שנותרו מארוחת הצהריים. מחשבותיה נדדו לעבר המכתב... מעניין מה כתוב שם ולמי הוא שייך.

כשעלתה שוב לחדר השינה, היא התיישבה בקצה מיטתה והביטה בתיבה בעיון. היה זה חפץ עתיק מאוד. על המכסה התנוססו ראשי התיבות ר"י, ובמרכז הייתה תמונה של זוג אוהבים. התמונה נראתה ישנה מאוד והזכירה בנופה את ונציה עם הגונדולות. היא פתחה את התיבה והוציאה את המפתח ואת הפתק. מוזר, חשבה, מעניין למה שייך המפתח והמספר: מה הוא מסמל? האם המפתח שייך לכספת כלשהי? למחבוא? מחשבתה הניעה אותה לכיוונים שונים, והיא חשבה שהדרך הטובה ביותר תהיה לפנות לאינטרנט. אולי שם תוכל להתחיל במלאכת הבילוש, למצוא למי שייכת התיבה, ומהם הדברים שכה שמורים בתוכה.

מכיוון שהמחשב לא היה בדיוק מושא אהבתה, היא החליטה לבקש מרוני בעלה לעזור לה כשיחזור מהעבודה. תיבת העץ עוררה בה זיכרונות ילדות. היא ניגשה לאלבומי התמונות שהיו ברשותה והחלה מדפדפת דף אחר דף, אלבום אחר אלבום. בעודה עושה זאת הופיעה ליז, ריחנית כמו סופגנייה תפוחה אחרי השינה, והתרפקה עליה. חגית ליטפה את הראש המתולתל והחלה מספרת ומסבירה מי מופיע בתמונות ומהם האירועים שצולמו. כך עברו שעות אחר הצהריים במהרה. אחרי ארוחת ערב ומרתון המקלחות שבא בעקבותיה, הגיעה חגית למיטה כה עייפה, עד שתיבת העץ נשכחה מזיכרונה.