ביבליותרפיה יהודית

אל השורש מבוא

לכל מקום שאדם הולך,

הולך הוא לשורשו.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב)

בחדר האורחים שבבית הורי בראשון־לציון היתה כוננית גדולה שחורה עשוייה משורה ארוכה של מדפים בדמות עלים מאורכים המחוברים ביניהם במוטות עץ בצורות שורשים מפותלים. על המדפים היו ערוכים עשרות צדפים גדולים וצבעוניים, מופלאי צורה ועשירי גוונים, שנאספו כולם בחופי אום־רשרש, לימים אילת, שם הקים דודי משה, אחיו החורג של אבי, את תחנת האלחוט המנדטורית. שלוש אהבות גדולות היו לדוד — להאזין לאיתותי המורס ולשמוע בהם פעימות לב רחוקות של מתקשרים אלמונים השולחים קריאותיהם לחלל, אולי ימצאו קשב, אולי יקרא מישהו קולותיהם ויקלוט עוצמת כיסופיהם. אהבתו השנייה — הים, להלך על חופיו ולאסוף את מכתבי אהבתו שנשלחו בדמות צדפים הנפתחים כפיות אהבה, המפתים לחבוק וללטף, רחם רחמתיים לראש חולם, וכאשר היה חופן אותם ומקרב אותם לאוזנו היה שומע את המיית הים הרוגש וחש בגעגועים שאינם נגמרים. אהבתו הגדולה מכל היתה לפנינה יפתו שנשארה בצפון הארץ ואליה נישאו חלומותיו. עוד הוא היה נתון לאהבותיו, בא חברו הקצין הבריטי, שאף הוא חמד את פנינה, וירה כדור בליבו והרגו. והמשיכו קולות המורס לבקש את כתובתם האבודה ומכתבי אהבת הצדפים הגיעו אל אבי שהניח אותם בכוננית השחורה המשמשת בעלי מדפיה המאורכים מצע מרחף לשפעת היופי הזה. ובינות לצדפים, כמו משחקים עמהם, הציב אבי את תצלומו של משה ותצלומיהם של בני משפחתנו ובהם, באופק קיר־תכלת, שני הסבים — ר' אליקים גצל כהן אביו, ור' זלמן דב ראשגולין, אביה של אמי.

חלפו הימים, עלי הכוננית נאספו אל שלכת השנים, אך הצדפים יכלו לזמן והגיעו אלי והם ממשיכים לספר סיפור אהבתם על מדפי ארון הספרים שבביתי. אולם יותר מכל שמורים בלבי פניו החולמים של אליקים גצל, צעיר יפה תואר שמכתבי עיניו שלוחים היישר אל ליבך וכמו מבקש הוא לשוחח עמך, אך קולו נאלם והוא מת בראשית השיח, באביב שנותיו. סופר סת"ם היה ובאותיות פנינים שלו כתב אף תעודה שהגיש תיאודור הרצל לקיסר הגרמני, ולא השלים לכתוב ספר תורה שלו ונקרא לכתוב ספר תורה של מעלה. ובמרחק מה מתצלומו שלו תמונתו של ר' זלמן דוב נשוא הפנים, בן יהדות ליטא חמורת הסבר, שלמד בישיבות רדין וולוז'ין, תלמיד מובהק של בעל ה"חפץ חיים" ושל הנציב ורבנו חיים מבריסק, שהצליח לפני בוא מבול הדמים על יהדות אירופה להגר לארצות הברית ולהיות שם רב ל"אגודת אחים אנשי חסד" בסטאטין איילנד שבניו־יורק. זה הסב העמקן שכתב את הגיוני לב ואת חקרי לב ובכל עיוניו ודברי תורתו נמצא לא רק את ההגיון והחקר אלא את הלב.

הצירוף המופלא הזה של צדפי החלום, סיפור האהבה, מגילת ליבו של סופר הסת"ם, עומק הגיונו ורגשותיו של הרב העמקן, הוא שמילא את בית אבא ואמא, הוא שהיה לנשמת שיחו של אבא שאני נושא אותו בתוכי כל הימים.

ואכן שם התחיל הכל בשבילי כילד, נרות שבת שאמא מסתירה פניה מאחורי כפות ידיה ומדליקה, ודמעת געגועים לבית סבא וסבתא הרחוקים ולקבלת שבת שלהם בשולי עיניה; מפה לבנה וחלות מתוקות קלועות וכוסות יין וקידוש וקולו של אבא המצטרף בניגון הקידוש אל הניגונים של הוריו שיצאו מאחורי החומה והלכו להקים ירושלים חדשה.

ואבא שר "לכה דודי לקראת כלה" וכדרכו, מספר ורוקם את אגדותיו, ומסביר וצובע הכל בצבעי דימיונו ואני הילד מאזין ומוקסם, לא תמיד מבין הכל אך תמיד יוצא למסע עם הסיפורים. וכשאני שואל את אבא מי הוא הדוד ומי היא הכלה הוא מספר לי בלשונו הבהירה והציורית את סיפור הקבלה, סיפורן של עשר הספירות האלוהיות, שבחלקן זכריות ובחלקן נקביות, והספירות מקיימות יחסי אהבה ביניהן וכשהן בחיבור יורד שפע לעולם וכשאין חיבור — פוסק השפע. והוא מספר לי על "תפארת" הגבר האלוהי שאוהב את "מלכות", הלא היא שכינה אמנו, שהיא הספירה שמעלינו ואומר לי כי הדוד הוא "תפארת" והכלה היא "מלכות" ואנו מעודדים את "תפארת" באהבתו לכלתו "מלכות" וכשהם יאהבו זה את זה ירד השפע לעולם. והוא מפליג והולך ומספר לי כי מול עשר ספירות אלוהיות, ספירות של קדושה, יש עשר ספירות של טומאה ורשע. והסיטרא אחרא, הצד האחר, חושק ב"מלכות" ורוצה בה וכשאנו עושים מעשים רעים אמנו "מלכות" מצטערת, מתעצבת ומתכערת ואז תפארת עוזב אותה והסיטרא אחרא, הלא הוא אשמדאי, תופס אותה ובא אליה ואז יורדות קליפות לעולם המכסות את הניצוצות ובולעות את השפע, ואז מגיעים ימים רעים לעולם. וכך יופיה של "מלכות" אמנו, אהבתו של "תפארת" אליה, ימי הפריחה והגאולה לעולם מותנים במעשינו שלנו.

ואני שומע סיפור אהבה שמימי, ואני לומד על מלחמת הטוב והרע, ואני לומד על השפעת מעשיו של האדם בעולמות העליונים, ואני בתוך אגדה ואני מקבל עם אבא ואמא את השבת דרך סיפוריו של אבא ואני נוגע במסורת ובאמונה, נפתח למאבק היצרים בנפשו של אדם, חש בעומקם של רגשות, מתמלא בשירה ובסיפור ומרגיש בעוצמה האדירה העולה מן הדברים.

ולמחרת — שבתו של אבא אינה שבת של בית כנסת, אך היא שבת של נשמה יתרה. היא שבת של טיולים ברגל אל השדות המקיפים את ראשון לציון, עיירת הולדתי, היא חלום של שיבולים מזהיבות מלאות גרגרים שופעים קמח, ובעונה אחרת מסע בנתיבי הפרדסים המטיפים עסיס תפוזים לפי, וטיול קסום במשעולי הפרחים. היא לשכב בעשב ולחוש את ניחוחו, לגעת בכל גופי באדמה ולהתמלא בריחה, לעקוב אחרי הנמלים במסען הלא נגמר אל התל, להאזין לדבורים ולציפורים, לחוש את רגבי העפר ולשאת עיניים ולהמריא לשמים, ולשמוע את אבא בהתפעמותו מן היופי קורא בהתרגשות מיזמור תהילים ופותח ב"ברכי נפשי".

ואחרי הצהריים באות השעות של הלימוד המשותף, של הקריאה יחד בסיפורי המקרא ובמדרשים ובאגדה, של ההאזנה הקשובה והרגושה לאבא המספר מסיפורי העם של י.ל.פרץ, הקורא לפני את סיפורי "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם, המנגן בקולו הערב את טוריו החרוזים מלאי הלחן של עיבודיו של שמשון מלצר, והלב מלא בסיפורים וחש בכוח המופלא שלהם לצאת מדפי הספרים ולהיות הסיפורים שלי.

ונקודת השיא כשאבא מוציא מעמקי ארון הספרים את הספר הגדול, ספר "קורבן מנחה" של סבתא שדפיו חומים וממורטטים מעט, ספוגים בדמעותיה ובמגעי אצבעותיה, מהדהדים אנחות ליבה, השתתפותה בגורלן של האמהות, והדפים נקראים לפני בסיפוריו של אבא החוזר באוזני על סיפור סבתא הבוכה ושוחקת בקריאתה הפותחת בפניה אשנבים אף לסיפור שלה.

ושוב אני רואה את סבתא, שעין אחת שלה עשוייה זכוכית וחור עמוק בלחיה, והיא יושבת בכיסא הנדנדה שלה וקוראת בספר הגדול ומלא הסודות והסיפורים הזה. ואני רואה אותה נערה צעירה ויפה שבן הפריץ התאהב בה וכשברחה ממנו ירה בה ועינה האחת נעקרה וחור עמוק של כדור בלחיה. ואני מתגנב בלילה ורואה אותה שמה את עין הזכוכית בכוס מלאה מים וכורכת מטפחת לבנה על ראשה ושומע אותה ממלמלת לעצמה סיפורים ביידיש וליבי מתרפק עליה: "בובע! בובע!"

וכך שם, בבית אבא ואמא וסבתא, היה המפגש עם הסיפורים ועם הדימיונות, עם המקרא והאגדה, ההלכה והמסורת, הפסיכולוגיה והרגשות, "הגיוני הלב" ו"חקרי הלב", והעיקר עם האהבה הגדולה לאדם, לעולם היהודי, למסורת, לנפש הנפתחת לפני ולרוח האלוהים המהלכת על פני המים.

דוד היה לי בירושלים, שהיה ראש ישיבה והתגורר באחת משכונותיה החרדיות של העיר. איש יקר נפש היה, רך ועדין, דבריו נאמרו תמיד בחמימות ובמתיקות, חיוך היה מרצד בזוויות עיניו, פניו היו תמיד שופעות אור ואותנו הילדים אהב במיוחד.

על אף שהורינו כבר נתפקרו, התרחקו מהעולם החרדי והפכו להיות חילוניים לכל דבר, אהבנו אני ובני דודי לבקר בביתו של הדוד ולשמוע את המעשיות שהיה שמח לספר לנו. לא פחות מכך אהבנו את תבשיליה של הדודה, שפניה היו חרושי קמטים וכל שנה משנות חייה הירבתה והעמיקה אותם. עיניה מושפלות היו תמיד וקולה עבה וסמכותי, אך ידיה חוללו פלאים בתבשיליה. בביתו של הדוד היו שני שעונים, שעון אחד היה מכוון על פי זמני התפילות (בירושלים היה מקובל שעון זה, שנקרא אף "שעון ארץ ישראל") ושעון שני היה מכוון על פי השעה הרשמית במדינה. לגבי שעון התפילות שלו שום שר פנים לא יכול היה לחייבו בשעון קיץ או בשעון חורף, זה השעון מקודש היה, מעל לקביעת הרשות. אנחנו כילדים אהבנו להתל בו והיינו שואלים אותו, ביידיש כמובן, "דוד מה השעה?" והוא היה משיב לנו ביידיש: "על פי שעוננו השעה כך וכך, על פי שעונכם, אפיקורסים, השעה היא אחרת!" או אז למדתי על ריבויים של הזמנים, על ריבוי השעונים המודדים את הזמן ומסמנים אותו, על הזמן האנושי ועל הזמן המקודש, על הזמנים השונים הנמצאים בכפיפה אחת, זמן העשייה והיומיום וזמן הקדושה, זמן הנפש וזמן ההתעלות, זמן ההירהור וזמן התפילה ובכל הזמנים הללו מצוי אדם הפועל ועושה, המחפש את עצמו ואת המעבר לעצמו, החולם ומתפלל ופותח נתיבות לפנימו ולאלוהים שבשמי מרום.

אהבנו לשוחח עם הדוד על השעון והוא, על אף שהיה ליטאי מתנגד, היה אוהב סיפורי חסידים ושמח לספר לנו אותם. הוא סיפר לנו כי חסיד אחד בא לרבי מלכוביץ ושמע את השעון מצלצל בביתו. אמר לו הרבי: "אין לך סגולה בדוקה להכנעת הלב כצילצול השעון, המכריז שעברה שעה נוספת מימי חיינו והוא מעורר את האדם לעשות חשבון — מה עשיתי בשעתי החולפת?"

שאלה חשובה ונוקבת זו שמרתי בליבי ולאורך כל דרכי אני מרבה לבחון את שעתי החולפת ואף להציע זאת לתלמידי ולחברי גם כדרך לבחינה עצמית וגם כדחף להמשך תהייה ויצירה עצמית.

הדוד סיפור לנו גם על אותו חסיד שעזב את עיירתו ונסע לעיר הגדולה להיות במחיצתו של הרבי. אחרי שעשה שם בחצרו ובפגישות עמו חודש ימים חזר לעיירתו. שאלו אותו חבריו החסידים בעיירה: "ממה התרשמת ביותר אצל הרבי?" השיב להם: מהשעון של הרבי". אמרו לו: "באמת, זה הדבר המרשים ביותר שראית וקלטת אצל הרבי?!" השיב להם: "כן!" שאלו אותו: "מה כל כך מיוחד בשעונו של הרבי?" השיב להם: "השעון שלנו מתקתק כך: 'תיק־תק! תיק־תק! פחות שנייה לחיות! פחות שנייה לחיות! תיק־תק! תיק־תק!' ואילו השעון של הרבי מתקתק כך: 'תיק־תק! תיק־תק! פחות שניה לביאת המשיח! פחות שניה לביאת המשיח! תיק־תק! תיק־תק!' "

או־אז הבנתי כי לא תיקתוקו של השעון חשוב, אלא מה הוא מתקתק? מה המשמעות של חיינו? במה אנחנו ממלאים כל רגע של הווייתנו? מה הם תכני חיינו? מה מידת האחריות שלנו לחיינו? אז גם החלה להסתמן אצלי התפיסה כי האדם הוא היוצר את חייו? כל אחד מאיתנו הוא סיפור חייו ועלינו ללמוד להחזיר סיפור זה לידינו; לקבל את האחריות עליו; להיות היוצרים את סיפורנו, כלומר היוצרים של חיינו.

משפט אחר, שהדוד היה חוזר עליו, היה אמירתו של הרבי מקוצק שאמר: "בקוצק יש נשמה ולא שעון!" ואכן הנשמה היא המרכז, היא המשמעות של חיינו, היא מרכז חיפושינו וטיפוחנו בעבודתנו הטיפולית, היא מהותנו והיא נקודת המטרה של מסענו אל עצמנו.

בן דודי, שהיה בעל חוש הומור מפותח היה מחזיר לדוד סיפור ואומר לו: בימים רחוקים היה בלב ירושלים מגדל גבוה ובראשו שעון. ליד המיגדל היתה חנות של שען יהודי בה מכר שעונים שונים ומגוונים. השעון על ראש המגדל היה מצלצל בכל ערב בשעה שש ששה צילצולים רמים. יום אחד שאלו את שומר המיגדל איך הוא יודע לכוון את השעון שבשעה שש בדיוק יצלצל השעון ששה צילצולים רמים. השיב לשואלים: "ליד המיגדל יש חנות שעונים של שען יהודי, כשאני רואה ששעוניו מורים על השעה שש אני דואג ששעון המיגדל יצלצל ששה צילצולים". שאלו את השען היהודי: "על פי מה אתה מכוון את שעונך?" השיב: "על פי צילצולי השעון שעל ראש המיגדל".

או־אז התחלתי להבין את יחסיותו של הזמן, את היותנו המכוונים אותו ואת הסוד הנסתר של כיוון השעונים. והעיקר למדתי את כוחה של ההתייחסות ההומוריסטית, שהיא ההתייחסות לדבר מקרוב ומרחוק בעת ובעונה אחת והיא אף סודה של ההתייחסות הטיפולית.

לימים הגיע לידי ספרו היפהפה של מאיר שלו "כימים אחדים" (שלו, 1994) ושמחתי מאד לקרוא בו את הקטע הבא:

אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא את המחוגים הללו לראשונה, בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון.

"אין לי כסף לשעון", אמרה... ואחר כך התרככה, הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה. "אתה לא צריך שעון, זיידה, תראה כמה שעונים יש בעולם".

היא הראתה לי את צלו של האקליפטוס, שבגודלו, בכיוונו, ובצינתו אמר תשע בבוקר, את העלעלים האדומים של הרימון שאמרו אמצע מארס, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים, ואת הקמטים הקטנים שבזווית עייניה, שריצדו ואמרו ארבעים.

"אתה רואה, זיידה, ככה אתה בתוך הזמן, אם יקנו לך שעון, אתה תהייה רק על ידו".

כאן למדתי את החשיבות של להיות בתוך הזמן, של הזמן הפנימי ולא הזמן החיצוני, של הזמן האישי ולא הזמן הממוכן, של זמן הנפש וזמן החלום, זמן העשייה וזמן היצירה, זמן האמונה וזמן התפילה.

ותמונה נוספת מימי בית הספר התיכון. המורה לתנ"ך מאיר בוסאק בא לכיתה ובידו ספר תנ"ך מלא, מרופט במקצת ופתקים בולטים מתוכו, נכנס לכיתה ומתחיל לקרוא דברי נבואה, קורא ומפרש, קורא ומפרש. הכיתה לא מרוכזת ורועשת והוא קורא ומפרש, והפסוקים מגביהים מעל להמולת התלמידים והפרשנות מבקשת לפתוח פתחים בראשיהם, אך אלה דמיהם סוערים, יצריהם בוערים, אש בדמם ותעלולים ברוחם והנביאים נדחים וקול המורה לא נשמע והוא עייף וכואב, מיתרי קולו בוגדים בו, גרונו ניחר וקולו נשבר אבל הוא ממשיך, והתנ"ך שבידו פתוח והלבבות סביבו סגורים. ואני רואה את דוק הערפל המכסה את זגוגיות משקפיו, מתבונן בשפתיו הרוטטות, מאזין לקולו המרוסק ושומע מתוכם את דברי הנביא והם נראים לי עזים ונוקבים יותר, יודעים את אטימות האוזניים והלבבות הערלים והם בוקעים כנים ונוגעים אל הלב.

תנ"כו של בוסאק לא נסגר בנפשי וגם כשתמו שעוריו וקולו השבור הנאבק להביא בשורת נביאיו לתלמידים גווע ראיתי אותו מחזיק בידיו בתנ"ך בכל כוחו כמו נאחז בו והלכתי איתו אל סדנת היצירה שלו — אל ספרי שיריו. פתחתי איתו את ספרו "ועתה עיני ראתך" וקראתי את שיריו של פליט השואה, אשר צעד בדרך הייסורים והעינויים בשואה, סבל עינויי שאול, ידע טעמם המר של חיים באימה מתמדת ובפחד איום "בפרפרו בציפורני הגורל כתולעת במקורה של ציפור". לא הצלחתי להבין איך, בתוך ולאחר מחנות ההשמדה לא איבד את אמונתו ובטחונו באלוהים. אמנם הוא קורא בשירתו תגר על אלוהי העולם המרחף מעל עשן הכבשנים ומחולל מעל למדורות המוות, "ומעל / עטוף אדרת חלום / דימיונית, / רקומה רבבות כוכבים, טבוע באין־סוף הנצח, / מרחף האלוהים / ושואף/ את ריח עשן המיזבח". קראתי את שיריו ומול עיני עמדה ידו של המורה לתנ"ך האוחז בכל כוחו בספר התנ"ך השלם המרופט ונאחז בו וחזיתי באביר האמונה האומלל והנרדף על־ידי אלוהיו, הנושא את כאבו, נושך את שפתיו עד זוב דם, משרך את דרכו במחשכי העולם, אך דבק באלוהיו. "אליך, אלוהי, הוליכוני כל שבילי, / בבורחי מפניך, / כל ימי סבותי את צלך / כתנועת מחוג השעון / מסביב לנקודת המרכז".

שנים רבות אחרי כן ניסיתי לגלות סוד אמונה זו בתוכה של העקדה הנוראה מכל, עקדת ששת המילונים שעלו כולם לעולה ונשרפו על המיזבח. הלכתי אל ספרו "בריקוד כנגד הלבנה" וניסיתי לקרוא בשיר השירים שהוא שר לתנועה החסידית את סוד האמונה התמימה, בו הוא רוקם שיר אהבה לאנשים הפשוטים בישראל שידעו להתרומם מעל האפרוריות של החולין אל ההתמזגות עם האל. "דבקות. מעל לכל — דבקות. הרגשת רוח אלוהים המרחפת על פני כל ובכל — לא אלוהי הפנתאיזם, אשר לא ירעיד ולא ידובב שפתיים, רק תחושת אל חי, המתבונן בכל שבילי אדם, 'אבא קדוש' העומד על ילדו המתאמץ לצעוד צעדיו הראשונים, צעוד ונפול, נפול וקום, דבקות ואושר האהבה".

סיפור עקדת היחיד וסיפור עקדת הרבים ושריפתם בכבשן האש ממשיך להטרידני עד עצם היום הזה וקולו של בוסאק הקורא בתנ"ך ומפרש, קורא ומפרש והמלים מרחפות בחלל, ורק ידו מחזיקה בכוח בספר התנ"ך שמלווה אותו כל הימים, הופכים לסמל לשתיקת המלים ולניסיון להיאחז בספר הזה פן תישמט כל אחיזה.

ומימי בית הספר התיכון אל ימי האוניברסיטה, בה זכיתי לשורה ארוכה של פגישות 'אני־אתה' עם כמה מהמופלאים שבאנשי הרוח וחוקרי היהדות שלא רק את תורתם אני נושא בתוכי עד עצם היום הזה, אלא את שיחם, את לבטיהם, את הסתירות שבין תפיסותיהם, את ריבוי הדרכים ולא את הדרך האחת, את פתיחת הנתיבים ולא את סלילתם, את ההפגשות ולא את מיצויין, את אתגרי החיפוש והעידוד לצאת למסעותי שלי. ואזכיר אך כמה ממורי אלה: עקיבא ארנסט סימון, גרשום שלום, ישעיהו תשבי, חיים שירמן, שמואל הוגו ברגמן, יעקב כץ, שמעון הלקין, דב סדן, יחזקאל קויפמן, קרל פרנקנשטיין והמופלא מכולם שבמחיצתו זכיתי להיות רק פגישות אחדות בחוג שנתן בביתו לאחר פרישתו, מרדכי מרטין בובר.

אילו באתי לתאר את כולם ואת ריבוי פני היהדות, המחשבה והנפש שפתחו לפני לא היו מספיקים כל דפי הספר, לכן אזכיר רק שניים מהם שלא רק תורתם עיצבה הרבה מתפיסותי אלא אף הכרעותיהם ומימושה של תורתם בחייהם: מרדכי מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון.

כאמור, את בובר פגשתי בביתו בטלביה בירושלים בחוג פרטי מצומצם אליו לקח אותי מורי ורבי עקיבא ארנסט סימון. היתה זאת פגישה רבת משמעות בחיי, שאף מצאה את ביטוייה המאוחר בספרי "משנתו החינוכית של מרטין בובר" (כהן, 1978). את תוכנם המדוייק של הדברים באותן פגישות כבר אינני זוכר אך הדו־שיח שהתקיים בהן עדיין חי בתוכי וזה אולי הפרק החשוב ביותר שלקחתי מפגישות אלה איתו ומלימודי את ספריו. ואכן: מקום מרכזי בהגותו מקדיש בובר להבהרת מהותו של הדו־שיח. הוא מטעים שאפילו הדיבור הער ביותר של אדם לזולתו איננו יוצר דו־שיח. הדו־שיח איננו מצריך דווקא קול או תנועת אברים. הלשון יכולה להתערטל מכל גילוי חושיי, ועדיין הדו־שיח עשוי להתקיים. לדבריו הדו־שיח האנושי, אם כי חייו המיוחדים ניתנים בסימנים, היינו בקול או בתנועת אברים, יכול שיתקיים בלי סימונים. "כנגד זה דומה שמשהו מיסוד המסירה — ולו פנימי שבפנימי — הוא מגופו של הדו־שיח, אבל ברגעיו הנעלים מגיע הדו־שיח אף מעבר לגבולות אלה. הוא בא על שלמותו מחוץ לתכנים הנמסרים או שישנם במסירה, ואף של האישיים ביותר, ואף־על־פי־כן לא במהווה מיסטי, אלא במהווה של ממש על דיוק דיוקו, של עובדה, במהווה, המשולב בכולו בעולם האנושי המשותף ובסדר הזמנים הממשי" (בובר, 1963).

בובר מבהיר כי אמנם אפשרי שהדו שיח יהיה חסר דיבור, נטול שיח מסירה, אך דבר אחד הכרחי אי אפשר בלעדיו בדו שיח והוא ההדדיות של המעשה הפנימי. שני אנשים הקשורים זה לזה קשר דיאלוגי מן הדין שיהיו מכוונים אחד כלפי חברו ונמצאים זה עם זה במצב של הדדיות.

הצופה והמסתכל רוצים לתפוס את האדם כשהוא פרוש מהם ומחייהם האישיים ודווקא משום כך הוא עשוי להיתפש כהווייתו. כל ההתרחשות כאן מתקיימת בתוך עולמה המפורש של ההתבוננות. לעומת זאת לא כך הדבר במפגש בעולם הזיקה. פגישה זאת אין בידה לתפוס את האדם תפיסה של עצם — "אין פירושו של דבר כלל: מגיד לי את טיבו של אותו אדם, את המתרחש בנפשו וכיוצא באלה דברים; אלא: מגיד ל י משהו, מלחש לי משהו, משמיע לי דבר הנכנס לפני ולפנים של חיי שלי" (שם). מכאן אין באפשרותי לצייר את האיש שעל ידיו ובו הוגד לי משהו, איני יכול לספרו ואיני יכול לתארו, אין אדם זה בחינת עניין שבעיסוקי, כל מה שהתרחש כאן הוא התארעות של דיבור המצפה לתשובה. בובר מכנה דרך זאת של תפיסה בשם דעת הלב.

ומכאן אל הדו־שיח עם האלוהים ואפשרות קיום יחסי "אני־אתה" אף עם האלוהים עצמו [גישה זו תפרנס הרבה מדיונינו בעבודה הטיפולית באמצעות מקורות היהדות שבהמשך הספר]. תורת ה"אני־אתה" של בובר מורחבת אף לגבי היחס שבין אלוהים לאדם ובין אדם לאלוהים, שהוא יחס של דו שיח. יתר על זאת, הוא מטעים כי "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באתה הנצחי" (בובר, 1962). כלומר, דרך כל אתה שנתייחד במערך יחסי אני־אתה קורא אב הדיבר אל האתה הנצחי. בשעה שהאדם בא ביחסי "אני אתה" עם הצמחים, בעלי החיים, וכל שכן עם האדם, הרי עצם זה נעשה לו בחינת נושא ההתגלות האלוהית. בתפישה זאת חוזרת ומהדהדת אצל בובר תורת החסידות, שכל יחס לעצם כלשהו עשוי לעלות למעלת יחס אל האלוהים. החסידות סילקה את המחיצה בין קודש לחול, על ידי זה שלימדה לעשות כל מעשה חול בקדושה. בובר הטעים כי בלי לסטות אל פאנתאיזם המכלה או מקפח את ערך הערכים, את יחס הגומלין שבין האנושות והאלוהות, את מציאותם של "אני" ו"אתה" שאינה פוסקת גם על גבול הנצח, הבליטה התנועה החסידית בכל היצורים והעצמים הקרנות אלוהיות, ניצוצות אלוהיים עוממים, ולימדה כיצד להתקרב אליהם, לטפל בהם, ואף להעלותם, לגאלם, לחברם שוב אל שורשם העליון. ביחס "אני אתה" אל העולם נפתח הפתח ליחס של זיקה אמיתית אל ה"אתה" המוחלט, אל האלוהים (בובר, 1958).

בכל הזיקות של האדם מתגלם האתה של האדם, אך הוא איננו בא על השלמתו בשום זיקה. רק בזיקתו אל האתה הנצחי, שלפי מהותו איננו עשוי להיות ללז הוא בא על השלמתו. כל תולדות העולם מצטיירות בתפיסתו הדתית של בובר כדו שיח בין הבורא לבין הבריאה, והאדם מופיע בדו־שיח זה כשותף פעיל, הנענה לקריאתו של אלוהים ועושה מעשים ברוחה. במציאות הממשית אין רגע, אין מקום ואין מאורע שאין בהם מסימני הדיבור האלוהי אל ברואיו.

ומבובר אל דמות משפיעה נוספת, שגישתה ההומניסטית־רליגיוזית תרמה רבות לתפיסתי ההגותית ולגישתי הטיפולית, דמותו של מורי ורבי עקיבא ארנסט סימון.

פילוסוף של החינוך, מורה מחונן, מחנך מעורב ומנהיג רוחני, כל אלה חברו יחדיו בעקיבא ארנסט סימון, אשר הקדיש את שנות חייו להגות חינוכית יוצרת, לכתיבה פילוסופית חינוכית מעמיקה ומנתחת, לחקר החינוך היהודי ולהגות חברתית, וכל זאת לא ממגדל השן האקדמי, אלא מתוך מעורבות אישית עמוקה, העזה בנקיטת עמדות נונקונפורמיסטיות, תחושת אחריות חברתית, הומניזם עמוק, אמונה בתפקידו של החינוך ככוח פועל ביצירת "החברת השפויה", נכונות לפעול ולעורר לפעולה, דבקות ברעיון השלום ונאמנות לתפיסת עולם הומניסטית־יהודית. על הגותו ועל מפעלו כאיש חינוך אפשר להביא כמשל את דבריו של מורו הגדול מרטין בובר: "ליל זוועה זה, ברקים מתחוללים אלה, סכנת כיליון זו; אל תברח מפניהם לשום עולם של לוגוס ולשום עולם של צורה משוכללת, החזק מעמד, שמע את הדבר מתוך הסערה, הקשב, ענה! עולם נורא זה הוא עולמו של אלוהים. הוא תובע אותך. עמוד בניסיון בעולם זה כאיש של אלוהים!" (בובר, 1964).

סימון לא ברח לשום עולם של לוגוס, עמד תמיד במעמד הדו־שיח, מתוך קשב עמוק והיענות לעולם האדם ומתוך פתיחות לקולו של האתה המוחלט הדובר אלינו מן המקרא ומן ההיסטוריה היהודית, ושב ומעמידנו בניסיון כאנשים של אלוהים.

אישים יקרי רוח הטביעו את חותמם בדרך התפתחותו הרוחנית של סימון והשרו עליו משאר־רוחם. ביניהם יש להזכיר את פראנץ רוזנצווייג, שסימון היה מעוזריו הקרובים, ואת מרטין בובר. בובר וסימון התקרבו זה לזה בעבודתם המשותפת בחינוך מבוגרים בקרב יהודי גרמניה וניהלו ביניהם "דו־שיח" עמוק במשך תקופת יצירה ממושכת.

לפי הגותו הדתית היהודית סימון הוא הומניסט דתי. במאמרו "גיתה וההומניזם הדתי" מסביר סימון: "בתורת הומניזם יקיף ההומניזם הדתי את האדם בשלמותו הבלתי מקוטעת, יטפל ביחסי אדם באדם ועם בעם ברוח הסובלנות ויבסס את חירותו של היחיד על יסוד איתן. בתורת הומניזם דתי יעמיד את שלמות האדם הבלתי מקוטעת על מבחן ההכרעות בין טוב לרע, אמת לשקר. כמו כן עליו לבסס את היחסים בין פרטים לציבורים ואת חירות האדם על ערכו המיוחד כמי שנברא בצלם, היינו על הידמות לאל חי" (סימון, 1982).

סימון, המרבה להזדקק בהגותו למקורות ישראל ומבקש תמיד לבסס את דבריו או לחזקם או לגוזרם מתוך הסתמכות על המקרא, התלמוד או מחשבת חז"ל, הולך לשיטתו ומעלה קטע ממסכת סנהדרין (ד' ה'), הפורש לפנינו בריכוז ובגבישיות של הדיון ההלכתי את מיכלול פניו של ההומניזם הדתי, כמו שפירשו סימון בהגותו המאוחרת: "... לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת [כך נוסח הירושלמי וכמה כתבי יד טובים, ולא: נפש אחת מישראל — כמצוטט לרוב (ולא בכדי מסתמך סימון על נוסח זה ואף מעיר את הערתו. הן בחירת הנוסח והן ההערה מיטיבים לאפיין את ההומניזם הסימוני שאינו מסתגר בגדרות הלאומיים ופתוח אל האדם)], מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך; ושלא יהיו המינים אומרים: הרבה רשויות בשמים; ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם".

בקטע זה, מדגיש סימון, מקושרים אהדדי כל הרעיונות העיקריים של ההומניזם המאמין: האדם נברא בצלם, ערך חייו כעולם מלא, שוויון בין איש לרעהו כאשר כולם דומים לאותה רשות יחידה שבשמים, אך שונים זה מזה במהותם הפרטית, ולפיכך כל אחד אחראי לכול, לבריאה כולה.

בהכרעתו האישית ובאורח חייו הרחיק סימון לכת ממורו מרטין בובר, ודבק בדת ישראל, בחוקיה ובמצוותיה, אולם מתוך ראייה מפוקחת ומפוכחת, מתוך ברירה קפדנית ונוקבת, מתוך הכרה כי בכל הדתות, גם בדת ישראל, אפשר למצוא קווים לא הומניים, ולגבי סימון, האנטי הומניזם הדתי עוקר את הדת מיסודה. הוא מעז לומר ולקיים: 'דת כשהיא לעצמה אינה זהה עם הומניזם, אך היא זקוקה לו לשם השלמתה ושלמותה, כמו שהוא זקוק לה לבסיסו הבלתי מעורער. רק האדם הנברא בצלם אלוהים עשוי לספק מצע מתמיד לצורות השונות שבהן עשוי ההומניזם להופיע, אבל מאידך, אותו אלוהים צריך להיות ראוי לכך, כביכול, שאדם ייברא בצלמו כדמותו, בחינת מה אני רחום אף אתה רחום, ולא בחינת מה אני אל קנא, אף אתה קנא" (שם).

הרבה מתורתו של סימון הפנמתי ועם הבטים לא מעטים התווכחתי עמו בסמינריון מ"א בפילוסופיה של החינוך שנתן בספרייתו גדושת אלפי הספרים בביתו שברחביה, בירושלים. שמעתי אותו מחזק את דבריו וסומך אותם על מקורות מן המקרא, המשנה, התלמוד וספרות חז"ל ולא פעם תמהתי על מינהגו המוזר שבכל פעם שציטט פסוק מן המקורות היה שולח ידו לכיסו, שולף כיפה שחורה קטנה ומניח על ראשו ומשסיים את הציטוט היה מחזירה לכיסו. טקס זה יכול היה לחזור פעמים רבות במשך הסמינריון. כששאלתיו לפשר הטקס הזה השיב לי כי הוא מכסה ראשו בעת ציטוט מכתבי הקודש כביטוי של דרך ארץ ויראת כבוד לטקסט. ובחיוך שאל אותי: "אתה יודע מה ההבדל בין כובע לבין כיפה?" והוא מיהר להסביר: "כובע הוא כיסוי ראש, כיפה היא גילוי השקפת עולם". ואכן השקפת עולמו ההומניסטית־דתית היתה לי אחד מכלי הבחינה את הפילוסופיה של סרן קירקגור, פראנץ רוזנצווייג, מרדכי מרטין בובר, ברוך שפינוזה, ואת דרכי יישומה בעבודה הטיפולית והחינוכית.

סימון היטיב לשלוט בשפה העברית, הכיר את הספרות העברית ואף כתב על חיים נחמן ביאליק, ידע את שפת המקורות והיה בן בית בספרותם. והנה באחד מימי החורף הירושלמי הקרים ישבנו בסמינריון בחדר עבודתו, הריצפה היתה מכוסה בשטיח ענק ובמרכזו עמד תנור נפט לחמם את הנוכחים. אלפי הספרים ניבטו אלינו מן הקירות ומידי פעם היה אחד מאיתנו ניגש לארונות הספרים, מוציא ספר כדי להביא מתוכו דוגמה או רעיון. לפתע קם אחד המשתתפים ובהתקרבו אל ארון הספרים נתקלה רגלו בתנור ושלהבת אש פרצה ממנו. סימון החוויר וקרא בקול גדול: "פורזיכטיג! פורזיכטיג"! ברגע הקריטי של הסכנה חזר אל לשון האם ובה נאחז. ואכן, אחד הדברים שלמדתי ממנו היה לחזור אל לשון האם, אל בית המקורות, אל המעיין ממנו שאבו אבותינו ולהפוך אותו לנו למקור חיים, למעיין של מרפא והתחיות לנפש.

ומימי האוניברסיטה והלימוד שוב בחזרה הביתה אל החודשים המרים בהם ליוויתי את אמי המתענה במחלת הסרטן, שפתיה חתומות וזעקת כאבה פורצת מפניה המיוסרות ומעיניה המחפשות לשווא מניין יבוא עזרה. יושבת היתה במרפסת ביתנו הצופה אל הרחוב, חופת צמחי מטפס היו מיסתור לה מחום השמש, שפעת הוורדים שהקיפו את המרפסת כמו סבבה אותה בבעירה אדומה והיא החזיקה בידיה את ספר שיריו של אחיה המשורר הלל בבלי, שהקדים לעזוב את העולם לפניה, עיניה חוזרות וקוראות את טוריו הכואבים:

"טבעת יגון כהה עונדה את אצבעך,

בה חסדי אוהב מת חתומים לעולמים;

ששון הימים עברו ומכאובם קודר

עוד ירעדו בתוכה נוטפי מור ודמים.

ויש כי אשק ידך וצללים יקיפוני

ועיני זוועה צופות בי ודוקרות בשרי:

'המוות מסך כוס ואתה תשת את יינה!' —

ויד נסתרה, ארגיש, חונקה את צוארי.

אך שלוות רזים זו הנסוכה על ישותך

תנחני אל החוף מעבר לגבול מוות:

בספינת צער נפליג אל ארץ המסתורים

ומצפון אמת לה — טבעת העצבת".

וטבעת עצב זאת שוב לא היתה רק ענודה על אצבעו, אלא ניתקה ממנה ועלתה וחנקה את גרונה של אמי, כאשר היא כבר חוזה בדמותו המתקרבת להנחות אותה "אל החוף מעבר לגבול מוות".

באותן שעות נפתחו מחדש חשבונותי המרים עם אלוהים. קראתי את דבריו של המשורר מרדכי גלדמן ודומה היה לי שאין פרקליט טוב ממנו לעשות חשבונות אלה:

"האם כה זדוני הוא אלוהינו? האם כל הרשע והסבל הם פרי המצאתו ותחבולותיו הסדיסטיות־הרסניות? האם הפצע המוגלתי של החתול שלי הוא מעשה אלוהים? האם הרעיב אלוהים את דודי במחנה ההשמדה עד שהיה לאדם שלד — ובאותו מחנה הוליך את דודתי לתא הגזים? האם גידל אלוהים גידול במוחה של אמי והמית אותה באיטיות בייסורים רבים?"

אולם כאשר גברו ייסוריה עד ללא נשוא של אמי והיא ואושפזה בבית החולים "הדסה", ישבתי שעות ליד מיטתה והיא החזיקה בידיה שני דפי נייר וסרבה להיפרד מהם. כשהיתה מתעוררת לרגעים משנת גסיסתה היו עיניה בוהות לרגע באותיות הכתובות עליהם ושוב נעצמות. בפעם האחרונה שניבטה בהם נשארו עיניה פקוחות ואני עצמתי אותן ושילחתיה אל מסעה הביתה. כשלקחתי את הדפים ראיתי כי בהם שני שיריו האחרונים של הלל בבלי אותם כתב על מיטת מותו:

"חבוש כיפה, עדה טלית והתפלל

יומך שוקע, חושך מתעבה,

עוד רגע עוד מעט ושערים כמוסים יפתחו.

בצעדי תפילה תצעד, תציץ פנימה,

קולות סתרים בשפת לא תבין יקיפוך

באור חדש, אחר, יבריק וילפפך

או אז תתחיל לראות, תתחיל לשמוע ולהבין

סוד החיים חיית עלי אדמות

הרוגז, המכאוב, הנהייה אחרי הנעלם, —

או אז תדע רק בבואת חיים ראית

רק צל ההווייה בלבד.

אך פה מעון האור

פה אין חידות ואין ספקות

פה הפתרון האחרון

ובהתנדף בך הדמות ההיא,

זו דמות הסנוורים חזית כל ימיך

מחדש תיוולד

ותשכון בזיו המציאות העליונה".

ובעיקבות שיר זה שירו האחרון:

"צלילי זמרה נוגי תפילה בוקעים למרום חדרי,

בדממת הליל המבושם מאופק מרחקים

מנערים רוחי דכא ומישנים את יסורי

בעריסת קסמים, בלטף סוד, ביין בשורה.

מאין הקולות? מי הוא המתוודה ושר

בוכה ומתחנן כמתחטא, נואק

ומתרפק — ומתרצה כאילו הוא נכון

למסור נפשו ביד עליון?

דומה אשמע בהם פזמון ילדות רחוק

חופשי, נהיר וזך, נסוך ערגה וציפיה.

הנה גם ניגון שירו של אבא

בלמדו אותי תורה

וניגוניו של יום הכיפורים

ונהמת כינור דקה מן הדקה מלוותם

בניגוני מוסר ממרקי לב, כניגונים

ליווני בנעורי. אימה קדושה נפלה עלי,

סבוני, הממוני הצלילים ואין מפלט.

אני שבוי, שכרו חושי, אני נקלע

בטווי רשתם. שוב עריסת ילדות

מנפנפת, מנדנדת אותי בקצב חרישי,

אני נמוג, אני נבלע בין התחומים".

אמא והלל ניצחוני, נסתתמו טענותי, ניגון שירו של אביהם בלמדו אותם תורה וניגוניו של יום הכיפורים ליוו אותם הביתה, הם חזרו אל אבא ואל אביהם שבשמים מפוייסים.

*

את פגישות הנפש עם מקורות היהדות, את הלבטים והקשיים, הוויכוחים והמרידות, ההזדהות והריחוק, יניקת העוז והעוצמה והפיכתם של מקורות אלה לכתב נפשך, לספר תפילת הקודש ותפילת החולין שלך ביקשתי להעלות בספר שלפנינו.

המשורר יהודה עמיחי כתב ב"ישראל, המאה ה־20":

סימנתי מתוך מגילת אסתר את מישקע

השמחה הגסה ומתוך ספר ירמיהו

את יללת הכאב במעיים, ומתוך

שיר השירים את החיפוש האין סופי

אחר האהבה ומספר בראשית את

החלומות ואת קין ומתוך קוהלת

את היאוש ומתוך ספר איוב את איוב,

והדבקתי לי מן השאריות ספר תנ"ך חדש

אני חי מצונזר ומודבק ומוגבל ובשלווה...

בעיקבות יהודה עמיחי אף אני בחרתי מתוך האוצר העצום של מקורות ישראל לדון דיון פילוסופי, פסיכולוגי וטיפולי במבחר מקורות כדי להאיר דרכם את הקריאה שלנו את עצמנו בהם, את השאלות הקשות שאנו שואלים את עצמנו, את לבטי האמונה ומצוקות הנפש, את המרפא הפילוסופי ופתיחת המסע הטיפולי. ביקשתי לבחון דרכי קריאתנו את עצמנו בסיפור המקראי, להעלות את ריבוי הפנים של התורה ואת השאלות הקשות שהיא פותחת לפנינו. ניסיתי לבחון מבחינה פסיכולוגית וטיפולית מה פירוש להיות קין ולהיות הבל, לבחון את השיבה לרחם התיבה בפרשת נוח והמבול, לעמוד במעמד העוקדים והנעקדים בעקדת יצחק ולעסוק באב, בבן, באלוהים ובמאכלת אשר בלבנו, לשאול על שרה המושתקת, לעסוק ביד החוזרת ונשלחת אל הנער עד עצם היום הזה, לקרוא את ספר התורה כספר הסיפורים הגדול שבו גלומים כל הנאראטיבים של חיינו.

ומן התורה ביקשתי לעבור אל השירה, החוכמה והעצה כאוצרות הפילוסופיים, הפסיכולוגיים והטיפוליים שלנו. הטיתי אוזן למיזמורי תהילים, לספר השירה המופלא הזה המקיף את כל תחומי חיינו מ"כי אלך בגיא צלמות" ועד ל"ברכי נפשי", וניסיתי לקרוא אותו כספר המרפא הגדול של עם ישראל. בחנתי את החוכמה והמכאוב שבספר קוהלת וניסיתי להאיר את "הבל הבלים" והמסע הטיפולי. בקשתי לבחון את החוכמה והעצה, המשל והפתגם בטיפול ובהדרכה בעיקבות ספר משלי ואף להתמודד, בהתייחסות ל"אשת חיל מי ימצא", עם התרפיה החברתית תוך בחינת הסטיריאוטיפ המיני ושבירתו.

אין לראות אדם יהודי ללא סידור התפילה, זה ספר השיח של אדם עם בוראו, שלו עם נפשו, שלו עם היקום כולו. ביקשתי לבחון את התפילה כמטביעה את רישומה על חייו של אדם, את התפילה באמצעות הסידור ומחוצה לו, את הקריאה ממעמקים ואת הוידוי, את העוצמה בלהיות מבורך ואת כוחם של מעשים סמליים, ואף העזתי להעלות את תפילתם של אנשים שאינם מתפללים.

שני פרקים הקדשתי להתמודדות עם המוות דרכה מוארת אף ההתמודדות עם החיים כולם. הפרק האחד עוסק בהתמודדות עם המוות במחשבת חז"ל ובסיפוריהם והפרק השני עוסק בהתמודדות עם המוות והשכול בסיפור החסידי.

פרק מרכזי בתרפיה היהודית נמצא בסיפור החסידי כמרפא לנפש. בפרק זה אני מצטרף לבנו של רבי שלמה אייגר שחזר מחצרו של הרבי מקוצק ואמר לאביו: "למדתי בקוצק שלושה דברים: האחד שאדם הוא אדם ומלאך הוא מלאך; השני — שאם אדם רוצה מאד הוא יכול להיות יותר ממלאך; והשלישי — שהפסוק הפותח את תורתנו: 'בראשית ברא אלוהים', פירושו — שהבורא יתברך ברא רק בראשית, ואת היתר הניח לאדם"...

אוניברסיטת חיפה, תשס"ח, אדיר כהן