ביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים

סמינר ראשון רומא, 8 ביולי 1977

ראשית, עלַי להתנצל על כך שאין ביכולתי לדבר איטלקית, אולם אני מוצא נחמה במחשבה שהנושא שעליו אני מעוניין לדבר קשה לדיון בכל שפה שהיא, גם לוּ הייתי יכול לגייס את כל האנגלית העומדת לרשותי. תהיה לי סיבה לשוב ולדון בנקודה זו מאוחר יותר.

במה אנחנו עוסקים? לשם מה התכנסנו כאן כולנו? על מה אנחנו עומדים לדבר? כמובן, אנחנו יכולים לומר: ״פסיכואנליזה״, אבל המילה כפשוטה אינה אומרת דבר. זהו מושג שאנו משתמשים בו אם אנחנו רוצים ״לדבר על זה״, אבל הוא אינו אומר מהו הדבר ״הזה״ עצמו. אינכם יכולים להריח את זה, אינכם יכולים למשש את זה, אינכם יכולים לראות את זה, ואכן מאוד קשה לומר מהו המרכיב המוחשי בפסיכואנליזה.

כאשר אנו טוענים שאנו יוצאים מנקודת־מבט מדעית, על פי רוב יש להניח שחייבת להיות איזו ראָיָה תומכת. הדבר שהייתי רוצה לגעת בו כאן הוא כמה חשוב שיהיה לנו בסיס עובדתי, וכיצד עלינו להתבונן4 בעובדות הללו.

ההכשרה שעברתי במכון הבריטי לפסיכואנליזה, ההתנסות שלי5 עם ג’ון ריקמן, עם מלאני קליין – היתה כולה מילולית. האם אנחנו אמורים להיות עיוורים וחירשים לכול מלבד למה שמגיע אלינו באמצעות אוזנינו? כשמטופל בא לפגוש אותי, קיים אמנם גוף שאני מסוגל לראות במו עינַי, ובעניין זה אני יכול בהחלט להישען על הראָיות ועל האינפורמציה שהחושים שלי מעבירים אלַי. אינני חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממה שחושינו מספרים לנו, מכיוון שהעובדות ממילא מועטות ביותר.

עד כה, הדבר החשוב ביותר שבידי הוא הראָיות שאני מקבל באמצעות חושַי והאינפורמציה שחושַי מגישים לי. כשאני אומר ״חושים״, אני שואל מושג מאנטומיה ומפיזיולוגיה, ומשתמש בו כבמודל על מנת להיות מסוגל לדבר על דברים אחרים, שלגביהם אין לי אותו סוג של ראיות. מבחינה זו אני תלוי בכך שיש לי מערכת עצבים שיכולה להיות מגורה – אם להשתמש במשמעותה6 הפיזיולוגית: קצות העצבים שלנו מגורים על ידי היקום שבו אנו חיים. חלק מהחושים הללו הם עוצמתיים במיוחד. לדוגמה, נראה שלחוש הראִייה והיכולת של העיניים יש תפקיד מרכזי, בעיקר משום שאני מסוגל לראות דברים גם כשאינני יכול לגעת בהם. במידה מסוימת אפשר לומר אותו דבר גם על חוש השמיעה: אני מסוגל לשמוע גם כשאין לי מגע פיזי ממשי עם הגוף הפיזי.

הייתי רוצה להסב את תשומת הלב לציטוט של פרויד במאמרו משנת 1926: ״החיים התוך־רחמיים וראשית הילדות הם בבחינת רצף, הרבה יותר מכפי שהסֶזוּרָה המרשימה של אקט הלידה מאפשרת לנו לסבור״7 (עכבה, סימפטום וחרדה, תרגום יאיר אור, הוצאת רסלינג, עמ’ 66. ההֶדגשים מסמנים שינויים שהכנסתי בתרגום – י.מ.). הוא ביטא זאת קודם לכן, אבל נראה שמעולם לא המשיך מעבר לכך; הדבר הגיע בסמוך מדי לערוב ימיו. נוסף על כך לצערי רק בחלקו; אני חושב שבגלל התערבותו של ארנסט ג’ונס,8 שלדעתי יצרה אצלו דעה קדומה נגד אוטו ראנק9 – ראנק לא היה מסוגל לקדם את רעיונותיו על טראומת הלידה במידה מספקת. הוא ביסס את טראומת הלידה: פרויד נטה להתעלם מעובדת קיומה של ״הסזורה המרשימה״ הזאת. אבל פרויד, בהיותו מי שהיה, עדיין העריך שקיימת אמת בעובדת הלידה ובעובדה שזהו אירוע מרשים ביותר.

אני רוצה להציע שעלינו להבין את הרמז, ושנגלה סובלנות לעובדה שאנחנו מתרשמים יתר על המידה מטראומת הלידה. אעשה זאת כך: מתי נולדתם? מה היה מקום לידתכם? אילו נתתם לי את התשובות הרגילות המקובלות, הייתי יכול לומר: ״לא, זה מאוד שימושי ללשכת הסטטיסטיקה הממשלתית, שרוצה לדעת שהולדתכם אירעה ביום כזה וכזה ובחודש כזה וכזה ובשנה כזו וכזו. להם זה בהחלט מתאים. אבל אני הייתי רוצה להיות מסוגל לומר: ‘אימרו לי בבקשה מתי נעשו הגומחות האופטיות שלכם, בסומייט10 השלישי בקירוב, פונקציונליות. אימרו לי מתי נעשו הגומחות האודיטוריות פונקציונליות’״. כמובן, אני יודע היטב שאף אחד לא יוכל לענות על שאלה זו.

אוכל לשאול כמה שאלות – לא הייתי מצפה מכם לענות לי עליהן, לא הייתי מנסה לענות עליהן בעצמי; ולמרות זאת, גם בלי שמץ של ראָיָה תומכת, אני מאמין שאלו שאלות רלוונטיות.

האמבריולוגים מספרים לנו שקיימות ראָיות להישרדותם של מה שהם מכנים קשתות בּרַנכיאליות11 בגוף האדם. זה רעיון מעניין, ואפשר להשתעשע בו. אבל זה היה יותר מתאים אילו היינו – או שעדיין היו לנו, בתוך מכלול התכונות שלנו – רכיבים שהיו מתאימים לקיומנו כדגים. האמבריולוגים מדברים גם על שרידים של זנבות. אם השרידים הללו קיימים בגוף, מדוע הם לא יוכלו להישאר באיזשהו מקום גם ביחס למה שאנחנו מכנים ‘הנפש’ שלנו? האם ייתכן שכמה מן המאפיינים שלנו היו מובנים יותר אילו היינו בעלי חיים שחיים במים? או אילו היינו מתגוררים על עצים כמו קופים? לא קשה להבין מדוע אנשים מדברים לעיתים תכופות באופן מטפורי במידת־מה על אבותינו הקופיים ועל מאפיינינו הקופיים; לעתים פחות תכופות מדברים על אבותינו הדגיים, למרות שרופאים מנתחים אכן מדברים על ״ציסטה בּרַנכיאלית״. למרות שהם אינם מנתחים את העובר, הם עושים שימוש במה שהאמבריולוגים אומרים לנו כדי להוציא לפועל ניתוח כירורגי מסוג מורכב במה שהם עדיין מכנים ״ציסטה בּרַנכיאלית״.

הדבר שאליו אני רוצה להסב את תשומת הלב הוא הרעיון שלבעל החיים האנושי יש נפש, או אופי, או אישיות. נראה שזוהי תיאוריה שימושית למדַי, ואנחנו מתנהגים כאילו סברנו שזה יותר מכך. ככל שהדבר נוגע להיותנו פסיכואנליטיקאים ופסיכיאטרים, אי אפשר להתייחס לכך כאילו היתה זו מעין תיאוריה משעשעת. מטופלים גם הם אינם באים לחדר־הטיפולים שלנו מכיוון שהם סובלים מתיאוריה משעשעת. היינו יכולים לומר שיש לנו שותף אחד באנליזה, שעליו אנחנו יכולים לסמוך מכיוון שהוא מתנהג כאילו באמת היתה לו נפש ומשום שהוא חושב שמישהו שאינו הוא־עצמו יכול לעזור לו. בקצרה, העזרה החשובה ביותר שסביר שהפסיכואנליטיקאי יוכל אי פעם לקבל אינה מן האנליטיקאי שלו, או מן המדריך שלו, או מן המורה שלו, או מן הספרים שהוא קורא, אלא מן המטופל שלו. המטופל – ורק המטופל – יודע איך זה מרגיש להיות הוא או היא. המטופל הוא גם האדם היחידי היודע כיצד זה מרגיש כשרצות בראש מחשבות כמו שיש לאותו איש או אִשה מסוימים. זו הסיבה לכך שכל כך חשוב שנהיה מסוגלים לשמוע, לראות, להריח, אפילו להרגיש איזו אינפורמציה מנסה המטופל למסור לנו. הוא האחד ויחיד היודע את העובדות; לפיכך העובדות הללו עומדות להיות המקור העיקרי לכל פירוש, כל התבוננות, שסביר שנוכל לערוך. הדבר הראשון שעלינו להביא בחשבון, אם כך, הוא כיצד עלינו להתבונן אם אנחנו נוקטים את העמדה המדעית הזאת בנוגע לחשיבות הראָיות – הראָיות הזמינות לנו בטווח זמן קצר, חמישים דקות או כמה שזה לא יהיה, שבו מסכים המטופל להעמיד את עצמו לרשותנו? חשוב מאוד שכל אחד מאיתנו יוכל להחליט עבור עצמו מהן הדרישות המינימליות שלו כדי שיוכל לעשות אנליזה.

נראה לי שהראיות הישירות הזמינות לחושים שלי הן יקרות־ערך לאין שיעור יותר מאשר הראיות היכולות להגיע אליי באמצעות ״שמועה״. אם לשַעֵר את ערכן לצורך הדיון הזה, הייתי יכול לומר שהראָיָה הזמינה לי כשהמטופל נמצא אִתי היא שוות־ערך ל־99% – לעומת מה שאני שומע שאמרו על המטופל, או מניהול המקרה על ידי, או כל דבר אחר, שהוא שווה־ערך ל־1% לכל היותר. אז מנקודת מבט זאת אין לי עוד צורך להיות מוטרד יתר על המידה מכל מה שאני שומע שנאמר, או מדוּוָח מרגע שהמטופל יצא מטווח ראִייתי או שמיעתי; אני יכול להיות חירש ועיוור לכל דבר אחר. זה חוסך הרבה טרחה, אני מודה, אבל אני חושב שיש בכך גם מידה רבה של היגיון.

אנחנו שבים כעת לשאלות הנסבות סביב ‘במה אנחנו מתבוננים’, ו’מה עלינו לעשות עם ההתבוננויות שלנו’? אני זוכר שנשאלתי: ״האם אתה עושה עוד משהו מלבד לדבר?״. אמרתי: ״כן, אני שותק״. אני חושש שתתקשו להאמין, כשאני יושב כאן ומדבר, אבל למעשה באנליזה אני רוצה להיות מסוגל לשמור על שתיקה. זה קשה מאוד, כידוע לנו, מכיוון שמופעל עלינו לחץ לדבר או לעשות משהו. ״למה אתה לא אומר משהו? למה אתה לא עושה משהו?״. הדבר נכון במיוחד כשמתמודדים עם מטופל, למשל ילד, התלוי בהורים או בקרובי משפחה שרוצים שהאנליטיקאי יעשה משהו. בכך הם מתכוונים שיעשה משהו שאותו הם יכולים להבין. קשה לאנשים מן השורה להאמין שאנחנו משתמשים בסוג של דיבור שאינו מובחן מפעולה.12

אנחנו נעשׂים כה מרושלים באוצר המילים שלנו במפגשים חברתיים רגילים עד שהמילים שאנחנו משתמשים בהן, השפה שבה אנחנו מדברים, נעשית פגומה, חסרת ערך. לפיכך נדמה לי שמאוד חשוב שתבהירו ככל האפשר את השפה שלכם, השפה שבה אתם משתמשים הן לצורך תקשורת עם עצמכם והן לצורך תקשורת עם מישהו שאינו אתם.

באינטרוספקציה שלכם, אינני חושב שמן הראוי להתרכז בכתיבה של מה שאתם חושבים שאמר המטופל – כמו ‘סיפור המקרה’. סוג כזה של נרטיב יכול להיות שימושי; אינני רוצה להתייחס לכך בביטול, ואולי נדבר על כך מאוחר יותר. אבל בינתיים, חישבו מה הן המילים שאתם משתמשים בהן לעיתים הכי תכופות באנליזה; צמצמו אותן לפחות ופחות, ואז השתמשו בהן במשׂורה, מאוד במדויק, רק כדי לומר את מה שאתם מתכוונים לו. אם אתם משתמשים במעט מאוד מילים, ואם אתם תמיד משתמשים בהן בצורה נכונה – כלומר כמתייחסות ישירות למה שאתם חושבים או מרגישים בעצמכם – יוכל המטופל להבין בהדרגה את השפה שבה אתם מדברים. מטופלים אומרים לי לעתים תכופות: ״אני לא מבין מה כוונתך״. יש שתי תשובות אפשריות לכך: האחת היא שאין שום סיבה מיוחדת לכך שיבינו, מכיוון שהם אינם מכירים את העניינים שאני מדבר עליהם. האחרת היא שהם אינם מבינים את השימוש שאני עושה באותן מילים מעטות שבהן אני משתמש. אבל אכן מאוד קשה למטופלים להאמין שאני אומר את מה שאני מתכוון לומר. במובן מסוים הם די צודקים – מעט מאוד אנשים אומרים את מה שהם מתכוונים לומר. לפיכך קשה להאמין שזה מה שהאנליטיקאי עושה. במשך הזמן הם עשויים לגלות, עד כמה שזה יוצא דופן, שהאנליטיקאי אכן מתכוון לְמַה שהוא אומר, או לפחות מנסה לומר את מה שיש בכוונתו לומר, שזה דבר מאוד קשה. זה כמו לנתח ניתוח כירורגי ולהצטרך לשייף את האזמלים שלכם ולהביא אותם לתפקוד תקין תוך כדי שאתם מנתחים. לכן, בזמן שאתם מתמחים באנליזה, עליכם גם להתמחות בשיוף ובדיוק אוצר המילים שאתם משתמשים בו. חשוב שתהיו בטוחים מהו אוצר המילים שלכם, אותן מעט מילים שהן באמת שימושיות לכם, ושתשאירו אותן מעודכנות ובמצב שבו הן תוכלנה להעביר את המשמעות שאליה אתם מתכוונים.13

אם נסטה לרגע: מדוע לדבר? זוהי מיומנויות שנרכשה רק לאחרונה. אני מניח שהחיה האנושית המציאה ופיתחה את הדיבור הרהוט רק באלפי השנים האחרונות – לא זמן רב בכלל. לפיכך יש הרבה מה לומר בזכות התקשורת המילולית ובזכות שמירתה קרובה לדיוק ככל האפשר. בכל מקרה אני לא חושב שנכון להתעלם מן העובדה שיש אופני־תקשורת אחרים. גם תקשורת מילולית נוצרה על ידי גילוף אותיות באבן. יש אחרים המגלפים ומפסלים צורות שאף הן שיטות של תקשורת. לאחרונה גילפו אנשים כמו הנרי מור וברברה הפוורת’14 צורות ובתוכן חללים. זהו מעבר לשיטת תקשורת שבה חייב להיות נוכח גם האחר שמקבל אותה: יש הנחה שיהיה מי שיתבונן בפסל. באופן דומה, ציירים המשתמשים בצבעים – כמו האימפרסיוניסטים. הציירים האימפרסיוניסטים – ולמעשה כל הציירים – נשענים על תקשורת של אור; הם יכולים להשתמש בגוונים שונים של צבעים, בטווחים שונים על ספקטרום הראִייה. מן הראוי שתוכלו לבחון בעצמכם את שיטות התקשורת השונות המוכרות לכם, כל אחת והיתרון הייחודי לה, ולאיזו מידה של דיוק הן מסוגלות.

דיברתי במשך זמן רב, ולי אישית מאוד קשה לשׂאת אינפורמציה על שאלות שלא שאלתי. לפיכך אני חושב שכדאי שתעלו את השאלות שאתם כן רוצים לשאול, ואז, מתוך החשיבה של כולנו אולי נוכל למצוא איזו תשובה.

ש: אם תרצה, אוכל להתחיל רק כדי לשבור את הקרח. אניח כרגע בצד מחמאות וכדומה; אני ויתר האנשים בקבוצה לא היינו מוכנים לנושא הדיון של ד״ר ביון, אבל כמובן התרשמתי מאוד ממוטיב ההפתעה, אופן הביטוי והפַּתוס שעברו בהם. בו בזמן הייתי די מופתע לגלות שזה מתחבר לאחד מתחומי העניין המקצועיים שלי כעת – כלומר, מה שאני מתכוון לו הוא הפונקציה הסימבולית של רגשות כסימנים – במיוחד אצל שועל קרבות ותיק כפרויד המנוח – או בסדרה שלמה של מושגים שבהם השתמשו הרטמן ופסיכולוגים אחרים מבית מדרשו, שלאחרונה העלה רנגל15 שוב לדיון. אני מתייחס לפונקציה של הרגשות כסימנים: רגשות שמבצעים את הפונקציה של העברת מידע בפני עצמם. מובן שפונקציית המידע אינה מסכמת את כל התוכן והמשמעות של הרגשות, אבל היא בהחלט מייצגת חלק ניכר שלהם. אז כשדיברת על שימוש בחוש הריח ובכל החושים האחרים, נראה היה לי שאתה מתייחס במובן מסוים גם לאפשרות של תקשורת לא מילולית – כלומר כל הדפוסים הרגשיים שאנחנו משתמשים בהם על מנת לתקשר, הן בינינו לבין עצמנו (מכיוון שהם סמלים אינטרה־פסיכיים) והן, בדרך מסוימת, על מנת לתקשר עם אחרים. למרות שלא בהכרח יש לתרגם אותם למילים, הם גם מעניקים למטופל פירוש מחודש של הפנטזיה שלו, או של האובייקט שהוא מושא תפיסותיו. אז אני רוצה לשאול אותך: האם היית כולל גם רגשות בין אופני התקשורת הלא־שׂפתיים הללו?

ביון: אני חושב שמה שהמטופל מרגיש הוא הדבר הקרוב ביותר לעובדה – כפי שאני מבין אותה בדרך כלל – שהוא יוכל אי־פעם לחוות. אותו דבר נכון לגבי עצמי. לדוגמה, תינוק שנראה ״עֵר״ – המילה הטובה ביותר שאני יכול להשתמש בה – ל״תלוּת״ שלו. באופן בלתי מובחן מזה נראה שהוא עֵר גם להיותו ״לגמרי לבדו״. אני חושב ששני הרגשות אינם נעימים, ואני חושב ששניהם ראשיתיים. התינוק יכול להיות גם עֵר לכך שקיימת מה שעלינו לכנות ‘אישיות נוכחת’ שהוא יכול להישען עליה; בו בזמן יכול אותו תינוק להיות עֵר לכך שאין שם אדם נוסף.

בהתייחס למטופלים שמתוארים כ״פסיכוטיים״ או ״פסיכוטיים־גבוליים״, אני חושב שהם עֵרים בקיצוניות לדברים שרובנו למדנו שלא להיות עֵרים להם.

בואו נבחן אותו תינוק עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים שנים מאוחר יותר. אתם כאנליטיקאים התעייפתם מעט, אז אתם נשענים על תיאוריות, תיאוריות שאני חושב שקשה להבדיל אותן ממה שפרויד מכנה ״פַּרַמנֶזיות״ המכוונות למלא את החלל שנוצר משום שמישהו שכח נקודה מסוימת, ולכן המציא משהו על מנת למלא את החלל. באותה דרך אפשר לטעון שכל הפסיכואנליזה היא סוג של פַּרַמנֶזיה יפהפייה שעבדה ויצרה עקביות בתוך עצמה, מעין מבנה ארכיטקטוני שבו נמצא כל קטע במקומו הנכון – אלא שפה ושם נראה שדברים פרדוקסליים מתחילים לצוץ. כשאנחנו עייפים – השיח־הנפלא־ביופיו שלנו, שנשמע בדיוק כמו פסיכואנליזה, הופך למעשה לז’רגון. בקיצור, זה כמו האמירה הידועה על אנשים שמנסים לייצר רעשים שיעלו ממעמקי בית־החזה שלהם ויישמעו כמו מחשבות עמוקות. כשדבר זה קורה יגיב המטופל הפסיכוטי־גבולי בדרך כזאת שתבהיר שהוא יודע שהאנליטיקאי, שהיה נוכח שם, נעשה כעת נעדר־בנפשו.

אני לא יודע אם על זה דיברת, אבל נראה לי שזה מאוד דומה – התקשורת יוצאת־הדופן הזאת. היא לא גופנית, ככל שאנחנו יודעים, ועדיין רגש יכול להיות מתוקשר מגוף אחד לגוף אחר – או, אני מניח שיש לומר, מנפש אחת לנפש אחרת.16

ש: אם אפשר, הייתי רוצה להתבונן שוב בבעיה שהועלתה בהתחלה ולהיכנס אליה יותר לעומק; הכוונה היא לבעיה של טראומת הלידה ולהערות שנאמרו לאחר מכן על שרידים של בעלי חיים בבני האדם. אחרי הכול נראה לי שבדבריו של ד״ר ביון יש איזה מעבר מהטראומה הממשית האמיתית של הלידה אל מה שאנחנו יכולים לקרוא לו ‘מושׂג של יום ההולדת’: להיוולד זה דבר אחד, אבל לזכור את יום ההולדת של מישהו זה דבר אחר – כלומר את הרגע שבו מתחילים להרגיש, לראות ולצחוק. אז אני מאוד נרגש מהעובדה הזאת: האם אפשר לראות את הבעיה הזאת מהוֶורטקס17 הזה, אם להשתמש בשפתו של ד״ר ביון?

ההדגשה שהדגיש ד״ר ביון את הצורך שהאנליטיקאי יכוונן את שפתו לעצמו באופן מאוד מדויק אומרת באופן בסיסי, להבנתי, שהאנליטיקאי צריך להיות בטוח לחלוטין שהוא אומר מה שהוא באמת מרגיש. לפיכך כשהאנליטיקאי מרגיש, פחות או יותר, שהוא באמת אומר את מה שהוא חושב ומרגיש, הוא נעשה באמת מודע למתרחש בתוכו. האם אפשר להשוות את הרגע הזה עם הרגע של המעבר מהרגשה לעֵבֶר השפה־הרהוטה שהזכרת מוקדם יותר בסמינר? אם זה מקביל למובן של ‘לידה’ כיום הולדת – כלומר לא ‘לידה’ במובן של רגע־של־הולדת אלא ‘לידה’ שרואים אותה כמוּפנית אל הזמן שבו מישהו נעשה מודע לתפיסות של עצמו ולתחושות שהוא חוֹוֶה – אז השאלה האמיתית היא זו: האם אותו תהליך של כיוונון־עצמי, כפי שנוכל לומר, ושל לקיחת אחריות עצמית שבשפה האישית של האנליטיקאי, יכול להיות חזרה של טראומת הלידה של האנליטיקאי באנליזה, ואולי המטופל יהיה בעמדה של צופה בתהליך הלידה המתהווה של האנליטיקאי? ולסיום, כיצד יכולה לידת האנליטיקאי להיות קשורה עם לידת המטופל? מה זה אומר במונחים של הזדהות, למידה, תקשורת לא־מילולית וכו’?

ביון: ייקח לי הרבה מאוד זמן אפילו לנסות להתחיל לענות על השאלות שהצגת. אבל הייתי רוצה להסב את תשומת הלב לקטע מתוך מלחמה ושלום של טולסטוי, שבו אומר הנסיך אנדריי: ״זאת היא האמת; קבלו אותה״. זאת ההרגשה שיש לו, והוא מתַקשֵר את ההרגשה הזאת בבהירות רבה מאוד במילים אלו. אני לא יודע איזו תקֵפוּת יש לכך, אבל אני כן יודע שיש מצבים מסוימים בחדר־הטיפול שבהם שני האנשים בחדר מצליחים לראות בבהירות.

אם נתרגם את הדבר לשפה שונה מעט: שני אנשים מקיימים יחסי מין; הם אומרים – הם אפילו יכולים לקבל לכך רישיון – שהם נשואים. לעיתים לשניהם יש חוויה שבה הם מרגישים: ״זהו אכן ביטוי של אהבה״. בדרך זו שניהם לומדים מהי אהבה תשוקתית בדרך שאין לטעות בה, ולמול חוויה זו תוכלו להעריך מחדש את כל סוגי יחסי המין האחרים שאי פעם היו לכם – אפילו עם אותו בן זוג – ואיזה הבדל יש ביניהם. האם אפשר בכלל להכפיף את יכולת התקשורת המילולית, שנרכשה רק לאחרונה, באופן שתתאים לתיאור אהבה תשוקתית – זה כבר עניין אחר. כשאתם בוחנים את ההיסטוריה התרבותית של המין האנושי, כמה משוררים, פילוסופים, או קדושים, לדעתכם, התקרבו אי־פעם לתיאור החוויה העוצמתית הזאת של אהבה תשוקתית? למעשה המילים, הלקסיקון, כה הושחתו לריק עד אשר למדו אנשים רבים כיצד לדבר על ״אהבה״, ״שנאה״ וכיוצא באלו; הרי זה דבר רגיל לאנשים לומר: ״כן, אני יודע; כן אני יודע; כן אני יודע״. הם באמת חושבים שהם יודעים, אבל הם לא־יודעים־דבר בנוגע לכך. אפשר לומר: ״כמובן, אני מכיר את ה’פרגים’18 – ראיתי אינספור הדפסים של הדבר הזה״.

או, ״כן, אני מכיר את הקונצ’רטו לקרן של מוצרט19 – שמעתי המון הקלטות שלו״. אבל הם לא חוו את ״הדבר האמיתי״.

אחרי החזרה האחרונה על פטרושקה20 אמר המפיק: ״לא, זה לא טוב״. הן פוקין והן סטרווינסקי הזדעזעו מהמחשבה ש’זה לא טוב’ – זה הסתיים במותו של פטרושקה, אם אתם זוכרים. כשפוקין וסטרווינסקי תקפו את המפיק ואמרו: ״אם כך, כיצד זה צריך להסתיים?״ הוא ענה: ״רוחו של פטרושקה חייבת להופיע״. אז למרות שזו היתה צריכה להיות החזרה האחרונה, הם התארגנו לעבוד שוב על הבלט הזה ושינו את הסיום באופן שרוחו של פטרושקה הופיעה על הקיר, מנופפת בזרועותיה במדוּמיין.

מהו אותו אובייקט שמתיימר להיות רוחה של בובה דוממת, שאפשר היה לחשוב כל הזמן שהיא מתה, ועכשיו היא פשוט עשתה מחוות כאילו היא חיה, ובעצם הופעלה על ידי המושך בחוטים? ואם לומר זאת בדרך אחרת: כשאתם נפגשים עם המטופל שלכם מחר, האם תוכלו להבחין, בחומר העומד לרשותכם, בסימנים לקיומה של רוח־של־בובה? אם תצליחו, ייתכן שעדיין תוכלו להפיח מעט חיים בשׂורדת הקטנטנה הזאת.

ש: הייתי רוצה לשאול את ד״ר ביון דבר־מה. הבחנתי בשני ריחות בכל מה שאמרת כאן. הראשון היה ריח הדברים שאמרת, שהיה נדמה לי כריחן של עובדות, ואחר כך היה גם ריח אחר – לדעתי ריח של תיאוריות. הייתי רוצה לדעת מהי התרשמותך האישית בעניין זה, והאם שני אלו משולבים תמיד באופן בלתי נמנע זה בזה?

ביון: זה תלוי למה אתה מתכוון ב״בלתי נמנע״. אני חושב שלפיצול יש היסטוריה ארוכה מאוד. למשל הסרעפת, המפרידה את החלק העליון בגוף מן החלק התחתון, נחשבה בעבר, באופן הגיוני למדַי, כמיקומה של הרוח או של הנשמה, משום שהיא עולה ויורדת בזמן שאנו נושמים, ומובן לחלוטין שזה מה שגורם לאנשים לחשוב או לפחד.

עד כאן העובדות האנטומיות, עד כאן הרעיונות. זה הגיוני למדַי, זה מבוסס על התבוננות טובה, וזה הופך לתיאוריה שאינה ניתנת להפרכה עד שמישהו מפריך אותה. לפי דמוקריטוס מאַבּדֶרָה,21 לחומר חסר־התועלת הנמצא במוחנו יש קשר כלשהו לחשיבה. תוכלו לראות בעצמכם איזה רעיון טיפשי זה: הוא הרי לא עושה דבר. אז תיאוריה המצביעה על קשר כלשהו בין המוח והחשיבה היא למעשה דמיונית ואינה נתמכת על ידי שום ראָיָה. ובכן – לא לגמרי, מכיוון שגאון אחד גילה שאם אתם מפצחים את המוח הזה, למרות המַעֲטֶה הקשיח שלו, בעזרת נניח גרזן־קרב, דבר זה ישים קץ לחשיבה מטרידה. אז מכאן יכול לצמוח הרעיון שפעולה דרַסטית או אלימה כלשהי חושפת את מקור מוצאהּ של המחשבה.

הפכנו להיות אינטליגנטיים עד כדי כך ששמעתי שאומרים כי לעוּבָּרים או לתינוקות אין מחשבות מכיוון שסיבי העצבים שלהם אינם עטופים במיאֶלין – לכן כנראה הם אינם מסוגלים לחשוב. אבל אני ראיתי תינוק קטן מאוד שהיה מפוחד; אני ראיתי תינוק שמושיבים אותו על הסיר והוא מיד ״עושה את צרכיו״. האם הישבן שלו חושב? או שאין לו סיבים עטופים במיאלין ולכן הוא אינו מסוגל לכך? או שאולי יהיה עלינו לבחון מחדש את הידע הפיזיולוגי שלנו?

אותו הדבר חל על כל גוף החשיבה הפסיכואנליטית. התיאוריות הללו שימושיות מאוד – למשל ההבדל בין המודע והלא־מודע. אם להישען על מטפורה, אפשר לומר שכאשר אנחנו מעלים רעיון, כאשר אנחנו בונים תיאוריה, באותו זמן אנחנו כנראה גם צוברים חומר גירי, אנחנו מסתיידים, המחשבה מסתיידת – ואז יש לכם עוד סזורה מרשימה שאינכם יכולים לחדור בעדה. אחד מנכסי צאן הברזל, התיאוריה השימושית של המודע והלא־מודע, הופך אז למחויבות, הופך לסזורה שאיננו יכולים לצלוח.

ד״ר מטֶה בלנקו דיבר די הרבה על האפשרות שמחשבות או רעיונות מעולם לא היו מוּדָעים. אני מסכים בהחלט, מתוך נקודת מבט אנליטית, מתוך הניסיון שלי באנליזה, שקיימים רעיונות מסוימים שנראה שלא היו מוּדעים מעולם ושאפילו אינם מסגירים את קיומם בחיים הבוגרים.22 לדוגמה, יש לי מטופל שמדבר מאוד בחופשיות, ובסיומה של פגישה אִתּוֹ הייתי יודע הרבה מאוד – אילו הייתי מייחס חשיבות רבה לעדות שמיעה – על כולם חוץ מאשר עליו.

דבר זה ייראה מעט יותר מובן אם נוכל להניח שהמטופל הזה ניסה להיפטר מכל מחשבה לא רצויה או הרגשה לא רצויה, או אפילו ממחשבה ראשונית, עוד לפני שהגה אותן, ולפיכך היה מוקף, כמו שאומרים, במחשבות המושמעות מפי אנשים אחרים – לדברי המטופל – אבל אף פעם לא במחשבות או ברעיונות שלו עצמו – אף פעם: לא נותר גם זֵכר מהם; כולם רוקנו מתוכו. אפשר לתהות אם ניתן לגייס את מה שאפשר לתאר כיכולת מתמטית, או כחשיבה מתמטית על מנת לבטא את מצב העניינים באופן שיהיה תקשורתי לאנשים אחרים. גם כשעשיתי בתיאוריה האנליטית שימוש רב ביותר (ככל שהיה זה נראה רלוונטי), לא הצלחתי ליצור כל הבדל שהוא בשטף זה של החומר שבו הופיע הכול חוץ מן המטופל – האובייקט היחיד שלחלוטין לא קיבל שום ביטוי. הבאתי המון פירושים בנוגע להשלכה וכו’, והם לא חוללו שום שינוי. יש משהו בריקון הגורף הזה שדורש גישה אחרת.

מטופל מספר לי שהיה לו חלום ושהוא חלם... מה שלא יהיה. זוהי התייחסות נרטיבית. אפשר לתאר אותה, בהשאלה מן המתמטיקה, כהתקדמות לינארית מ־א’ לעֵבֶר ב’. האדם נולד, מתחתן, מת. פה קבור.23 זה כל הסיפור – נגמר. אבל הבעיה מתחילה לצוץ כשאתם רוצים להסב את תשומת הלב של המטופל לדבר־מה שדורש ביטוי עדין יותר מאשר התקדמות לינארית מהלידה אל המוות.

מטופלים יתוודו על חטאיהם מאוד בחופשיות – רבים מהם – ולאחר זמן מה אפשר יהיה להרגיש שקיימת אספקה בלתי נדלית של טעויות, פשעים וכישלונות היכולים להחזיק את קיום האנליזה. אבל אם האנליזה הופכת להיות איזו גירסה משופרת של וידוי המוכר מהכנסייה, זה לא יעבוד. אז גם אם נגביל את עצמנו לדיבור רהוט, חשוב שנהיה מסוגלים לקבל החלטה מתי האנליזה הפכה להיות מעין גירסה מודרנית לווידוי. אם זה קורה, אנחנו עלולים שלא להפנות את תשומת לִבֵּנו למקומות שבהם המטופל פועל נכון.

אני חוויתי את מצב העניינים המסקרן הזה שבו נראה שהארכיטקטורה הפרוידיאנית דורשת התאמה מחודשת, במיוחד בכיוון של השארת מקום לצמיחה.24 בעת שאנחנו מפתחים ומשכללים צורות של חשיבה, או של אנליזה, אנחנו צריכים להיזהר מהסתיידות ומהפיכתן של המחשבות הללו לכלא יותר מאשר לכוח משחרר.

מלאני קליין היתה די מוטרדת מכך שתויגה כ״קלייניאנית״; היא ראתה בעצמה פסיכואנליטיקאית מן המניין, שפשוט ממשיכה את התיאוריות שהתבססו בפסיכואנליזה. בטי ג’וזף אמרה לה: ״מאוחר מדי. בין אם אַת אוהבת את זה ובין אם לאו, אַת קלייניאנית״; היא לא יכלה כבר לחמוק מזה. ואז, בלחצן של התנגדויות שונות לפרי מוחה, היא נעשתה יותר ויותר דוגמטית, ולדעתי התרחקה יותר ויותר מן היכולת להפנות את תשומת לִבָּהּ לכמה רעיונות בעלי ערך, שהיה מן הראוי לתת להם הזדמנות לצמוח ולהתפתח.

כל זה משַנֶּה מבחינתנו מחר, לכשנפגוש את המטופל שלנו. אני חושב שיהיה זה מועיל לשכוח את כל התיאוריות שלנו ואת תשוקותינו, מכיוון שהן חוסמות אותנו עד כדי כך שהן הופכות לסזורה המרשימה שאיננו מסוגלים לצלוח. הבעיה היא כיצד לתת לנבט של רעיון, לנבט של פירוש, את ההזדמנות להתפתח.

אילו הייתי רוצה לומר זאת באופן ציורי, הייתי יכול לדבר על יסודות אלפא ועל יסודות ביתא – על יסודות ביתא כדבר שהוא לחלוטין פיזיקלי ועל יסודות אלפא כמשהו מנטלי, כמו הרעיון שתינוק מסוגל לחשוב אם הוא יודע מה לעשות כאשר שׂמים לו סיר מתחת לישבן. חישבו על השלב הבא בהתפתחות, כשהדבר הופך להיות משהו שאתם יכולים לצייר בקירוב רב בעיני רוחכם. הייתי רוצה לשאול: ״לאן הלכתם אתמול בלילה, ומה ראיתם?״ אני לא באמת מתעניין בעובדה שנכנסתם למיטה והלכתם לישון. עדיין הייתי רוצה לדעת לאן הלכתם ומה ראיתם. תחת לחץ ייתכן שתודו: ״טוב, נו, היה לי חלום – אבל אני לא זוכר אותו״. פרויד התייחס לפירוש החלומות כחשוב ביותר – דבר שאיננו כה מפתיע אם אתם חושבים מאיזו תקופה מוקדמת בהיסטוריה נשמרו חלומות מסוימים, כמו אלו הנזכרים בתנ״ך. בכל מקרה, בעוד שאני מסכים לכך, אני חושב שזה גם נועד להֵעָשׂות – כפי שאכן נעשׂה – מבנה שמאוד קשה להיחלץ מתוכו.25 כשהמטופל אומר שהוא ״חלם״ דבר־מה, אנחנו חושבים – באופן מוצדק או מוטעה – שהוא ישן באותו הזמן. המקומות שהוא הלך אליהם והדברים שהוא ראה אכן היו שם ונראו על ידו; זהו מצב מסוים של הנפש. כשהאדם עֵר לגמרי ומוּדע לדברים הוא נמצא במצב אחר של הנפש, והסיפור שהוא ראה כך וכך חייב להיות כוזב 26(falsified) מכיוון שהוא מסופר בעת שהוא מודע לגמרי. החוויה שקרתה התרחשה בזמן שהוא היה במצב אחר של הנפש – כלומר ״ישן״, או ״לא מודע״.

ואם לחזור לפגישה של מחר: מה שעליכם לעשות הוא לתת לנבט המחשבה הזדמנות. לבטח תתנגדו לכך; לבטח תרצו שהוא יתאים לתיאוריה פסיכואנליטית היקרה ללִבּכם, כך שאם תגידו זאת לפסיכואנליטיקאי אחר יתאים הדבר מן הסתם לתיאוריה פסיכואנליטית כלשהי, או לתיאוריות של המדריך שלכם, או של האנליטיקאי שלכם. לא די בכך לְמַה שאתם אומרים לעצמכם. לכן – וזאת הנקודה המרכזית, אם כי הקשה ביותר – אתם חייבים להעז לחשוב ולהרגיש את מה שאתם חושבים ומרגישים, ואין זה משנה אם זה עולה בקנה אחד עם מה שהחברה שלכם, או החברה הפסיכואנליטית שלכם, חושבת על כך, או אפילו מה אתם חושבים על כך. אני יכול לנסות לסווג את המחשבות והרגשות הללו כדמיונות ספקולטיביים, רעיונות ספקולטיביים וסְבָרוֹת ספקולטיביות. אבל אני לא חושב שבשל כך עלינו לאפשר לעצמנו לטעות בהניחנו שאותן מחשבות ספקולטיביות הִנָּן בעלות מעמד זהה למה שהמדענים מייחסים לעובדות. ככל שבעובדות עסקינן, אני חושב שהן מוסיפות לראָיות התומכות באמונה מסוימת, ברעיון מסוים או בתיאוריה מסוימת. הדברים שאני מדבר עליהם אינם מסתכמים במשהו העולה על הסתברות – משהו שיש לו ראָיָה תומכת שאינה מתאימה או אינה מַספקת. אפילו אדם חד־מחשבה כמו ג’.מ. קיינס27 כתב על כך בתיאוריית ההסתברות. אבל אני בספק רב אם די יהיה בסוג המתמטיקה הזה על מנת לקדם את בעיית ההסתברות; יש משהו בדייקנותה של המתמטיקה שהוא רב־ערך, אבל בו בזמן אסור לאפשר לדייקנות הזאת להֵעָשׂות כה נוקשה, כה מסוידת, עד שאין עוד מקום להתפתחות.

לאחרונה ניסו בראואר והייטינג לחלץ את המתמטיקה מכֶּלֶא החשיבה המתמטית העכשווית על ידי הרחבת האינטואיטיזם.28

גדל29 עשה אותו דבר בהתייחסו למֶטַה־מתמטיקה המשלבת את סוגיית ‘עקרון השלישי הנמנע’.30

הייתי רוצה להיות לצִדָּם של כל אותם הדברים המוּדָרים31 בין אם זו הסרעפת שמפרידה את החלק העליון מהתחתון, או מה שזה לא יהיה. מאוחר יותר אני מקווה לדבר על החלק המוּדָר בפסיכואנליזה, או זה שיוּדָר מחדר־הטיפול שלכם מחר כשאתם והאנליזנד שלכם תיפגשו. החלקים המוּדָרים ממלאים תפקיד חשוב אולי אפילו לפני שהגיחו לתוך התיאוריה הפסיכואנליטית.

4. המילה observation, על כל הטיותיה בספר, מתורגמת כ״התבוננות״ על הטיותיה השונות. התיאוריה של ביון השתלשלה לתיאוריה של אובזרבציה/התבוננות (לעתים מתורגם גם ל״תצפית״). הוא ניסה לבסס שיטות־התבוננות שתוכלנה להבטיח את החיפוש אחר האמת הרגשית. מקור הרגשות לדידו אינו חושי ולכן אנחנו עלולים ללכת שולל אחר חושינו בחפשׂנו אחר המהות הרגשית. הוא ניסה להבחין בין מערכת של תיאוריה פסיכואנליטית לבין מערכת של תיאוריות התבוננות. בסמינרים שלפנינו אפשר להתוודע לאמירותיו על אודות ההתבוננות כדרך להיות־במגע עם המציאות בכללותה (חושית ונפשית, חיצונית ופנימית וכו’), עם המהות והאמת בפגישה [כל ההערות בספר נכתבו על ידי המתרגמת והעורכת המדעית].

5. ביון מתכוון פה להתנסויותיו באנליזות במהלך הכשרתו כפסיכואנליטיקאי (1948-1938), בתחילה אצל ג’ון ריקמן שהיה הפסיכואנליטיקאי שלו בשנים 1939-1937, אנליזה שהסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן אצל מלאני קליין בשנים 1945‏-1953.

6. במקור: המילה sense באנגלית, שפירושה גם חוש וגם משמעות.

7. במקור תרגם יאיר אור את המילה ״סזורה״ כ’קיטוע’ ואת האותיות המובלטות ב״בולד״ כ’מרשימה’. אני בחרתי לשמור על שתי מילים אלו כפי שקבעו אבנר ברגשטיין וחגית אהרוני בתרגומם המוער לסזורה (בהוצאת ‘תולעת ספרים’ 2012); בכך יצאתי מן ההנחה שאצל ביון מייצגת הסזורה בו־בזמן קיטוע והמשכיות־ברצף, והשמירה על כתיבתה בעברית כפי שכותבים ברגשטיין ואהרוני יוצרת את החוויה הסֶזוּריאלית עצמה גם במהלך הקריאה. נוסף על כך, הצירוף ‘סזורה מרשימה’ השתגר כבר בכתיבה בעברית על ביון ורציתי לשַמֵר אותו.

8. אלפרד ארנסט ג’ונס (1958-1879) היה נוירולוג ופסיכואנליטיקאי, חבר ועמית של פרויד והביוגרף הרשמי שלו.

9. אוטו ראנק (1939-1884) היה פסיכואנליטיקאי אוסטרי מתלמידיו של פרויד, ב־1924 פרסם את ספרו טראומת הלידה שבו תיאר כיצד מתרחשת סֶפּרציה־אינדיבידואציה של התינוק מאמו, המלווה בחרדת נטישה, ואיך יכולה המשׂגה זו להאיר רעיונות שונים הקשורים במיתוסים, אגדות, אמנות ועוד. הרעיון היה מנוגד לגישתו של פרויד, הן בשל ההתמקדות בשלב הקדם־אדיפלי והן בשל מַעֲברו להתמקדות ביחסי אם־ילד.

10. המילה האנגלית במקור היא somite. בבעלי חיים מפותחים יחסית (בהם האדם) מתהוות שלוש שכבות־נבט (באנגלית Germ layer): א. אקטודרם (שממנו מתפתחים מערכת העצבים, אברי החישה, השיניים, האפידרמיס והמבנים הקשורים לו), ב. מזודרם (שממנו מתפתחות רקמות החיבור: השלד, הדם, השרירים והסחוס וכן הלב והכליות). בשלב זה של המזודרם העוברי מתפתחים ממנו בין היתר הפרקים (Somites). ג. אנדודרם (שממנו מתפתחות: מערכת העיכול, הכבד, מערכת הנשימה והבלוטות הפנימיות).

11. הקשתות הבּרַנכיאליות נקראות גם ‘קשתות פַרינגיאליות’ שהן המוצא למגוון מבנים בהתפתחות אזור הפנים והצוואר אצל בעלי חוליות. בעובר־אדם הן נוצרות, החל מהשבוע הרביעי להפריה, כבליטות מזודרם משני צדי הלוע המתפתח. בפועל קיימות שש קשתות, אך אצל בני אדם הקשת החמישית נעלמת מהר ועל כן אינה נמנית כאחת הקשתות. אצל דגים הופכות הקשתות בסופו של דבר לזימים. יש להניח שכוונתו של ביון היתה פה לשלב התפתחותי בעובר שאינו מתקיים אצל בני האדם, כמו הקשת החמישית שנעלמת.

12. ב’דיבור שאינו מובחן מפעולה’ מתכוון ביון לכך שלדיבור יש לעתים עוצמה שאינה פחותה מזו שיש לפעולה. הוא מתייחס לדיבור המביא לתנועה, לטרנספורמציה, כמו פירוש שאינו רק בבחינת ייצוג הדבר במילה, אלא נוסף על כך מעורר תנועה נפשית בזכות עצמו.

13. המילה האנגלית meaning מכילה בתוכה גם את המושג משמעות וגם את המושג כוונה.

14. ברברה הפוורת’ (1975-1903) והנרי מור (1986-1898) היו פַּסָּלים בריטים. עד לאחרונה אפשר היה לראות שתיים מיצירותיהם המכילות חללים בתוכן ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות – ״שתי צורות (מעגל מחולק)״ של הפוורת’ ברחבת המוזיאון, והפסל של מור הניצב בחזית המוזיאון.

15. הכוונה בשמות שני האישים כאן היא להיינץ הרטמן, אבי ‘פסיכולוגיית האגו’, שברח מווינה ב־1938 לארצות הברית, שם היה ממייסדי החברה הפסיכואנליטית של ניו יורק, ולליאו רנגל, אף הוא פסיכואנליטיקאי אמריקאי.

16. ביון עסק מראשית כתיבתו בשאלה כיצד מתרחשת תקשורת בין נפש לנפש של מה שאינו יכול להיות מיוצג במילים, שאין לו עדיין ייצוג מנטאלי (ברגשטיין, א. 2011). את ניצני חשיבתו זו אפשר למצוא כבר במאמריו על התנסויות בקבוצות בשנות הארבעים, בעיקר במושג ״השכבה הלא מובחנת של המטריצה הפרוטו־מנטלית״, ולאחר מכן במאמריו הפסיכואנליטיים הראשונים בשנות החמישים, באמצעות המושג ״הזדהות השלכתית כאופן התקשורת הפרימיטיבי והראשון של התינוק״. שנתיים לפני קיום הסמינרים ברומא ב־1975 נשׂא ביון את הרצאתו על הסזורה, שם המשיך להביא את מחשבותיו המתפתחות על אופני התקשורת בין נפש לנפש במרווח שביניהם באמצעות ‘פונקציית החלימה’.

17. ‘וֶרטקס’ הוא מונח מתמטי (גיאומטרי) שביון עושה בו שימוש ככלי־עזר בניסוח התנאים המאפשרים את קיומה של התבוננות (observation). הוא השתמש במושג לראשונה ב־Transformations (1965) במובן של נקודת־מבט, אולם בחר להשתמש ב’וֶרטקס’, המושג המופשט יותר שבו אין העדפה לחוש הראייה על פני החושים האחרים. ביון אמר שהוא שואל את המושג המתמטי ומשתמש בו כמודל. המושג המתמטי הוא המושג המדעי, והמודל מתייחס למיתוסים ולחלומות. אפשר לראות במושג השתלשלות של מושג מוקדם יותר שלו, common sense.

18. Les Coquelicots במקור: ציור שהשלים קלוד מונה בשנת 1873. בפתח ספרו Transformations (1965) עושה ביון שימוש בתיאור שדה פרגים הניתן לצפייה באופן קונקרטי, אך אפשר לציירו כדרך האימפרסיוניסטים ככתמי צבע על בד – ועדיין לזהות בו את שדה הפרגים. הצורה משתנה אך המהות הפרגית אינה משתנה. הגרעין הבלתי משתנה של הדברים (invariance) מתייחס לתכונות של אמת המאפיינות את טיבו העמוק והגרעיני ביותר של דבר־מה, ללא קשר לעמדת הצופה.

19. הקונצ’רטו לקרן של וולפגנג אמדאוס מוצרט נכתב עבור חבר הילדות שלו יוזף לוֹיטגֶבּ (Leutgeb).

20. בלט הכולל ארבע תמונות. את הכוריאוגרפיה למחזה חיבר מיכאיל פוֹקין ואת המוזיקה איגור סטרווינסקי. הצגת הבכורה שלו נערכה בפריז ב־1911.

21. Democritus of Abdera היה פילוסוף יווני קדם־סוקראטי, שנולד בעיר אבּדֶרָה שבתראקיה וכונה ״הפילוסוף השקרי״. הוא היה מהוגי האסכולה האטומיסטית ומי שהגה את התיאוריה האומרת שנפש האדם מורכבת מאטומים, וכן מחלוצי המתמטיקה בכלל והגיאומטריה בפרט, ובין הראשונים שהציעו שהיקום כולל עולמות רבים.

22. ביון מתכוון פה בדבריו להבדל בין הלא־מודע המודחק לבין הלא־מודע שאינו מודחק, לאותם חלקיקים נפשיים שלא קיבלו ייצוג, שלא עברו טרנספורמציה.

23. במקור בלטינית: ״hic iacet״, הטקסט המופיע על המצבה לפני שמו של הנפטר, טקסט המקביל ל־פ״נ, כלומר ״פה נח״, במצבות על קברי יהודים.

24. ביון מזכיר את המונח ‘צמיחה’ (growth) בכל ספריו, והוא מתפתח ומשתלשל בהתאם לחשיבתו ההולכת וצומחת, המתרחבת ומשתלשלת. הכוונה ביסודו של דבר היא לצמיחה נפשית, אבל בהקשר הספציפי הנוכחי הכוונה היא למעבר ממודל המודע/לא־מודע למודל הסופי/אינסופי, הן בהתייחסות למעבר מהפסיכואנליזה האפיסטמולוגית לפסיכואנליזה האונטולוגית והן להתרחבות בחשיבתו של ביון עצמו מ’טרנספורמציות ב־(K (knowledge, כלומר מה שניתן לייצוג ולפיכך לידיעה, לטרנספורמציות ב־O, כלומר שאינו ניתן לייצוג ולידיעה אך ניתן להתהוות, Becoming O.

25. אפשר לראות כאן דוגמה לאופן שבו ממשיך ביון את התיאוריות הפסיכואנליטיות שקדמו לו ומוסיף להן רובד של התבוננות, ולא כזה שבא בּמקום קודמו. פרויד טען שהחלום הוא האופן שבו פועלת הנפש בשינה וכשומר על השינה, וביון טוען שהחלום הוא האופן שבו פועלת הנפש גם בעֵרוּת. החלימה היא צורה של התמודדות הנפש עם הגרייה הנפשית המתרחשת גם ביום וגם בלילה – תהליך של טרנספורמציה, של פונקציית אלפא, השומרת בין היתר על הנפש מפני הצפה.

26. כוונתו של ביון במונח זה היא לטרנספורמציה של האמת שהיא כוזבת (falsified) ולפיכך להתרחקות ממנה, ולא לאמירת שקר מכוּוֶנת, שיש בה ניסיון למיסוך או להסתרה. האמת לפי ביון אינה זקוקה לאדם החושב; היא מתקיימת בכל מקרה והיתה גלומה במה שמתגלה כרעיון או מחשבה. שקרים, לעומת זאת, כמוהם ככזבים, זקוקים לחושב שיחשוב אותם. ההנחה של דקארט, האומרת שהמחשבות מניחות מראש את קיומו של חושב, תהיה נכונה לשקרים ולכזבים בלבד. לפיכך השקר, כפי שביון מתייחס אליו, אינו השקר המוּדע שנועד למסך או להסיט בזדון, אלא ״מחשבה״ הזקוקה לחושב כדי שינסח אותה.

27. ג’ון מיינרד קיינס (1946-1883) היה כלכלן בריטי, אבי אסכולת הכלכלה הקיינסיאנית. יש הרואים בתורתו מהפכה בחשיבה הכלכלית של הקפיטליזם: שלא ככלכלנים ליברליים טען קיינס שעל מנת להבטיח צמיחה כלכלית יש צורך בהתערבות ממשלתית פעילה בשוק.

28. בראואר והייטינג פירשו את לוגיקת האינטואיטיזם על פי הלוגיקה המתמטית. התיאוריה שלהם נקראת גם ‘תיאוריית המימוש’. בפילוסופיה של המתמטיקה האינטואיטיזם הוא גישה שבה ההיגיון והמתמטיקה אינם נחשבים לפעילויות אנליטיות שבהן נחשׂפות ומיושמות התכונות העמוקות של המציאות האובייקטיבית, אלא הם נחשבים ליישום של שיטות עקביות פנימיות המשמשות למימוש מבנים נפשיים מורכבים יותר, ללא קשר לקיומם העצמאי האפשרי במציאות האובייקטיבית.

29. קורט גדל (Gödel, 1906-1978), היה מתמטיקאי אוסטרי שהיגר לארצות הברית, הנחשב לאחד מגדולי הלוגיקנים של כל הזמנים, הוא זעזע את עולם המתמטיקה בשנת 1931, כשהתפרסם מחקרו שבו הוכיח שמערכת האקסיומות של הילבֶּרט (״מרחבי הילבֶּרט״), שהיוותה עד אז תשתית במתמטיקה, אינה קיימת ואינה יכולה להתקיים.

30. Law of excluded middle. ‘עקרון השלישי הנמנע’, אומר שכל טענה היא אמיתית, או ששלילתה אמיתית, ואין אפשרות שלישית. כלל זה שקול ל’חוק אי־הסתירה’, האומר למשל ״או שיורד גשם או שלא יורד גשם״. בהתאם לכך, המשפט ״יורד גשם או לא יורד גשם״ נכון מעצם צורתו.

31. ביון עושה כאן שימוש במילה excluded בהתאם להופעתה ב־Law of excluded middle, שכאמור תורגמה לשפת המתמטיקה בעברית כ’עקרון השלישי הנמנע’; אך תרגום המילה בדבריו של ביון כאן מתאים ל’להיות מוּדר מן הנפש’, כלומר, בשפתו של ביון: שאינו מיוצג בנפש.