בין החיים לחיים

אני מקישה על חלון דלפק המודיעין כדי להסב אליי את תשומת ליבו של הפקיד. "סליחה, אדוני, הטיסה ללוס אנג'לס לא אמורה הייתה כבר לצאת?" אני בודקת את השעון שבנייד, חלפו כמעט שלוש שעות מאז שהטיסה מישראל נחתה בסן־פרנסיסקו.

"הודיעו כבר לפני שעתיים שהטיסה בוטלה," הוא מבשר לי ואפילו לא מסתכל עליי.

"מה?!" אני מביטה סביב, מחפשת את האישה המבוגרת הנחמדה שישבה לצידי בטיסה, אבל אני לא רואה אותה. למעשה, כל מי שהיה איתי בטיסה נעלם.

"אוקיי, מתי הטיסה הבאה?" אני מזייפת חיוך, מנסה להסתיר את החרדה שמתחילה להיווצר במרכז הבטן שלי.

"מחר," הוא עונה ונזכר להרים אליי את עיניו ואפילו לחייך.

"תקשיב, אני לא יכולה לחכות למחר. מחר בת הדוד שלי מתחילה טיפולים," אני מנסה להסביר.

הוא מביט סביב. "חכי רגע," הוא מבקש. אני מהנהנת, כי איזו ברירה יש לי? הוא ניגש לבחור שמזכיר לי יותר את הוק הענק1, משוחח איתו ומצביע עליי. הוק מסתכל עליי, מעווה את פניו אך מאשר לו בהנהון קצר, ושניהם צועדים לקראתי.

"היי, אני סם. נעים מאוד," הוא מושיט לי את ידו ללחיצה, ומאחר שאני שומרת נגיעה, אני מתלבטת לרגע ולבסוף מתוך נימוס מושיטה את ידי, והוא לוחץ אותה בעדינות. אני שוב מזייפת חיוך ומפנה את מבטי אל הפקיד, מנסה להבין מה בדיוק קורה כאן.

"שאלת אותי לפני שביררת בכלל אם מתאים לה?" סם נוזף בחברו, ואני לא מבינה מה קורה, וזה מלחיץ אותי יותר.

"תראה כמה היא מפוחדת, היא לא מצליחה לדבר," הוא מעביר את מבטו ביני לבינו.

"אממ... אני רק צריכה טיסה," אני עדיין ממוקדת בפקיד שנד בראשו בהבנה.

"מה השם שלך?" הפקיד שואל בחוסר סבלנות.

"שרון, השם שלי הוא שרון," אני מסתכלת על שניהם.

"שרון, זה סם, והוא נוסע ללוס אנג'לס," הוא מדגיש את שם העיר, ואני מפנה את מבטי להוק.

"אתה נוסע ללוס אנג'לס עכשיו?" אני מוודאת שהבנתי נכון.

"כן. אני מבין שאת לא יכולה לחכות לטיסה של מחר כי בת הדוד שלך מתחילה טיפולים מחר?" הוא שואל, ואני נרגעת כשאני מבינה שהסיפור על בת הדוד שלי נגע לליבו של הפקיד, והוא דאג לסדר לי טרמפ.

"כן. גילו לה סרטן. הגעתי כדי ללוות אותה לטיפולים," אני אומרת בעצב, והוא עוצם את עיניו בחוזקה.

"אני אקח אותך!" הוא קובע ומושך את המזוודה שלי.

"רגע," אני קוראת.

"תראי, השם שלי הוא סם פרקר. אני עובד כמאבטח כאן בשדה התעופה, אנחנו רק רוצים לעזור לך," הוא מנסה להרגיע, ואני מהנהנת בראשי בהבנה. לרגע אני מתלבטת אם כדאי שאתקשר למישהו כדי לעדכן, אבל מחליטה לבסוף לנסוע איתו ולסמוך על הבורא ששלח לי מלאך.

"תודה על העזרה, ריצ'ארד," אני מחייכת לעבר הפקיד וסוף־סוף מצליחה לקרוא את השם שכתוב על התג שלו שהיה מוסתר מאחורי הז'קט.

אני צועדת עם הוק לכיוון היציאה. שדה התעופה של סן־פרנסיסקו גדול ועמוס. המבנה מודרני, עשוי משילוב של יציקות ברזל וחלונות זכוכית גדולים. מהתקרות המעוגלות יורדים חוטי ברזל המחוברים למייצגים שונים ומעניינים, שבעיניי לא תואמים את המבנה כלל, אבל אני מניחה שזה הסגנון האמריקאי.

הוק מכחכח בגרונו, ואני מבינה שכנראה עצרתי, אבל אני לא יכולה שלא להתפעל מדגם של כדור הארץ בצורה של לב.

"סליחה, אבל זה כל כך יפה," אני מתבוננת עוד רגע אחד על הדגם ומחישה את צעדיי.

הוק מוביל אותי אל החניה, מכניס את המזוודה אל תא המטען ומתיישב במושב הנהג. אני מסתכלת דרך החלון על המושב האחורי ומגלה שהוא עמוס, אין מצב שעל אף גופי הצנום אצליח להשתחל לשם. בלית ברירה אני שואפת אוויר ומתיישבת לצידו במושב הנוסע.

"אתה שומר עליי, נכון?" אני מרימה את מבטי אל השמיים ונושקת לספר התהילים הקטן שאימא שלי הכריחה אותי להכניס אל התיק.

הוק מסתכל עליי. "תראי, אני מבין שאת לא מכירה אותי ואת לחוצה. אני בטוח שלא הייתי שמח אם הבת שלי הייתה עולה לרכב עם גבר זר." חיוך נמתח על שפתיו.

"יש לך ילדה?" אני שואלת.

"שלוש בנות ובן," הוא מספר בגאווה, שולף את הנייד מכיסו ומציג לי תמונות של אשתו וארבעת ילדיו.

"אתה נשוי," אני קובעת, וגופי נרגע אט־אט.

"כן, אני נוסע אליהם. לפני חודש אימא של אשתי נפטרה מסרטן, אשתי לא הספיקה לראות אותה לפני שהיא... עכשיו היא שם עם הילדים, מטפלת באבא שלה, וכבר שבועיים שלא ראיתי אותה. אני נוסע להחזיר אותם הביתה," הוא משתף אותי, ואני בוחנת את חלל הרכב, אין מצב שנכנסים לכאן עוד חמישה אנשים.

"זה רכב שכור, יש לנו מיני ואן," הוא קורץ לי ועונה על השאלה שלא נשאלה, ואני צוחקת בהקלה.

אנחנו עולים על הכביש, והוק מדליק את מערכת השמע ושר עם שירי הקאנטרי הבוקעים מהרמקולים. נראה שהוא נהנה כל כך, ואני לא רוצה להרוס לו את החגיגה, לכן אני תוחבת לאוזניי את האוזניות, מפעילה פלייליסט של השירים הישראליים האהובים עליי, עוצמת את העיניים ומתמכרת לקולו של עברי לידר ששר 'מישהו פעם אהב אותי ככה'. אני שואפת אוויר, תוהה אם אי־פעם גם לי יהיה מישהו כזה.

"את לא אוהבת את המוזיקה שלי?" הוק שואל. הייתי מרוכזת כל כך במוזיקה שלי, שאפילו לא שמתי לב שהוא כיבה את הרדיו.

"סליחה, הוק, אממ... סם," אני מתנצלת, והוא פורץ בצחוק. "אני מצטערת, אתה פשוט כל כך..." נראה שפישלתי.

"זה בסדר, את לא הראשונה ולא האחרונה," הוא מבטל את ההתנצלות שלי בהינף יד. "אז את לא אוהבת את המוזיקה שלי?" הוא חוזר על השאלה.

"זה הרכב שלך, זכותך לשמוע איזו מוזיקה שתבחר," אני מתחמקת.

"שרון, אנחנו שותפים לנסיעה, חשוב לי ששנינו נהנה ממנה," הוא מחייך אליי ומחזיר את מבטו אל הכביש.

"למה אתה כל כך נחמד אליי?" לא הייתי פעמים רבות בארצות הברית, אבל בפעמים שבהן הגעתי, פגשתי אנשים ממש לא נחמדים, אפילו אטומים.

"אמרתי לך, חמותי נפטרה מסרטן, ואם יש לי אפשרות, ולו הקטנה ביותר, לעזור לך ולהביא אותך אל בת הדוד שלך, אני אשמח לעשות את זה," הוא מושך בכתפיו הענקיות. "מה את עושה בחיים?" הוא שואל.

"ספרים," אני עונה ומחייכת כשאני נזכרת בפינה שסידרתי בחנות הספרים. הצבתי בה כורסה שמשמשת את הסופרים שמגיעים לפגוש ילדים קטנים או קוראים מושבעים כמוני. אני מנצלת לא מעט את הספה הזו, אני אוהבת לשבת שם ולקרוא כותרים חדשים שמגיעים לחנות.

"שרון?" אני שומעת את קולו של הוק.

"מה?" אני מסתכלת עליו.

"נעלמת לי לרגע, שאלתי אם את סופרת," הוא חוזר על השאלה שלא שמעתי בפעם הראשונה.

"הלוואי שהייתי סופרת, החלום שלי הוא לכתוב בעצמי. בינתיים אני רק קוראת. אני עובדת בחנות ספרים," אני משיבה לו ורואה את הבלבול שעל פניו.

הנייד שלי מצלצל ושמו של טד על הצג.

"סליחה, אני חייבת לענות," אני שוב מתנצלת.

"היי, טד."

"היית אמורה לנחות כבר, והבנתי שהטיסה בוטלה. איפה את?" הוא שואל בדאגה.

"לקחתי טרמפ, ולפני שתתחיל לדאוג, אני נוסעת עם עובד משדה התעופה," אני מסבירה ושומעת אותו שואף אוויר.

"תגידי לי שאת בטוחה," הוא מבקש.

"אני בטוחה. ואם היית רואה אותו, היית מבין עד כמה אני בטוחה," אני מנסה להרגיע אותו.

"שלחי לי מיקום כדי שאעקוב אחר ההגעה שלך." אני יודעת עד כמה הוא לחוץ.

"אני כבר שולחת. אל תדאג, דוד." אני מסתכלת על הוק שלא מבין מילה ממה שאני אומרת, ונראה לי שהוא לחוץ.

"אני יכול לדבר איתו?" טד שואל פתאום. אני נבוכה. אני לא בת חמש, אני בת עשרים ושמונה.

"הוא רוצה לדבר איתך," אני אומרת בביישנות להוק.

הוא פוער את עיניו. "אבא שלך?" הוא שואל בחשש.

"גרוע מזה, דוד שלי," אני מחייכת כשהוא מכחכח בגרונו, עוצר את הרכב בצד הכביש ומצמיד את הנייד לאוזנו.

"אני מבטיח, אדוני, כן אני כותב..." הוא אומר ומשרבט על פתק קטן את הכתובת של דוד טד.

"תודה לך, אדוני," הוא אומר ומנתק את השיחה.

"מה הוא אמר לך?" אני מנסה לדלות מידע לנוכח פניו המיוזעות.

"את צודקת. הדוד שלך מפחיד הרבה יותר מכל אבא שפגשתי אי־פעם," הוא מכריז.

אני פורצת בצחוק. אני יודעת שמאז הסיפור ההוא, טד שומר עליי. זו גם הסיבה שברגע שאבי החליט שאני נוסעת לעזור לניקול, לא התנגדתי.

"כן, הוא יכול להיות מאיים, אבל תדע שהוא איש טוב," אני מרגישה צורך להגן על טד.

"אני בטוח. באיזו שפה דיברת איתו קודם?" הוא מצמצם את עיניו.

"עברית. הגעתי מישראל." כשהוא מסתכל עליי ולא מגיב, אני נבהלת ומייד שואלת, "אתה לא אוהב ישראלים?" ליבי מתחילי להלום בחוזקה.

"אני לא מכיר ישראלים. כולם בישראל מתלבשים ככה?" הוא שואל ומחווה בראשו על החצאית השחורה הארוכה ועל החולצה הלבנה המכותפת המהוגנת שלי.

"לא. רק הדתיים," אני מושכת את החצאית מטה.

"כן, ראיתי לא מעט כאלה בברוקלין, אבל לא שמעתי את השפה הזו," הוא נשמע מהורהר.

אני מחייכת. "כן, גם ההורים שלי היו מעדיפים שאדבר ביידיש ולא בשפת הקודש, אבל אני חושבת שאין שפה מיוחדת כמו עברית," אני מכריזה, סוף־סוף נושא שאני מרגישה נוח לדבר עליו.

"טוב, יש לנו עוד כמה שעות... רוצה ללמד אותי כמה מילים?" הוא שואל בשעשוע.

"אלמד אותך כמה שירים," אני קובעת ומחברת את הנייד שלי למערכת השמע, מתחילה להשמיע לו את הפלייליסט שלי.