ביתי אינו מבצרי

לא מצב חירום

צפירת אזעקה עולה ויורדת פילחה את דממת ערב שבת הרגוע. צווחת הצופרים שהדהדה במסדרונות החרידה את דיירי הבניין. עוצמתה הייתה עזה, והדיירים תמהו מה פשרה ומה עליהם לעשות: להיכנס לחדר הממוגן? לצאת לחדר המדרגות ולרדת במדרגות הביטחון הפנימיות אל מחוץ לבניין?

קולות חבטה עזים של דלתות הביטחון הנטרקות בזו אחר זו נשמעו מיד עם החל האזעקה, והדיירים הציפו בשאלות את השומר התורן בעמדתו בדלפק הקבלה שבקומת הכניסה. הטלפון בעמדה היה תפוס ללא הרף בפניות הדיירים, התוהים לפשר האזעקה. השומר, שהעברית לא הייתה שגורה בפיו ונראה היה כי הוא חדש בתפקידו, עמד חסר אונים מול מבול הטלפונים והשאלות שהציף אותו.

דיירים מבוהלים יצאו אל מסדרון הגישה למעליות והותירו את דלתות דירותיהם פעורות לרווחה – אולי יצטרכו לאסוף חפצים חיוניים אחדים ולצאת בחופזה דרך מדרגות החירום. בעד הדלתות שנפתחו בזו אחר זו הגיעו אל חלל המסדרון בליל ריחות תבשילים, קולות השתובבות של ילדים וקולה של קריינית הטלוויזיה המקריאה תקציר חדשות.

אפרת יצאה גם היא למסדרון הצר והארוך שבפתח דלת דירתה, לאחר שסגרה מאחוריה את דלת הכניסה לבל יכבו נרות השבת ממשב רוח הפרצים. כשנקלעה מדי פעם במהלך חייה למצבי חירום, שמרה על קור רוח ותפקדה בזריזות וביעילות. היה זה עוד נוהג מימי שירותו של בעלה, עומרי, בצבא הקבע, כאשר נעדר מהבית פרקי זמן ארוכים. היא הזכירה לשותפיה לקומה לחזור ולכבות את להבות הגז בכיריים ולכבות את שאר מכשירי חשמל עד שיתברר מהו פשר האזעקה, והם נענו להצעתה מיד; אחדים מהם גם חזרו לדווח לה כי כיבו את להבות הגז.

באותם רגעים נשמעו מרחבת הגישה לבניין צופרי אמבולנסים וניידות מכבי אש, ודיירים אחדים יצאו למרפסות כדי להיוודע מדוע הגיעו לכאן רכבי ההצלה. בקומת המגורים של אפרת התכנסו הדיירים ליד המעליות, לבושים בבגדי בית מהוהים ונעלי בית לרגליהם, מנסים לברר איש עם רעהו מהו פשר צפירת ההתרעה. "אין כל ריח או סימן לעשן," דיווחו השכנים מצדו הדרומי של הבניין. "וגם לא אצלנו," דיווחו דיירים שדירותיהם פונות למערב, אל הים.

הודעת הרגעה ממערכת הכריזה של בניין המגורים רב הקומות בוששה להישמע, גם לא הודעה המדווחת על הסיבה להפעלת האזעקה. היו שהציעו להמתין בחדר המדרגות הממוגן, שממנו יוכלו לרדת אם יתברר כי אכן נוצר מצב המסכן את השוהים בדירותיהם.

אפרת פתחה את דלת הביטחון שבקצה המסדרון, בין דירתה שלה לבין זו של שכנתה תיקי, והציצה לעבר רחבת ההמתנה למעליות. סמוך לדלת דירתה ניצבה יקותיאלה, חברתה מימי הלימודים ותקופת החיים בירושלים, כשהבעת דאגה נסוכה על פניה. יקותיאלה ציפתה לבואם של ילדיה ונכדיה לארוחת השבת, וחששה שייאלצו להתעכב בשל האירוע והשבתת המעליות בעת האזעקה. למותניה חגרה סינר לבן, שהבהיק בנקיונו ללא רבב, כאילו לא שימש אותה בעת הבישול. שערה הארוך נאסף בפקעת לבנה על עורפה, ובידה אחזה כף עץ ארוכת ידית. מבעד לדלת הפתוחה למחצה נישאו ריחות תבשילי השבת.

הטלפון הנייד של אפרת צלצל. היא ענתה לשיחה, ובסיומה חייכה, בירכה את שכניה בשבת טובה ורגועה ואמרה כי זה עתה סיפרה לה בתה הרופאה, העובדת בחדר המיון באיכילוב, כי מפנים אליהם אִשה שלקתה בלִבהּ בעת שהחנתה את מכוניתה בחניון בניין המגדל ברמת גן. מאחר שנתקפה חרדה וסבלה מתחושת חנק, הפעילה בטעות את נעילת הדלתות במכוניתה ולא הצליחה לצאת ממנה. היא התקשרה למוקד מגן דוד אדום ודיווחה על מצבה ועל היותה לכודה במכונית, והמוקד שיגר לבניין אמבולנס וגם את מכבי האש כדי שיפרצו את דלת המכונית ויחלצו אותה.

השומר בכניסה דיווח עתה כי האמבולנס ובו הדיירת, המקבלת טיפול ראשוני, נסע לדרכו, והתנצל על שלחץ על מתג האזעקה בראותו את רכבי ההצלה בלי לברר מדוע בעצם הגיעו. "עכשיו הכול בסדר," אמר במבטאו הרוסי הכבד.

"אבל מצוין, כל המערכות פועלות היטב!" סיכמה אפרת בפני השכנים הנרגנים, שחלקם היו עסוקים עתה בניסיון לנחש מי מהשכנות היא זו שנזקקה לפינוי לבית חולים וגרמה שלא באשמתה לבהלה בקרב הדיירים. אפרת בחרה להתייחס לכל מצב שאליו נקלעה באור חיובי ולא כמזימה שתוכננה לגרום לה בהלה או אי נוחות. גישה אופטימית זו הוטמעה בה בילדותה מאופן התנהלותו של אביה, בנימין, שבחר לראות את הטוב בכל אדם, בכל מצב, אפילו אצל אנשים שהתנהגו בבוטות או אף ברשעות. "תראו את זה כאילו נפגשנו לברך איש את רעהו בשבת נעימה," ניסתה לעודד את שכניה, סבה לאחור, חזרה לדירתה וסגרה את הדלת.

דלת הכניסה לדירתה של אפרת הייתה מעוטרת במדבקות של "סמיילי", בשלטים נאים, קטנטנים, של "ברוכים הבאים" בשפות אחדות, ובענף ארוך הנושא עלי שלכת אדומים, כתומים וצהובים, משל היו מסמלי עונת הסתיו בארץ רחוקה. לכל אורכו של קיר המסדרון תלתה אפרת תצלומי ברווזים משכשכים במים, שנותרו כזיכרון מאגם קסום בפארק מנהטן בניו יורק. בסדרת תצלומים אחרת נשקפה מציאות ישראלית עגומה: בתים הרוסים בשכונת ממילא בירושלים. את אלה צילמה אפרת בעת שדחפורים הרסו את בתיה הקטנים והמיוחדים של השכונה הגובלת בעיר העתיקה.

אחדים מדיירי הבניין הציבו בכניסה לדירתם עציץ גדול ובו צמח מפלסטיק, או תיבה לאִחסוּן נעליהם של באי הבית (כך עשתה תיקי). דיירים אחרים ביקשו לשוות לכניסה לדירתם חזוּת נאה, והיו גם כאלה שהשאירו ליד דירתם ארגזי קרטון של ירקות ואת עגלת המרכול, שהייתה אמורה לשרת את כלל הדיירים, דבר שעורר תרעומת דרך קבע.

אפרת, שבפרק זמן מסוים התנדבה לסייע בענייניו של ועד הבניין, ביקרה באחדות מהדירות לאיסוף המחאות לתשלומים לוועד. היא התרשמה שבין הדיירים יש שמטפחים את דירתם, אך לא טורחים על מראה הכניסה לדירה, בבחינת: מה שמחוץ לדירתי איננו חשוב. "הכי טוב לא להביט," היה אומר בנימין, אביה של אפרת, אך היא מצאה שאין ביכולתה ליישם המלצה זו; תמיד נקלטה בזווית עינה שכנה שמילאה את הפח הקטן הסמוך למעלית בערמת פסולת ביתית שגלשה לרצפה, או אריזות ממתקים שנותרו על רצפת המעלית לאחר חגיגת יום הולדת של אחד מילדי הבניין.

לאחר עשרות שנות חיים בירושלים בבית פרטי, היווה אורח חיים חדש זה אתגר לאפרת. היה עליה ללמוד להשלים עם מראות מפתיעים, רעשים בשעות בלתי צפויות והתנהלות אנוכית של חלק מדיירי הבניין המשותף.

אפרת נזכרה בחברה ירושלמית, אליסיה, שפגשה פעמים רבות כשיצאו שתיהן לטיול ערבית עם כלביהן. אליסיה, הולנדית במוצאה, עלתה לארץ בגיל מבוגר ואהבה את החיים בארץ ובעיקר את הפתיחות של הישראלים והנכונות לקשור שיחות איש עם רעהו גם אם לא הכירו כלל. כשישבו שתיהן לשיחה זו עם זו על ספסל בכניסה לפארק בשכונת המגורים, קלטו עיניהן אֵם לילד המשליכה עטיפת שלגון בצד הדרך. אליסיה חייכה ואמרה: "נקי איפה שלא מלכלכים, לא איפה שמנקים," וקמה להרים את עטיפת השלגון. אפרת חייכה ואימצה לעצמה אמירה זו.