בית הלילה 3: נבחרת

 פרק ראשון

"כן, יש לי יום הולדת ממש־ממש דפוק," אמרתי לחתולה שלי, נלה.

(טוב, ליתר דיוק, היא לא החתולה שלי אלא אני האדם שלה. אתם יודעים איך זה אצל חתולים: אין להם באמת בעלים, יש להם משרתים. אני מנסה להתעלם מהעובדה הזאת ככל האפשר.)

בכל אופן, המשכתי לדבר לחתולה שלי כאילו היא מקשיבה בעניין לכל מילה שיוצאת לי מהפה, שזה ממש לא נכון. "כבר שבע־עשרה שנים אני חוגגת את יום ההולדת בתאריך הדפוק הזה, עשרים וארבעה בדצמבר. כבר התרגלתי לזה לגמרי. לא נורא." ידעתי שאני אומרת את זה רק כדי לשכנע את עצמי. נלה ייללה לעברי בתגובה "מיאוּ־אווּ־אוּף" בקול שלה שמזכיר זקנה רטנונית, ואחר כך התיישבה ללקק את האיברים המוצנעים שלה, והראתה לי בבירור שלדעתה אני לגמרי מזבלת את השכל.

"אז ככה," המשכתי כשסיימתי לאפר את העיניים בקו דק של אייליינר שחור. (ואני מתכוונת דק — הסגנון הזה של לשים־המון־אייליינר־עד־שתיראי־כמו־דביבון־מפחיד בכלל לא מתאים לי. למען האמת, הוא לא מתאים לאף אחת.) "אני אקבל מתנות מלאות כוונות טובות שהן לא ממש מתנות יום הולדת, אלא דברים שקשורים לחג המולד, כי אנשים תמיד מנסים לערבב את היום הולדת שלי עם חג המולד, וזה ממש לא עובד." הבטתי בעיניה הירוקות של נלה דרך המראה. "אבל אנחנו נחייך ונעמיד פנים שאנחנו מרוצות ממתנות היומוֹלָדת החנוניות כי אנשים לא מבינים שהם לא יכולים לערבב את חג המולד עם יום הולדת. לא בצורה מוצלחת, בכל אופן."

נלה התעטשה.

"ככה בדיוק גם אני מרגישה בקשר לזה, אבל אנחנו נהיה נחמדות כי זה יוצא עוד יותר גרוע כשאני מעירה משהו בעניין. כשאני אומרת משהו, אני גם מקבלת מתנות מחורבנות וגם כולם נעלבים, וכל המצב נהיה מביך לגמרי." נלה לא נראתה משוכנעת, אז מיקדתי את מבטי בהשתקפות דמותי במראה. לרגע היה נדמה לי שהגזמתי קצת עם האייליינר, אבל הסתכלתי יותר מקרוב והבנתי שמה שגורם לעיניים שלי להיראות כל כך ענקיות וכהות לא היה משהו רגיל כמו אייליינר. למרות שעברו חודשיים מאז שסומנתי כמי שתהפוך בעתיד לערפד, קעקוע הסהר הכחול־כהה בין העיניים שלי והסימנים דמויי התחרה המסתלסלים סביב פני עדיין הצליחו להפתיע אותי. העברתי את קצה אצבעי על אחד הקווים המתפתלים בכחול עז. ואז, כמעט בלי לחשוב על זה, משכתי למטה את צווארון הסוודר השחור שלי, שהיה ממילא רחב, וחשפתי את כתפי השמאלית. טילטלתי את ראשי כדי להסיט לאחור את שערי הארוך הכהה ולראות את הקעקועים המיוחדים שלי. הקעקועים התחילו בבסיס צווארי ונמשכו עד לכתפי ולאורכו של עמוד השדרה שלי משני צדיו עד לחלק התחתון של גבי. כמו תמיד, כשהסתכלתי עליהם, אחז בי ריגוש מחשמל, שחלקו פליאה וחלקו פחד.

"את לא כמו כולם," לחשתי לדמותי במראה. אחר כך כיחכחתי בגרוני והמשכתי בעליזות מאולצת. "וזה בסדר לא להיות כמו כולם." גילגלתי את עיני. "שיהיה." הסתכלתי מעל לראשי, כמעט מופתעת שאי אפשר לראות אותו. זאת אומרת, אני בהחלט הרגשתי את הענן הענקי הכהה שליווה אותי בחודש האחרון. "בחיי, אני ממש מופתעת שלא יורד כאן גשם. וזה בטח גם יעזור מאוד למראה השיער שלי, לא?" אמרתי בציניות להשתקפותי במראה. ואז נאנחתי ולקחתי את המעטפה שקודם הנחתי על שולחן הכתיבה שלי. המילים משפחת הפר היו מובלטות עליה באותיות זהב מעל לכתובת השולח המנצנצת. "אם כבר מדברים על דברים מדכאים..." מילמלתי לעצמי.

נלה התעטשה עוד פעם.

"את צודקת. עדיף לגמור עם זה כבר." פתחתי את המעטפה בחוסר חשק והוצאתי ממנה את כרטיס הברכה. "נו, לכל הרוחות. זה גרוע יותר ממה שחשבתי." בחזית הכרטיס היה צלב גדול מעץ. באמצע הצלב ננעצה (בעזרת מסמר מוכתם בדם) מגילה בסגנון עתיק. עליה היו כתובות (בדם, כמובן) המילים הבאות: הוא הסיבה לחגיגה. בתוך כרטיס הברכה הודפס (באותיות אדומות): חג מולד שמח. מתחת לזה, בכתב ידה של אמא שלי, היה כתוב: אני מקווה שאת זוכרת את המשפחה שלך בתקופה המבורכת הזאת של השנה. יום הולדת שמח, חמודה, מאמא ואבא.

"כל כך אופייני לה," אמרתי לנלה. כאבה לי הבטן. "והוא בכלל לא אבא שלי." קרעתי את הכרטיס לשניים וזרקתי אותו לפח, ואז עמדתי ונעצתי מבט בקרעי הנייר. "או שהם מתעלמים ממני, או שהם מעליבים אותי. אני מעדיפה כבר שיתעלמו ממני."

הדפיקה בדלת הקפיצה אותי.

"זואי, כולם שואלים איפה את." קולו של דמיאן נשמע בבירור מבעד לדלת הסגורה.

"חכה רגע — אני כמעט מוכנה," צעקתי. התנערתי מהמחשבות והעפתי עוד מבט בהשתקפותי במראה, ואז החלטתי, בצעד שהיה בו בהחלט משהו מתגונן, להשאיר את הכתף שלי חשופה. "הסימנים שלי שונים משל כולם. אז אולי עדיף כבר שאתן להמונים משהו ללטוש בו עיניים בזמן שהם מרכלים," מילמלתי.

ואז נאנחתי. בדרך כלל אני לא כזאת זעפנית. אבל יום ההולדת הדפוק שלי, ההורים הדפוקים שלי...

לא. אני לא יכולה להמשיך לשקר לעצמי.

"הלוואי שסטיבי ריי היתה כאן," לחשתי.

וזה בעצם היה הדבר שהרחיק אותי מהחברים שלי (כולל מבני הזוג שלי — משניהם) בחודש האחרון וגרם לענן גשם גדול, ספוּג ודוחה שמלווה אותי. התגעגעתי לחברה הכי טובה שלי ולשותפתי לשעבר לחדר, זאת שכולם ראו איך היא מתה לפני חודש, אבל רק אני ידעתי שהיא הפכה ליצור לילי אל־מת. לא משנה כמה זה נשמע מלודרמטי או כמו משהו מסרט גרוע. האמת היא שעכשיו סטיבי ריי היתה אמורה להיות למטה ולהתעסק בשטויות לקראת מסיבת היום הולדת המסכנה שלי, אבל במקום זה היא אורבת איפשהו במנהרות הישנות מתחת לעיר טולסה וחורשת מזימות עם יצורים אל־מתים מגעילים אחרים, שהם באמת רעים ובנוסף על כך גם מסריחים מאוד.

"אה, זי? את בסדר שם?" דמיאן קרא שוב וקטע את הקשקשת בראשי. הרמתי את נלה הרוטנת, הפניתי את גבי לכרטיס היומוֹלָדת האיום ונורא שקיבלתי מההורים ומיהרתי לצאת, כשאני כמעט דורסת את דמיאן, שנראה קצת מודאג.

"אני מצטערת... מצטערת..." מילמלתי. הוא התאים את עצמו לקצב צעדי, מעיף לעברי מדי פעם מבטים מזווית עינו.

"אף פעם לא פגשתי מישהו שכל כך לא מתרגש מיום ההולדת שלו כמוך," אמר דמיאן.

שמטתי את נלה המתפתלת ומשכתי בכתפי בניסיון לחלץ מתוכי חיוך אדיש. "אני רק מתאמנת לקראת הגיל שבו אהיה זקנה בלה — בת שלושים, נניח — כשאצטרך לשקר לגבי הגיל שלי."

דמיאן עצר והיישיר את מבטו אלי. "ב־ס־ד־ר." הוא משך את המילה. "כולנו יודעים שערפדים בני שלושים עדיין נראים בקושי בני עשרים ושהם ממש שווים. למען האמת, גם ערפדים בני מאה ושלושים עדיין נראים בקושי בני עשרים וגם הם ממש שווים. ככה שכל העניין הזה של לשקר לגבי הגיל שלך הוא לא העניין. מה באמת הסיפור שלך?"

בזמן שהיססתי, מנסה לחשוב מה אני צריכה או יכולה לענות לדמיאן, הוא הרים גבה אחת מרוטה למשעי ואמר בחיקוי הכי מוצלח שלו למורה, "את יודעת שאנשים כמוני רגישים מאוד לזולת, אז כדאי שפשוט תוותרי ותספרי לי את האמת."

נאנחתי שוב. "לכם ההומואים יש אינטואיציות מפחידות."

"כאלה אנחנו המתרוממים — מעטים, גאים, ובעלי רגישות יתר."

"המילה המתרוממים היא לא כינוי קצת משפיל?"

"לא אם מי שמשתמש בה הוא מתרומם בעצמו. דרך אגב, את מנסה למשוך זמן, וזה לא הולך לך." הוא הניח את ידו על המותן שלו ותופף בכף רגלו בחוסר סבלנות.

חייכתי אליו, אבל ידעתי שהחיוך הזה לא הגיע גם לעיני. פתאום רציתי נואשות לספר לדמיאן את האמת, בעוצמה שהפתיעה אותי.

"אני מתגעגעת לסטיבי ריי," פלטתי לפני שהספקתי לסגור את הפה שלי.

הוא ענה מיד. "אני יודע." עיניו נראו לחות בצורה מחשידה.

וזה הכול. כמו סכר שנפרץ בתוכי המילים נשפכו החוצה. "היא היתה צריכה להיות פה! היא היתה מתרוצצת כמו משוגעת כדי להכין קישוטים למסיבת יום ההולדת ובטח היתה אופה את העוגה בעצמה."

"עוגה ממש איומה," אמר דמיאן ומשך קלות באפו.

"כן, אבל עוגה לפי אחד המתכונים החביבים על אמא שלה." אמרתי את זה במבטא הכי דרומי שהצלחתי לעשות, מחקה את צורת הדיבור הכפרית של סטיבי ריי, וזה העלה בי חיוך מבעד לדמעותי. חשבתי כמה זה מוזר שדווקא עכשיו, כשהראיתי לדמיאן כמה אני עצובה — והסברתי לו למה אני מרגישה ככה — החיוך שלי הצליח להגיע לעיניים.

"והתאומות ואני בטח היינו מתעצבנים כי היא היתה מתעקשת שכולנו נחבוש כובעי יום הולדת מחודדים כאלה, עם החוט מגומי שצובט את הסנטר." הוא התחלחל באימה ממשית. "אלוהים, הכובעים האלה כל כך מכוערים."

צחקתי והרגשתי שמעט מהמתח שבחזי משתחרר. "פשוט יש בסטיבי ריי משהו שגורם לי להרגיש טוב." לא שמתי לב שאני משתמשת בזמן הווה עד שחיוכו הדומע של דמיאן החל להתכווץ.

"כן, היא באמת היתה מדהימה," הוא אמר, והדגיש את המילה היתה כשהוא מסתכל עלי כחושש לשפיותי.

אילו רק ידע את כל האמת. הלוואי שיכולתי לספר לו.

אבל לא יכולתי. אם אני אספר לו, אני או סטיבי ריי עלולות להיהרג, ואולי אפילו שתינו. והפעם זה יהיה סופי.

אז פשוט תפסתי את ידו של החבר שלי שהיה בבירור מודאג והתחלתי למשוך אותו לכיוון המדרגות שמובילות למטה אל המועדון של אגף הבנות במעונות ולכיוון החברים שלי שחיכו שם (והמתנות החנוניות שהם קנו לי).

"בוא נלך. אני מרגישה צורך עז לפתוח מתנות," שיקרתי בהתלהבות.

"אויאלוהים! אני כבר מת שתפתחי את המתנה שלי!" השתפך דמיאן. "לקח לי שנים למצוא לך אותה!"

חייכתי והינהנתי בנימוס כשדמיאן המשיך לקשקש עוד ועוד על מסע החיפושים שלו אחר המתנה המושלמת. בדרך כלל הוא לא מתנהג כמו הומו מוחצן כל כך. לא שדמיאן מֶסלין המדהים לא באמת הומו. הוא לגמרי כזה. אבל הוא גם גבוה וחתיך, עם שיער חום ועיניים גדולות, ונראה כאילו הוא תפור להיות החבר המושלם (מה שנכון — אם אתה בן). הוא לא סתם הומו שמתנהג כמו סיסי, אבל אם תתחילו לדבר איתו על קניות, הוא בהחלט עשוי להפגין אי־אלו נטיות נשיות. לא שאני לא אוהבת את זה בו. אני חושבת שהוא נראה חמוד כשהוא מתחיל להסביר באריכות כמה זה חשוב לקנות זוג נעליים איכותיות, ובאותו רגע הקשקושים שלו הרגיעו אותי. הם עזרו לי להתכונן נפשית למתנות הגרועות שחיכו לי (לצערי).

רק חבל שזה לא היה יכול לעזור לי להתכונן נפשית למה שבאמת הטריד אותי.

הוא המשיך לדבר על מסע החיפושים שלו, והוביל אותי תוך כדי כך לחדר המרכזי של המעונות. בדרך לחדר הצדדי הקטן ששימש כמעבדת מחשבים וספרייה נופפתי לשלום לבנות שהתקבצו בחבורות מול מסכי הטלוויזיה השטוחים. דמיאן פתח את הדלת והחברים שלי פרצו בשירה זייפנית להפליא של השיר "יום הולדת שמח". שמעתי את נלה נושפת ומזווית עיני ראיתי אותה יוצאת החוצה ופוסעת משם לאורך המסדרון. פחדנית, חשבתי, אף על פי שהייתי רוצה לברוח איתה.

כשהשיר נגמר (לשמחתי), החבורה שלי הקיפה אותי.

"מזל טוב!" אמרו התאומות יחד. טוב, הן לא באמת תאומות מבחינה גנטית. אֶרין בֵּייטְס היא נערה לבנה מאוד מטולסה ושוֹני קוֹל היא נערה ממוצא ג'מייקני־אמריקני עם עור בגון הקרמל שגדלה בקונטיקט, אבל השתיים כל כך דומות זו לזו שצבע העור והמוצא בכלל לא משנים. הן נשמות־תאומות, וזו קרבה הרבה יותר גדולה מסתם קרבה ביולוגית.

"יום הולדת שמח, זי," נשמע קול עמוק וסקסי, קול שזיהיתי היטב־היטב. יצאתי מבין התאומות שמחצו אותי כמו שתי פרוסות כריך ופסעתי לזרועותיו של החבר שלי, אֶריק. טוב, מבחינה טכנית, אריק הוא אחד משני החברים שלי. השני הוא הית, נער בן אנוש שיצאתי איתו לפני שסומנתי ושאני לא אמורה להיפגש איתו עכשיו, אבל אני כאילו מצצתי את הדם שלו בטעות, וככה הטבעתי את חותמי עליו, ולכן אין ברירה וגם הוא החבר שלי. כן, זה מבלבל. נכון, זה מעצבן את אריק. ונכון, כל יום אני חושבת שהוא מתכוון לזרוק אותי בגלל זה.

"תודה," מילמלתי והרמתי את מבטי אליו, ועיניו המשגעות לכדו אותי מחדש. אריק גבוה וחתיך, עם שיער כהה כמו של סופרמן ועיניים כחולות מדהימות. נרגעתי בזרועותיו, פינוק שלא הרשיתי לעצמי במהלך רוב החודש האחרון, והתענגתי באופן זמני על הריח הנעים שלו ותחושת הביטחון שהרגשתי בכל פעם שהייתי קרובה אליו. מבטינו נפגשו, ובדיוק כמו בסרטים, לרגע אחד כל מי שהיה סביבנו נעלם והיינו רק שנינו. כשהמשכתי לעמוד ככה, חבוקה בזרועותיו, החל להתפשט על פניו חיוך קל ומעט מופתע שצבט את לבי. גרמתי לבחור סבל רב מדי — והוא אפילו לא ממש הבין למה. מתוך דחף רגעי, עמדתי על קצות אצבעותי ונישקתי אותו, לשמחתם הרבה של כל החברים שלי.

"הֵי אריק, למה שלא תחלוק קצת ממתיקות־יום־ההולדת הזאת עם החבר'ה?" שוני הניעה את הגבות שלה לעברו של החבר שלי, שחייך חיוך רחב.

"כן, רוצים משהו מתוק," אמרה ארין, ובתאוֹמוּת האופיינית לה הניעה את הגבה שלה בדיוק כמו שוני. "מה דעתך לתת איזו נשיקת יום הולדת קטנה גם לי?"

גילגלתי את עיני לעבר התאומות. "אה, זה לא יום ההולדת שלו. מותר לנשק רק את ילד או ילדת יום ההולדת."

"אוף," אמרה שוני. "מתה עלייך, זי, אבל אני לא רוצה לנשק אותך."

"תעשו לי טובה עם כל הקטע הזה של נשיקות חד־מיניות," אמרה ארין, ואז חייכה לדמיאן (שבהה בהערצה באריק). "את זה אני משאירה לדמיאן."

"מהה?" אמר דמיאן, וניכר היה שהוא ממוקד יותר בחתיכיות של אריק מאשר בתאומות.

"אני חוזרת, אנחנו רק אומרות ש —" התחילה שוני להגיד.

"— שאתה משחק בקבוצה הלא נכונה!" סיימה ארין את המשפט בשבילה.

אריק צחק בחביבות, נתן לדמיאן אגרוף מאוד גברי שכזה בזרועו, ואמר, "הֵי, אם אני אי־פעם אחליט לעבור קבוצה, אתה תהיה הראשון שתדע על זה." (וזאת עוד סיבה שבגללה אני אוהבת אותו. הוא מֶגָה־מגניב ואהוד, אבל מקבל את כולם כמו שהם ואף פעם לא מתייחס לאחרים בגישה הזאת של 'אני־משהו־משהו'.)

"אה, אני מקווה שאני זאת שאדע ראשונה אם תחליט לעבור לצד השני," אמרתי.

אריק צחק וחיבק אותי ולחש באוזני, "אין לך שום סיבה לדאוג בקשר לזה."

בזמן ששקלתי ברצינות להגניב לו עוד נשיקה, התפרצה לחדר רוח סערה קטנה בדמותו של החבר של דמיאן, ג'ק טוויסט.

"יופי! היא עדיין לא פתחה את המתנות. יום הולדת שמח, זואי!" ג'ק הסתער עלינו (כן, עלי ועל דמיאן) וחיבק אותנו חיבוק גדול.

"אמרתי לך שאתה צריך להזדרז," אמר דמיאן כשהשתחררנו מהחיבוק שלו.

"אני יודע, אבל הייתי צריך לארוז אותה בדיוק כמו שצריך," אמר ג'ק. במחווה דרמטית השמורה להומואים בלבד, הוא הושיט את ידו לתיק היד לגברים שהיה תלוי על זרועו והוציא ממנו קופסה עטופה בנייר עטיפה אדום מבריק עם סרט ירוק זוהר שהיה כל כך גדול, עד שכמעט כל האריזה נבלעה בתוכו. "קשרתי את הסרט בעצמי."

"ג'ק ממש טוב במלאכת יד," אמר אריק. "הוא פשוט לא טוב בלנקות אחריו את החומרים."

"אני מצטער," אמר ג'ק במתיקות. "אני מבטיח לנקות מיד אחרי המסיבה."

אריק וג'ק שותפים לחדר, וזאת היתה עדות נוספת לאופי המגניב של אריק. הוא תלמיד השנה החמישית (בשפה רגילה זאת כיתה י"ב) והוא גם בלי שום ספק הבחור הכי מקובל בבית הספר. ג'ק הוא תלמיד השנה השלישית (כיתה י'), והוא חדש כאן, חתיך אבל קצת חנון, ולגמרי הומו. אריק היה יכול לעשות עניין מזה שדחפו אותו עם הומו ולהתחמק מלחלוק איתו חדר, ובכך להפוך את חייו של ג'ק בבית הלילה לגיהינום. אבל במקום זה הוא לקח אותו לגמרי תחת חסותו ומתייחס אליו כמו אח קטן, וככה הוא מתייחס גם לדמיאן, שבאופן רשמי יוצא עם ג'ק כבר 2.5 שבועות. (כולנו יודעים את זה כי דמיאן הוא טיפוס רומנטי בצורה מוגזמת והוא חוגג את משך החברות שלהם כל מחצית שבוע וגם בכל שבוע שלם. כן, זה עושה לכולנו חשק להקיא. במובן הנחמד של המילה.)

"שלום! אם כבר מדברים על מתנות!" אמרה שוני.

"כן, שים את האריזה המקושקשת בטירוף שלך על השולחן של המתנות ותן לזואי להתחיל לפתוח אותן," אמרה ארין.

שמעתי את ג'ק לוחש לדמיאן, "מקושקשת בטירוף?" וקלטתי את מבטו המתחנן לעזרה של דמיאן כשהוא הרגיע את ג'ק, "לא, זה מושלם!"

"אני אקח אותה לשולחן ואפתח אותה ראשונה." חטפתי מידיו את האריזה, מיהרתי לשולחן, והתחלתי להסיר בזהירות את הסרט הירוק הענקי והזוהר מנייר העטיפה האדום. אז אמרתי, "אני חושבת שאני אשמור את הסרט הזה כי הוא כל כך מגניב." דמיאן שלח לעברי קריצה של הכרת תודה. שמעתי את אריק ושוני כובשים את צחוקם והצלחתי לבעוט באחד מהם, וזה השתיק את שניהם. הנחתי את הסרט בצד ופתחתי את העטיפה ואת הקופסה והוצאתי ממנה...

אוי, בחיי.

"כדור זכוכית עם פתיתי שלג," אמרתי, מנסה להישמע שמחה. "ויש איש שלג בתוכו." טוב, כדור זכוכית עם איש שלג זה לא מתנת יום הולדת. זה קישוט לחג המולד. קישוט עלוב לחג המולד, אם לדייק.

"כן! כן! ותקשיבי למנגינה שלו!" אמר ג'ק, ובעודו מנתר מעלה ומטה בהתרגשות, הוא לקח את הכדור ממני וסובב את הקפיץ שבתחתיתו כדי שהשיר "פרוסטי איש השלג" יתחיל לצפצף ולזייף באוזנינו את הצלילים הזולים והמזייפים עד כאב.

"תודה, ג'ק. זה באמת יפה," שיקרתי.

"אני שמח שזה מוצא חן בעינייך," אמר ג'ק. "אפשר להגיד שאיש השלג הוא מעין נושא מקשר ליום ההולדת שלך." הוא שלח מבט לכיוונם של אריק ודמיאן. שלושתם החליפו ביניהם חיוכים כמו ילדים קטנים ושובבים.

שתלתי חיוך על פני. "אה, טוב, בסדר. אז כדאי שאפתח את המתנה הבאה."

"תפתחי את שלי עכשיו!" דמיאן הגיש לי קופסה ארוכה ורכה.

התחלתי לפתוח את הקופסה כשחיוך שתול על הפנים שלי, למרות שכל מה שרציתי זה להפוך לחתול, לנשוף ולברוח משם.