בית הספר לטוב ולרע 4: המסע אל התהילה

1

אגתה

 

כמעט מלכה

 

כשכל חייךְ עוברים עלייךְ בתכנון הבאושר לעד שלך עם נערה, מוזר לתכנן את החתונה שלך עם נער.

נער שהתעלם מאגתה במשך חודשים.

היא לא יכלה לישון, פחד בִּעבע בבטנה. מוחה געש מרוב משימות שנותרו לה להשלים לפני היום הגדול, אבל לא זאת הייתה הסיבה האמיתית לכך שהיא הייתה ערה עדיין. לא, היה זה משהו אחר: זיכְרון הנער שהיא עמדה להינשא לו... זיכרון שהיא לא יכלה לשאת את המחשבה עליו...

טדרוס, שהתמוטט על כתפו של גבר, מוצף כולו בדמעות. טדרוס ששִחרר מפיו זעקה בראשיתית, כאובה וקורעת לב כל־כך, שאגתה לא הצליחה לעיתים לשמוע משהו אחר.

היא התהפכה, וקברה את ראשה מתחת לכרית.

עברו כבר שישה חודשים מאז אותו היום: יום ההכתרה.

שנתה הייתה טרופה מאז.

אגתה הרגישה שריפר החתול מתנועע באי־שקט לרגלי המיטה. חוסר המנוחה שלה העיר אותו.

אגתה ריחמה עליו. היא נאנחה, וניסתה להתרכז בנשימותיה. לאט־לאט החל מוחה להירגע.

היא תמיד תִפקדה טוב יותר כשעשתה משהו למען אחרים, אפילו כשניסתה להירדם כדי לחוס על החתול הקירח והמעוך... לו רק יכלה לעשות משהו גם למען הנסיך שלה, חשבה. יחד הם תמיד הצליחו לפתור בְּעָיוֹ...

קליק.

לִבּהּ נעצר.

הדלת.

היא הקשיבה בתשומת לב, שמעה את נחרותיו הרכות של ריפר ואת לשון המנעול הנפתחת בחריקה.

אגתה העמידה פנים שהיא ישנה, בעוד ידהּ נעה לאט בחיפוש אחר הסכין שהייתה מונחת על הארונית שלצד מיטתה.

היא החזיקה שם את הסכין מאז שהגיעה לקָמֶלוֹט. היא הייתה מוכרחה, לטדרוס היו כאן אויבים זמן רב לפני שהגיע כדי לתפוס את מקומו כמלך. גם אם האויבים האלה היו עכשיו בכלא, היו להם מרגלים בכל מקום, נואשים להרוג אותו ואת מלכתו לעתיד.

ועכשיו הדלת לחדרה נפתחת.

איש לא הורשה להיכנס בשעה הזאת למסדרון המוביל לחדרה. איש לא הורשה להיכנס לאגף שלה.

את גבהּ הציף אור ירח שחדר דרך הדלת שנפתחה כדי סדק. נשימותיה הפכו מהירות כששמעה קול עמום של צעדים על רצפת השיש. צל טיפס על צווארה והתפשט על פני המצעים.

אגתה אחזה בסכין בכל כוחה.

לאט־לאט צנח משקל כבד על המזרן מאחורי גבהּ.

חכי, היא אמרה לעצמה.

המשקל הפך לכבד יותר, קרוב יותר.

חכי.

היא יכלה לשמוע את נשימתו.

חכי.

הצל הושיט את ידו אליה.

עכשיו.

בנשימה עצורה, אגתה הסתובבה, הניפה את הסכין לעבר צוואר הפולש, אך הוא תפס את שורש כף ידהּ וריתק אותה למיטה, כשהסכין במרחק של מילימטר מצווארו.

אגתה התנשפה בבהלה כשהיא והפולש בהו זה בזה.

בחושך, היא הצליחה לראות רק את הלובן שבעיניו. אבל עכשיו היא הרגישה בחום עורו, והריחה את זיעתו הרעננה כטל, וכל הפחד התנדף מגופהּ. לאט־לאט, בהדרגה, היא הניחה לו להרחיק את הסכין מידהּ, ואז הוא פלט בנשיפה אוויר מריאותיו וצנח על הכרית לידה. הכול קרה מהר כל־כך, בתנועה רכה כל־כך, שריפר אפילו לא זז.

היא חיכתה שהוא ידבר, או יאמץ אותה אל חזהו, או יסביר לה למה הוא התעלם ממנה במשך כל אותם החודשים. אבל הוא רק התכרבל לידה, וייבב כמו כלב עייף.

אגתה ליטפה את שיערו החלק כמשי, מחתה בקצות אצבעותיה את הזיעה מעל רקותיו, והניחה לו לייבב בין קפלי כותונת הלילה שלה.

מעולם לא ראתה אותו בוכה. לא ככה, מפוחד כל־כך ומובס.

אבל כשחיבקה אותו, נשימותיו התייצבו, גופו נכנע למגעה, והוא הציץ בה בחיוך קל שבקלים...

ואז חיוכו נעלם.

מישהו הביט בהם. בפתח הופיעה אישה גבוהה, שעל ראשה טורבן, חורקת בשיניה החשוקות.

וכהרף עין טדרוס נעלם, באותה המהירות שבא.

 

קרניים זוהרות של שמש אוגוסט הסתננו דרך החלון לעבר הנברשת, ובזקו אור לעיניה של אגתה.

כשמִצמצה קלות, היא יכלה לראות כמה גבישי בדולח חסרים בנברשת המכוסה קורי עכביש כאילו הייתה מַצֵיבָה עתיקה. אגתה חיבקה את הכרית שלה והצמידה אותה אל החזה. הכרית עדיין הדיפה את ריחו. ריפר טיפס ממקומו לרגלי המיטה, הריח את הכרית, והכין את עצמו לקרוע אותה לגזרים. אגתה נעצה בו מבט מאיים. החתול גלש חזרה למקומו. הוא לפחות משתפר. חשבה; בלילה הראשון בטירה הוא השתין בתוך הנעל של טדרוס.

קולות הִדהדו באגף המלכה. היא לא תישאר זמן רב לבדה.

אגתה התיישבה בכותונת הלילה השחורה והרחבה שלה, והעיפה מבט בחדרה. הוא היה גדול פי שלושה מהבית הישן שלה בגָבַלְדוֹן. היו בו מראות מאובקות, מעוטרות באבני חן, ספת קטיפה מלכותית רעועה ושולחן כתיבה בן מאתיים שנה עשוי עצמות ושנהב. היא הצמידה לגופהּ את הכרית כאילו הייתה סירת הצלה, וספגה לתוכה את השקט שעלה מאריחי רצפת השיש הסדוקים שנצבעו בגוון כחול כביצֵי אדוֹם־החָזֶה, ומהקירות התואמים, ששובצו בפרחי זהב. חדר המלכה היה כמו כל דבר אחר בקָמֶלוֹט: מלכותי מרחוק, מוזנח מקרוב. זה תאם גם את מצָבה. היא גרה באגף המלכה ולא הייתה מלכה עדיין.

טקס הנישואים עמד להיערך כעבור חודשיים.

נישואים שהדאיגו אותה מדי יום, יותר ויותר.

פעם, בימים רחוקים, אגתה תיארה לעצמה שהיא תחיה עם סופי באושר לעד בגבלדון. שתיהן יהיו גאות בבקתה שיקנו בעיירה, שם ישתו תה ויאכלו לחם קלוי כל בוקר, אחר־כך ייצאו מהבית לעבר חנות הספרים שהיא וסופי ירכשו לאחר מותו של מר דוֹבִיל, וישַנו את שמה לסִפְרֵי א ו־ס. אחרי העבודה היא תעזור לסופי לקטוף עשבי מרפא ופרחים שחברתה תרקח מהם את הקרמים שלה לטיפוח היופי, ואחר־כך הן ילכו לגבעת בית הקברות לבקר את אמהּ של אגתה, שתכין להם נזיד מוח כבשים ופשטידת לטאות (שזיפים מאודים ומלפפונים לסופי, כמובן). כמה פשוטים יכלו להיות חייהן המשותפים. כמה מאושרים. חברוּת, זה כל מה שהן היו זקוקות לו.

אגתה לחצה חזק יותר את הכרית אל חזהּ. איך הכול משתנה.

עכשיו אמהּ כבר מתה, סופי דיקנית של בית הספר המכושף לרע, ואגתה עומדת להינשא לבנו של המלך ארתור.

איש לא היה נרגש כל־כך כמו סופי מהנישואים האלה. היא שלחה לאגתה מכתב אחרי מכתב מטירתה הרחוקה, עם שרטוטים של שמלות ועוגות וכלי חרסינה, והתעקשה שאגתה תשתמש בהם בהכנותיה לקראת היום הגדול ("אגתה יקירתי, לא הגבת על דוגמיות אריג השיפון להינומת הכלה ששלחתי לך, וגם לא על הצעותַי למתאבנים במסיבה. באמת, יקירתי, אם את לא מעוניינת בעזרתי, רק תגידי...").

אגתה ראתה את המכתבים האלה מונחים בערימה על שולחן הכתיבה, מכוסים אבק, ועליו עקבות קורי עכביש. כל יום אמרה לעצמה שהיא תענה עליהם, אבל לא עשתה זאת. והגרוע מכול היה שהיא לא ידעה למה.

קולות צעדים הלכו וגברו מחוץ לחדרה.

בטנה של אגתה התהפכה.

כך זה נמשך כבר שישה חודשים. היא חששה יותר ויותר, וטדרוס היה מסויג יותר ויותר. אתמול בלילה הם כמעט דיברו סוף־סוף על מה שקרה ביום ההכתרה, אבל שניהם לא הוציאו אפילו מילה אחת מהפה. היא ידעה שהוא נבוך... הרוס... מבויש... אבל היא לא תוכל לעזור לו אם לא ידבר איתה. וטדרוס לא יכול היה לדבר איתה כי הוא לא נמצא איתה כלל.

היא שמעה עוד קולות עכשיו. עוד צעדים.

פיה היה יבש. אגתה תפסה את הכוס שעל הארונית שלה. ריקה. גם כד המים ריק.

ריפר החליק מהמיטה, והחל לנוע לעבר הדלת הדהויה כפולת הכנפיים.

היא זקוקה לזמן עם טדרוס, לבדם. הגיע הזמן שהם לא יחיו את חייהם בנפרד. הגיע הזמן שהם יוכלו להיות ישרים ופתוחים זה עם זה כמו שהיו בעבר. הגיע הזמן שהם יוכלו להיות שוב הם עצמם...

הדלת נפתחה בחבטה וארבע משרתות צעדו פנימה, כל אחת לבושה בדגם זהה של גלימה רחבה, אך בגוונים שונים של צבעי פסטל – כתום־אפרסק, ירוק־פיסטוק, ורוד־ורד וצהוב־אשכולית – כאילו היו בונבוניירה של ממתקים מעורבים. בראשן הלכה אישה גבוהה, שזופה, בגלימה בצבע לוונדר, עיניה כהות ומצועפות, על שפתיה אודם מבריק, ושיערה השחור הפרוע בקושי נדחק לתוך הטורבן שלראשה. היא החזיקה ביד אחת מחברת בכריכת עור, ובשנייה נוצת כתיבה ארוכה כל־כך, שנראתה כמו שוט.

"ארוחת בוקר באולם הסעודות שבמגדל הכחול עם שוזר הפרחים לחתונה; אחר־כך פגישות עם חייטים, הפסקות של עשרים דקות בין פגישה לפגישה, כדי להחליט מי מהמועמדים יתפור את מצעי המיטה לקראת החתונה. אחר־כך ריאיון עם עורך העיתון חדשות קָמֶלוֹט לקראת פרסום הגיליון שיסקר את ההכנות לחתונה. בתשע תבקרי בגן החיות כדי לבחור את יוֹנֵי החתונה הרשמיות; יש להם שם זנים בגוני לבן שונים..."

אגתה לא הצליחה כמעט להקשיב, כי כתום־אפרסק וירוק־פיסטוק הניפו אותה מהמיטה והתחילו מיד לשפשף את גופה במגבות לוהטות, בעוד צהוב־אשכולית דוחפת לפיה מברשת שיניים וּורוד־ורד מורחת על פניה סדרה של קרמים, כפי שסופי נהגה לעשות, רק בלי הקסם האישי או ההומור של סופי.

"אחר־כך, בחנות ספרים מְסַפְּרִים, חתימה על ספרי האגדה על סופי ואגתה במסגרת גיוס כספים לשיפוץ הצנרת בטירה," המשיכה אשת הלוונדר בהטעמה חדה ואלגנטית, "ולאחר מכן ארוחת צהריים לגיוס כספים במועדון סְפֵּנְסֶל, שם תקראי סיפור לילדי נדבנים עשירים, שבתרומותיהם נתקן את הגשר המתרומם..."

"אמממ, ליידי גְרֵמְלֶיְין? האם יהיה לי זמן היום להיפגש עם טדרוס?" שאלה אגתה בקול עמום מתחת לגלימה כחולה שהנשים משכו מעל ראשה. "כבר המון זמן לא אכלנו יחד רק שנינו."

"אחרי ארוחת הצהריים תתחילי ללמוד לרקוד וָלְס, כהכנה לריקוד החתונה שלך, אחר־כך תתאמני בהליכות ונימוסים כדי שלא תסתבכי במשתה החתונה, ולבסוף תלמדי בשיעור היסטוריה על ההצלחות והאסונות של החתונות המלכותיות בעבר, בתקווה שהחתונה שלכם תיכלל בדברי הימים ברשימת החתונות מהסוג הראשון ולא האחרון." סיימה ליידי גְרֵמְלֶיְין את דבריה.

אגתה חרקה שיניים כשהמשרתות התעסקו במרץ בתסרוקתה ובאיפור פניה, ממש כמו הנימפות בחדר הטיפוח בבית הספר לטוב. "ריקוד, הליכות ונימוסים, היסטוריה... זאת חזרה מהתחלה על תוכנית הלימודים של בית הספר לטוב. אלא שבבית הספר היה לי די זמן להיות עם הנסיך שלי."

ליידי גרמליין הרימה את מבטה אל אגתה. היא סגרה את מחברתה בנקישה חזקה כל־כך, שאחת מאבני החן נפלה ממסגרת הראי. "טוב, מאחר שאין לך יותר שאלות, המשרתות שלך ידאגו שתגיעי לארוחת הבוקר בזמן." היא הסתובבה לעבר הדלת. "המלך זקוק לי שאהיה לידו בכל רגע – "

"הייתי רוצה לראות את טדרוס היום," אגתה התעקשה. "בבקשה, הוסיפי את הפגישה איתו לסדר היום שלי."

ליידי גרמליין נעצרה בבת אחת והסתובבה, שפתיה פס אדום מהודק. המשרתות נסוגו בזהירות מאגתה.

"הייתי אומרת שראית אותו די והותר אתמול בלילה. בניגוד לכללים," אמרה ליידי גרמליין. "אסור שהמלך יהיה איתך בחדרך לבדו לפני החתונה."

"לטדרוס צריכה להיות זכות לראות אותי מתי שהוא רוצה," אמרה אגתה. "אני המלכה שלו."

"עדיין לא, נסיכה," אמרה ליידי גרמליין בקרירות.

"אהיה אחרי החתונה," אגתה אמרה בתוקף, "שאני מבזבזת את כל הזמן שלי בהכנות לקראתה, כמו איזו זקנה משועממת, במקום להיות עם טדרוס ולעזור לו לנהל את הממלכה שהוא מולך עליה עכשיו. בתור מנהלת משק הטירה, העומדת לשירותו של המלך וגם לשירותה של המלכה לעתיד, אני בטוחה שאת יכולה לסדר משהו."

"אני מבינה." אמרה ליידי גרמליין, והתקדמה לעבר אגתה. "הטירה מתפוררת, זכותו של המלך שלך לכתר נתונה עדיין בוויכוח, בכל מקום מסתובבים מרגלים שזוממים להרוג אותך, המלכה הקודמת והאביר הבוגדני שלה מתחבאים איפשהו מאז ההכתרה, ועיתון הרכילות המנוול בִּיזָיוֹן בַּארמון, שחותר תחת המלוכה בקמלוט, מכנה אותך, בין השאר, סֶלֶבִּית מתייפייפת מסיפור אגדה חובבני, שנועדה להמיט חרפה על טדרוס עוד יותר מכפי שעשתה אִמו בשעתה."

ליידי גרמליין חייכה, מתנשאת מעל אגתה. "ואילו את, עדיין מתגעגעת לימי בית הספר ולזמנים של ההתנשקויות החטופות שלך במסדרון עם המנהיג של הכיתה."

"לא. זה בכלל לא זה. אני רוצה לעזור לו," ענתה אגתה, עומדת בקושי במתקפת הבושם של מנהלת המשק. "אני מודעת לגמרי לבעיות שעליו להתמודד איתן, אבל טדרוס ואני אמורים להיות צוות!"

"אז למה הוא אף פעם לא ביקש להיפגש איתך?" שאלה ליידי גרמליין.

אגתה התכווצה.

"בעצם, חוץ מהמעידה הרגעית אתמול בלילה, שהוא הבטיח לי שלא תקרה שוב, המלך לא הזכיר את שמך אפילו פעם אחת," ליידי גרמליין הוסיפה.

אגתה לא אמרה דבר.

"את מבינה, אני חוששת שלמלך טדרוס יש עניינים חשובים יותר לעסוק בהם, הוא מנסה להציל את כבודה של קמלוט לפני מועד החתונה." המשיכה ליידי גרמליין. "חתונה שחייבת להיות מפוארת, חתונה שתעורר השראה כזאת, שתמחק את כל הפקפוקים לגביו שהתעוררו בעקבות טקס ההכתרה המשפיל. וזאת חתונה, שלפי המסורת הקיימת אצלנו כבר אלפי שנים, חובה על המלכה־לעתיד לתכנן. זה התפקיד שלך. כך את יכולה לעזור למלך שלך." היא התכופפה קדימה, אפהּ כמעט נוגע באף של אגתה. "אבל אם את רוצה שאגיד למלך טדרוס שאת חושבת שהמחויבויות שלך הן למטה מכבודך, ושיש לך ביקורת על כל אחת מההחלטות שלנו, כולל הצבעים של התלבושות שלך, החשיבוּת של הרחצה באמבטיה, וּבחירת הנעליים שלך, ועכשיו, את גם רוצה להפריע לו במאמציו הדחופים להוכיח את עצמו כמלך, כדי שהוא יוכל לתת לך הרגשה שאתם צוות... אז בבקשה, נסיכה. נראה מה יהיה לו להגיד על כך."

אגתה בלעה רוק, ועל צווארה הופיעה פריחה אדומה. היא השפילה את מבטה אל נעליה הגסות. "לא... זה בסדר. אני בטוחה שאראה אותו מחר," היא הוסיפה בלחש, והרימה שוב את מבטה.

אבל ליידי גרמליין כבר הלכה, וכל מי שנשארו איתה היו המשרתות הפסטֵליות הכפופות לה, מוכנות להריץ את הנסיכה לארוחת הבוקר שלא יהיה לה זמן לאכול.

 

כשהגיעה שעת הצהריים, אגתה כמעט הפכה לכלה נמלטת.

בחיוך מאולץ היא החזיקה מעמד במשך שבועות בשגרה המשעממת של בדיקת אלפי כרטיסי מקומות ישיבה בחתונה, בחירת עוגות ונרות וקישוטים, אם כי כולם נראו בעיניה זהים. היא הייתה מאושרת גם אילו יכלה להתחתן עם טדרוס במערת עטלפים (הייתה מעדיפה בעצם מערה כזאת; בלי מקום לאורחים). במהלך כל השעמום הזה היה עליה לערוך כמה "הופעות" למען "קמלוט יָפָה", מִבצע גיוס כספים בחסות המלכה למען שיפוץ הטירה שהוזנחה והתפוררה אחרי מותו של המלך ארתור. אגתה האמינה בכל לִבּהּ במטרה הזאת, והתייחסה בסובלנות לשטויות – היא הרי הייתה חברה של סופי – אבל ליידי גרמליין הייתה כנראה נחושה להשפיל אותה בלוח הזמנים שתכננה למענה מדי יום ביומו: היא אילצה אותה לשיר את ההמנון בתחרות רוֹגְבִּי על גביע אליפות היערות (אפילו שחקני נבחרת קמלוט סתמו את האוזניים), או לרכוב על פר ביריד האביב (הפר העיף אותה לתוך ערימת גללים), או לנשק את מי שהציע את המחיר הגבוה ביותר במכירה הפומבית של "נשיקה־לנסיכה" (בריון חסר שיניים שלטענתה העיקשת של ליידי גרמליין זכה בנשיקה ביושר).

גְוִוינֶבִיר הזהירה את אגתה ואמרה לה שתצפה להתנגדות מצד המשגיחה החדשה שלה. ליידי גרמליין הייתה מנהלת משק הטירה כשגווינביר הייתה אשתו של ארתור, עד שהתפתח ביניהן ריב קשה וגווינביר הביאה לפיטוריה. אבל לאחר היעלמותה של גווינביר ומותו של ארתור, ניהלה את קמלוט מועצה שארתור מינה עוד בחייו כיוון שטדרוס לא הגיע עדיין לגיל שש־עשרה, והמועצה החזירה את גרמליין לתפקידה. עכשיו, עם חזרתה של גווינביר לקמלוט, היה ברור מעל לכל ספק שגרמליין תגייס את כל ארסיותה כדי להשתלט על בנה של גווינביר ועל מלכתו החדשה. עוד גרוע מזה, את הקרצייה הזקנה לא ניתן לפטר עד שהכתרתו של טדרוס תאושר סופית.

כשהבינה זאת, אגתה ניסתה להתיידד עם המשגיחה שלה, אבל ליידי גרמליין שנאה אותה ממבט ראשון. לאגתה לא היה מושג מדוע, אבל היה ברור לה שהאישה הזאת לא רצתה שהיא תינשא למלך קמלוט. ליידי גרמליין חשבה כנראה שאם היא תשקיע מאמצים עליונים, אגתה תוותר על החתן שלה לפני החתונה.

אני מעדיפה למות קודם, אגתה נשבעה לעצמה.

אז בששת החודשים האחרונים, היא התעוררה בכל בוקר, מוכנה לקרב.

אבל היום היה היום שבו היא נשברה.

ראשון הגיע שוזר הפרחים ודחף את הפנים שלה במשך שעה שלמה לכל־כך הרבה זֵרים ריחניים, שעיניה האדימו ואפהּ דלף. אחר־כך הגיעו שישה חייטים שהראו לה עשרות סטים של מצעים שנראו בעיניה זהים לגמרי. לאחר מכן הופיעה כתבת העיתון חדשות קמלוט, צעירה עליזה ומטופשת בשם בֶּטִינָה, שמצצה סוכרייה על מקל.

"ליידי גרמליין כבר הכתיבה לי את כל התשובות שלך, אז בואי נפטפט קצת סתם, להנאתנו, שלא לציטוט," ניסתה לעבוד על אגתה, ופתחה בסדרה של שאלות אישיות פולשניות על היחסים בין אגתה לטדרוס: "מה הוא לובש כשהוא ישן?" "יש לו כינוי חיבה בשבילך?" "את תופסת אותו לפעמים מביט על בחורות אחרות?"

"לא," אגתה ענתה לשאלתה האחרונה וכמעט אמרה: "בייחוד לא על פלצניות כמוך," אבל היא התאפקה במשך שעה כמעט, לפני שנמאס לה.

"האם את וטדרוס רוצים ילדים?" בֶּטִינָה צייצה.

"למה? את מחפשת הורים?" אגתה שאלה בכעס.

אחרי זה הריאיון הסתיים.

היא כמעט איבדה שוב את סבלנותה באירוע גיוס הכספים במועדון סְפֵּנְסֶל, כשהיה עליה לקרוא את האגדה האריה והנחש לחבורה של ילדים עשירים מעצבנים, שהפריעו כל הזמן כי הכירו היטב את הסיפור ואת הספר שמתוכו היא קראה.

עכשיו, לאחר שבחרה בגן החיות את היונים לחתונה, אגתה צנחה בגלימתה ספוגת הזיעה על מושב המרכבה, וכשחשבה על שיעורי הוולס וההליכות והנימוסים שמחכים לה, בלעה את דמעותיה.

"המלך לא הזכיר את שמך אפילו פעם אחת," הִדהדו דבריה של גרמליין במוחה.

היא ניסתה להעמיד פנים שהזקנה החטטנית שיקרה. אבל אגתה ידעה שלא.

גם כשאגתה נתקלה במקרה בטדרוס בטירה במהלך החודשים האחרונים, הוא היה אומר לה כמה שהיא נראית יפה, או ממלמל משהו מטופש על מזג האוויר, או שואל אותה אם נוח לה באגף שלה, ואחר־כך היה רץ הלאה כמו ארנב מבוהל. בלילה הקודם, בחדרה, היא ראתה אותו בפעם הראשונה בלי חיוכו הסמוק, המלאכותי, שרמז לה שאין טעם לשאול אותו מה שלומו כי שלומו בסדר גמור.

אבל לא. שלומו לא היה בסדר, כמובן. והיא לא ידעה איך לעזור לו.

אגתה טפחה על עיניה. היא באה לקמלוט למען טדרוס. כדי להיות המלכה שלו. לעמוד לצִדו בשעותיו הטובות והאפלות ביותר. אבל במקום זה הם הורחקו זה מזה, ונותרו לדאוג לעצמם בנפרד.

היה לה ברור שהוא זקוק לה. לכן הוא זחל אמש אל בין זרועותיה. אז למה הוא לא יכול פשוט להודות בכך? עמוק בלִבּהּ ידעה שלא בה האשמה. אבל בכל זאת לא יכלה להשתחרר מהתחושה שהיא דחויה ופגועה.

ריפר החתול התכרבל בין זרועותיה, הזכיר לה שהוא קיים.

היא ליטפה את ראשו הקירח.

"אילו יכולנו לחזור לבית הקברות שלנו בגבלדון, לימים שבהם עדיין לא חשבנו בכלל על בנים."

ריפר ירק בהסכמה.

אגתה הציצה החוצה מחלון המרכבה הכחולה־זהובה שהתקדמה לעבר שוק בעלי המלאכה, הרחוב העירוני הראשי של קמלוט. בגלל מצב התחזוקה של הדרכים והכבישים בממלכה, הרַכָּב שלה נהג בדרך כלל לעקוף את הרחוב הראשי, ובחר במסלול ארוך יותר בדרכם חזרה לטירה, אבל הם כבר איחרו לשיעור ולס החתונה והיא לא רצתה לעשות רושם רע על המורה החדש שלה. אבק מהדרכים הלא סלולות כיסה את המרכבה, וחסם את מבטה אל האוהלים הבהירים, שעל כל אחד מהם התנוסס דגל עם סמל קמלוט: מגן ועליו זוג עיטים, משני צדי החרב אֶקְסְקָלִיבֶּר.

אבל כשהאבק התפזר, אגתה הבחינה בהפרדה מוחלטת בין בעלי האחוזות העשירים במעיליהם ובתכשיטיהם היקרים שערכו את קניותיהם ברחוב הראשי, לבין אלפי האיכרים המלוכלכים, הכחושים כשלדים, שהתגוררו בבקתות מתפוררות בסמטאות הסמוכות לשוק. חיילי המשמר המלכותי סיירו בשכונות המצוקה האלו ומנעו בכוח מאיכרים מלהתקרב יותר מדי לאדוניהם העשירים הנכנסים או יוצאים מאוהלי השוק. אגתה החליקה מטה את החלון שלידה כדי לראות טוב יותר, אבל הרַכָּב הקיש בשוטו על הזכוכית.

"אל תתבלטי, גבירתי," אמר.

אגתה דחפה את החלון חזרה למעלה. לפני שישה חודשים, כשהיא נכנסה לראשונה בכרכרה לממלכה החדשה, היא ראתה את אותן שכונות המצוקה הפזורות במרכזה של קמלוט. טדרוס הסביר לה אז, שבהנהגתו של אביו הגיעה הממלכה לתור הזהב שלה, ומצבם הכלכלי של כל אזרחיה השתפר. אבל לאחר מותו של ארתור, כרתה המועצה ברית עם עשירי הממלכה, העבירה חוקים דרקוניים שנועדו להחרים לטובתם את ההון והאדמות שהיו בידי אנשי המעמד הבינוני, וכך דִרדרו אותם לחיי עוני. טדרוס נשבע לבטל את החוקים האלה ולִבנות בתים לעניים שנותרו ללא קורת גג. אבל במחצית השנה האחרונה הפער בין העשירים לעניים עוד העמיק. למה הוא לא מצליח? האם הוא לא רואה איך המורשת של אביו מתמוטטת? איך הוא נותן לממלכה שלו לדעוך ככה? אילו היא הייתה מלך...

אגתה התנשפה. אבל היא לא. היא אפילו לא מלכה עדיין. ומהאופן שבו טדרוס התנהג אתמול בלילה ברור שגם הוא מתוסכל. הוא מנהל את קמלוט לבדו, ואף אחד לא עוזר לו: לא היא, לא אביו, לא אמו, לא לנסלוט, אפילו לא מרלין; ושלושת האחרונים נעדרו במשך ששת החודשים האחרונים...

טראח! גוש רטוב של אוכל פגע בחלון. אגתה הסתובבה וראתה איכר מלוכלך צועק, "ה'מלך בכאילו' וה'כמעט מלכה' שלו!"

לפתע אחרים משכונות המצוקה איתרו את המרכבה שלה והצטרפו לקריאות הקצובות – "ה'מלך בכאילו' וה'כמעט מלכה' שלו!" – ורגמו את המרכבה באוכל, בנעליים ובחופנים של רגבי אדמה. הרַכּב שלה הצליף בסוסים בכל הכוח, והריץ אותם אל מחוץ לשוק.

כשדמהּ רותח בקרבה, אגתה רצתה לזנק מתוך המרכבה ולומר לאידיוטים האלה ששום דבר מכל זה לא היה באשמתה או באשמת טדרוס – לא שכונות המצוקה, לא טקס ההכתרה, לא הממלכה האגדית לשעבר שהפכה לעיי חורבות...

איך זה יעזור במשהו?! אגתה נזפה בעצמה. אילו היא גוועה ברעב ברחוב, האם לא הייתה מאשימה אותה וגם את טדרוס? הם היו בשלטון עכשיו, אף על פי שלא הם גרמו להידרדרות הממלכה. לעניים ולסובלים אין זמן לחשוב על העבר, הם חושבים רק על שיפור מצבם בהווה. אבל היא וטדרוס כבר לא בבית הספר, שבו שיפור פירושו ציון גבוה על לוח התוצאות. אלה החיים האמיתיים, ולמרות התוצאות העגומות עד עתה, הם נער ונערה בגיל ההתבגרות שמנסים להיות מנהיגים טובים.

לפחות טדרוס מנסה, זה בטוח.

היא עכשיו בדרכה לשיעורי ריקוד.

אגתה הזעיפה פנים כשהמרכבה טיפסה בקוֹל רועם על הגבעה לעבר שער קמלוט הלבן הבוהק, שהשומרים המלכותיים פתחו לקראת בואם. ואף על פי כן השער היה מפוספס בחלודה, וצבע המגדלים שלפניהם דהה מפגעי מזג האוויר ומִפִּיח, טירת קמלוט – שנבנתה בינות צוקים אפורים משוננים מעל הים הפראי – הייתה עדיין מראה מרהיב. תחת שמש אוגוסט, התכסו המגדלים הגבוהים הלבנים בזוהַר נוצץ, ומעליהם התנשאו צריחים כחולים עגולים שנעצו את חודיהם בעננים נמוכים חולפים.

המרכבה נעצרה על סף תהום, שמעברה האחר נמשכה הדרך לשער הכניסה של הטירה.

"הגשר המתרומם עדיין שבור מאז ההכתרה, גבירתי," נאנח הרַכּב, כשפנה אל סככת המרכבות שבקצה הצוק. "נצטרך להשתמש בגשר החבלים כדי לחצות."

אגתה יצאה בזריזות מהמרכבה לפני שהרַכּב ירד לפתוח למענה את הדלת. די להתלונן, חשבה כשהתנודדה לאורך גשר החבלים הרעוע, שאפילו אורחים נכבדים נאלצו לעבור בו עד שיימצא פתרון לבעיה המביכה של הגשר המתרומם. טדרוס לא דרש לדעת מתי יהיה להם זמן להיות לבדם. טדרוס לא רודף אחריה כדי שהיא תעבוד איתו בצוות. טדרוס פועל למען עמו, כמו שהיא חייבת לעשות.

אולי ליידי גרמליין צודקת, אגתה הודתה. אולי עליה להפסיק עם המחשבות הטורדניות על מה שהיה ביכולתה לעשות לוּ הייתה מלכה, ולהתמקד בדבר האחד שהיא יכולה לעשות. אכן, דווקא חתונה שכולה אהבה ויופי וכיסופים עשויה להיות בדיוק הדרך לשקם את אמון הממלכה בהם, שהתערער אחרי ההכתרה. חתונה כזאת עשויה לאותת לכולם שימיה הטובים של קמלוט יגיעו במהרה. שהבאושר לעד שלה ושל טדרוס הביא אותם הנה מסיבה מסוימת... כדי שהם יהיו לא רק מאושרים בסוף הטוב שלהם כמלך וכמלכה, אלא כדי שיגרמו אושר גם לאחרים, אפילו לאלה שאיבדו תקווה...

בראש מורם, פסעה אגתה חזרה לטירה, להוטה להתחיל מיד בשיעורים לקראת החתונה, ונחושה להשקיע בהם את מיטב יכולתה.

זאת אומרת, עד שגילתה מי המורה החדש.