בית הספר לטוב ולרע 5: כדור הבדולח של הזמן

2

מסדר המכשפות

רַעֲמַת–אֲרִי

הֶסְטֶר, אָנָאדִיל ודוֹט ישבו מוכות הלם בתא מסריח, ולצִדן חבריהן למסע: בִּיאַטְרִיקְס, רִינָה, הוֹרְט, וִוילְיָאם, בּוֹגְדֶן, נִיקוֹלָה וקִיקוֹ. רק לפני כמה דקות הן היו על מרפסת הטירה, לקחו חלק בחגיגה של כל תושבי היערות. יחד עם טדרוס ואגתה הן הציגו לקהל את גופתו המתה של הנחש, והתמוגגו מניצחון קמלוט על אויב אכזרי.

עכשיו הם כולם בבית הסוהר של קמלוט, מורשעים כאויבים.

הֶסְטֶר חיכתה שמישהו יגיד משהו... שמישהו יפגין מנהיגוּת...

אבל זה מה שבדרך כלל אגתה הייתה עושה. ואגתה לא הייתה שם.

מבעד לקיר התא היא יכלה לשמוע את הקולות העמומים של הטקס שנמשך עדיין, והפך לטקס ההכתרה של המלך ריאן...

"מהיום והלאה, אתם משוחררים ממלך שסגר את דלתו בפניכם כשנזקקתם לו," ריאן הכריז. "מלך שרעד מפחד כשנחש החריב את ממלכותיכם. מלך שנכשל במבחן של אביו. מהיום והלאה יהיה לכם מלך אמיתי. היורש האמיתי של ארתור. אנחנו אולי מחולקים לממלכות של טוב ושל רע, אבל כולנו יער אחד. המלך המתחזה נענש. האנשים שנשכחו לא יישכחו עוד. האריה מקשיב לכם עכשיו!"

"אריה! אריה! אריה!" הדהדו הקריאות.

הֶסְטֶר הרגישה שקעקוע השד האדום שעל צווארה רותח. לידה, אָנָאדִיל ודוֹט נאבקו בשמלות בצבעי הפסטל שהכריחו אותן ללבוש לכבוד הטקס, ופרעו את תסרוקת התלתלים המצועצעת שעל ראשיהן. נִיקוֹלָה קרעה רצועה משמלתה כדי להחליף את התחבושת על כתפו של הוֹרְט שנפגעה בקרב עם הנחש, ואילו הורט בעט לשווא בדלת התא. בִּיאַטְרִיקְס ורִינָה ניסו ללא הצלחה להדליק את זוהר אצבעותיהן, שלוש החולדות של אנאדיל דחקו החוצה שוב ושוב את ראשיהן מהכיס שלה, והיא דחפה אותן חזרה. בפינה, וויליאם האדמוני ובוגדן הגמדי פתחו בקלפי טארוט, והסטר קלטה את לחישתם: "מתנות מסוכנות"... "הזהרנו אותו"... "היה צריך להקשיב"...

איש מלבדם לא דיבר שעה ארוכה.

"היה יכול להיות גרוע יותר," הסטר אמרה לבסוף.

"איך יכול להיות גרוע יותר?" הורט צרח. "הנער שחשבנו אותו למציל שלנו, לחבר הכי טוב החדש שלנו, התברר שהוא הנבל הכי נאלח על פני כל כוכב הלכת שלנו."

"היינו צריכים לדעת. כל מי שאוהב את סופי מוכרח להיות מנוּול," קִיקוֹ רטנה.

"אני לא מאלה שמגוננים על סופי, אבל היא לא אשמה," אמרה דוט, כשניסתה ללא הצלחה להפוך את הסרט שבשערה לשוקולד. "ריאן רימה אותה כמו שהוא רימה את כולנו."

"מה פתאום סידר אותה?" אמרה רינה. "היא בטח ידעה על התוכנית שלו מההתחלה. בגלל זה היא הסכימה כנראה לקבל ממנו את הטבעת."

"כדי לגנוב מאגתה את תואר המלכה? אפילו סופי לא מנוולת כזאת," אמרה אנאדיל.

"סתם עמדנו שם, במקום להילחם בו," אמרה ניקולה, מדוכדכת. "היינו צריכים לעשות משהו..."

"זה קרה יותר מדי מהר!" אמר הורט. "רגע אחד השומרים הציגו את הגופה המתה של הנחש, ומיד אחר כך הם תפסו את טדרוס ונתנו למרלין מכה בראש."

"מישהו ראה לאן לקחו אותם?" דוט שאלה.

"או את גווינביר?" אמרה רינה.

"ומה עם אגתה?" בוגדן שאל. "בפעם האחרונה שראיתי אותה היא רצה בתוך הקהל."

"אולי היא ברחה!" אמרה קיקו.

"או אולי האספסוף הרג אותה במכות," אמרה אנאדיל.

"עדיף להמר על החיים ולא להיות תקועים כאן," אמר בוגדן. "רוב החיים שלי חייתי בקמלוט. הצינוק הזה מחוסן נגד כשפים. ואף אחד לא יצא ממנו אף פעם חי."

"לא נשארו לנו חברים שיכולים להוציא אותנו מכאן," אמר הורט.

"ובהתחשב בעובדה שאנחנו כבר לא יכולים להביא לריאן תועלת, הוא בטח יכרות לכולנו את הראש עוד לפני ארוחת הערב," גיחכה בּיאַטְרִיקְס במרירות ופנתה אל הסטר. "אז תגידי לי, מכשפה חכמה, איך היה יכול להיות גרוע יותר?"

"טדרוס היה יכול להיות איתנו בתא," הסטר ענתה. "זה היה יכול להיות גרוע יותר."

אנאדיל ודוט צחקקו.

"הסטר..." אמר קול.

הם הסתובבו וראו את קְלָרִיסָה דָאוִוי תוחבת את ראשה בין סורגי התא הסמוך, פניה לחות וחיוורות.

"יכול להיות שטדרוס ומרלין, שניהם, כבר מתים. המלך האמיתי של קמלוט והמכשף הכי גדול של טוב," לחשה הדיקנית של בית הספר לטוב. "ובמקום לחשוב על תוכנית שתעזור להם, את מספרת בדיחות?"

"זה ההבדל בין הטובים לרעים. הרעים יודעים איך לראות את חצי הכוס המלאה," מלמלה אנאדיל.

"בכל הכבוד, פרופסור, אבל לא אַת צריכה להיות זאת שמתכננת תוכניות?" אמרה דוט. "את דיקנית ואנחנו עדיין, לפחות באופן רשמי, תלמידים."

"היא לא התנהגה כמו דיקנית," רטנה הסטר. "הייתה בתא השכן במשך עשר הדקות האחרונות ולא אמרה מילה."

"כי ניסיתי לחשוב על - " דאווי התחילה לענות, אבל הסטר קטעה את דבריה.

"אני יודעת שפיות סנדקיות רגילות לפתור בעיות בעזרת אבקת פיות ושרביט קסמים. אבל כישוף לא יוציא אותנו מכאן." הסטר הרגישה שהשֵד המקועקע שעל צווארה מתלהט יותר ויותר, והוציאה את התסכולים שלה על הדיקנית. "אחרי שלימדת בבית הספר שטוב תמיד ניצח בו, את אולי במצב של הכחשה, ואַת לא רואה שרע בעצם ניצח. רע שהתחזה לטוב, אצלנו קוראים לזה רמאות. אבל הוא ניצח. ואם את לא תתעוררי ותכירי בעובדה שאנחנו נלחמים נגד מישהו שלא משחק לפי הכללים שלך, אז שום דבר שאת 'חושבת' עליו לא הולך לנצח אותו."

"במיוחד בלי כדור הבדולח המקולקל שלך," אנאדיל תמכה בטענתה של הסטר.

"או בלי שרביט הקסמים השבור שלך," תמכה בה גם דוט.

"לפחות מפת המסעות שלנו נשארה אצלך?" הורט שאל את דאווי.

"בטח גם היא מקולקלת," אנאדיל נחרה בבוז.

"איך אתם מעיזים לדבר אליה ככה?!" ביאטריקס רתחה. "פרופסור דאווי הקדישה את כל החיים שלה לתלמידים. הרי בגלל זה היא כלואה בתא. אתם יודעים טוב מאוד שהיא חולה, חולה מאוד, ושמרלין ציווה עליה להישאר בבית הספר בזמן ההתקפה של הנחש על קמלוט. אבל היא בכל זאת באה הנה בשביל להגן עלינו. על כולנו. על טוב וגם על רע. היא משרתת את בית הספר כבר..." ביאטריס העיפה מבט בשערה הלבן של דאווי ובקמטיה העמוקים, "מי יודע כמה זמן, ואתם מדברים אליה כאילו היא חייבת לכם משהו? הייתם מדברים ככה אל לֵיידי לֶסוֹ? ליידי לסו שמתה בשביל להגן על פרופסור דאווי? ליידי לסו הייתה מצפה מכם שתתייחסו בכבוד אל החברה הכי טובה שלה. ושתעזרו לה. אז אם התייחסתם בכבוד לדיקנית של רע, כדאי מאוד שתתייחסו בכבוד גם לדיקנית של טוב."

דממה נפלה על התא.

"היא כבר לא המטומטמת מהשנה הראשונה שלנו בבית הספר שהעריצה את טדרוס," לחשה דוט לאנאדיל.

"תסתמי," מלמלה הסטר.

אבל פרופסור דאווי התעוררה לחיים כשנזכר שמהּ של ליידי לֶסוֹ. היא הידקה את פקעת שערה, ונצמדה אל הסורגים כדי להתקרב אל תלמידיה. "הסטר, זה טבעי להתנפל על אחרים כשמרגישים חוסר אונים. כולנו מרגישים חסרי אונים. אבל תקשיבו לי. לא משנה כמה הכול נראֶה שחור, ריאן הוא לא רָפָל. הוא לא הראה שום סימן שיש לו כוחות על–טבעיים, או שהוא מוגן כמו רפל על ידי כישוף של חיי נצח. ריאן הצליח להגיע עד עכשיו למה שהגיע רק בכוח שקרים. הוא שיקר בקשר למקום שהוא בא ממנו. הוא שיקר בקשר לזהות שלו. ואין לי ספק שהוא שיקר גם בקשר לזכות שלו לכתר."

"אבל הוא הצליח לשלוף את אקסקליבר מהאבן," הסטר טענה. "אז או שהוא באמת הבן של ארתור... או שהוא בכל זאת מכשף."

פרופסור דאווי ביטלה את דבריה. "הוא באמת שלף את החרב, אבל החושים שלי עדיין אומרים לי שהוא לא הבן של ארתור ולא המלך האמיתי. אין לי הוכחה כמובן, אבל אני בטוחה שזה לא מקרי שהתיק של ריאן לא הונח אף פעם על השולחן שלי או של ליידי לסו, כשלכל ילד ביערות, טוב או רע, יש אצלנו תיק. הוא טוען שהוא למד בבית הספר לבנים בפוֹקְסְווּד, אבל גם זה יכול להיות שקר, כמו כל השקרים שלו. אין ספק ששקרים לא יובילו אותו רחוק בלי המיומנויות, המשמעת והכושר שיש לתלמידים שלי. אם ניצמד לְתוכנית, נצליח להקדים אותו במהלך אחד. אז תקשיבו טוב. קודם כול, אנאדיל, החולדות שלך יהיו המרגלות שלנו. תשלחי אחת למצוא את מרלין, את השנייה למצוא את טדרוס, ואת השלישית למצוא את אגתה, לא משנה איפה היא..."

החולדות של אנאדיל זינקו החוצה מהכיסים שלה, מאושרות שהן יכולות להביא תועלת, אבל אנאדיל דחפה אותן חזרה פנימה. "נדמה לך שלא חשבתי על זה כבר? אבל שמעת את וויליאם. מהצינוק הזה אי אפשר לצאת. אין סיכוי שהן... אַיי!"

אחת החולדות נשכה אותה, ועכשיו כל השלוש פרצו מבין אצבעותיה, רחרחו, סקרו את קיר התא, וכעבור רגע נדחקו דרך שלושה סדקים שונים ונעלמו.

"חולדות תמיד מוצאות דרך. זה מה שעושה אותן לחולדות," אמרה פרופסור דאווי, והִטתה את ראשה כדי לבחון סדק בקיר שאחת המכרסמות נדחקה אליו. עכשיו הציצה דרך הסדק קרן אור זהובה. "ניקולה, מה את רואה דרך הסדק הזה?"

ניקולה נלחצה אל הקיר והצמידה עין לסדק. הנערה משנה א' בדקה אחר כך את הסדק בציפורן הבוהן שלה והרגישה שהאבן המכוסה טחב מתפוררת. אין ספק שהצינוק, כמו שאר חלקי הטירה הרעועה, לא שופץ או תוחזק. בקצה סיכת הראש שלה, ניקולה פינתה עוד לכלוך ופירורי אבן, הרחיבה את הסדק שהפך לחור קצת יותר גדול, ואור נוסף חדר דרכו לתא.

"אני רואה... אור שמש... ומדרון של גבעה..."

"אור שמש?" הורט נזף בה. "ניק, אני יודע שבעולם של הקוראים עושים הכול אחרת, אבל בעולם שלנו, בונים צינוק מתחת לאדמה."

"זה הרווח שלי מזה שיש לי חבר? שהוא מסביר לי דברים שאני כבר יודעת?" אמרה ניקולה בחריפות, והציצה דרך החור. "הצינוק אולי מתחת לאדמה אבל אנחנו ממוקמים על מדרון של גבעה. זה ההסבר היחיד לעובדה שאני יכולה לראות את הטירה." היא גירדה עוד לכלוך בסיכה שלה. "אני רואה גם אנשים. המון אנשים שמצטופפים על המדרון. הם מסתכלים למעלה לכיוון המגדל הכחול. מביטים בטח בריאן..."

קולו של המלך הדהד חזק יותר דרך החור.

"כל החיים שלכם אתם כפופים לשלטון של עט. אף אחד לא יודע מי שולט בעט הזה או מה הוא רוצה, ובכל זאת אתם מעריצים אותו, מתפללים שהוא יכתוב עליכם. אבל הוא אף פעם לא עושה את זה. אלפי שנים הוא שולט ביערות האלה. ומה יוצא לכם מזה? בכל סיפור חדש, הוא לא כותב עליכם, אלא בוחר מישהו אחר שזוכה לתהילה. בוחר את המשכילים. את התלמידים מבית הספר ההוא. ולכם זורק את השאריות. לכם, העובדים בפרך. לכם, השקופים. לכם, הסיפורים האמיתיים של היערות."

החבורה שבתא יכלה לשמוע את ההמון נוהם.

"הוא אף פעם לא דיבר כל–כך הרבה כשהוא היה איתנו," דוט שקעה בהרהורים.

"רק תיתנו לילד במה," אמרה אנאדיל בלעג.

"ניקולה, את יכולה לראות את המרפסת שריאן מדבר ממנה?" דאווי שאלה.

ניקולה הניעה את ראשה בשלילה.

פרופסור דאווי פנתה להסטר. "תני לשֵד שלך לקדוח בחור הזה. אנחנו חייבים לראות את הבמה."

הסטר הביטה בה בזעם. "אולי את יכולה להפוך דלעת למרכבה, פרופסור, אבל אם את חושבת שהשד שלי יוכל להוציא אותנו מכאן על ידי חפירת מנהרה דרך החור..."

"לא אמרתי 'להוציא אותנו מכאן'. אמרתי 'לקדוח בחור'. אבל אם את מעדיפה להתייחס אליי בחוסר אמון, ולאבד את הסיכוי שלנו להינצל, אז בבקשה!" פרופסור דאווי התפרצה.

הסטר פלטה בלחש קללה, וקעקוע השד שלה התנפח והאדים על צווארהּ, התנתק בבת אחת מעורהּ, ועף לעבר החור, נעץ בדופן החור את אחד מטפריו כאילו היה מעדר, ומפיו נפלט גיבוב של קשקושים: "בָּבָּיָגָהבָּבָּיָגָהבָּבָּיָגָה!"

"תיזהר," הסטר דיברה אליו כמו אמא דואגת, "הטופר שלך עדיין פצוע ממה שקרה לך בנוֹטִינְגְהָם..."

היא השתתקה כשראתה צל שחור מתנועע בתוך החור. גם השד שלה הבחין בו ונסוג בפחד... אבל הצל כבר נעלם.

"מה זה?" שאלה אנאדיל.

הסטר התכופפה קדימה, בחנה את החור שבאבן. "נראָה כמו..."

אבל זה לא יכול להיות, חשבה.

הנחש מת. ריאן הרג אותו. ראינו את הגופה שלו...

"חכו שנייה. אמרת 'להינצל'?" שאלה דוט והסתובבה אל דאווי. "קודם כול, שמעת את וויליאם: אין דרך לצאת מבית הסוהר הזה. שנית, אפילו אם הייתה, והיינו מזעיקים את ליגת השלושה–עשר או מישהו אחר, מה הם היו עושים... מסתערים על קמלוט? לריאן יש שומרים. כל תושבי היער תומכים בו. מי שם בחוץ יכול להציל אותנו?"

"לא אמרתי מעולם שזה יהיה מישהו מבחוץ." אמרה פרופסור דאווי.

כל החבורה הסתכלה בה.

"סופי," אמר הורט.

"ריאן זקוק לסופי," הסבירה הדיקנית של טוב. "מלכי קמלוט היו זקוקים תמיד למלכה כדי לבסס את שלטונם, ומלך כמו ריאן, שאינו מוּכּר כל–כך לאנשים, זקוק במיוחד למלכה. ומכיוון שלמלכה של קמלוט יש אותו מעמד גבוה שיש למלך, ריאן וידא בצעד מחושב היטב שסופי - שהיא אגדה ביערות ודמות אהובה - תהיה המלכה שלו. בעיני ההמונים הגבר הכי מוצלח מטוב מתחתן עם האישה הכי מוצלחת מרע, מה שמעמיד אותו מעל העניין הפוליטי של לעדים ולא–עודים, והופך אותו למנהיג משכנע של שני הצדדים. וחוץ מזה, הבחירה בסופי למלכה תרגיע ספֵקות בקשר להכתרה של אדם זר ומסתורי כל–כך כמוהו למלך. אז עכשיו, כשהטבעת של המלך על האצבע של סופי, הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי שהיא תהיה נאמנה לו... אבל בסופו של דבר היא עדיין בצד שלנו."

"לא בטוח," אמרה רִינָה. "בפעם האחרונה שסופי ענדה טבעת של בחור, זאת הייתה טבעת של רָפָל, והיא עמדה לצִדו נגד כל בית הספר וכמעט הרגה את כולנו. ועכשיו את רוצה שאנחנו נבטח באותה הנערה?"

"היא לא אותה הנערה," פרופסור דאווי התקוממה. "לכן ריאן בחר דווקא בה להיות המלכה שלו. כי סופי היא הדמות היחידה ביערות שגם טוב וגם רע טוענים שהיא אחת משלהם. זאת שהרגה את מנהל בית הספר הנבל, וזאת שעכשיו היא הדיקנית החדשה של בית הספר לרע. אבל אנחנו יודעים למי שייכת הנאמנות של סופי. אף אחד מכם לא יתווכח על העובדה שכל מה שהיא עשתה במסע המשימות הזה היה להגן על צוות המסע ועל הכתר של טדרוס. היא הסכימה לקבל את הטבעת של ריאן כי היא לא רק התאהבה בו, אלא גם חשבה שהוא האביר של טדרוס. היא קיבלה את הצעת הנישואים של ריאן כי היא אוהבת את החברים שלה ולא למרות האהבה שלה אליכם. לא משנה מה סופי תעשה כדי להישאר בחיים, אנחנו לא יכולים לפקפק באהבה הזאת. לא כשהחיים של כולנו תלויים בה."

ביאטריקס כיווצה את גבותיה. "אני עדיין לא בוטחת בה."

"גם אני לא," אמרה קִיקוֹ.

"תצטרפו למועדון," אמרה אנאדיל.

פרופסור דאווי התעלמה מהן. "בקשר לשאר התוכנית, נחכה עד שהחולדות של אנאדיל יחזרו עם חדשות בנוגע ליתר החברים שלנו. ואז, ברגע מתאים, נשלח הודעה לסופי דרך החור הזה, ונקים ערוץ תקשורת איתה, שבאמצעותו נתכנן את ההצלה שלנו." דאווי בחנה את החור שהשד של אנאדיל הצליח לחצוב באבן הרטובה והסדוקה ולהרחיב לגודל של מטבע קטן. הנאום של ריאן נשמע עכשיו חזק יותר דרך הנקב:

"ובואו לא נשכח את המלכה המיועדת שלי!"

הקהל קרא בקצב: "סופי! סופי! סופי!"

"ניקולה, אַת יכולה כבר לראות את הבמה?" פרופסור דאווי לחצה עליה.

ניקולה רכנה קדימה, והצמידה עין לחור: "כמעט. אבל הבמה ממוקמת על הגבעה כל–כך גבוה, ואנחנו נמצאים בצד האחורי שלה."

דאווי פנתה אל הסטר. "שהשד שלך ימשיך לחפור. אנחנו חייבים לראות את הבמה. לא משנה כמה היא רחוקה."

"למה? שמעת מה שניקולה אמרה לך," הסטר התפרצה והתכווצה מהכאב העקיף שהיא חשה בכל פעם שהשד שלה היכה בטופר הפגוע שלו באבן. "איזה תועלת יש בתצפית אחורית במשהו בגודל של אפונה..."

"קרוב לוודאי שאחד השומרים של ריאן יבוא עוד מעט לערוך כאן ביקורת," דאווי המשיכה. "הורט, בהתחשב בעובדה שאביך היה שודד ים, אני משערת שאתה בטח מכיר את השודדים האלה, נכון?"

"אף אחד מהם לא חבר שלי," הורט בעט באוויר ותלש באצבעותיו את הגרב מרגלו.

"טוב, אז תנסה להתיידד איתם," דאווי יעצה לו.

"אני לא הולך להתיידד עם כנופייה של בריונים," הורט ענה לה בחריפות. "הם שכירי חרב. הם לא שודדי ים אמיתיים."

"ואתה פרופסור אמיתי להיסטוריה? לוּ היית, היית יודע שאפילו שכירי החרב הצטרפו לשודדי הים שניהלו משא ומתן לצִדו של ארתור במלחמה שלו נגד האביר הירוק," לחצה עליו דאווי. "תדבר איתם. תוציא מהם כמה שיותר מידע."

הורט היסס. "איזה סוג של מידע?"

"מכל סוג," הדיקנית אמרה בקוצר רוח. "איך הם נפגשו עם ריאן או מאין ריאן באמת בא או..."

מתכת חרקה ונטרקה במרחק.

דלת הברזל.

מישהו נכנס לצינוק.

מגפיים נקשו על אבן...

שני שודדי ים, לבושים בחליפות שריון של קמלוט, גררו על פני התא גוף מדולדל של נער שזרועותיו היו פשוטות לפנים, וכל אחד מהשודדים החזיק באחת מהן. הנער התנגד להם חלושות, עיניו הנפוחות היו עצומות, החליפה והחולצה שלו היו קרועות לגזרים, גופו המדמם היה תשוש מעינויים, מי יודע איזה, שהוא עבר אחרי שהצליפו בו בשרשראות על הבמה.

"טדרוס?" פלטה קיקו בקול צרוד.

הנסיך הרים את ראשו, וכשראה את חבריו הסתובב לעברם, לטש בהם מבט בעין האחת הפקוחה שלו...

"איפה אגתה?" הוא השתנק. "ואיפה אמא שלי?"

השומרים הפילו אותו ובעטו בו, גררו אותו במסדרון לעבר צללים שחורים כזפת, ואז זרקו אותו לתא האחרון בשורה.

אבל מהמקום שהסטר עמדה בו, היא ראתה שהתא בסוף המסדרון היה כנראה מאוכלס, כי כשהשומרים השליכו את טדרוס לתוכו, הם הוציאו ממנו אסיר אחר, למען הדיוק שלוש דמויות, שעכשיו חמקו לאורך המסדרון, חופשיות, ללא אזיקים.

כשהדמויות המשוחררות האלו יצאו מבין הצללים, הסטר, אנאדיל ודוט נצמדו אל הסורגים ועמדו פנים אל פנים מול מסדר זר של שלוש מכשפות. השלישייה המרופטת החליקה על פניהן, שלושתן לבשו כותנות אפורות, שיערן האפור–לבן היה פזור עד מותניהן, ידיהן ורגליהן היו רזות, ולעורן הנוקשה היה גוון של נחושת; לשלושתן היו צוואר ופרצוף זהים, מאורכים וגבוהים, מצח צר כמו של קופים, שפתיים דקות אפורות ועיני שקד צרות וארוכות. הן גיחכו לעבר פרופסור דאווי, המשיכו ללכת בעקבות השודדים אל מחוץ לצינוק, והדלת נטרקה אחריהן.

"מי הנשים האלו?" שאלה הסטר והסתובבה אל דאווי.

"האחיות מִיסְטְרָל," אמרה הדיקנית בזעף. "היועצות של המלך ארתור שהרסו את קמלוט. ארתור מינה אותן לתפקיד לאחר שגווינביר עזבה אותו. ואחרי שארתור מת, הן שלטו בקמלוט שלטון מוחלט, עד שטדרוס הגיע לגיל בגרות וזרק אותן לכלא. לא משנה מה הסיבה שריאן שחרר אותן, אבל ברור שזה לא מבשר טובות עבורנו." דאווי צעקה לעבר קצה המסדרון: "טדרוס, אתה יכול לשמוע אותי?"

ההדים מנאומו של ריאן החרישו את התשובה, אם בכלל הייתה כזאת.

"הוא פצוע," דאווי אמרה לחבורה. "אסור לנו להשאיר אותו שם סתם ככה. אנחנו חייבים לעזור לו!"

"איך?" ביאטריקס שאלה בחרדה. "החולדות של אנאדיל לא כאן, ואנחנו לכודים פה. התא שלו רחוק, בקצה ה..."

אבל עכשיו הם שמעו שדלת הצינוק נפתחה שוב.

צעדים רכים טופפו על פני המדרגות. צל ארוך הופיע על הקיר, ואחר כך על פני סורגי התא שלהם.

באור הלפידים העמום נראָה יצור במסיכה ירוקה. חליפת הצלופחים השחורה שלו, הצמודה לגופו, הייתה קרועה לרצועות, וחשפה את חלק גופו העליון הצעיר, הלבן, הזרוע כתמי דם.

החבורה כולה נסוגה ונצמדה לקירות התא האחוריים. פרופסור דאווי נסוגה בתאהּ כמוהם.

"אב...ב...ל אתה... מת!" הורט קרא.

"ראינו את הגופה שלך!" אמרה דוט.

"ריאן הרג אותך!" אמרה קיקו.

העיניים הקרות כקרח של הנחש ננעצו בהם במבט נוקב מבעד למסיכה.

מאחורי גבו הוא שלף את אחת החולדות של אנאדיל. החולדה התפתלה בתוך אגרופו הסגור.

הנחש הרים אצבע אחת, וצלופח שחור מכוסה קשׂקשׂים שהיה דבוק לקצה אצבעו הפך לסכין חדה. החולדה השמיעה צרחה נוראית...

"לא!" אנאדיל זעקה.

הנחש דקר את החולדה בלבהּ והשליך אותה לרצפה.

"השומרים שלי מחפשים את השתיים האחרות ששלחתם למצוא את מרלין ואת אגתה," הנחש אמר בקול צלול ועמוק וצעד לעבר היציאה. "כשאמצא עוד חולדה, אהרוג גם אחד מכם."

הוא לא הביט לאחור. דלת הברזל נטרקה מאחוריו.

אנאדיל זחלה קדימה, הושיטה יד דרך סורגי התא ומשכה את החולדה לידיה... אבל היא איחרה את המועד.

היא התייפחה, הצמידה את החולדה אל חזהּ והתמוטטה לארץ בפינה.

הורט, ניקולה ודוט ניסו לנחם אותה, אבל היא בכתה חזק כל–כך, שכל גופה התחיל לרעוד.

רק כשהסטר נגעה בה, יללותיה התחילו לגווע לאט.

"היא הייתה מבוהלת כל–כך," אנאדיל משכה באף, קרעה חתיכת בד מהשמלה שלה ועטפה בה את גופת החולדה. "היא הסתכלה לי ישר בעיניים, היא ידעה שהיא הולכת למות."

"היא הייתה בת–לוויה נאמנה עד הרגע האחרון," ניחמה אותה הסטר.

אנאדיל טמנה את ראשה בכתף של חברתה.

"איך הנחש ידע ששתי החולדות האחרות מחפשות את מרלין ואת אגתה?" הורט פלט, מבלי להתעכב לרגע ולהתאבל על החולדה.

"תשכח מזה," אמרה ניקולה. "איך זה שהנחש חי?"

הבטן של הסטר התכווצה.

"הדבר הזה שראיתי דרך החור... חשבתי שזה לא הגיוני..." היא אמרה ונעצה את עיניה בשֵד שלה, שלא נרתע מהנחש ועדיין היכה באבן בתוך הסדק. "זה היה קַשְׂקָשׂוֹן."

"אז הוא הקשיב לנו כל הזמן?" ביאטריקס אמרה.

"זאת אומרת שהוא יודע הכול!" אמר הורט, והצביע על החור. "אין סיכוי שנוכל ליצור ערוץ תקשורת עם סופי, גם עכשיו בטח יש בחוץ קַשְׂקָשׂוֹנים שמקשיבים לנו."

מבועתים, פנו כולם אל דאווי שהסתכלה לכיוון המדרגות.

"מה קורה?" שאלה הסטר.

"הקול שלו," אמרה דאווי. "אני שומעת אותו בפעם הראשונה. אבל הוא נשמע לי... מוכּר."

החבורה החליפה מבטים אטומים.

אחר כך הם האזינו לקולו של המלך שעדיין הרעים במרחק: "אני גדלתי בחוסר כול ועכשיו אני המלך שלכם. סופי גדלה כקוראת ועכשיו תהיה המלכה שלכם. אנחנו בדיוק כמוכם..."

"בעצם, הקול שלו נשמע דומה קצת לקול של ריאן," אמרה הסטר.

"ממש דומה לקול של ריאן," אמרו וויליאם ובוגדן יחד.

"בדיוק כמו הקול של ריאן," סיכמה פרופסור דאווי.

קול פיצוח הגיע מכיוון הקיר.

השד של הסטר חצב עוד גוש בגודל של אבן חצץ, הרחיב קצת את החור בחלקו העליון, ואז נותר ללא כוחות והתמוטט חזרה על הצוואר של גבירתו.

"עכשיו אני יכולה לראות את הבמה," אמרה ניקולה, והצמידה עין אל החור. "בקושי..."

"יופי, אז אנחנו יכולים להשתמש כאן בכישוף הראי. אני לא יכולה לעשות את זה מהתא שלי, אבל הסטר יכולה מהתא שלכם," אמרה פרופסור דאווי. "הסטר, זה הכישוף שלימדתי אותך אחרי שסופי עברה להתגורר במגדל של מנהל בית הספר. הכישוף שאִפשר לך ולי לבלוש אחרי סופי, ולהשגיח שהיא לא תשתמש נגדי בכישוף ווּדוּ, או תזמין חזרה את רוח הרפאים של רָפָל."

"פרופסור, כמה פעמים צריך להגיד לך, כשפים לא עובדים בתוך הצינוק," הסטר רטנה.

"בתוך הצינוק," דאווי חזרה אחריה.

עיניה של הסטר נדלקו. זאת הסיבה שדאווי היא דיקנית, והיא, הסטר, עדיין תלמידה. אסור היה לה לפקפק בדאווי. כהרף עין הסטר נלחצה אל הקיר, השחילה את קצה–אצבעה דרך החור הזעיר לעבר החום הקיצי. היא הרגישה שזוהר אצבעה מתחיל להתלהט בצבע אדום בהיר. כשפים פועלים בכוח רגשות, זה הכלל הראשון של כישוף, ובכל מה שנוגע לרגשותיה כלפי ריאן, הייתה בה מספיק שנאה בשביל לשרוף באש את קמלוט כולה.

"אנחנו באמת צריכים לעשות את זה?" קיקו שאלה. "אם הקשקשון נמצא שם בחוץ..."

"מה דעתך שאני אהרוג אותך, כדי שלא תצטרכי לדאוג," הסטר התלהטה.

קיקו כיווצה את שפתיה.

היא צודקת כמובן, הסטר חשבה במרירות. הקשקשון יכול להיות עכשיו בחוץ, ליד החור, ולהקשיב... אבל הם חייבים להסתכן. מבט קרוב יותר על הבמה יאפשר להם לראות את סופי עם ריאן. יאפשר להם לראות לאיזה צד סופי באמת שייכת.

הסטר הישירה במהירות את מבטה אל החור, ומול עיניה הופיעה הבמה, שנראתה מרחוק כמו קופסת גפרורים. וגרוע מזה, כפי שניקולה אמרה, לא ניתן לראות את חזית הבמה: היא יכלה לראות אותה רק מהצד, ואת ריאן ואת סופי היא ראתה רק מהגב, עומדים גבוה מעל הקהל.

אין מה לעשות. צריך להסתפק במה שיש.

הסטר כיוונה את זוהר אצבעה ישר לעבר ריאן וסופי. תשומת לִבהּ הייתה ממוקדת חציה בזווית הבמה שהיא רצתה לראות, וחציה בתא המרופש, הטחוב שהיא הייתה בו...

"רֶפְלֶקְטָה אָסִימוֹבָה," היא לחשה.

בבת אחת הופיעה בתא תמונה דו–ממדית שריחפה באוויר כאילו הוקרנה על מסך. בצבעים עמומים כמו בציור דהוי, הוצגה לפניהם בזמן אמת תמונה מוגדלת של ההתרחשות במרפסת המגדל הכחול. בתמונה הזאת הם יכלו לראות תקריב של ריאן ושל סופי, אבל רק מהצד.

"אז כישוף הראי מאפשר לראות מרחוק תמונה מוגדלת של כל דבר?" הורט שאל בעיניים פעורות. "למה אף אחד לא הראה לי את הכישוף הזה בבית הספר?"

"כי כולנו יודעים איך היית משתמש בו," פרופסור דאווי עקצה אותו.

"למה אנחנו לא רואים אותם מלפנים?" ביאטריקס התלוננה כשבחנה את ריאן ואת סופי. "אני לא יכולה לראות את הפנים שלהם..."

"הכישוף מגדיל את הזווית שאני יכולה לראות דרך החור," אמרה הסטר בקוצר רוח. "ומכאן, אני יכולה לראות את הבמה רק מהצד."

בתמונה המוקרנת ריאן עדיין נאם לפני האורחים, גופו התמיר והצנום הלבוש בחליפה הכחולה–זהובה היה בצל, והוא החזיק את סופי ביד אחת.

"למה היא לא בורחת?" שאלה ניקולה.

"או יורה בו כישוף?" שאל וויליאם.

"או בועטת בו במפשעה?" שאלה דוט.

"אמרתי לכם שאי אפשר לסמוך עליה," רינה חזרה שוב ושוב.

"לא. לא זאת הבעיה," הסטר ענתה להם. "תסתכלו יותר מקרוב."

החבורה עקבה אחרי מבטה. הם לא יכלו אמנם לראות את הפנים של ריאן ושל סופי, אבל הם ראו בבירור את סופי מהגב, רועדת תחת ידו של ריאן שאחזה בגלימתה הוורודה... אצבעותיו של ריאן היו נעוצות בגלימה, ופרקיהן הלבינו מהמאמץ... ואקסקליבר שבידו השנייה הייתה צמודה לעמוד השדרה שלה...

"השרץ המנוול הזה," ביאטריקס הבינה עכשיו, והסתובבה אל דאווי. "אמרת שריאן ישמור על סופי כדי שהיא תהיה נאמנה לו. איך זה מסתדר עם נעיצת חרב בגב שלה?"

"הרבה גברים משיגים את הנאמנות של נשותיהם באמצעות חוד של חרב," אמרה הדיקנית בעצב.

דוט נאנחה. "לסופי יש באמת טעם רע בבחירת בני זוג. הכי רע."

אכן, רק לפני עשרים דקות, סופי קפצה לזרועותיו של ריאן ונישקה אותו, בביטחון מלא שהיא מאורסת לאביר החדש של טדרוס. עכשיו האביר הזה הפך לאויב של טדרוס שמאיים להרוג אותה אם היא לא תשחק את המשחק שלו.

אבל זה לא היה כל מה שהם יכלו לראות מנקודת התצפית המוגדלת שלהם.

היה מישהו אחר על הבמה שהסתכל גם הוא בטקס ההכתרה.

מישהו נסתר בעומק המרפסת, שהקהל לא יכול היה להבחין בו.

הנחש.

הוא עמד שם, לבוש בחליפת הקשקשונים הקרועה, הטבולה בדם, והתבונן במלך הנואם.

"קודם כול, הנסיכה שלנו צריכה להפוך למלכה," הכריז ריאן באוזני הקהל, ועוצמת קולו גברה בתמונה שבתא. "ובתור המלכה העתידית, כבוד גדול ייפול בחלקה לתכנן את החתונה. זה לא יהיה מין מפגן ראווה מלכותי בסגנון של העבר. אלא חתונה שתקרב אותנו אליכם. חתונה עממית!"

"סופי! סופי! סופי!" הקהל שאג.

סופי התפתלה תחת היד שאחזה בה, אבל ריאן הצמיד את החרב חזק יותר אל גופה.

"לסופי מחכה שבוע ימים של מסיבות ונשפים ותהלוכות," הוא המשיך. "ואחריהם יגיעו החתונה וההכתרה של המלכה החדשה שלכם!"

"המלכה סופי! המלכה סופי! המלכה סופי! " ההמון כבר הכתיר אותה.

סופי הזדקפה, והקשיבה לקהל המעריצים.

כהרף עין היא הדפה את ריאן, כאילו התגרתה בו כדי לראות אם יעשה לה משהו.

ריאן קפא, עדיין החזיק בה בכל הכוח. פניו היו אמנם בצל, אבל הסטר יכלה לראות אותו מתבונן בה.

דממה ירדה על ההמונים. הם חשו במתח.

אט–אט החזיר המלך ריאן את מבטו אל הקהל. "נראֶה לי שלסופי שלנו יש בקשה," הוא אמר בקול יציב ורגוע. "בקשה שהיא לחצה עליי יום ולילה שאמלא, ואני היססתי אם להיענות לה, כי קיוויתי שהחתונה תהיה הרגע הגדול רק שלנו. אבל אם יש דבר אחד שאני יודע בקשר למשמעות של להיות מלך, הרי הוא זה: מה שהמלכה שלי רוצה, המלכה חייבת לקבל."

ריאן הסתכל בכלתו לעתיד, כשחיוך קר על פניו.

"אז ליל טקס הכלולות, בהתאם לדרישתה המפורשת של סופי... ייפתח בהוצאה להורג של המלך המתחזה."

סופי התנודדה בהלם לאחור, כמעט שיספה את עצמה בלהב של אקסקליבר.

"זאת אומרת, שבעוד שבוע... טדרוס ימות," ריאן סיים ונעץ בה ישירות את עיניו.

זעקות עלו מפיות אזרחי ממלכת קמלוט שהיו בקהל, והם התפרצו קדימה להגנת בנו של ארתור. אבל הם נחסמו על ידי אזרחים של עשרות ממלכות אחרות, ממלכות שטדרוס התעלם מהן בעבר, ועכשיו הן תמכו בתקיפוּת במלך החדש.

"בוגדת!" צרח אחד מאנשי קמלוט לעבר סופי.

"טדרוס בטח בך!" צעקה אישה מקמלוט.

"את מכשפה!" צווח הבן שלה.

סופי לטשה בהם עיניים, מוכת אלם.

"לכי עכשיו, אהובתי," ריאן אמר ברוך, נתן לה נשיקה על הלחי, והעביר אותה לידי השומרים החמושים. "מחכה לך תכנון חתונה. והאזרחים שלנו מצפים לאירוע שיהיה לא פחות ממושלם."

הסטר עוד הספיקה לראות את פניה של סופי, מבטה המבועת ננעל במבטו של בעלה לעתיד, ואז גררו אותה השומרים החמושים לתוך הטירה.

כשההמון קרא בקצב בשמה של סופי, וריאן המשיך לנהל את הטקס בקור רוח מעל המרפסת, החבורה בתא הצינוק השתתקה כולה בהלם.

"הוא אמר את האמת?" הדהדה שאלה על פני המסדרון.

קולו של טדרוס.

"זה נכון שסופי רוצה שאמות?" קרא הנסיך.

איש לא ענה לו, כי החבורה ראתה על התמונה המוקרנת משהו אחר שקרה על הבמה.

הגוף של הנחש השתנה.

או, ליתר דיוק... הבגדים שלו השתנו.

באורח פלא השתנו שרידי הקשקשונים לחליפה שתאמה את גופו דק הגזרה, והפכה מיד לזהובה–כחולה: תמונת ראי מושלמת לחליפה שריאן לבש.

ברגע שהנחש העלה על גופו בכישוף את לבושו החדש, ריאן חש כנראה במשהו, כי הוא הציץ לאחור לעבר הנער במסיכה, ולראשונה שׂם לב שהוא נמצא שם. החבורה שבצינוק ראתה עכשיו בבירור את פניו השזופות, שבלטה בהן הלסת החטובה של ריאן. שיערו נצץ כמו קסדת נחושת, ועיניו הכחולות–ירוקות סקרו במהירות את הנחש, שעדיין נסתר מעיני הקהל. שום סימן של הפתעה לא ניכר על פניו כשראה שהאויב המושבע שלו לשעבר חי, או שהוא שינה בכישוף את בגדיו, או שהוא לבש חליפה דומה לשלו.

במקום מבט מופתע, ריאן שלח אל הנחש חיוך נסתר.

המלך פנה חזרה אל הקהל. "העט הַמְסַפֵּר מעולם לא עזר לכם. לאנשים האמיתיים. הוא עוזר לבני המיוחסים. הוא עוזר רק לאלה שלומדים בבית הספר ההוא. אז איך הוא יכול לייצג את היערות? כשהוא מפריד בין טוב לרע, בין עשירים לעניים, בין משכילים לאנשים פשוטים? זה מה שהפך את היערות שלנו לפגיעים לכל התקפה. זה מה שאִפשר לנחש להזדחל לתוך הממלכות שלכם. זה מה שכמעט הרג את כולכם. העט. הריקבון מתחיל בעט ההוא."

מלמול של הסכמה נשמע בקהל.

עיניו של ריאן שוטטו על פני הנאספים. "אַת שָם, אָנָאנְיָה מנֶתֶ'רְווּד, הבת של סִיסִיקָה מנֶתֶ'רְווּד." הוא הצביע על אישה רזה, פרועת שיער, המומה מהעובדה שהמלך ידע את שמהּ. "שלושים שנה את עובדת בפרך באורוות של הממלכה שלך, את קמה לפני עלות השחר כדי לטפל בסוסים בשביל המלכה–המכשפה של נֶתֶ'רְווּד. סוסים שאת אוהבת ומטפחת כדי שפרשים ידהרו עליהם לקרב. ובכל זאת, אף עט לא כותב את הסיפור שלך. אף אחד לא יודע מה הקרבת, את מי אהבת, או איזה לקח את יכולה ללמד - לקח ששווה הרבה יותר מאיזה מוסר השכל שאפשר ללמוד מנסיכה מנופחת שהעט הַמְסַפֵּר בטח יבחר בה."

אָנָאנְיָה הסמיקה כשהקהל סביבה שלח אליה מבטי הערצה.

"ואתה שם, מה בקשר אליך?" אמר ריאן והצביע על גבר שרירי, מוקף בשלושה נערים מתבגרים גלוחי ראש. "דִימִיטְרוֹב ממֵידְנְוֵויל, שלושת הבנים שלך הגישו בקשה להתקבל לבית הספר לטוב, ובקשותיהם נדחו, ועכשיו כל השלושה הם משרתים אישיים של נסיכים צעירים ממֵידְנְוֵויל. יום אחרי יום אתם מוציאים את הנשמה בעבודה, אבל עמוק בלב אתם יודעים שהנסיכים האלה לא טובים יותר מכם; שאתם ראויים להזדמנות שווה כדי שגם לכם יהיה סיכוי לזכות בתהילה. האם נגזר עליכם למות מבלי שהסיפור שלכם יסופר? האם על כולכם נגזר למות נשכחים ומנוכרים?"

עיניו של דִימִיטְרוֹב מלאו דמעות, ובניו כרכו את זרועותיהם סביבו.

הסטר שמעה את המלמולים המתגברים בקרב ההמון, שהתמלא הוקרה לאדם בעל עוצמה כזאת שנותן כבוד לאנשים כמותם. שהוא רואה אותם בכלל.

"אבל מה אם היה קיים עט שהיה מספר את הסיפורים שלכם?" הציע ריאן לקהל. "עט שלא נשלט על ידי כישוף מסתורי, אלא על ידי אדם שאתם בוטחים בו. עט שמוצג במקום גלוי ולא נעול מאחורי שערי בית ספר. עט שנוצר למען אריה."

הוא היטה את גופו קדימה. "לעט הַמְסַפֵּר לא אכפת מכם. לי אכפת. העט הַמְסַפֵּר לא הציל אתכם מהנחש. אני הצלתי. העט הַמְסַפֵּר לא יענה לעם הפשוט. אני עונה. כי אני רוצה שכולכם תזכו בתהילה. וזהו גם רצונו של העט שלי."

"כן! כן!" קראו האנשים.

"העט שלי ישמיע את קולם של אלה שאיש לא מקשיב להם. העט שלי יספר את האמת. את האמת שלכם," הכריז המלך.

"את האמת! את האמת!"

"שלטון העט המְסַפֵּר חלף!" שאג ריאן. "עט חדש בא לעולם. מתחיל עידן חדש!"

כאילו לפי אות, הסטר והחבורה הביטו כולם ברצועה שנתלשה מחליפת הזהב של הנחש, ריחפה אל מעבר למעקה המרפסת, ונעלמה מעיני הקהל. הרצועה הזהובה השתנתה לקשקשון שחור שנישא גבוה באוויר, עדיין בלתי נראֶה לקהל. ואז הופיע הקשקשון באור השמש כשהוא מרחף מעל ראשי ההמונים לעבר המלך ריאן, מעוצב בצורה של עט זהב ארוך מכושף, חד כמו סכין בשני קצותיו.

האנשים צפו בו, מרותקים.

"סוף כל סוף. עט בשביל העם," ריאן קרא כשהעט ריחף מעל זרועו הפשוטה למעלה. הביטו... רַעֲמַת–אֲרִי!"

ההמונים פרצו בתשואות נלהבות שכמותן לא נשמעו עד אז. "רַעֲמַת–אֲרִי! רַעֲמַת–אֲרִי!"

ריאן הרים את אצבעו והעט המריא לשמים, ריחף מעל טירת קמלוט, וכתב באותיות זהב, כאילו הרקיע הכחול הטהור היה יריעת קלף חלקה:

הנחש מת.

האריה ניצח.

המלך האמיתי האחד והיחיד

 

מסונוורים, כל אזרחי היערות, טובים ורעים, כרעו ברך לפני המלך ריאן. סרבנים מקמלוט אולצו לכרוע על ידי אנשים שעמדו בקרבתם.

המלך הרים את זרועותיו. "לא עוד 'היֹה היה'. הגיע הרגע. אני רוצה לשמוע את הסיפורים שלכם. ואנשיי ואני נחפש את הסיפורים, כך שבכל יום העט שלי יוכל לכתוב את החדשות האמיתיות של היערות. לא אגדות על מכשפות ונסיכים יהירים שנלחמים על השלטון... אלא סיפורים המַפנים את אור הזרקורים אליכם. אם תהיו נאמנים לעט שלי, לעט הַמְסַפֵּר לא יהיה מקום בעולם שלנו. תהיו נאמנים לעט שלי, ולכולכם יהיה סיכוי לזכות בתהילה!"

כל היערות שאגו כשעט רַעֲמַת–אֲרִי התרומם לשמים מעל קמלוט, זוהר כמו מגדלור.

"אבל עט רעמת–ארי לבדו איננו מספיק כדי להתגבר על העט הַמְסַפֵּר ועל מורשת השקרים שלו," המשיך ריאן. "באגדת האריה והנחש עמד לצִדו של האריה עיט, שתפקידו היה להבטיח ששום נחש לא יוכל לפלוש שוב לממלכה. אריה זקוק לעיט כדי להצליח. הוא זקוק לאביר שיכול לשמש יועץ קרוב למלך. והיום אני מציג בפניכם את האביר הזה שיעזור לי להילחם למען העצמת היערות. מישהו שתוכלו לבטוח בו בדיוק כפי שאתם בוטחים בי."

הקהל השתתק בציפייה.

מהצד הפנימי של המרפסת הנחש החל לנוע לעבר הבמה, המסיכה הירוקה עדיין על פניו, גבו מופנה אל הסטר ואל החבורה שלידה.

אבל ברגע שהוא נע אל מעבר לקיר שהסתיר אותו, והתגלה לקהל, הקשקשונים, שמסיכת הנחש הייתה מורכבת מהם, התפזרו באוויר והתעופפו אל מחוץ לטווח הראייה.

"אני מציג בפניכם... את העיט שלי... האביר של המלך שלכם..." ריאן הכריז. "האביר גָ'אפֶּת!"

הנחש צעד אל אור היום, פניו גלויות לעיני ההמון, חליפת הזהב שלו מהבהבת כמו ניצוצות אש באור השמש.

קולות השתנקות נשמעו בקהל.

"בבית הספר ההוא שעבר זמנו, שני אחים, בדיוק כמונו, שלטו בעט. בין השניים, האח הטוב והאח הרע, שבעורקיהם זרם דם זהה, שררה מלחמה," הכריז המלך והחזיק את גָ'אפֶּת קרוב אליו, מתחת לעט שלו, רעמת–ארי. "עכשיו שני אחים, שבעורקיהם זורם דם זהה, שולטים בעט חדש. לא למען טוב. לא למען רע. אלא למען העם." ההמון השתולל וקרא בקצב את שמו של האביר החדש: "גָ'אפֶּת! גָ'אפֶּת! גָ'אפֶּת!"

זה היה הרגע שבו הנחש הסתובב, הביט ישר לתוך התמונה המוקרנת של הסטר, וגילה את פניו לחבורת האסירים, כאילו ידע שהם מסתכלים בו.

כשקלטה לראשונה את פניו היפות של הנחש, בעלות עצמות הלחיים הגבוהות, כל גופה של הסטר נתקף חולשה.

"מה עם 'להקדים במהלך אחד'?" היא לחשה לדאווי.

הדיקנית של טוב לא אמרה דבר כשהאביר גָ'אפֶּת גיחך מולם.

אחר כך הנחש הסתובב, נפנף בידו לקהל יחד עם אחיו התאום, המלך ריאן...

האריה והנחש הפכו עכשיו, כגוף אחד, לאדונֵי היערות.