בית הקיץ

שרה

בליל שבת עם שקיעת השמש הדליקה שרה ויינברג דֶנְהָאוּזֶר גפרור, הרכינה את ראשה ובירכה על נרות השבת. היא הייתה בחדר האוכל בבית הלבנים החומות שבשכונת פארק סלוֹפּ, וסעודת הערב כבר הייתה ערוכה על השולחן: עוף בדבש צלוי ומושחם במילוי פטריות ואגוזי מלך מעשה ידיה, חלה טרייה שזה עתה יצאה מהתנור, וסלט שומר ותפוזי דם מעוטר בגרגירי רימון שעלו הון תועפות ושאילצו את שרה לתחוב בתחושת אשמה את המכל עם תווית המחיר המפלילה עמוק לתוך פח המחזור, מחשש שבעלה יראה אותו.

אלי, בעלה, ישב בראש השולחן ובהה בצלחת שלו. הבנים שלהם, דֶקְסְטֶר בן השמונה ומַיילְס שהיה כמעט בן שבע, ישבו בצידו השמאלי של השולחן, וביניהם ישב אָרי, אחיו של אלי. ארי, גרוש פעמיים ופנוי בינתיים, שלבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו מרופטת – ניגוד מוחלט למכנסי החאקי ולחולצות המכופתרות ששרה התעקשה שבניה ילבשו לכבוד שבת – הפך לאורח קבוע בבית משפחת דנהאוזר בלילות שבת. הוא היה גבר נאה להדהים ובעל חיוך ערמומי, שפעם או פעמיים בשנה נהג "ללוות" סכומי כסף נכבדים מאחיו, והוא לא היה האדם האהוב ביותר על שרה. אבל אלי ביקש, וחמותה התערבה ("אני יודעת שהוא אדם בוגר ושהוא אמור להיות מסוגל לדאוג לעצמו לאוכל, אבל הוא מתנהג כאילו צ'יטוס בטעם חריף־אש זה אחד מאבות המזון, ואני חוששת שבסוף הוא עוד יסבול מרככת.") ולכן שרה נאלצה להזמין אותו לסעודת השבת בעל כורחה.

בעברו השני של השולחן ישבו רוּבּי, בתו של אלי מנישואיו הקודמים, וגייבּ, ששרה כינתה 'חבר הקורונה' שלה. היא ידעה שהיא צריכה לקרוא לו פשוט 'חבר שלה' ולהשמיט את המילה 'קורונה', אבל מגיפת הקורונה קידמה את הרומן שלו עם רובי במהירות הבזק, ולכן במחשבותיה נוסף תמיד הכינוי המסתייג הזה לשמו. גייב ורובי יצאו יחד רק חודש וחצי כשאוניברסיטת ניו יורק סגרה את שעריה במרץ 2020 ושלחה את כל הסטודנטים הביתה. רובי חזרה אל חדרה בביתם שבברוקלין, ואחרי שיחות ממושכות הסכימו שרה ואלי שגייב, שהיה במקור מקליפורניה, יגור איתה. במרוצת כל שנת המגיפה היו השניים בלתי נפרדים. הם סיימו באופן מקוון את לימודיהם לתואר הראשון, התכרבלו על הספה וצפו בסדרות בנטפליקס, יצאו לשוטטויות ארוכות ברחבי העיר בעודם מחזיקים ידיים ועוטים מסכות תואמות, ובאדניות שארגנו על הדק שבגג הבית הם שתלו גן ירק זעיר, שהניב יבול דל – חסה וקייל, חופן גזרים חיוורים ואבטיח מלא גרעינים. ("זה ישתפר בשנה הבאה," הבטיחה רובי אחרי שהעלתה סדרת תמונות של האבטיח לחשבון האינסטגרם שלה.)

רובי וגייב נשארו יחד כל הקיץ, וגם בחורף. אחרי ראש השנה האזרחית, כשהמגיפה החלה לבסוף להרפות את אחיזתה, הם התחסנו ומצאו עבודה –רובי כעוזרת למנהל הבמה בתיאטרון עצמאי בג'קְסוֹן הייטְס, וגייב כמגיה –לקחו כמה מהעציצים שאהבו ועברו לדירת סטודיו קטנה בקווינס, שבה גרו כבר קצת יותר מחודש.

שרה סיימה לברך על היין ועל החלות. מגשי האוכל עשו את הסיבוב הראשון שלהם סביב השולחן. (שרה הבחינה שארי התכבד בנתח הגדול ביותר של חזה העוף.) מייד לאחר שהזכירה לדקסטר לשים את המפית על ברכיו, אחזה רובי, שפניה קרנו מאושר, בידו של החבר שלה. "לגייב ולי יש הודעה חשובה," אמרה.

שרה חשה בקיפאון שהתפשט מליבה אל בטנה. היא שלחה מבט חפוז ונואש לכיוונו של אלי, בתקווה שיהנהן או יחליף איתה מבט, בתקווה לכל מחווה או הבעת פנים שתאמר: אני מבין איך את מרגישה ואני מסכים איתך. או מוטב אפילו: הסירי דאגה מליבך. אני אשים סוף לרעיון המטורף הזה. אבל אלי רק הביט בצלחת שלו והמשיך ללעוס את האוכל מבלי להיות מודע כלל לנעשה סביבו. הפתעה גדולה.

שרה מרחה חיוך מאולץ על הפרצוף. "ומה הבשורה, חמודה?" שאלה, אף על פי שתחושת הקיפאון שבחזה אמרה לה שהיא כבר יודעת.

"אנחנו מתחתנים!" אמרה רובי, בהבעת צהלה ובלחיים סמוקות. לצידה עטה גייב את הבעתו הקבועה, החביבה ונעימת המזג. שערו הכהה היה קצת פרוע, עיניו הגדולות והמרוחקות מעט זו מזו נראו מנומנמות, ויציבתו הייתה שלווה, כמעט עצלה. רובי כרכה את זרועה סביב כתפו ואימצה אותו אל גופה. שרה חיבבה את גייב, אבל היא תמיד הרגישה שהוא נער, ולא גבר צעיר, אדם בוגר שמוכן לקחת לו אישה ומן הסתם להקים משפחה. לא שגייב לא היה בחור טוב. להיפך. הוא היה מנומס ומתחשב, סבלני ורגוע במיוחד. הוא אף פעם לא התרגז. הוא כמעט תמיד נראה מרוצה. ואולי הוא פשוט נראה מסטול. שרה לא הצליחה להחליט מה מבין השניים, ולאחרונה, אחרי שהחשיש נעשה חוקי, היא כבר לא הייתה יכולה להתאונן על הריח שנדף לעיתים במדרגות מעליית הגג שבה קבעו רובי וגייב את מושבם. זה בדיוק כמו לשתות בירה, אמר לה אלי, ושכלית שרה הסכימה לזה, אבל בכל זאת הרגישה שזה שונה, אסור ושגוי.

"כל הכבוד!" אמר ארי והושיט את ידו אל עברו השני של השולחן כדי שגייב יוכל לתת לו כיף. "תני כּיף!" אמר לרובי, שגיחכה וטפחה גם היא על כף ידו.

"נוכל להיות בחתונה?" שאל דקסטר, שדמה לאביו והיה ילד גבוה ורזה, עם תלתלים שָׁטֶניים, עור בהיר ומנומש הנוטה להסמיק ומרפקים שתמיד נתקלו בקנקן הסמוך או בכוס המים.

"אנחנו יכולים להיות שושבינים!" אמר מיילס, שהיה בעל מבנה גוף נמוך וחסון משל אחיו, פנים דמויות לב כפניה של שרה ושיער חום ודק. אם דקסטר היה גולדן רטריבר, מיילס היה חתול קטן ונקי, ותנועותיו היו זהירות ומדויקות כשהשתמש בסכו"ם וטפח במפית על שפתיו.

"יש לנו תפקיד אפילו טוב יותר בשבילכם, בנים," אמרה רובי. "אנחנו מתכוונים להתחתן ביולי, בקייפ קוד. כבר שאלתי את סבתא, והיא אומרת שזה בסדר. היא יודעת שזו עונת השנה שאני הכי אוהבת."

"כל כך מהר!" פלטה שרה, ומייד לגמה מגביע היין שלה. רובי תמיד הייתה נערה החלטית. היא שנאה שמתנגדים לה ותיעבה לשמוע את המילים: לא, או: בואי נחשוב על זה שוב, ובעיקר שנאה את המילים: לאט־לאט. די יהיה בצל של רמז לכך שאשתו של אביה מתנגדת לשידוך, או חושבת שרובי בת העשרים ושתיים צעירה מכדי להתחתן –לא משנה עם מי – ורובי וגייב ייצאו בסוף השבוע מבית העירייה עם תעודת נישואים ביד. ומה שנורא עוד יותר, חשבה שרה, זה שרובי בישרה על כך לאימה של שרה עוד לפני שסיפרה לשרה עצמה. היא בלעה את המילים שרצתה לומר וחשה מחנק בגרונה, תחושה שנעשתה מוכרת – מוכרת מדי – בתקופת המגיפה.

שרה הכירה את רובי ארבע־עשרה שנה קודם לכן, כשרובי הייתה בת שמונה, ילדונת רזה עם קוקיות שפסעה במסדרון בית הספר למוזיקה במנהטן, ששרה הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית שלו. היא הבחינה ברובי מייד. ליתר דיוק, היא הבחינה באביה של רובי – גבר גבוה, ממושקף וגמלוני מעט, אחד מקומץ הגברים בים הנשים, שהיתמר מעל רוב האימהות והמטפלות שישבו והמתינו על הספסלים מחוץ לכיתות בזמן שהילדים קרקשו במראקס או תופפו על התופים. "מיס שרה, יש לך חבר או חברה, בעל או אישה?" שאלה אותה רובי יום אחד אחרי השיעור ונעצה בה מבט רציני.

שרה הוקסמה. "כרגע לא," אמרה. אלי הניח את ידו על כתפה של רובי, הוביל אותה בעדינות לעבר שאר הילדים ואמר, "אני אמשיך מכאן."

במוצאי שבת באותו שבוע יצא אלי עם שרה לארוחת ערב, ובשבוע שלאחר מכן לקח אותה לקונצרט של פיליפ גְלאס באקדמיה למוזיקה בברוקלין. הוא היה מבוגר ממנה ביותר מעשר שנים, גרוש עם משמורת מלאה על הילדה, ועבד כרופא שיניים ומומחה למחלות חניכיים. כששרה הכינה בעבר רשימות של מה שהיא מחפשת בבעלה העתידי, כל אחת מהעובדות האלה הייתה פוסלת אותו מייד. היא חשבה שהיא מחפשת גבר בגילה, משוחרר מהתחייבויות לילדים או נשים לשעבר, צייר, סופר או נגן, ולא גבר שעושה טיפולי שורש והשתלות עצם לפרנסתו. בטח לא גבר שכבר כשל בנישואיו הקודמים ושכבר הייתה לו אחריות על ילדה.

אבל אלי כבש את ליבה. הוא אמנם לא ידע לנגן ("חצי שנה בחלילית," אמר לה בעליזות כששאלה), אבל כשהם התחילו לצאת, הוא התחיל לקרוא סקירות ולעקוב אחרי בלוגים של מוזיקה קלאסית. הם הלכו לקונצרטים של מוזיקה קאמרית ולרסיטלים לפסנתר, שבהם האזין בקשב רב ושפע הערצה לנגנים. "מישהו חייב להיות קהל, נכון?" אמר. "לא כולנו יכולים להיות סולנים." היא חייכה, קצת בעצב, כי פעם התוכנית שלה הייתה להיות סולנית. בגרסה הזו של החיים שלה, אדם כמו אלי היה יכול להיות קרוב אליה רק לו שילם על כרטיס כדי לשמוע אותה מנגנת. אבל היא זנחה את החלום הזה לפני זמן רב.

שרה נהנתה מחיזוריו העקשניים של אלי. היא נהנתה מכך שהבחין מה היא אוהבת ושתמיד דאג שיהיה לה נוח. אם הם יצאו ומזג האוויר נעשה קריר, הוא כרך את הז'קט שלו סביב כתפיה והתעקש שתלבש אותו עד שיגיעו הביתה. אם שם לב שהיא אוהבת יין מסוים כשיצאו לארוחת ערב, בליל המחרת הוא שלח בקבוק זהה לבית שלה. הוא קנה לה בגדים בלי לשאול או לנסות לנחש איזו מידה היא לובשת. (מאוחר יותר התחוור לה ששאל את החברה הכי טובה שלה.) כדי לציין שהם "יוצאים קבוע" כבר חודש (הוא כינה זאת כך ללא שמץ של אירוניה), הוא קנה לה זוג עגילים יפהפיים מזהב ואחלמה. כששכב איתה בפעם הראשונה, היא שמחה, וקצת הופתעה, מכך שנהנתה כל כך. בחיים הרגילים אלי היה אדם שגילה כבוד והערכה לנשים, פמיניסט שלא הייתה לו בעיה לעבוד עם נשים או להתייחס אליהן כשוות, אבל בעירום הוא היה אחר – בטוח בעצמו וקצת שתלטן, והדבר הפתיע את שרה והלהיב אותה.

ויותר מכול היא התרשמה ממסירותו לרובי. גבר שאוהב את בתו, חשבה שרה, גבר שהוא אב טוב, גבר כזה יהיה גם בעל טוב. ובסך הכול היא צדקה. אלי היה בעל נהדר, אף על פי שרובי הייתה ממש פגע רע בתחילת הקשר שלהם. כששרה הייתה סתם מיס שרה מבית־הספר למוזיקה, רובי חיבבה אותה, אבל היא החלה לרחוש לה טינה עזה כשהמצב התיאורטי הפך למציאות, וכששרה הפכה מידידה שהגיעה בסופי שבוע ולקחה את רובי למרוח לק על הציפורניים ולשתות תה בבית־קפה, לבת זוג במשרה מלאה ולשותפתו לחיים של אביה, שגרה איתם ושווידאה שרובי מכינה שיעורים, מפנה את הכלים ומבצעת את מטלותיה בבית.

זה לא היה קל, אבל שרה עמדה על שלה, התעלמה מהטינה ומהעוינות והצליחה לסבול בשקט את התפרצויות הזעם ואת הדמעות. היא נהגה בה בכפפות של משי אחרי שאלי סיפר לה שאָנֵט, אימה של רובי, עזבה את הבית לפני שמלאה לרובי שנה, והיא השתדלה ככל יכולתה לא להיעלב כשרובי העירה הערות חצופות, החביאה את מפתחות הבית או השאירה ציורים לא מחמיאים של שרה (עם סנטר מחודד במיוחד ופה פעור, כאילו באמצע צעקה) בכל מקום שידעה ששרה תמצא אותם. היא למדה לא להירתע כשרובי הקפידה לתקן את כל מי שטעה: שרה היא לא האימא האמיתית שלי. נדרשו משרה שנים רבות של סבלנות והתעלמות מעלבונות גדולים וקטנים, שנים שבהן הושיטה את ידה שסולקה בחבטה, עד שלבסוף רובי התחילה להתרכך, להשלים עם נוכחותה ולהכניס אותה לחייה.

שרה הניחה שגם העובדה שאנט לא גילתה שום עניין ממשי בהורות סייעה לה. היא הייתה אמנית, נטולת עבודה ממשית וכתובת קבועה, והייתה תמיד מרוכזת בעצמה ובמאווייה החדשים והארעיים: ללמוד קדרות אובניים או לצייר קעקועי חינה, להשתתף באירועי פּוֹאֶטרִי סְלָאם בסיאטל או לעצב תלבושות לתיאטרון אוונגרד בברזיל. (אנט נהנתה להסביר לאנשים בקיאים פחות באמנות התיאטרון שהמונח הנכון אינו לתפור או לעצב תלבושות, אלא לבנות אותן.) אנט העמידה תמיד בראש סדר העדיפויות שלה את עיסוקיה היצירתיים. בני הזוג שלה היו השניים בתור. בתה היחידה אפילו לא נכנסה לרשימה.

ועכשיו רובי עומדת להתחתן! אולי אם שרה הייתה אימה הביולוגית של רובי, היא הייתה מרגישה מספיק נוח לומר לה לא. לומר לה שהיא צעירה מכדי להבטיח למישהו לחיות איתו כל החיים, שהיא עדיין לא בשלה מספיק, שכל החיים לפניה ועליה לראות ולגלות את העולם לפני שתתחתן. אביה ואימה הביולוגית היו יכולים לומר את הדברים האלה, ורובי אולי אפילו הייתה מקשיבה להם. אבל שרה, שהייתה רק אשתו של אביה, נאלצה לשמור על פה סגור, בידיעה שאם תבטא בגלוי את דעתה, רובי דווקא תעשה את ההפך.

"אנחנו לא רוצים חתונה גדולה," אמרה רובי, שעדיין אחזה בידו של גייב. "רק משפחה וחברים קרובים. אין הרבה מה לתכנן, אז באמת אין שום סיבה לחכות." היא שיפדה בחן את אחת משוקי העוף שעל המגש והניחה אותה על צלחתה.

"מה עם שמלת כלה?" הצליחה שרה לפלוט. "ועם פרחים? אתם תזדקקו לשירות קייטרינג ותצטרכו לדאוג להזמנות... זה יכול לקחת שבועות. חודשים!" אולי תוכל לשכנע את רובי שיש סיבות מעשיות שבשלהן התוכנית הזו אינה בת ביצוע. כששרה עצמה התחתנה, היא ואימה עסקו בתכנון היום הגדול במשך חצי שנה. הייתה הסעודה החגיגית בלילה שקדם לחתונה ושנערכה בביתם של הוריה בטְרוּרוֹ, ולאחר מכן הטקס עצמו שנערך על צוק המשקיף על האוקיינוס, ולבסוף קבלת הפנים בכרם, תחת אוהל ענק. זה היה ערב מדהים בתחילת ספטמבר, כשהאוויר עדיין נעים ואפוף ניחוח ורדים, ומי המפרץ עדיין חמימים מספיק לטבילה בעירום. מאוחר בלילה, אחרי הסעודה בערב שקדם לחתונה, היא ואלי ירדו אל החוף, התפשטו ורצו לתוך המים. חשבתי שאם רואים את הכלה בלילה שלפני החתונה, זה מביא מזל רע, אמר. אז עצום עיניים, ענתה לו בלחש וכרכה את רגליה סביב מותניו ואת זרועותיה סביב כתפיו.

"אנחנו נשלח את ההזמנות במייל," אמרה רובי ופטרה את דאגותיה של שרה בהינף יד מזלזל.

"מה?" צייצה שרה שנקרעה מזיכרון השחייה בעירום ונאלצה במהירות לחזור אל האסון הקורם כעת צורה לנגד עיניה.

"זה ידידותי יותר לסביבה," אמר גייב שתרם כעת את תרומתו הראשונה לשיחה.

"שוֹבַאן אמרה שהיא תתפור לי שמלה בתור מתנת חתונה." שובאן, ידעה שרה, הייתה חברה ללימודים מאוניברסיטת ניו יורק, שסיימה את התואר הראשון בעיצוב תלבושות. "וסבתא אמרה שהיא תעזור לי בכל השאר."

שוב קיללה שרה את אימה בליבה, ושוב שאלה את עצמה למה רובי לא סיפרה לה ראשונה, או לפחות באותו זמן. היא השפילה את עיניה אל השולחן, הביטה בבעלה והתחננה ללא מילים שיעזור לה. פניו של אלי היו חתומות, עיניו עדיין היו נעוצות בצלחת שלו והוא עדיין החזיק את המזלג בידו. בעוד שרה מתבוננת, תחב מעט ממילוי העוף לפיו והתחיל ללעוס.

"נוכל להיות נושאי הטבעת?" שאל מיילס.

"גם כלבים מוזמנים לחתונה?" שאל דקסטר. "אני בטוח שנוכל לקשור את הטבעת סביב הצוואר של לורד פַרְקְוָואד."

לורד פרקוואד, כלב הקורגי של המשפחה, שישן במיטתו בפינת חדר האוכל, הרים את ראשו למשמע שמו והציץ סביבו. ברגע שהיה ברור לו שלא מוצע לו דבר לאכול, הוא פלט אנחה כבדה, תחב את חוטמו בין כפותיו, עצם את עיניו ונראה נגעל במקצת מכך שהעירו אותו לחינם.

"אתם תוכלו להיות הסדרנים. מה דעתכם?" הציעה רובי. הבנים הריעו ושרה נרגעה מעט. כששרה הרתה, היא חששה שבואו של התינוק החדש לעולם ירחיק את רובי ממנה עוד יותר, אבל לידתו של דקסטר הייתה דווקא האירוע שהפך אותם למשפחה. רובי העוקצנית והכעוסה רחשה לתינוק אהבה שאין לה שיעור. כבר ביום הראשון בבית־החולים היא התחננה להחזיק אותו על הידיים. בעוד אביה מתבונן וממלמל הוראות, רובי התיישבה בזהירות בכורסה ואימצה את הצרור העטוף בשמיכה אל חזה. "שלום, דקסטר," אמרה. "אני אחותך הגדולה. וכשתהיה מספיק גדול, תוכל לגור בחדר שלי, ואני ארשה לך לעשות כל... מה... שתרצה." אלי נראה מבוהל מעט לשמע הביטחון שבדבריה, אבל בעיניה של שרה התקשרו דמעות. אולי באמת הכול יהיה בסדר, חשבה. רובי קיבלה את פניו של מיילס בהתלהבות זהה, ובמשך כל שנות לימודיה לתואר הראשון היא בילתה מדי קיץ שבוע או שבועיים עם אחיה בבית של אימא של שרה בקייפ קוד, ליוותה אותם בארוחות ובתנומות הצהריים, הסיעה אותם לשיעורי שחייה ולקייטנה, חיפשה איתם צדפות וסרטנים על החוף ורכבה איתם באופניים כדי לקנות גביע גלידה.

"מה עושים הסדרנים?" שאל מיילס.

"אתם תהיו אחראים להושיב את האנשים במקומות שלהם. תעזרו לאורחים למצוא את המושבים שלהם ותשאלו אם הם מצד החתן או מצד הכלה. זה תפקיד חשוב מאוד," אמר גייב באחד החיוכים הנינוחים שלו. רובי חייכה אליו חיוך רחב וגייב הושיט את ידו כדי למשוך בחיבה בקוקו שלה. לחייה של רובי הוורידו והבעת פניה, שהייתה בדרך כלל נבונה וערנית, הייתה כמעט חולמנית כעת. עיניה זהרו מאחורי המשקפיים כשהשעינה את ראשה על כתפו של גייב.

"סיפרת כבר לאימא שלך?" שאלה שרה בשקט.

פניה של רובי קדרו. "דיברנו," אמרה.

ומה זה אומר בדיוק? שרה שלחה אל אלי מבט נסער, אבל אלי, שעדיין לעס, לא ראה אותו או העדיף להתעלם ממנו. מה אמרה אנט כשרובי טלפנה אליה כדי לבשר לה את הבשורה? למה אימא שלה לא התקשרה אליה כדי להזהיר אותה? ומה היא אמורה לעשות עכשיו? לאחל מזל טוב לשני הילדים האלה? להציע להרים כוסית?

לפני שהספיקה להחליט, שאל דקסטר את גייב, "נתת לה טבעת?"

רובי הניפה את ידה וקפצה את אצבעותיה לאגרוף. "אנחנו נבחר יחד," היא גחנה ונשקה לגייב על לחיו. שרה בלעה את רוקה. היא הכירה את רובי כל כך טוב. היא ידעה שחלומה של רובי הוא להיות במאית בברודוויי. היא ידעה שרובי אמנם אומרת לכולם שהמחזה האהוב עליה הוא 'מלאכים באמריקה', אבל בעצם היא אוהבת בסתר ליבה את 'פנטום האופרה', שהיא שונאת סלרי ואוהבת צלפים, ושהיא סובלת מרגישות יתר למגע, עד כדי כך שהיא נאלצת לגזור את התוויות מכל פריט לבוש שנוגע בעור שלה. היא ידעה שרובי שנאה את קומתה הנמוכה, שהיא מתגאה בסתר בתלתלים שלה, ושהיא שמחה כשהתגלה בבדיקת עיניים שהיא סובלת מקוצר ראייה קל, כי היא חשבה שאנשים יקחו אותה יותר ברצינות אם תרכיב משקפיים עבים בנוסח קלרק קנט.

בניגוד לרובי, שהייתה ממוקדת בצורה יוצאת דופן – רובי, שמאז שראתה הצגה בברודווי בפעם הראשונה, ידעה שכשתהיה גדולה היא תרצה לעבוד בתיאטרון – גייב עדיין לא בחר לו כיוון מקצועי. רובי סיימה את לימודיה לתואר ראשון באמנויות הבמה, עם התמחות בעיצוב ובהפקה, בבית־הספר טיש של אוניברסיטת ניו יורק, ואילו גייב למד ללא התלהבות יתרה בתוכנית הרב־תחומית, סיים את לימודיו עם תואר במדעי הרוח, ולמיטב ידיעתה של שרה בלי שמץ של מושג כיצד יעשה בו שימוש. רצה המקרה והוא התחיל לעבוד כמגיה, ונראה שהוא נהנה מזה למדי, אבל כשאלי שאל אותו על עתידו, גייב משך בכתפיו.

זה הטריד מאוד את שרה. "אנחנו דואגים בגלל זה?" שאלה את אלי מייד אחרי פרוץ מגיפת הקורונה, לפני שגייב ורובי באו לגור אצלם. הם עדיין לא פגשו את גייב והצליחו ללקט רק כמה עובדות בנוגע אליו: שהוא גדל בקליפורניה, שיסיים את לימודיו לתואר ראשון יחד עם רובי, שיהיה לו תואר במדעי הרוח, ושהוא מנסה לחשוב מה יעשה בחיים.

"למה לנו לדאוג?" שאל אלי.

שרה הצביעה על בעלה. "כשאתה סיימת את הלימודים לתואר ראשון כבר ידעת מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול."

"כן, כבר כשסיימתי את הלימודים בתיכון," הסכים אלי.

שרה חשבה שקצת מוזר שנער בן שמונה־עשרה חולם על שתלים דנטליים ועל טיפולי שורש, אבל היא הניחה לזה. "אני ידעתי די מוקדם מה אני רוצה." ואז החלטתי לא לעשות את זה, חשבה. אבל חרף העובדה שלא הפכה לפסנתרנית מקצועית, היא מצאה דרך להפוך את המוזיקה למרכז חייה. היא לא התלבטה והתחבטה במשך שנים, לא ביקשה להתנסות בכל מיני דברים. ולמיטב ידיעתה של שרה כך עשתה גם אימה. היא תמיד אהבה ספרים וכתיבה, ותמיד ידעה שהמסלול המקצועי שלה יהיה בתחום הזה. מהבחינה הזו, בתו של בעלה הייתה דומה לה. "רובי תמיד ידעה שהיא רוצה לעסוק בתיאטרון."

"מאז שהיא ראתה את 'פנטום האופרה'," אמר אלי וחייך בחיבה. בשלב די מוקדם שמעה שרה את הסיפור על כך שזו הייתה ההצגה הראשונה שרובי צפתה בה בברודוויי, שהיא הייתה מרותקת ומוקסמת ושעמדה ליד דלת הבמה וחיכתה עד שכל אחד מהשחקנים ייצא החוצה. "היה לנו מזל עם רובי. ממש כמו שלהורים שלך היה מזל איתך."

שרה חשקה את שפתיה. היא לא רצתה להמשיך לחשוב על התכיפות שבה מצאה את עצמה מפקפקת בבחירתה המקצועית וחושבת על נתיב החיים שלא בחרה בו.

"אני לא מבינה מה רובי מוצאת בו. זה לא מדאיג אותך בכלל?"

"לא ממש." אלי היה בחדר האמבטיה והדלת הייתה פתוחה. שרה ראתה אותו בוחן את שערו במראה. "זה בטח הסקס."

שרה זרקה כרית נוי לעבר דלת חדר האמבטיה. "תודה רבה. עכשיו אני פשוט אשב כאן ואתחיל לדמיין..." היא נופפה בידיה, "...את זה."

"רובי בת עשרים ואחת. ברור שהיא שוכבת איתו," אמר אלי. הוא הטה את ראשו שמאלה וימינה, הזעיף את פניו והושיט לשרה את הטלפון שלו. "את מוכנה לצלם את הראש שלי מלמעלה?"

"לא. זה מסלול ישיר אל הטירוף." שערו של אלי התחיל להידלדל, אבל בכל פעם ששאל על זה, שרה הניחה את דעתו ואמרה לו שהכול בסדר. הקרחת שלו, החליטה, תהיה הסוד שלה. גברים מגלים רגישות יתר לכל מה שקשור בשיער שלהם, אמרה לה אימא שלה פעם. גם אם זה פחות משמעותי לגביהם, הם לא אוהבים להזדקן. בדיוק כמונו.

אלי לקח ממנה את הטלפון שלו ונתן באשתו מבט שהיו בו גם חיבה וגם רוגז. "גייב נשמע לי בחור נחמד." הוא נעץ את הטלפון במטען שעל השידה שלצד מיטתו, הרים את כרית הנוי והניח אותה על הספה הזוגית. "לא כולם יודעים מה הם רוצים לעשות בחיים לפני שהם מסיימים את התואר הראשון."

"אבל רובי יודעת," חלקה עליו שרה, הורידה את הרגליים מהמיטה ופנתה לחדר האמבטיה כדי לצחצח שיניים ולנקות אותן בחוט דנטלי. (כשחיים עם רופא למחלות חניכיים, אי אפשר להתרשל בניקוי השיניים בחוט דנטלי.) "רובי מתקדמת בחיים במלוא המרץ."

"זה נקרא איזון," אמר אלי בקורטוב זחיחות. "הוא משלים אותה. שני טיפוסי אלפא לא יכולים להתחתן. צריך שאחד מבין השניים יהיה נמרץ ונחוש..." בתנועת יד הוא הצביע על עצמו, בגופייה הלבנה ומכנסי הפיג'מה המשובצים. "ושבן הזוג השני יהיה טיפוס רגוע וישמח לתת לבן הזוג שלו להוביל." הוא הצביע עליה. "זה סוד חיי הנישואים המאושרים," סיכם.

שרה נדה בראשה בחיוך, ואלי נכנס למיטה וכרך את רגליו ואת זרועותיו סביב גופה, כמו קנוקנת המלפפת עץ. "אשתי," מלמל באוזנה, והיא נרדמה חמימה ושבעת רצון, יודעת שהיא נאהבת.

כמה הייתה שמחה עכשיו אם אלי היה מתגרה בה כך שוב, או לוחש "אשתי," באוזניה! כמה אסירת תודה הייתה על רגע של קשר, קצר ככל שיהיה, כשהדעות חלוקות. כמה הייתה רוצה להמשיך לשוחח איתו אחרי הארוחה, כדי שתוכל להסב בעדינות את נושא השיחה אליו, לשאול מה קורה ולמה נעשה מסוגר ואטום כל כך ממש עם פרוץ מגיפת הקורונה, כשמקום העבודה שלה ובתי־הספר של הילדים החלו לפעול באופן מקוון, כשרובי חזרה הביתה וגייב עבר לגור איתם, ובמילים אחרות, בדיוק בזמן שבו הייתה זקוקה לו יותר מתמיד. אבל היא ידעה שלפני שתספיק לומר משהו, אלי יבדה תירוץ כלשהו בנוגע לעבודה, שיחת זום, דדליין, משהו שהוא חייב לבדוק שוב, ושנשמע גם מעורפל וגם דחוף, ומייד הוא יקום וידשדש במסדרון לקול חבטותיהם הקולניות של כפכפי האצבע, שנשבע שהם מקלים על הדורבן בכף הרגל שלו.

זה היה אירוני. במשך כל שנת הקורונה עבדו היא ובעלה במרחק של פחות מחמישה־עשר מטרים זה מזה. אלי טיפל במקרי חירום שצצו מדי פעם, אבל רוב הזמן הוא היה בחדר העבודה שלו בבית, בדק את מטופליו אונליין ולימד קורס מקוון בבית־הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת קולומביה. שרה העבירה שיעורים בזום בישיבה אל שידת האיפור שבחדר הארונות שלהם, שאישה מטופחת יותר אולי הייתה יושבת אליה כדי להתאפר. היא עזרה לעשרים המורים שלימדו בבית־הספר, כולל הטכנופובים שעד כה לא שלחו אפילו הודעות בטלפונים שלהם, להבין איך ללמד שיעורים מקוונים. היא ערכה סיעורי מוחות עם צוות הפיתוח על שיטות לגייס תרומות ללא ההופעות החיות, ששימשו גם כהזדמנות למגביות. היא ארגנה קונצרט מקוון של המקהלה לכבוד החגים. כשלא עבדה עם מצלמה היא העדיפה לעבוד במיטה, השעינה את גבה על קרש הראש ואת המחשב הנייד על ערמת כריות שהניחה מולה. בית־הספר של הבנים פעל בצורה היברידית: יומיים בבית הספר עצמו, עם הקפדה על עטיית מסכות ושמירת מרחק, ושאר הזמן בזום מהבית. כשהם היו בבית, כל אחד מהילדים למד בחדרו שבקומה השלישית, ובשיעורי ספורט הם ירדו לסלון כדי לעשות כפיפות בטן וקפיצות בפיסוק, בעוד המורה קוראת קריאות עידוד דרך המסך. רובי וגייב למדו בקומה הרביעית. השגרה החדשה שהביאה אותם לחיות ולעבוד זה מעל זה, קירבה מאוד בין שרה לבניה ולבתו של בעלה, אבל היא גם הרגישה שהריחוק בינה לבין אלי גובר והולך, ונראה שמדי יום המרחק ביניהם גדל עוד יותר.

את חושבת שאת מכירה מישהו, חשבה שרה. כעת הסתכלה על בעלה שישב בראש השולחן, דחס את ארוחת הערב לפיו, וניכר שאינו חש כלל בטעמו של האוכל שהקדישה שעות להכנתו ולא מביט כלל בה או בבתו. את חושבת שאת מכירה מישהו, ואז אתם סגורים יחד בבית יותר משנה, ומתברר שלא הכרת אותו בכלל.

"טוב, אז אם אף אחד לא מתכוון לעשות את זה, אני אהיה זה שידבר על הפיל בחדר," הכריז ארי בחיוך זחוח. זה כל כך לא צודק, חשבה שרה, שארי הוא האח הגבוה שניחן ביופי קלאסי יותר. הוא לא השתמש במשקפי קריאה, הוא לא סבל מכאבי גב ושערו לא הידלדל כלל.

"איזה פיל?" שאל מיילס והביט סביבו.

"יהיה פיל בחתונה?" שאל דקסטר. "ארג'ון מהכיתה שלי הלך לחתונה שהיה בה פיל."

ארי התעלם מהם והרים את גבותיו לעבר רובי וגייב. "יש עוד משהו שאתם רוצים לספר לנו? מישהו כאן עשה משהו שבגללו אני צריך להביא את הרובה שלי כדי לוודא שהחתונה תתקיים בזמן?"

גייב קימט את מצחו ומייד השפיל את ראשו בחיוך נבוך. סומק עז עלה בלחייה של רובי.

"לא! ממש לא!"

ארי הרים את ידיו. "בסדר, בסדר! הכול טוב! רק בדקתי!"

"דוד ארי," אמר דקסטר ומורת רוחו ניכרה בפניו. "אין לך רובה, נכון?"

"זה רק ביטוי," אמרה רובי.

"טוב, אז מזל טוב!" אמרה שרה והרימה את גביע היין שלה. "לחיי הזוג הצעיר!" אפילו באוזניה נשמעה הצהרתה החגיגית עליזה מדי, לבבית מדי, מלאכותית בעליל. היא הביטה באלי, שהרים בפה מלא את הגביע שלו והתחיל להשתעל.

מיילס ודקסטר הרימו את כוסות הפלסטיק שלהם. מיילס עשה את זה בזהירות. דקסטר התיז מיץ ענבים על המפה, אף על פי שהכוס שלו הייתה חצי ריקה. אלי הצליח לפלוט "מזל טוב" חנוק והתחיל להשתעל שוב.

"אבא?" שאלה רובי, ואלי פלט שיעול יבש וגהר מעל הצלחת שלו. פניו האדימו. "אבא?"

"הוא נחנק!" צווח דקסטר, קפץ ממקומו והפיל את הכיסא שלו. גם מיילס קם. וגם לורד פרקוואד, שחש בסכנה או בהזדמנות לסחוב קצת עוף צלוי.

"אני בסדר," חרחר אלי והורה להם בתנועת יד לחזור למקומותיהם.

שרה נעמדה, והאגן שלה התנגש בקצה השולחן. היא הפילה את כד היין, הנוזל הארגמני ניגר על המפה, הרטיב את רגליה ונטף על השטיח, שרק בשבוע החולף היא ניקתה בקיטור. לורד פרקוואד נהם כשהכד קיפץ מעל ראשו. שרה ציירה בדמיונה את הכלב נועץ את שיניו בקרסולה, והיא נופלת ומושכת איתה את המפה. היא ציירה בדמיונה את נרות השבת הדלוקים הצונחים על השטיח וראתה בעיני רוחה כיצד הווילונות, ואחריהם ביתה היפה, ואחריהם כל חייה היפים, עולים בלהבות, נשרפים וכלים באפר.

אלי המשיך להשתעל, ולאחר מכן לשהק. לבסוף הושיט את ידו אל המפית והצליח לחלץ את מה שנתקע לו בגרון. "אני בסדר," אמר וסירב בתנועת יד לכוס המים שגייב מזג לו. "אני בסדר. אל תדאגו. הכול בסדר."

ואני לא, חשבה שרה. היא התבוננה בבני משפחתה וחשבה שהאירועים המלווים את הבשורה על אירוסיהם של רובי וגייב ממש לא מבשרים טובות.