בית קדרות

שופט של בית משפט הצדק2 הודיע לי פעם אחת בטובו, בתור אחד מחבורה של כמאה וחמישים גברים ונשים שאינם חשודים על שיגעון כלשהו, שבית משפט הצדק, אף על פי שהוא הנושא הנוצץ של דעות קדומות שרוֹוחות הרבה בציבור (וכאן נדמה לי שעינו של השופט הועפה כלפיי), הוא כמעט נקי מרבב. אכן קרה, כך הודה, שהיה איזה פגם של מה בכך בקצב התנהלותו, אבל זה הוצג בהגזמה, ויש לתלותו כולו ב"חסכנותו של הציבור"; ציבור אשם זה, כך נראֶה, היה נחוש בדעתו עד כה שלא להגדיל בשום פנים את מספר שופטי בית משפט הצדק שמינה – המלך ריצ'רד השני,3 כמדומני, אבל כל מלך אחר יִצלח כאן באותה מידה.

זו נראתה לי בדיחה עמוקה מכדי להכניסה לגוף הספר הזה, ושמא ראוי היה לי להחזירה אל קוֹנְוֶרְסֵישְן קֶנְג' או אל מר ווֹלְס, שאצל אחד מהם, אצל זה או זה, נולדה מן הסתם, כך נראֶה לי. בפיות כאלה יכולתי לזווג לזה מובאה הולמת מאחת הסונטות של שקספיר:

וּמִתּוֹ כָּ סָפַג אָפְיִי אֶת צֶבַע

חָמְרֵי עֲבוֹדָתִי – כְּיַד צַבָּע.

רַחֵם עָלַי שֶאֶתְחַדֵּש כְּקֶדֶם!4

אבל מאחר שראוי שהציבור החסכן יֵדע מה נעשָה ועדיין נעשֶה בעניין הזה, אני רואה לומר כאן שכל מה שנאמר בדפים האלה על בית משפט הצדק אמת הוא ביסודו, ושרוי בתחום האמת. המקרה של גְרידְלי [בסיפור] לא שוּנה בשום דבר עיקרי ממקרה של התרחשות בפועל ממש, והביאוֹ לידיעת הציבור אדם שאינו נוגע בדבר, שמצוי מן הבחינה המקצועית בעוול המפלצתי כולו מתחילתו ועד סופו. בעצם היום הזה5 מונחת לפני בית המשפט תביעה שראשיתה לפני כעשרים שנה; שידוע ששלושים או ארבעים עורכי דין הופיעו בה בעת אחת; שהעלוּיות שלה הגיעו לסכום של שבעים אלף לירות שטרלינג; שהיא תביעה ידידותית,6 ואין היא (כך מבטיחים לי) קרובה לסיומה עכשיו יותר ממה שהייתה כשהוּחל בטיפול בה. בדיון בבית משפט הצדק יש עוד תביעה נודעת היטב, לא מוכרעת עדיין, שהוגשה סמוך לסוף המאה שעברה, וסכום כפול משבעים אלף לירות נבלע בעלויות שלה. אילו נדרשו לי עוד הסתמכויות לצורך משפט "ג'ארְנְדַייס וג'ארְנְדַייס" [בסיפור], יכולתי להרעיף אותן על הדפים האלה, לבושתו של – ציבור חסכן.

יש רק עוד עניין אחד שאני מבקש לומר דבר עליו. האפשרות של מה שקרוי "בערה ספּוֹנטָנית"7 נשללה מאז מותו של מר קְרוּק [בסיפור], וידידי הטוב מר לוּאֶס (שבטעות גמורה, כמו שנוכח עד מהרה, היה סבור שבני הסמך כולם הסתלקו מן העניין) פרסם כמה מכתבים שנונים אליי כשסוּפּר המאורע הזה, וטען ש"בערה ספּוֹנטנית" לא תיתכן. איני צריך לומר שאין אני מטעה את קוראיי לא בכוונַת מכַוון ולא מתוך רשלנות, ושקודם שכתבתי את התיאור הזה טרחתי בקפידה לחקור את הנושא. יש ברשוּמות כשלושים מקרים, שאת המפורסם שבהם, זה של הרוזנת קוֹרְנֵלִיה דֶה באוּדי צֵ'סֵנאטֶה, חקר ותיאר לכל פרטיו ודקדוקיו הכומר ג'וּזֵפֶּה בּיאנְקיני, איש וֵרוֹנה, הנודע לשבח גם בתור סופר, והוא פרסם דין וחשבון עליו בוֵרוֹנה ב־1731, ולימים פרסם אותו שוב ברומא. מה שנראֶה למעלה מכל ספק רציונלי במקרה הזה הוא מה שנראֶה כך במקרהוּ של מר קרוּק. שני לו בפרסומו הוא המקרה שהיה ברֶנְס שש שנים לפני כן; וההיסטוריון כאן הוא לֶה קַט, אחד הרופאים הנודעים ביותר שהעמידה צרפת. מדוּבר באישה שבגלל אי ידיעה הואשם בעלה ברציחתה, אבל בערעור רציני לערכאה גבוהה יותר זוּכּה, כי הוּכח מן העדות שהיא מתה אותה מיתה שניתן לה השם "בערה ספּוֹנטנית". איני רואה צורך להוסיף לעובדות הנודעות האלה, ולאותה הידרשות כללית לבני סמך שמצויה להלן [בגוף הסיפור] בעמ' 538,8 לחווֹת הדעת ולניסיונות הרשומים של פרופסורים נכבדים לרפואה, צרפתים, אנגלים וסקוטים, בימים קרובים יותר לזמננו; די לי שאומַר שלא אטוש את העובדות עד שתימָצא מתרחשת "בערה ספּוֹנטנית" ניכרת של העדוּת שעל פיה מתקבלות בדרך כלל התרחשויות אנושיות.

ב"בית קדרוּת" אני עומד במתכוון על הצד הרומנטי של דברים מוּכרים.