בית קפה ליד הים

אם טסתם פעם ללונדון — בהתחלה כתבתי, "אתם יודעים איך זה כשטסים ללונדון...?" ואז חשבתי, טוב, אולי זה קצת חצוף מצדי, כי מי ישמע? כאילו כל היום אני טסה לי ממקום למקום, כשבעצם אני תמיד קונה את כרטיסי הטיסה הזולים ביותר ובגלל זה תמיד צריכה לקום בארבע וחצי לפנות בוקר, ככה שבעצם אני לא ישנה כל הלילה מפחד שלא אשמע את השעון המעורר, ובסוף עולה לי יותר כסף להגיע לנמל התעופה בשעות־לא שעות ולגמוע כמויות אדירות של קפה במחיר מופקע ממה שהיה עולה לי כרטיס טיסה בשעה נורמלית... אבל לא משנה.

איפה הייתי?

אם טסתם פעם ללונדון, אתם בטח יודעים שלעתים קרובות המטוס נכנס למעגל המתנה ועושה הקפות מעל העיר עד שמגיע תורו לנחות. ובדרך כלל זה לא כל כך מפריע לי; אני אוהבת את מראה העיר העצומה הפרושה מתחתי עם כל האנשים הממהרים לדרכם, את המחשבה על כך שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו של תקוות וחלומות ואכזבות, רחוב אחרי רחוב, מיליונים על גבי מיליונים של נשמות וחלומות. תמיד נעים לי לחשוב על הדבר המדהים הזה.

ואילו ריחפתם מעל לונדון ביום המסוים הזה של תחילת האביב, הייתם רואים תחתיכם את המרחבים האינסופיים; השטח הירוק המפתיע בגודלו במערב, שם נדמה כאילו אפשר לחצות את העיר בהליכה רק דרך הפארקים, ואז את הצד המזרחי הצפוף והעשֵן, שם הרחובות והחללים נעשים גדושים יותר ויותר. הגלגל הענק המנצנץ באור הבוקר על גדת הנהר, האוניות הנעות מעלה־מטה בנהר המלוכלך והזוהר לסירוגין, ומגדלי הזכוכית העצומים שנראים כאילו צצו פתאום בלי לשאול אף אחד בשעה שלונדון משתנה לנגד עינינו; עוברים את כיפת המילניום ומתחילים להנמיך, ואז רואים את הנקודה המנצנצת של קנרי וורף, שפעם היה גורד השחקים הכי גבוה במדינה, עם תחנת הרכבת שעוצרת באמצע הבניין, מה שוודאי נראה מגניב למדי ב־1988.

אבל בואו נדמיין שיכולתם להמשיך; שיכולתם לעשות זוּם־אין, כמו גרסה אנושית של גוגל מפות שבה אתם מחפשים עוד מקומות ולא רק את הבית שלכם (או שזאת רק אני).

אילו יכולתם להמשיך לרדת, מהר מאוד המראות היו הרבה פחות שלווים, וכבר לא הייתם מרגישים כמו אלוהים שסוקר הכול ממעל. הייתם מתחילים לשים לב שהכול צפוף ומלוכלך ושאנשים רבים כל כך נדחקים ונדחפים אפילו עכשיו, קצת אחרי שבע בבוקר. עובדי ניקיון מוּתשים שרק סיימו את משמרת הלילה גוררים רגליים הביתה נגד כיוון התנועה של המוני גברים ונשים צעירים ולהוטים לבושים בחליפות; עובדי משרדים ואנשי מכירות ומתקני טלפונים ניידים ונהגי אוּבֶּר ומנקי חלונות ומוכרי עיתונים והמוני האנשים באפודים הזוהרים שעושים דברים מסתוריים עם קונוסים; ועכשיו כמעט הגענו אל הקרקע, חולפים בזמזום בסיבוב, מתקדמים בנתיב הרכבת הקלה של הדוקלנדס שנוסעיה מנסים לפלס לעצמם דרך בצפיפות הבוקר, כי אין מה לעשות, מוכרחים לשנס מותניים ולנעוץ מרפקים, אחרת לא תמצאו מקום לשבת ואפילו לא לעמוד; ולמעשה הסיכוי למצוא כיסא פנוי התפוגג כבר לפני כמה קילומטרים בתחנת גליונס ריץ', אבל אולי, אולי תצליחו למצוא פינה קטנה לעמוד בה בלי להיצמד לבית השחי של אף אחד, והאוויר בקרון סמיך מניחוחות קפה והנגאובר והבל פה ויש תחושה שכולם נתלשו מהמיטה בשעה מוקדמת מדי, ואפילו אור השמש המימי שמבצבץ מעבר לאופק עכשיו, בתחילת האביב, לא נראה משוכנע לגמרי שכבר הגיע הבוקר; אבל אין מה לעשות, כי המכונה הגדולה של העיר לונדון ערוכה ומוכנה, רעבה, תמיד רעבה, ומחכה לבלוע אתכם, לסחוט מכם את כל המיץ ואז לשלוח אתכם בחזרה לנסיעה הזאת, בכיוון ההפוך.

והנה פלורה מקנזי, במרפקים שלופים, מחכה לעלות על הרכבת הקטנה ללא נהג שתסיע אותה אל הכאוס המתפתל והאבסורדי של תחנת בנק. אתם רואים אותה; היא בדיוק עולה לקרון. לשיער שלה יש צבע משונה; בהיר מאוד־מאוד. לא בלונדיני, לא בדיוק אדום, מין סוג של בלונדיני אדמדם, אבל דהוי יותר. הוא כמעט חסר צבע. והיא טיפ־טיפה גבוהה מדי; העור שלה חיוור כמו חלב, ועיניה בגוון של מים ולפעמים קשה לומר בדיוק באיזה צבע הן. אבל הנה היא ניצבת לה, תיק הצד ותיק המנהלים שלה צמודים לגופה, לבושה במעיל גשם שהיא לא בטוחה אם הוא קל מדי או מחמם מדי ליום הזה.

ברגע זה, בשעת בוקר די מוקדמת, פלורה מקנזי לא תוהה אם היא שמחה או עצובה, אם כי בקרוב מאוד השאלה הזאת תתברר כבעלת חשיבות עצומה.

אילו יכולתם לעצור ולשאול אותה איך היא מרגישה עכשיו, ברגע זה ממש, היא ככל הנראה היתה אומרת "עייפה". כי ככה אנשים מרגישים בלונדון. הם תמיד מותשים או גמורים או מחוסלים כי... טוב, אף אחד לא יודע בדיוק למה, אבל נראה שזה פשוט החוק, כמו ללכת מהר ולעמוד בתור מחוץ למסעדות פופ־אפ ולעולם, לעולם לא ללכת למאדאם טוסו.

היא תוהה אם תצליח להתארגן בתנוחה שתאפשר לה לקרוא בספר שלה; היא תוהה אם חגורת החצאית שלה נעשתה צמודה יותר, ובה בעת חושבת בצער שבכל פעם שהשאלה הזאת עולה בראשה, התשובה היא כמעט ללא ספק "כן"; היא תוהה אם מזג האוויר יתחמם, ואם כן, אם תלך ברגליים חשופות (זה בעייתי מכל מיני סיבות, ואחת מהן היא שעורה של פלורה חיוור יותר מחלב ועמיד בפני כל הניסיונות לתקן זאת. היא ניסתה שיזוף בהתזה, אבל זה נראה כאילו שכשכה רגליים בגיגית מלאה ברוטב בשר מקופסת שימורים. וברגע שהתחילה ללכת התחילה גם להזיע מאחורי הברכיים — היא לא ידעה שאפשר בכלל להזיע מאחורי הברכיים — וטפטופים לבנים ארוכים חצו את רגליה השזופות, כפי ששותפה למשרד קאי הואיל בטובו לציין. עורו של קאי הוא בצבע קפה בחלב, ופלורה מקנאה בו בכל לבה. ובאופן כללי היא מעדיפה את הסתיו בלונדון).

היא חושבת על הדייט מטינדר מלפני כמה ימים שבמהלכו הבחור, שנראה נחמד מאוד בשיחה שניהלו אונליין, התחיל מיד לעשות צחוק מהמבטא שלה כמו שעושים כולם, בכל מקום, כל הזמן; ואז, כשראה שהיא לא מתרשמת, הציע לוותר על ארוחת הערב ופשוט לחזור אליו הביתה, והיא נאנחת כשהיא נזכרת בכך.

היא בת עשרים ושש וחגגה את המאורע במסיבה נחמדה, וכולם השתכרו ואמרו לה שבטוח תמצא חבר בקרוב, או לחלופין שבלונדון אי־אפשר לפגוש מישהו נחמד; פשוט אין שם גברים, והגברים שכן ישנם הם גייז או נשואים או רשעים, ובעצם לא כולם השתכרו כי אחת מחברותיה היתה בהיריון ראשון ולא הפסיקה לעשות מזה עניין ובו־זמנית להעמיד פנים שזה בעצם שום דבר ולהתענג בסתר על תשומת הלב. פלורה שמחה בשמחתה, כמובן. היא עצמה לא רוצה להיות בהיריון. ובכל זאת.

פלורה עומדת צמודה לגבר בחליפה יוקרתית. היא מרימה את המבט, רק ליתר ביטחון, אבל זה מגוחך: היא אף פעם לא ראתה אותו ברכבת הקלה של הדוקלנדס; הוא תמיד מגיע מגוהץ ומצוחצח, והיא יודעת שהוא גר אי־שם בעיר.

כמו תמיד, גם במסיבת יום ההולדת שלה חבריה של פלורה ידעו שאחרי ששתתה כמה כוסות של פרוסקו אסור בשום אופן לשאול אותה על הבוס שלה. הבוס שהיתה מאוהבת בו התאהבות כה מגוחכת וחסרת טעם.

אם חוויתם פעם התאהבות מייסרת לחלוטין, אתם יודעים איך זה. קאי יודע בדיוק כמה חסרת טעם ההתאהבות הזאת, כי גם הוא עובד תחת הבוס הזה והוא רואה אותו בדיוק כפי שהוא, כלומר — מניאק נוראי. אבל מובן שאין שום טעם להגיד את זה לפלורה.

בכל מקרה, האיש ברכבת איננו הוא. פלורה מרגישה שהיה טיפשי מצדה להסתכל. היא מרגישה בת ארבע־עשרה ברגע שהיא מתחילה לחשוב עליו, והסומק ניכר מאוד בלחייה החיוורות. היא יודעת שזה מגוחך ומטופש ומיותר. אבל היא לא שולטת בזה.

היא ספק קוראת את הספר שלה בקינדל, בעודה דחוסה בקרון הפצפון ומנסה לא לעוף על אף אחד, וספק מסתכלת מחוץ לחלון וחולמת. דברים אחרים מטרידים את נפשה:

1) שותפה חדשה נכנסת לדירה שלה. אנשים נכנסים ויוצאים מהדירה הוויקטוריאנית הגדולה המשותפת שלה בקצב מהיר כל כך עד שהיא בקושי מספיקה להכיר אותם. ערימות הדואר הישן שלהם מחכות במסדרון בכניסה לצד שלדי אופניים מתים, והיא חושבת שמישהו צריך לעשות משהו בנוגע לזה אבל לא עושה שום דבר בנוגע לזה.

2) האם היא צריכה לעבור דירה שוב?

3) חבר. אוף.

4) יש לה זמן לחטוף משהו ממסעדת פְּרֶט אה מָנגֶ'ר?

5) מה עם צבע שיער חדש? או שטיפה זמנית? האפור הבוהק הזה יתאים לה, או שהיא תיראה כאילו יש לה שיער אפור?

6) החיים, העתיד, הכול.

7) האם לצבוע את קירות החדר בצבע שתואם את צבע השיער החדש שלה, או שזאת עוד סיבה לעבור דירה?

8) אושר ודברים כאלה.

9) שחורים על האף.

10) אולי לא כסף. אולי כחול? אולי קצת כחול? במשרד יזרמו עם זה? אולי היא יכולה לקנות תוספות שיער כחולות ולחבר אותן, ואז להוריד?

11) חתול?

היא בדרך לעבודתה כעוזרת משפטית במרכז לונדון, והיא לא שמחה במיוחד אבל גם לא עצובה, פלורה חושבת, כי זה מה שכולם עושים, לא? נדחסים בתחבורה הציבורית בדרך לעבודה. אוכלים יותר מדי עוגה כשמישהו חוגג יום הולדת במשרד. נשבעים ללכת לחדר כושר בהפסקת הצהריים אבל לא מספיקים. בוהים במסך זמן רב כל כך עד שהם חוטפים כאב ראש. מזמינים יותר מדי בגדים מאסוס ושוכחים להחזיר אותם.

לפעמים היא עוברת את המסלול מהרכבת התחתית לבית ולמשרד בלי לשים לב בכלל למזג האוויר. והיום הוא סתם עוד יום רגיל ומשמים.

אבל בעוד שעתיים וארבעים וחמש דקות זה ישתנה.